"יש חודשים שאני מרוויחה סכומים של שש ספרות. לא מתביישת בזה"

אם אתם עדיין נמנים עם קבוצת האוכלוסייה שלא מכירה את ענבל רז, אתם ככל הנראה מסתכלים על שנות העשרה־עד־העשרים שלכם מהמראה האחורית, וכנראה אין לכם ילדים. בעולם האמיתי - כלומר זה שמתחולל ביוטיוב ובטיקטוק ושעל פיו נקבעים אופנות, טרנדים וסנסציות - רז, על 685 אלף עוקביה בטיקטוק, היא זמרת שיכולה לכתוב את הספר על כוכבות פופ בעידן הנוכחי.

בתור חיילת, עוד לפני שהוציאה אפילו סינגל אחד, היו לה 17 אלף עוקבים באינסטגרם. את האודישנים לתוכניות ריאליטי כמו "אקס פקטור" ו"הכוכב הבא" היא לא צלחה, אבל זה רק דרבן אותה לייצר אישיות ותוכן משלה ברשתות, מתוך מחשבה שעם העוקבים תגיע גם החשיפה למוזיקה שתבוא. וזה באמת קרה: סוכריות פופ־רוק שהוציאה כמו "ננה בננה" ו"שלוותה" כבר זכו ל־8 מיליון ול־4 מיליון צפיות בהתאמה, וכל זה ללא לייבל אמיתי שעומד מאחוריה, בלי סוכנות בתחום המוזיקה (היא מיוצגת רק בתחומי התוכן ברשת) ועם מעט מאוד פרגון רדיופוני מהתחנות הגדולות.

מיליוני צפיות, בלי לייבל מאחוריה. "שלוותה"

רוצים לדעת איך זה לשמוע "לא", ואז להשתמש בכל אמצעי שהקדמה מאפשרת ולהפוך בזיעת אפכם לתופעה שקשה להתעלם ממנה? שאלו אותה כיצד. ואת כל זה היא עושה, והנה לכם סקופ ראשון, כשאין לה אפילו מחשב.

"אתה לא מבין עד כמה אני מחשבופובית", היא אומרת ומנחיתה פצצה. "אני עושה את כל הפגישות שלי בטלפון, בכלל אין לי מחשב עכשיו. היו לנו שני מחשבים, לי ולאלי (חולי, בן זוגה עד ממש לאחרונה, בעצמו זמר, מלחין ויוצר; ע"פ), ועכשיו אין לי אחד משלי. אני עובדת עם הטלפון ועורכת בו הכל, ואני לא באמת צריכה מחשב, אז בינתיים עוד לא קניתי לעצמי אחד".

אולי זה עניין דורי, ואתם פשוט דור כזה שגדל עם טלפונים ורגיל פשוט לעשות הכל דרכם?

"אני לא כזו צעירה", היא עונה. "בכל יום אומרים לי 'איזו קטנה את נראית', 'את נראית כאילו את הולכת לבית ספר או עומדת להשתחרר', אבל לפני חודש חגגתי יום הולדת 29. הייתי קיימת עוד כשמחשבים ואינטרנט ישבו על קו טלפון. אני עוד זוכרת את זה במעומעם".

מייצרת סוכריות פופ-רוק. "ננה בננה"

גם אתם, כלומר המבוגרים שבכם, אולי זוכרים אותה במעומעם מאיפשהו. וזה בגלל שכבר כשהיא היתה בת 16 היא התייצבה לאודישנים של הריאליטי "אקס פקטור ישראל", מתוך מחשבה שאף פעם לא מוקדם מדי להתחיל קריירת שירה. שופטי התוכנית - רמי פורטיס, עברי לידר, שירי מימון ומשה פרץ - חשבו אחרת. לפחות אחד מהם.

"הייתי צריכה קול של עוד שופט אחד כדי לעבור ולהיכנס לתוכנית, ואני חושבת שזה נפל על הקול של משה פרץ", היא נזכרת. בסוף בעונה ההיא זכתה רוז פוסטאנס, אז בת 46. "אמרו לי שם 'את לא בשלה'". ארבע שנים מאוחר יותר, בגיל 20 ולקראת שחרור, היא ניגשה לאודישנים של "הכוכב הבא", שגם אותם לא צלחה, והשופטים, ובהם אסף אמדורסקי, סטטיק ובן־אל תבורי, קרן פלס והראל סקעת, חזרו על אותו המסר - את עדיין לא מוכנה, והעניקו לה לא פחות משלושה "אדומים".

בעונה ההיא של "הכוכב" זכתה אחת, נטע ברזילי - בדיעבד החלטה נכונה, בהתחשב בכך שאותה נטע גם הביאה לישראל זכייה ראשונה באירוויזיון זה 20 שנה, אבל עבור רז היה מדובר ברגע משבר. "בכלל לא רציתי ללכת לריאליטי, פשוט המלהקים התקשרו אלי המון, כי כבר הייתי מוכרת מקבוצה בשם 'חיילים מצייצים', שהיתה משתפת סרטונים של חיילות וחיילים שעושים דברים מצחיקים שקשורים לצבא. שירתי אז בלהקת חיל האוויר, וכבר די הכירו אותי, אז בסוף איכשהו השתכנעתי ללכת לתוכנית, למרות שהרגשתי שזה לא כל כך מתאים לי וכל הזמן הייתי עם חצי רגל בחוץ. בתוך תוכי היתה לי תחושה שזה לא נכון לי".

למה, בעצם? בשלב ההוא כבר לא היתה סטיגמה על יוצאי ריאליטי, והז'אנר כבר קיבל את חותמת הכשרות.

"לאו דווקא ממקום כזה. פשוט בהקשר של מוזיקה ידעתי שאני לא פועלת טוב בלחץ, אני צריכה את הזמן שלי. אני יודעת לעלות על במה ולהופיע כשהקהל רוצה שאשמח אותו, ופחות להיות במבחן. כל התהליך הזה הלחיץ אותי, ומהרגע שעליתי לשיר בתוכנית היתה לי תחושה לא טובה".

"בגדול הביקורות היו טובות, אמרו לי 'את שייכת לתחום, את שרה ומופיעה טוב, אבל את עוד לא בשלה'. והמילה 'בשלה' הכאיבה, כי הרגשתי בשלה. רציתי להגיד 'תנו לי להוכיח ואני אעשה את זה'. כשאני מסתכלת על זה עכשיו באמת לא הייתי בשלה, הם צדקו"

מה נאמר לך שם שהכי נחקק בך?

"בגדול הביקורות היו טובות, אמרו לי 'את שייכת לתחום, את שרה ומופיעה טוב אבל את עוד לא בשלה'. והמילה 'בשלה' הכאיבה, כי הרגשתי בשלה. רציתי להגיד 'תנו לי להוכיח ואני אעשה את זה'. כשאני מסתכלת על זה עכשיו באמת לא הייתי בשלה, הם צדקו. אבל כשיצאתי משם הייתי בתחושה של 'זהו, כל המדינה הולכת לראות את זה ובחיים לא יהיה לי עתיד במוזיקה'".

דטרמיניסטי משהו.

"נכון, אבל באותה תקופה כולם היו צופים בריאליטי, הרייטינג היה הרבה יותר גבוה והרשתות החברתיות לא היו כל כך חזקות, לא כמו היום. אף זמר לא רוצה שיראו את הכישלון שלו מול כולם. בסוף גיליתי שהקהל מאוד אהב אותי כשהפרק שודר. הרבה אנשים התחילו לעקוב אחריי פתאום ברשתות וניחמו אותי. שום דלת לא נסגרה לי פה".

עשי זאת בעצמך

כמו שלפעמים קורה, במיוחד במקרה של רז - זמרת שכל חייה הם שיעור אחד גדול בגישת "עשה זאת בעצמך", דווקא הדלת שנסגרה שם, כלומר בריאליטי, בטלוויזיה, בתקשורת הממוסדת, היא זו שפתחה לה את דרכה בעולם שבו בשנים הבאות יתגלו הכישרונות הגדולים הבאים: הטיקטוק. אחרי שהשתחררה פתחה לעצמה חשבון ברשת שעד אז היתה בעיקר מגרש המשחקים של צעירים ושל תוכן אינפנטילי למדי, חייבים להודות (יש שיטענו שגם היום חלק גדול מהפלטפורמה מוקדש לתוכן ילדותי. זה לא יהיה שקר מוחלט).

וכמו המסר שקיבל קווין קוסטנר בקלאסיקה הקולנועית "שדה החלומות", וכן - מדובר ברפרנס זקן למדי - גם ענבל של 2019 הבינה שאם היא "תבנה את זה, הם יבואו". וב"הם" הכוונה לאלפי, ואז עשרות אלפי ואז מאות אלפי עוקבים, שהיו צמאים לתוכן שהיא ייצרה בעצמה ושכלל בעיקר מערכונים קצרים שנהיו ויראליים. על הדרך הם גם הבינו שמדובר בזמרת.

מבחינה זו, ענבל רז היא שילוב מוצלח בין תוכן מקורי לבין המוצר שהיא מוכרת - כלומר קריירת השירה שלה. הקליפים שלה, שאותם היא מממנת בעצמה, תמיד מופקים היטב ומציגים סיפור שחושף צד של הומור עצמי, שנדיר למצוא בין שלל כוכבות הפופ המהונדסות ונטולות הנשמה שהרשת יצרה בעשור האחרון. יש בהם סיפור ומחשבה - וזה כנראה קשור גם לגילה המתקדם, יחסית לקולגות שלה בתחום.

כמו כן, האסתטיקה המוזיקלית שלה יותר מזכירה את זמרות העשור הראשון והשני של תחילת שנות האלפיים, בסגנון אבריל לאבין או קלי קלרקסון, שהמוזיקה שלהן שילבה גם גיטרות ויתר אלמנטים של רוק, ז'אנר שנדיר מאוד לזהות בפופ העולמי העכשווי. בתפריט: אהבות, בגידות ושיברונות לב, מוגשים על מצע פופ קליט וקצת דיסטורשן.

"גדלתי על פופ אמריקני, כילדה הייתי שומעת את זה המון", היא אומרת. "קראתי המון ספרים באנגלית ובכלל, מאוד אהבתי את התרבות האמריקנית. כנערה זה ממש השפיע על הטעם המוזיקלי שלי. כל המוזיקה והקליפים שלי מושפעים מהתרבות הזו. כמתבגרת אהבתי את אבריל לאבין, קייטי פרי ודמי לובטו. היום גם אוליביה רודריגו עושה דברים דומים, היא הוציאה אלבום חדש מדהים. אז נקודות ההשוואה שלי הן כל הזמרות האלה, שפרצו כשגדלתי, וזה מה שאני עושה במוזיקה שלי. מאוד קשה לפצח את זה בעברית, לעשות את זה באופן שלא ייצא קרינג'".

ילדה טובה נתניה

היא נולדה וגדלה בנתניה, בת לדרור ולטלי, יהלומן ומורה. היא האחות הקטנה מבין שתיים, והבת הבכורה, דניאל בת ה־35, לא עוסקת בתחום. על פניו מדובר בבית פרקטי, כזה שלא מעודד רדיפה אחר חלומות של פרסום וזוהר. "בבית הספר היה לי חשוב לעשות הכל כמו שצריך, כדי שתהיה לי תעודת הבגרות הכי טובה", היא מספרת. "אני זוכרת שביום שקיבלתי את התעודה באתי לאמא שלי ואמרתי לה 'קחי, זה שלך', כי ידעתי שלא אשתמש בה. אבל באמת זכיתי בזה שאף אחד לא ניסה לשכנע אותי ללכת בדרך אחרת. אמא שלי היא המעריצה הכי גדולה שלי, וההורים מאוד תמכו בי".

באשר לתמיכה כלכלית מדובר היה בסיפור אחר, לאחר שהבית התפרק כתוצאה מגירושי הוריה. רז היתה אז בת 11. "זו היתה מכה, בעיקר כי הגירושים לא היו יפים, וגם אם הם ניסו לא להכניס אותי לסיפור, בסוף אתה כן שומע ויודע מה קורה. לילד מול הורה אחד יש תמיד רצון לגונן על ההורה השני, ואז יוצא שאתה תמיד באמצע".

הרגשת שאת נגררת בכוח לסכסוך לא שלך?

"לא בכוונה, אבל בסוף כשמדובר בגירושים קשים שנמשכים הרבה זמן, אתה מוצא את עצמך באמצע. היום, בתור אדם בוגר שעבר בעצמו מערכות יחסים, אני מבינה את הקושי שלהם. אבל בזמנו, העובדה שהייתי באמצע יצרה צד באופי שלי שאומר 'אם אין אני לי מי לי?'. מחשבה של 'אם לא אהיה שם בשביל עצמי, מי יהיה שם בשבילי?'. אז אני צריכה לעשות את כל הדברים בעצמי.

"בסוף גם אלי וגם אני לא היינו מאושרים. אני חושבת שיש משהו אפילו יותר עצוב בסיום של קשר ששני הצדדים מנסים להילחם עליו ומתעקשים לגרום לו לקרות וזה לא מצליח להם. כאן אין לך כעס להיאחז בו. כל אחד עשה את הכי טוב שלו"

"אני רוצה להבהיר - יש לי משפחה מדהימה שתמיד תומכת בי, אני לא רוצה לפגוע באף אחד וכבודם של ההורים שלי במקומו מונח. אבל בסוף גירושים הם חוויה קשה לילד. התא המשפחתי, שאמור להיות המקום הבטוח - גם כלכלית, התערער. זה קרה עבורי בגיל שכולם מאוד שופטים אותך בו - מה את לובשת, איזה טלפון יש לך. ואז את פתאום מרגישה שאת פחות מאחרים".

זה גם בונה אופי ומחשל. יש גם יתרונות לקושי בגיל צעיר.

"כן. זה קודם כל עשה אותי מאוד אחראית עם כסף, וגם קצת עשה לי חרדה כלכלית. אני מאוד מחושבת, לא הולכת ומבזבזת".

היום לא חסר לך. את מרוויחה יפה.

"כשהתחלתי להעלות תוכן בטיקטוק רציתי שקהל יבוא, ייהנה מהתוכן ואז ישמע גם את המוזיקה. אהבתי את זה, נהניתי לייצר תוכן ולשיר קאברים, לא תכננתי שזה יהפוך לעבודה שלי. באותה תקופה בכלל לא היה כסף בטיקטוק. באינסטגרם כבר היה כסף אבל בטיקטוק עדיין לא, חברות עוד לא ממש הבינו את הפלטפורמה הזו. ואז לאט־לאט הציעו לי לקבל מוצר ולעשות עליו סרטון, ופתאום מציעים לך כמה מאות שקלים. אמרתי - טוב, אני פורשת מהעבודה היומית שלי, שהיתה במכון ספא, ועושה רק את זה.

"ממש האמנתי בזה ומאוד מהר זה התפוצץ. זה הכוח של טיקטוק. זה יכול לקרות לך ממש ברגע. אבל בכלל לא נכנסתי לשם בשביל הכסף, אלא רק ממקום שרצה שיהיה לי קהל ושלייבל ירצה להחתים אותי. זה היה נטו ממקום כזה. לא היה אופק של רווח כספי".

כמה מרוויח טיקטוקר מצליח היום?

"אני לא מתביישת להגיד שיש חודשים שאני גם יכולה להרוויח בהם 100 אלף שקל, זה יכול לקרות. אבל יש גם חודשים שלא הכנסתי בהם בכלל, כי פתאום התחילה מלחמה. זה מאוד משתנה אבל בעיקרון הסכומים יפים, מרוויחים טוב. יש חודשים יותר טובים ויש פחות. יכולתי להכניס יותר מהתוכן, אבל אני פשוט לא הולכת בכיוון של קוד קופון לעוקבים. אני לא קניינית. אני מאוד מחושבת עם כסף וקונה רק מה שאני צריכה ואוהבת, אז קשה לי לבוא ולהגיד לעוקבות שלי 'את חייבת את הדבר הזה'".

"היום אני מממנת לעצמי את המוזיקה". השיר "הכל בסדר"

על מה את כן מוציאה, למשל? באיזה רכב את נוהגת?

"אני נוהגת על קיה פיקנטו ונוסעת להופעות שלי בעצמי, כמו שאני עדיין עורכת את הסרטונים שלי בטלפון. כשהייתי מתבגרת הרגשתי שאמורים להיות לי הורים שיכולים לממן את המוזיקה ולהשקיע בחלום שלי, ראיתי בנות אחרות שיש להן את זה והרגשתי פספוס שלי אין. אז אני חושבת שהדרך שלי בחיים היא לעשות את זה בעצמי, להיות המממנת של עצמי. היום אני באמת מממנת לעצמי את המוזיקה. על הסינגל האחרון, למשל, הוצאתי 100 אלף שקל".

שיר פרידה

את המוזיקה שלה היא יוצרת בשיתוף פעולה עם שמות מוכרים ומבוקשים בפופ המקומי, כמו ים רפאלי, שירה מרגלית, רובי פאייר, רון ביטון, ינון יהל, סתיו בגר וגם הזמר, השחקן והאקס אלי חולי. מי שעד לפני חודש היה החצי השני שלה, במה שהביצה הגדירה כפאוור קאפל לכל דבר ועניין, ושאיתו גם כתבה והוציאה שירים משותפים, כמו "מה שאני צריכה".

רז עוד לא לגמרי מעכלת את הפרידה, שחתמה ארבע שנות זוגיות ושותפות מקצועית. "לא היתה סיבה אחת לפרידה, אלה פשוט הרבה דברים שהצטברו", היא אומרת, אחרי שנשארה לגור במה שהיתה דירתם המשותפת.

"לפעמים זוגיות יכולה להיות ממש טובה ומדהימה במשך כמה שנים, ואז היא קצת משתנה ודברים פחות עובדים. בסוף שנינו לא היינו מאושרים. אני חושבת שיש משהו אפילו יותר עצוב בסיום של קשר ששני הצדדים מנסים להילחם עליו ומתעקשים לגרום לו לקרות וזה לא מצליח להם. כששני הצדדים לא רוצים להיפרד אבל מבינים שזה הדבר הנכון לעשות, מאשר להמשיך ולהיפרד בכעס או כי קרה משהו גדול, זה יותר עצוב. כי כאן אין לך כעס להיאחז בו.

"כל אחד עשה את הכי טוב שלו ונשארים בסוף עם תחושת החמצה. כמה חודשים לפני שנפרדנו היה לנו משבר בקשר והחלטנו שאלי ילך לכמה ימים להורים שלו, אני אשאר בדירה ונחשוב, כל אחד עם עצמו. זה קרה יום לפני שהוצאתי את השיר 'הכל בסדר'".

הו, האירוניה.

"כן, ממש. ואז אני קמה בבוקר ובשעה תשע וחצי אני מקבלת טלפון מהסוכן שלי שאומר לי שאחד מעמודי הבידור ברשת מבקש לאשר את הפרידה. התחלתי לאכול סרט על הדבר הזה, לשאול את עצמי 'מי האנשים הקרובים אלי שמדליפים את הדבר הזה החוצה?'. הייתי צריכה להמשיך את אותו יום, לנגב את הדמעות, להתאפס על עצמי ולשדר שהכל בסדר ושעסקים כרגיל כאן".

"אני לא מתביישת להגיד שיש חודשים שאני גם יכולה להרוויח בהם 100 אלף שקל, זה יכול לקרות. אבל יש גם חודשים שלא הכנסתי בהם בכלל, כי פתאום התחילה מלחמה. זה מאוד משתנה, אבל בעיקרון הסכומים יפים, מרוויחים טוב"

גם את הפרידה עצמה ניסיתם שלא לחשוף בהתחלה. למה?

"כשקיבלנו את ההחלטה להיפרד אמרנו 'טוב, לא משתפים אף אחד', כי הבנתי שהכל יכול לצאת מהר מאוד החוצה. וזה היה עוד סוג של התמודדות, כי לא יכולתי לספר לאנשים שקרובים אלי. אנשים שואלים אותי איך בבית ואני עונה 'הכל טוב'. במשך בערך שבועיים וחצי הצלחנו לשמור את זה, ובסוף זה יצא ושוב - לא דרכנו. ממש ניסינו לבקש שלא יפרסמו את זה, ולא הסכימו. יצאה עוד כתבה ועוד כתבה, ואתה לא מבין מי מספר את הדברים האלה, ובכתבות צוטטו מקורבים שאמרו שאלי כבר סגר הובלה מהבית כשאני הייתי בחו"ל. זה נשמע רע וזה בכלל לא נכון, עשינו את ההובלה עוד לפני שטסתי ועזרתי לו לארוז. מה שפורסם זה בכלל לא מה שהיה במציאות".

התחום שבחרת והאופן שבו התפרסמת הם חרב פיפיות. לקשר האישי עם העוקבים יש גם צדדים פחות נעימים, כמו חדירה לפרטיות.

"כשהתפרסמה הידיעה שנפרדנו זה הרגיש כמו לעבור עוד פרידה. למזלי, התגובות לזה היו מאוד טובות. הקהל מאוד אהב אותנו יחד והיה לי עצוב לשבור לאנשים את הלב. אנשים כתבו בתגובות משפטים כמו 'אני לא מאמינה יותר באהבה'. זה מאוד סוריאליסטי, לראות תמונה שלכם בידיעה ולהגיד 'אוקיי, זה אמיתי. הדבר הזה קורה'. בפרידה עוברים המון שלבים, לפעמים את מעכלת ולפעמים לא, וזה הרגיש כמו לחוות מחדש הכל שוב".

עברו רק כמה שבועות מאז. כבר הספקת לעכל את הפרידה?

"כשחזרתי מחו"ל אחותי ואמא שלי עשו לי הפתעה ומילאו את הסלון שלי בבלונים, כי יום או יומיים לפני זה היה לי יום הולדת. אחרי שהן הלכו ישבתי לבד בבית עם הבלונים, במה שהיה עד לפני רגע הדירה שלנו, והרגשתי שעכשיו אני לבד. לא גרתי לבד אף פעם, מהבית של ההורים עברתי לגור איתו, לא תכננתי אף פעם לגור לבד. ועכשיו פתאום אני חוגגת יום הולדת לבד, ובדיוק אז התפרסם שנפרדנו. אני צריכה לכתוב על זה שיר".

זוגיות, גם ביצירה. השיר המשותף עם אלי חולי, "מה שאני צריכה"

שיר בנושא עדיין אין, אבל הקליפ שמלווה את הסינגל החדש שלה, בעל השם ההו־כה אירוני (שוב) "לא כותבת על אקסים", בהחלט מתייחס לפער בין פנטזיות על אושר לבין מציאות בשטח. "(אלי) גם כתב איתי את השיר, וזה מוזר פתאום להתרגל לעבוד לבד. כתבנו המון שירים ביחד, זה ממש כמו לאבד את החבר הכי טוב".

בקליפ בוחרת רז, כדרכה, לטפל בנושא בקריצה ובהומור עצמי, והיא מוצגת בו ככלה שיום חתונתה מתהפך עליה בשלל צורות והולך נחרב סביבה. "אני חושבת שלרוב הבנות זה היה צובט", היא מספרת על הפער בין התפקיד שלה בקליפ ככלה נרגשת לבין הסטטוס החדש שלה. "אבל בגלל שאף פעם לא הייתי ילדה שמדמיינת את החתונה שלה, זה לא ממש הפריע לי. כמבוגרת דמיינתי את החתונה שלי וחיכיתי ליום הזה, אז באמת היה לי קצר מוזר ללבוש שמלת כלה כמה שבועות אחרי פרידה.

בשביל רוב הבנות זה בטח צובט בלב. "לא כותבת על אקסים"

"השיר הזה נכתב על זוגיות בזמן שהייתי בתוכה, ובאמת חשבתי שהיא תוביל לחתונה. זה היה אמור להיות השיר האחרון באלבום. הקהל כל הזמן בא אלי בביקורת של 'את בזוגיות טובה, למה את כל הזמן כותבת על אקסים? מה יש לך, לא התגברת?'. אז רון ביטון אמר 'בואי נכתוב על זה שאת כבר לא כותבת על אקסים'. זה היה השיר שאמור היה לסגור את הכתיבה על אקסים, להגיד 'הנה, אני כבר במקום אחר' ולהתחיל תקופה חדשה. האמת היא שעבור אמן, להתחייב לא לכתוב על שיברון לב זה בעייתי. הרגשתי שהקליפ צריך להתכתב עם החיים שלי, שיהיה קצת מצחיק וקצת טרגי, ונראה לי שזה מה שיצא".

בסוף גם בסיפור הזה יש מסר. כמו תמיד, בסוף את תמיד צריכה לעשות הכל בעצמך.

"אני מאמינה שהכל בחיים מדויק, ובאמת היום אני מעורבת בפרטים הכי קטנים במוזיקה, בקליפים ובסרטונים שלי. אבל התרגלתי לזה. הדלתות לא נפתחות לי אף פעם. אני תמיד נכנסת דרך החלון".