במשך יותר מ־30 שנה אחותה של ריטה רוברטס העדיפה לחשוב שהיא מתה בהתרסקות מטוס אל על באמסטרדם, באוקטובר 1992. לא מכיוון שלא אהבה אותה, להפך. האלטרנטיבה פשוט היתה גרועה יותר.
ריטה היתה בת 31 כשעזבה את קארדיף בתחילת שנות ה־90 ויצאה לטייל באירופה. במאי 1992 שלחה גלויה אחרונה מהולנד. אחריה לא הגיע כל אות חיים. כמה חודשים אחר כך מטוס מטען של אל על שהמריא מניו יורק התרסק לתוך בניין מגורים באמסטרדם, ובבית משפחת רוברטס החלו לתהות אם ריטה היתה שם. "היה יותר קל לחשוב שהיא נהרגה בתאונה מאשר לתת למחשבות ללכת למקומות אפלים", סיפרה אחותה, דונה, שנים אחר כך.
במשך השנים הגיעו שמועות. מישהו אמר שראה אותה במרוקו. אולי התחתנה. אולי פשוט ניתקה קשר ובחרה להיעלם. בינתיים, אחותה דונה הקימה משפחה. "היא ממשיכה לחיות איתנו עד היום, דרכם", אמרה, "בן זוגי וילדיי מכירים את ריטה היטב, אף על פי שמעולם לא פגשו אותה. היתה לה היכולת להאיר כל חדר שנכנסה אליו, ובכל מקום שאליו הגיעה היא היתה הלב והנשמה".
הצצה נדירה למרכז 7100 של המשטרה // כתבת: טל אריאל יקיר, צילום: מיכאל וקסל
ואז, 31 שנים אחרי שריטה נעלמה, הטלפון של דונה צלצל. זה היה במאי 2023, כשדונה עבדה בגינת ביתה. היא הורידה כפפה מיד אחת והביטה בצג. "הבת שלי התקשרה ואמרה לי: 'אמא, כדאי שתיכנסי הביתה'", סיפרה.
דונה התיישבה על הספה בסלון ולחצה על לינק שבתה שלחה לה. האתר שנפתח היה של ארגון השיטור הבינלאומי, האינטרפול, ואת המסך מילאה תמונה של זרוע חיוורת ועליה מוטבע קעקוע. "לא יכולתי לנשום. הגוף רעד. המוח שלי אמר: לא. לא. לא. זאת לא היא. לריטה היה ורד אדום. לא שחור. ופשוט בכיתי".
דונה לחצה על לינק שבתה שלחה לה. האתר שנפתח היה של ארגון השיטור הבינלאומי, האינטרפול, ואת המסך מילאה תמונה של זרוע חיוורת ועליה מוטבע קעקוע. "המוח שלי אמר: לא. לא. לא"
עדיין נסערת, דונה מיהרה לביתה של חברת ילדות שהכירה את אחותה היטב. "היא אמרה לי, 'לא, דון, הקעקוע של ריטה היה שחור'. זה היה האימות שהייתי צריכה. ולמרות זאת, הייתי בהכחשה עד שהסתיים תהליך הזיהוי שלה. מה שהכי קשה היה ללמוד על הדרך האכזרית שבה היא מתה. היום שבו גיליתי שהיא היתה קורבן לרצח היה טראומטי עבורי. הייתי פשוט בהלם מוחלט שזה מה שקרה לה. זה היה הדבר האחרון שעלה בדעתי, ואני עדיין מעבדת את הטראומה הזאת".
"הייתי בהלם לגלות את האכזריות". הצצה לפרויקט "זהו אותי" של האינטרפול
ואולם, כשנשאלה על הערך שבזיהוי גופת אחותה יותר משלושה עשורים אחרי שנעלמה, דונה לא מהססת: "מאוד הוצפתי מזה שהיא נמצאת עכשיו במקום כל כך יפה. עכשיו אני יודעת איפה היא. כבר אין לי המחשבות והטריגרים שהיו לי לאורך כל השנים האלה, וכשהם כן באים - אני יודעת איפה היא".
הודעה שחורה
בכל השנים שבהן התייסרו בני משפחתה בחרדות לגבי גורלה, בבלגיה היתה ריטה רוברטס אישה בלי שם. כל מה שהיה ידוע זה שהיא חוותה מוות אלים. מאז נמצאה גופתה, ב־3 ביוני 1992, מיטלטלת נגד סורג בתוך מי נהר ה"גְרוֹט סְחֵיין" (Groot Schijn), באנטוורפן, בלגיה, היא כונתה "האישה עם קעקוע הפרח".
החוקרים מדדו גובה, תיעדו שיניים והפיצו את תיאורה ואת לבושה - חולצת טי צבעונית עם הכיתוב SPLINTER, ומכנסי אדידס כחולים עם שלושה פסים ירוקים, בגדים אופייניים לתחילת שנות ה־90. גובהה היה כ־170 ס"מ, מבנה גופה מלא, והיא היתה בהירת עור ובעלת שיער כהה באורך בינוני. שיניה היו במצב טוב, ועל אמת ידה השמאלית היה קעקוע של פרח שחור עם עלים ירוקים ומתחתיו הכיתוב "R'Nick".
השנים עברו בשקט מוחלט. לא רק לא היה קצה חוט באשר לזהות הרוצח - אפילו לא היה ידוע מי הקורבן. במשטרת אנטוורפן היא הפכה לעוד תיק קר - תיק שאיש לא סגר, אבל גם איש כבר לא באמת התקדם בו. זה לא אומר שוויתרו. זה גם לא אומר שהיא לא היתה חסרה למישהו.
באינטרפול רואים בזיהויים האלה הרבה יותר מפענוח של תיק. מזכ"ל הארגון, ואלדסי אורקיזה, אמר לאחר זיהויה של זבאדה כי "פריצות דרך כאלה מסייעות להשיב לקורבנות את כבודן - ולמשפחותיהן את התקווה"
יום אחד, אחרי 30 שנה, כשהחוקרים בהולנד התחילו לבחון תיקים ישנים של גופות שלא זוהו, הם הבחינו בדפוס שחזר על עצמו. שוב נשים. שוב מוות אלים או נסיבות חשודות. ושוב, לעיתים קרובות, נשים שכנראה לא היו אזרחיות המדינה שבה נמצאו. במטרה לזהות אותן, ואולי גם להביא לדין חשודים אפשריים, החוקרים החלו לדון ברעיון של פנייה לציבור, יחד עם עמיתיהם במדינות השכנות, גרמניה ובלגיה.
שלוש המדינות פנו לאחר מכן לאינטרפול, ארגון השיטור הבינלאומי והגוף היחיד שמסוגל לחבר מידע משטרתי וביומטרי בין מדינות בקנה מידה עולמי, וכך, ב־10 במאי 2023 עלה לרשת פרויקט "זהו אותי". בהתחלה נכללו בו 22 מקרים, וכל גופה קיבלה כינוי: "האישה בבאר", "האישה במזוודה", "האישה שלא היתה לבד", "האישה עם קעקוע הפרח".
"אלוהים, אני לא מאמינה שההודעה השחורה הזאת הופצה רק בתוך המשטרה", זעמה דונה כשנשאלה על החשיבות, לדעתה, שיש לפרויקט של האינטרפול. "אנחנו חיים בעידן של אינטרנט ומידע. כשריטה נעלמה לא היו טלפונים ניידים, לא היה אינטרנט. רק אחרי שריטה נמצאה נחשפתי לטכנולוגיות החדשות לאיתור נעדרים".
לבסוף ריטה רוברטס קיבלה את שמה בחזרה, אבל השאלה שהמקרה שלה העלה היתה גדולה יותר: כמה עוד נשים מתות יש בעולם בלי שם - ואף אחד לא יודע? התשובה שעלתה בקרב החוקרים היתה מטרידה: ייתכן שאף אחד בכלל לא מחפש אותן במקום הנכון.
אישה עוזבת מדינה אחת, מטיילת, עובדת, מתחילה חיים במקום אחר, אולי רוצה קצת להיעלם, מתרחקת מהמשפחה, לפעמים הקשר נחלש, לפעמים גווע לגמרי - ואז משהו קורה לה בדרך. הרצח מתרחש במדינה אחת, אבל האנשים שאולי מזהים את העגיל, הקעקוע או החיוך שלה חיים במדינה אחרת.
במשך שנים מידע מהסוג הזה נשאר בתוך מערכות משטרתיות. האינטרפול נוהג לפרסם את ההודעות האדומות של מבוקשים בגין פשע שביצעו, וכן מפרסם הארגון לציבור הרחב, פה ושם, הודעות צהובות של נעדרות ונעדרים.
דונה, אחותה של ריטה רוברטס: "היום שבו גיליתי שהיא היתה קורבן לרצח היה טראומטי עבורי. הייתי פשוט בהלם מוחלט שזה מה שקרה לה. זה היה הדבר האחרון שעלה בדעתי, ואני עדיין מעבדת את הטראומה הזאת"
ההודעות השחורות - מנגנון בינלאומי של מידע על גופות שלא זוהו - נחשפו בפרויקט "זהו אותי", בפעם הראשונה, לעיני הקהל הרחב. באינטרפול לא הסתפקו בפרטים יבשים כמו גובה, צבע עיניים ותיאור של לבוש, אלא השתמשו גם בטכנולוגיה חדשנית לשחזור פנים. לצד כל אישה, פורסם כמעט כל מה שנותר ממנה: המקום שבו נמצאה, טביעות אצבע, דנ"א, שחזורי פנים, צילומים דנטליים, בגדים, תכשיטים. המטרה פשוטה באכזריותה: שמישהו, איפשהו בעולם, יעצור מול המסך ויגיד: אני מכיר אותה.
להפיח חיים בחקירה
השלב שני של הפרויקט עלה באוקטובר 2024. רשימת המקרים הורחבה מ־22 ל־47 והוא כלל גם את צרפת, איטליה וספרד, שבה המתינה לזיהוי הגופה שקיבלה את הכינוי "האישה בוורוד". כשנמצאה ב־3 ביולי, 2005, בצד הדרך בכביש סמוך לברצלונה, היא לבשה ורוד מכף רגל ועד ראש - חולצה פרחונית ורודה, מכנסיים ורודים וסנדלים שחורים־ורודים.
היא מתה פחות מיממה קודם לכן, והחוקרים העריכו שהיא נרצחה במקום אחר, שכן היו סימנים לכך שהגופה הועברה בטווח של 12 השעות שלפני שנמצאה - אבל החקירה לא הובילה לשום מקום, ובמשך 20 שנה איש לא ידע מי היא. רק בספטמבר 2025 נרשמה פריצת דרך. במסגרת פרויקט "זהו אותי" האינטרפול שיתף עם 196 המדינות החברות בו את הנתונים הביומטריים שנאספו מכל אחד מהמקרים, ובמשטרת טורקיה הריצו את טביעות האצבע ששויכו לה במאגר הביומטרי הלאומי - והתקבלה התאמה.
"האישה בוורוד", התברר, היתה לודמילה זבאדה, אזרחית רוסייה, שהיתה בת 31 בעת מותה האלים. הזיהוי אושר סופית באמצעות בדיקת דנ"א מול קרובת משפחה, והמחיש עד כמה שיתוף מידע ביומטרי בין מדינות יכול להשיב שם לקורבנות שנותרו שנים בלי זיהוי, ולהפיח חיים בחקירות שהתקררו.
באינטרפול רואים בזיהויים האלה הרבה יותר מפענוח של תיק. מזכ"ל הארגון, ואלדסי אורקיזה, אמר לאחר זיהויה של זבאדה כי "פריצות דרך כאלה מסייעות להשיב לקורבנות את כבודן - ולמשפחותיהן את התקווה". לדבריו, עצם הזיהוי מחזיר לאנשים שנמחקו במשך שנים את הדבר הבסיסי ביותר: שם.
מה שחוזר כמעט בכל הסיפורים בפרויקט "זהו אותי" הוא התחושה המשונה שאנשים יכולים להפוך לאלמוניים במותם - גם אם בחייהם הם היו יקרים מאוד למישהו. "יש הרבה סיבות לכך שאנשים נעלמים", אומר זיו דמטר, המנהל המקצועי של חברת האיתור וההצלה "מגנוס". "יש סיבות פליליות, יש רקע נפשי, יש משברים אישיים, ויש אנשים שפשוט מתרחקים. בכל מקרה כזה הדבר הראשון שאתה מנסה להבין הוא לא איפה האדם נמצא, אלא מי הוא היה לפני שנעלם".
לאחר הפרסום באתר התחילו להגיע טיפים קטנים, פיסות מידע, והחוקרים הבינו ש"הנערה מהנהר מיין" חיה במשך שנים בבידוד כמעט מוחלט, מכיוון שלא היו עליה דיווחי נעדרים, ואף אחד לא יצר קשר ואמר: "הילדה הזאת שלי"
במגנוס לא מדברים על חקירה, אלא על איסוף פירורים - שיחות, קשרים, הרגלים, עם מי דיבר, מה תכנן, מי ראה אותו לאחרונה. "אנחנו בונים פרופיל של בן אדם", הוא מסביר. "מנסים להבין מי הכיר אותו, מי ראה אותו, מי יודע משהו. לפעמים כבר בשלב מוקדם דברים מתחילים להסתדר. ולפעמים לא".
מתי אתם מבינים שכנראה מדובר באירוע פלילי?
"כשהמידע שאנחנו מקבלים מושלם מדי. אם מישהו שקרוב אליך נעלם, בדרך כלל תהיה בסערת רגשות. זה משתקף גם בדרך שבה אנשים מספרים סיפור. לפעמים כשמישהו נותן גרסה מאוד מהודקת, מאוד מסודרת, זה גורם לך לעצור ולחשוב".
לדבריו, למרות הביומטריה, המאגרים והבינה המלאכותית, העבודה עצמה כמעט לא השתנתה. "אנשים חושבים שהיום יהיה קל יותר לאתר נעדרים בגלל AI וטכנולוגיה", הוא אומר. "במקומות מסוימים אולי קצת, אבל בסוף, איתור זאת עבודה מהסוג הישן והטוב. לשבת עם פרטים, לדבר עם אנשים, לאסוף מידע, להצליב. עבודת בילוש קלאסית".
לפני כמה שנים קיבלו במגנוס פנייה על אישה ישראלית לוקה בנפשה שנעלמה בפריז. צוות נשלח לשם, והחיפושים נמשכו חודשים. "הצפנו את הרחובות בפרטים שלה", נזכר דמטר. "בסופו של דבר, התברר שבמשך שנתיים היא חיה ברחוב, בלי מסמכים ובשם בדוי".
מה שהוביל אליה לא היה איכון, מצלמה או מאגר נתונים, אלא עובדת סוציאלית מקומית שמטפלת בדרי רחוב ושפיתחה איתה קשר. יום אחד היא הצליחה לגרום לה לומר את שמה האמיתי. "ב־12 בלילה קיבלתי טלפון מהדסק אצלנו", הוא מספר. "אמרו לי, 'יש פה עובדת סוציאלית שטוענת שהיא מצאה את הנעדרת שלנו'".
האדמה בלעה אותן
"אין דבר נורא יותר מלהירצח", אומרת דמותה של בוני קלאטר ב"בדם קר", ספרו המפורסם ביותר של העיתונאי טרומן קפוטה, אבל כשקוראים את סיפורי הנשים בפרויקט "זהו אותי", מתגנבת מחשבה אחרת: אולי יש דבר אחד נורא לא פחות - להירצח מבלי שאיש יידע את שמך.
זיו דמטר, חברת האיתור וההצלה "מגנוס": "אנשים חושבים שהיום יהיה קל יותר לאתר נעדרים בגלל AI וטכנולוגיה, אבל בסוף איתור זאת עבודה מהסוג הישן והטוב. לשבת עם פרטים, לאסוף מידע, להצליב. עבודת בילוש קלאסית"
אחד המקרים המטרידים ביותר שעלו לאוויר בפרויקט "זהו אותי", שכולל נכון להיום 47 נשים, מתוכן שש שכבר זוהו, שייך ל"אישה שלא היתה לבד". ב־27 בינואר 1999 נמצאה גופה בחדר במלון בעיירת החוף פרמיה דה מאר, בסמוך לברצלונה. ידיה היו קשורות ועל גופה נמצאו סימני אלימות, ובניגוד לרבות מהנשים האחרות בפרויקט, היא לא נמצאה לבדה.
לפי עובדי המלון, בימים שלפני מותה היא נראתה בחברתו של גבר צעיר, בן 30-25, שדיבר צרפתית ואנגלית, עם שיער כהה ומעט זיפים. היו מי שסברו שהשניים הגיעו יחד מאזור ז'נבה, או מעיירה סמוכה ששמה מסתיים ב־ville.
כל המידע הזה הועלה לרשת, יחד עם שחזור פניה, אבל המקרה טרם פוענח - כמו רוב המקרים הללו. "יש גם לא מעט ישראליות שנעלמו כאילו בלעה אותן האדמה", מגלה ארז דרוקר, בעלי "אקסס חקירות פרטיות". "ייתכן שאחת הנשים שמחפשים פה בארץ נמצאת בין ה־41 האלה".
"אצלנו במשרד כולן נמצאו", מדגישה סימה "סימבה" דרוקר, אשתו ושותפתו למשרד, שאותה הכיר כשנשלחו למעקב משותף. "פעם אפילו איתרנו מישהי בקבר באוקראינה. איפה לא חיפשנו אותה. זה היה לפני 18-17 שנה. היא היתה חייבת כספים, ברחה ועברה בין מדינות, עד שבסוף, בגלל המוצא האוקראיני, נסענו לחפור באיוואנו־פרנקיבסק, העיר שבה נולדה, אחרי שמישהו שם סיפר על בחורה שנעלמה להרבה שנים מהכפר, חזרה ואחרי כמה זמן מתה. שלחנו חוקר שצילם את המצבה. לא פתחנו את הקבר".
התברר ש"האישה בוורוד" היתה לודמילה זבאדה, אזרחית רוסייה, שהיתה בת 31 בעת מותה האלים. הזיהוי אושר סופית באמצעות בדיקת דנ"א מול קרובת משפחה, והמחיש עד כמה שיתוף מידע ביומטרי בין מדינות יכול להשיב שם לקורבנות
מדי שנה נפתחים כאן בין 4,000 ל־5,000 תיקי נעדרים. רובם המכריע נסגר בתוך שעות או ימים - אנשים חוזרים הביתה, מתקשרים, נמצאים - אבל לא כולם. מאז קום המדינה ועד היום הצטברו מאות מקרים של ישראלים וישראליות שמקום הימצאם לא ידוע, ומקרים רבים חדשים מצטרפים לרשימה מדי שנה.
"המקרים האלה לא פוסקים", אומר ארז. "לפני כמה ימים נכנס אלי לקוח וסיפר לי שהקשר עם הבת שלו נותק לפני חמש שנים. הוא שכר משרד חקירות גרמני, שלא הצליח לאתר אותה, אז הוא פנה אלינו וביקש מאיתנו לנסות למצוא אותה. היא בת 40 היום. תיק מעניין".
לדעתך, ראוי שיהיה פרויקט כזה בישראל?
"כן, ולא רק פרויקט כזה. אני חושב שצריך שבישראל יוקם מטה אחד, שירכז את כל הטיפול בנעדרים. חקירה, איתור, שימור הידע, סיוע למשפחות. צריך להבין שכשאדם נעדר, יש לכך השפעה גדולה מאוד סביבו - המשפחה והמעגלים החברתיים נפגעים".
מדוברות משטרת ישראל נמסר בתגובה כי "הפרויקט המדובר ממוקד במספר מדינות באירופה, ללא מעורבות של גורמים מישראל", כי "אין בארץ נתון נפרד של גופות נשים", וכי "חטיבת הזיהוי הפלילי פועלת כל העת בשיטות ובאמצעים מתקדמים להשוואת דנ"א". "במהלך מלחמת חרבות ברזל", הוסיפו, "כוחות צה"ל העבירו לחטיבת הזיהוי הפלילי מאות ממצאים מעזה על מנת לבדוק אם הם שייכים למי מהקורבנות מנרצחי 7 באוקטובר או למי מהחטופים".
פצע פתוח
באמצע מאי האחרון, באחד משדות התעופה בגרמניה, ירד מטיסה אזרח המדינה, גבר בן 67. באולם הנוסעים המתינו לו שוטרי יחידת החקירות של מדינת הסן בגרמניה, שחקרה את הפרשה מאז נמצאה גופתה של נערה צעירה ב־31 ביולי 2001, לאחר שעוברי אורח הבחינו בחבילה צפה על פני נהר המיין שבפרנקפורט. בתוך החבילה נמצאה הגופה, כשרגליה מקופלות אל בית החזה, וידיה צמודות ומהודקות אל הגוף.
כל החבילה היתה קשורה לבסיס של שמשייה - ככל הנראה כדי לשמש משקולת ולגרום לה לשקוע, כך שהנרצחת תיעלם מעל פני האדמה.
החוקרים העריכו את גילה בכ־16 שנים, ומנתיחת גופתה עלה שהיא עברה התעללות קשה וממושכת, שנים לפני מותה. היא סבלה מחבלות ישנות שלא טופלו מעולם בידי רופא, שברים, צלקות וכוויות שנעשו באמצעות סיגריה.
במהלך השנים העסיק התיק את גרמניה. המשטרה ביצעה שוב ושוב פניות לבקשת עזרה מהציבור, והתקשורת המשיכה לעסוק בו גם יותר מעשור אחרי מציאת הגופה - אבל לשווא. התיק נותר לא מפוענח. החוקרים לא הבינו כיצד ייתכן שנערה בת 16 לא חסרה למישהו, איך יכול להיות שאף אחד לא מחפש אותה.
באוקטובר 2024 עלו פרטיה לאתר האינטרנט של האינטרפול, במסגרת הפרויקט. היא כונתה "הנערה מהנהר מיין". מעיניה ניבט עצב אנושי עמוק, הגם שמדובר בשחזור פנים שנעשה בידי מכונה. לאחר הפרסום התחילו להגיע טיפים קטנים, פיסות מידע, והחוקרים התחילו לחבר מחדש דברים שנשארו פתוחים במשך שנים, והבינו ש"הנערה מהנהר מיין" לא היתה נערה אבודה שנפלה בין הכיסאות. הם חשדו שהיא חיה במשך שנים בבידוד, מכיוון שלא היו עליה דיווחי נעדרים, לא היו מעגלים שחיפשו אותה, ואף אחד לא יצר קשר ואמר: "הילדה הזאת שלי".
ההודעה של האינטרפול היתה קצרה, ולנוכח המשך החקירה כללה פרטים מעטים בלבד. לא פורסמו פרטים רבים. רק זה: הנערה זוהתה בשם דיאנה ס'. החשוד שנעצר הוא אביה. הוא יישאר בינתיים במעצר.
