בדיוק לפני חודש פרידה עוזיאל, יוצאת העונה ה־14 של תוכנית "האח הגדול", אושיית רשת וזמרת שכבר חתומה על אלבום ראשון, עמדה מאחורי הקלעים במועדון רדינג 3 התל־אביבי וחיכתה לנס. בעצם, אם להיות כנים - היא התפללה לאסון.
"זה היה פשוט נורא. אני לא רוצה להגיד נורא, חס וחלילה, אבל זו היתה תקופה באמת קשה", היא מסבירה את התקף הפאניקה שאחז בה באותו ערב של תחילת חודש מאי, דקות לפני שעמדה לעלות לבמה ולבצע בפעם הראשונה את שירי אלבום הבכורה שלה מול אולם מלא עד אפס מקום.
"פחדתי, פחדתי מאוד", היא מספרת, "פתאום הבנתי את הגודל של הדבר הזה וקלטתי שהמקום מפוצץ. התפללתי שטראמפ יתקוף באיראן, באמת. ביום של ההופעה אמרתי 'טראמפ, עכשיו תתקוף. אני פה ברדינג, יש לך עוד עשרים דקות עד פתיחת שערים'. בסוף הוא לא תקף. אנחנו דקה לפני העלייה לבמה ואני בוכה. ואז אני עולה, המיקרופון עובד, אני רק צריכה להיכנס בשירה ואני בוכה. החיים שלי רצו לי מול העיניים, אני נשבעת".
כמו לא מעט סיפורים בחייה רוויי האתגרים והטלטלות הרגשיות, זה נגמר בטוב. פרידה הופיעה, הקהל ליווה אותה בשירה גם של השירים שלא יצאו כסינגלים וחרכו את הרדיו, והוכיחו לה, אולי בפעם הראשונה בחייה, שהיא זמרת לכל דבר. לא רק דיירת לשעבר בבית "האח" או כוכבת אינסטגרם עם 231 אלף עוקבים.
תהליך ההתבגרות והצמיחה שלה הובילו אותה גם לערוך שינויים בגופה. כדיירת בבית "האח הגדול" חשפה בזמנו את הניתוח להרמת הישבן שעברה, שכמעט עלה לה בחייה. לאחרונה חשפה שהחליטה לעשות ניתוח להקטנת חזה.
"אני חושבת שוויזואלית אני עוברת איזשהו תהליך", היא אומרת. "זה קו שמנחה אותי וזה בא לידי ביטוי באיך שאני מרגישה שאני צריכה להתלבש. אני מרגישה שאני חוזרת אחורה למשהו יותר בתולי, יותר טבעי. בגלל שהולך לי במוזיקה ברוך השם אז אני לא מרגישה שאני צריכה להידמות לדמות אחרת".
במוצ"ש האחרון היא חזרה לפריים טיים - הפעם לזה של הזכיינית קשת 12, כשנעלה את נעלי הריקוד שלה והלכה לפזז על במת עונתה החדשה של "רוקדים עם כוכבים" (הפרק הבא ישודר במוצ"ש). את הריקוד הראשון שלה עם המנטור בוריס דניסוב היא צלחה בכבוד, אפילו הראתה לא מעט פוטנציאל, אבל גם חטפה הערות לא לגמרי נעימות מהשופטים, שזיהו בה פוטנציאל - אבל לא לגמרי ממומש בשלב זה.
"פתאום הבנתי את הגודל של הדבר הזה, וקלטתי שהמקום מלא עד אפס מקום. התפללתי שטראמפ יתקוף באיראן, באמת. ביום של ההופעה אמרתי 'טראמפ, עכשיו תתקוף. אני פה ברדינג, יש לך עוד 20 דקות עד פתיחת שערים'. אנחנו דקה לפני העלייה לבמה ואני בוכה"
"התרגשתי. ממש חיכיתי לראות איך הריקוד עבר בטלוויזיה והייתי מבסוטה", היא מספרת. "אני חושבת שהייתי מתוקה. בשלב הביקורות ראו על הפרצוף שלי שאני רק רוצה ללמוד, והסכמתי עם כל מה השופטים אמרו".
לא כל השופטים התלהבו. דוד דביר אמר לך "אחרי חודש ציפיתי ליותר".
"לא נעלבתי. אני בן אדם שבאמת יודע לקבל ביקורת כשהיא עניינית, ואמרתי את זה גם בתוכנית. אם מישהו מעיר למישהי על איך שהיא נראית ברמה הוויזואלית זה לא מתאים, את זה אני לא יכולה לקבל, אבל הם דיברו על טכניקה - הכל טוב, עם זה אין לי בעיה. אני פה כדי להשתפר. אני גם בן אדם מאוד Humble (עניו). אין לי קטע של 'הכבוד שלי', אין אגו. נכון, אני צריכה להשתפר בכל התחומים, תמיד אני מוכנה להשתפר".
לפני הריקוד העדת על עצמך שאין לך אופי של ווינרית, אמרת 'אני לא רגילה לנצח'. איך זה מסתדר עם כל מה שהשגת עד גיל 27?
"בעיניי ווינר זה מישהו שמעז להגיד בקול 'אני הולך לנצח', 'אני הולך להגיע לגמר', וזו אף פעם לא היתה אני. הייתי ילדת פלא, אהבתי להשתתף בהצגות ובטקסים וברוך השם גם הייתי חכמה, יש לי תעודת בגרות ממש יפה, הגברתי תקשורת וקולנוע ועשיתי שבע יחידות בגרות באנגלית. אבל אף פעם לא אמרתי בקול לאן אני רוצה להגיע. זה לא שהייתי נכנסת למגרש וכולם היו משקשקים כי הייתי מצהירה שאני הולכת לנצח. אני בדרך כלל נכנסת למגרש, לא שמים עלי, ובסוף מסיימת מקום ראשון. תמיד היה לי את אפקט ההפתעה".
אז את בעצם אנדרדוג?
"לגמרי. אבל השנתיים האחרונות גרמו לי להבין שלהיות ווינר זה לא עניין של אופי, אלא של החלטה. אין בין שניהם הבדל, בסוף גם האנדרדוג מגיע למקום ראשון, אבל אז זה נחשב לנס או תופעת טבע. אבל כשהתקבלתי ל'רוקדים' קפצתי מאושר ואמרתי 'אני הולכת לקרוע' ואני לא באה ככה לשום דבר. קוראים לתוכנית 'רוקדים עם כוכבים', ואני באה ככוכבת לטרוף את הדבר".
את עדיין מרגישה ככה אחרי הריקוד הראשון?
"אני מאוד אוהבת לרקוד, אבל פה מדובר בריקודים סלוניים, זה ריקוד אחר. זה כמו מתמטיקה, לכל דבר ועניין. כשרוקדים זה נראה שיש פלואו, אבל זה לא, זה עניין של טכניקה. להוציא קודם את הרגל ואז את המותן ולדעת להעביר משקל מנקודה לנקודה. ידעתי שזה הולך להיות קשה, וגיליתי שזה אפילו יותר קשה ממה שחשבתי. כשהתחלתי ללמוד רומבה לא הצלחתי לעשות דברים והייתי ממש עושה צעד ונופלת, כמו במבי שנולד הרגע ולא יודע להחזיק את עצמו, זה מטורף. רקדנים הם חייזרים, הם משנים את הביולוגיה שלהם".
את חושבת שאת הולכת לנצח?
"לא".
אבל באת לנצח.
"זה נכון שבאתי לנצח, אבל זה היה לפני שהבנתי מה הדבר הזה דורש. להגיע לגמר מספיק לי, ברוך השם".
עניין של יחסי ציבור
"רוקדימים" היא לא הפעם הראשונה שפרידה הפציעה על מסכי הטלוויזיה. ב־2019 היא לא הצליחה להעפיל אל נבחרת "הכוכב הבא", אבל האודישן שלה, שבו ביצעה את השיר "וידוי" של יהודית רביץ, עורר עניין בקרב שופטי התוכנית. היא ניסתה את מזלה שוב גם ב־2023 כששרה את "ציפור בלי שמיים" של הזמרת אופק נחמן, ושוב לא הצליחה להשתחל אל רשימת המתמודדים. ב"האח הגדול" היא כבר כיכבה, נחשבה לדיירת בולטת בבית ואף הגיעה לגמר, אפילו למקום השני, כשמעליה רק המנצח בעונה, אור בן דוד.
"אני שמחה שלא זכיתי", היא אומרת, "כי אז הייתי של 'האח הגדול' לנצח. גם הכסף לא שינה, מיליון שקל. דברים לא קורים סתם, זו אמונה שמחזיקה אותי בחיים. זה מה שהיה צריך לקרות. אז אעשה מיליון בדרך אחרת, הכל טוב".
את לא מפחדת מהמיתוג של "אושיית ריאליטי"?
"קודם כל, ל'הכוכב הבא' לא רציתי ללכת, בגיל 19 לא עניין אותי בכלל להיות זמרת. התחקירניות של התוכנית ראו אותי שרה באיזשהו סרטון בתקופת הפייסבוק וממש לחצו עלי שאבוא. הגישה שלי היתה 'זה הכי לא בשבילי, אני אמנית מיוסרת, ריאליטי זה ללוזרים, ממש לא'. ואז זוגיות שהייתי בה נגמרה, ואמרתי 'טוב, הוא הולך לראות אותי בטלוויזיה'. זו היתה נקמה. הלכתי לאודישן ופתאום נהייתי סנסציה. באה להם ילדה עם פירסינג וקארה שחור ששרה פתאום יהודית רביץ.
"מאז שנהיינו זוג לא נפרדנו לשנייה. לאחרונה התחילו לנו הרבה חיכוכים, וזה פשוט הפך אותנו ללא שמחים. לא היו בגידות או דברים כאלה, אלא דברים קטנים. האינטנסיביות של החיים היא משהו שלא נגמר, וזה כנראה לא הצליח לעמוד במבחן"
"ואז עברתי לתל אביב, אבל אני לא תל אביבית, יש לי את הדנ"א הפריפריאלי שלי, יש לי את הניב של הפרחה. אני מאוד אקלקטית. אז הופעתי בפרומואים וכל זה היה מאוד רחוק ממני, אבל זה נתן לי לרגע את היכולת להבין שיש לי היתכנות. כשרק עברתי לתל אביב, אנשים היו עוצרים אותי ברחוב ושואלים אם הם יכולים לצלם אותי, התעניינו באיך שאני נראית. הבנתי שאנשים רוצים שאהיה בפרונט".
אז מה את בעצם יותר: עוף מוזר או טווס?
"יש לי מתחת לבית מלא טווסים והם עושים רעש נוראי, הם צורחים. בכלל, טווס זו ציפור עם יחסי ציבור מעולים. הם בכלל נראים כמו תנים, רק כשהם פותחים את הכנפיים אז הם אציליים לרגע, אבל רוב הזמן הם לא הולכים עם כל הצבעים בחוץ, רק מסתובבים כל היום כמו חתולי רחוב וצורחים. זה עניין של יח"צ".
כן. ובחזרה לסטיגמת הריאליטי.
"אמן צעיר, בשביל שהמוזיקה שלו תתפוס תאוצה, הוא צריך לעשות עוד דברים, אין מה לעשות. הוא צריך לעשות דברים שישלמו את המוזיקה, כי זה עסק מאוד יקר. ככה זה עובד היום ואני חיה היום, זה העולם. וכשאתה, נניח, זמר מצליח ואהוב, אז חברות ומותגים רוצים שתהיה הפנים שלהם. אם הגעת לרמה שאתה לא צריך את זה, לא כלכלית ולא מיתוגית, אז יאללה, מגניב. שלמה ארצי לא צריך היום להיות מרוח על איילון.
"העולם השתנה. פעם אפשר היה להקליט מוזיקה על קסטה, לשלוח לרדיו ופתאום נהיית אריק איינשטיין. היום זה לא עובד ככה. אתה יכול להילחם בזה, ואתה יכול לא להילחם בזה וליהנות ממה שזה מציע. ולדור שמתחתיי המשחק יעבוד אחרת. אין מה לעשות, If you can’t beat them, Join them. בסופו של דבר, מה שמשנה זה שהמוזיקה שלי באמת איכותית. אני לא מחפשת לעשות מוזיקה טרנדית או לבוא עם מילים גימיקיות. אז אני הולכת על 'קיצורי דרך', במירכאות, אבל זה לא קיצור דרך, זה פשוט לזרום עם איך שהעולם עובד. המוצר שלי טוב".
נכון, אבל יש מי שיסתכל עלייך ויגיד - ההיא מהריאליטי החליטה שהיא עושה מוזיקה.
"אני הבנתי שאני צריכה קודם כל לבסס לעצמי קהל ורק אז להוציא לו מוזיקה. רציתי לעשות משהו גדול, לא משהו לואו־באדג'ט. לי זה עבד, אבל אני לא יודעת אם זה מה שאני ממליצה לכל האמנים הצעירים לעשות. במקרה שלי זה קרה גם כי קודם היו לי הרבה עוקבים באינסטגרם. 'האח הגדול' קראו לי שלוש פעמים. בפעם השלישית התקבלתי. וכן, ברור שזה בא עם סטיגמה, מי שמסתכלים בזלזול הם בעיקר אנשים מתוך התעשייה, אבל אני חושבת שזו כפיות טובה לא לחבק את זה. בסופו של דבר ברור היום שאני זמרת, וגם עברו שנתיים ועדיין יש קהל שהולך איתי. השיר הראשון שלי יצא רק בגלל האהבה שלהם אלי".
חיי הזוהר החדשים
אהבה היא בהחלט מקבלת בכמויות. הסינגל הראשון שהוציאה, "לא אכפת לי", שכתבו והלחינו לה אבי אוחיון והזמרת אודיה, הגיע גבוה במצעד של גלגלצ, נהיה ויראלי בטיקטוק, ורק ביוטיוב הוא עומד כעת על יותר מארבעה מיליון צפיות. הסינגל האחרון שהוציאה, "ילדה מבורכת", גם זוכה להצלחה ועומד כרגע על יותר מ־321 אלף צפיות. לא רע בכלל עבור מי שאף פעם לא ממש הרגישה ילדה מבורכת, אחרי שנולדה ב־1998 וענתה עד גיל 16 לשם "זיו", עד ששינתה אותו בעקבות אהבה, אפילו הערצה אדירה, לגיבורת ילדותה - האמנית פרידה קאלו.
חיי הזוהר החדשים שלה הם לא ממש המשך ישיר של שנות ילדותה ונעוריה בעיר הדרומית נתיבות, שהיו רחוקים שנות אור מילדות אידיאלית. "אהבתי את האמנות של פרידה קאלו, וגם את המראה המיוחד שלה, שהיה על גבול ההתרסה", היא מספרת. "היא היתה מהפכנית, עשתה דברים מטורפים. בעלה היה בוגד בה עם נשים אחרות, וכדי להחזיר לו היא בגדה בו עם אותן נשים. מטורפת. אבל חשוב לי להגיד שאני לא פרידה קאלו, כי היא חיה חיי סבל וגם מתה בסבל. היא רצתה ילדים, היתה עקרה, אני לא פרידה קאלו".
היה לך הסבל שלך, גם את גדלת בבית לא פשוט.
"'בית לא פשוט' זו מחמאה. באתי מבית שבור. אבל לא ידעתי שהבית שלי שבור. מי שלא יודע שהוא מפספס - לא יודע מה הוא מפספס. לא ידעתי שאפשר לטוס לחו"ל עם המשפחה בכלל עד כיתה י"א, כשהתחלתי להכיר חברים מהמרכז. מה זה לטוס לחו"ל? וגם לא הבנתי איך זה שלכל ילד יש חדר משלו בבית, לי לא היו הדברים האלה. כשאחותי התגייסה, קיבלתי את החדר שלה, וכשהיא היתה באה הביתה היינו עושים רוטציות.
"אחי ואני חלקנו חדר עד גיל 18 בערך, וגם שם עשינו רוטציות. פעם ישנים בסלון, פעם ישנים בממ"ד. יום אחד אבא שלי בנה לאחי איזו יחידה בחוץ. ככה, זורמים. אבל הבעיה האמיתית היתה שלא ידעתי שזוגיות בין הורים יכולה להיות אהבה. היו בבית בעיות, אלימות, אלכוהול ובגידות מצד אבא שלי. הם התגרשו כשהייתי בכיתה ט', בשעה טובה. כי בבית היתה אווירת פחד. המון דברים מורכבים. ומצד שני הייתי ממשיכה כרגיל, הייתי מדריכה בצופים, אתה מבין? וגם יקירת העיר, ראש העיר בחר בי להיות מצטיינת נתיבות בכיתה ז'".
"אף פעם לא אמרתי בקול לאן אני רוצה להגיע. זה לא שהייתי נכנסת למגרש וכולם היו משקשקים כי הייתי מצהירה שאני הולכת לנצח. אני בדרך כלל נכנסת למגרש, לא שמים עלי, ובסוף מסיימת מקום ראשון. תמיד היה לי את אפקט ההפתעה"
הדבר הכי קל זה לקשר בין שינוי השם בגיל צעיר לרצון להיות מישהי אחרת, לחיות חיים אחרים.
"כבר כשהייתי בגן חובה שנאתי את השם 'זיו'. לאף אחד בנתיבות לא קראו זיו, אני הייתי הראשונה, זה היה שם של בן, אני לא יודעת מאיפה ההורים שלי הביאו את זה, באלוהים, מה זה קשור? לאחותי הגדולה קוראים אור. מה קשור השם הזה, 'זיו'? כל הכבוד לכם, נהייתם היפסטרים, קראתם לילדה שלכם זיו. לאח שלי קוראים משה".
היום "זיו" דווקא עובר כשם פופולרי.
"זה שם מדהים ולא מחקתי אותו, אני פרידה זיו. אני חושב שהשם 'פרידה' בחר בי ולא אני בו. אם אני הייתי בוחרת, הייתי הולכת על שם כמו 'קלואי' או 'סטייסי', 'קרלי', משהו מגניב, לא 'פרידה', פאקינ' שם של זקנה. אבל זה בחר בי. מאוד אהבתי את פרידה קאלו, אהבתי אמנות. הייתי ילדה מיוחדת, מוזרה. הייתי פרחה, אוהבת לשתות וודקה עם חברות שלי בגיל 16 בתוך אוטובוס. ומצד שני - הייתי ילדת דיזנגוף סנטר שאוהבת את ליידי גאגא. היה לי חצי שיער צבוע בצבע לבן, משקפיים עגולים. הייתי נוסעת לתל אביב ומכירה אנשים מהקהילה הגאה, משם התחיל הקשר הזה".
היית ילדה "בעייתית"?
"לא, היו לי ציונים מאוד גבוהים, אבל היו לי המון בעיות רגשיות. הייתי ילדה לא מווסתת רגשית, נכנסת לתהומות מאוד עמוקות של עצב. אני זוכרת שגידלתי דג והוא מת. לא אשכח את זה: ישבתי במיטה וכתבתי שיר שקראו לו 'את החיים שלי' והתחלתי לבכות. וזה בסך הכל דג, הולכים לקנות עוד אחד! אבל אמא שלי עברה מציאות מאוד מורכבת, אז היא לא היתה יכולה להיות שם בשבילי כמו שהייתי רוצה. אני לא מאשימה אותה, אמא שלי היא אהבת חיי, אין לי מילה רעה אחת להגיד עליה, אבל לא היתה לה המסוגלות להכיל אותי. הייתי מאוד לא יציבה רגשית. אבל לא מדברים רגשות בפריפריה".
"ירדתי לו מהלב"
בגיל 18, במסגרת שירות ב"עמותת איילים" שמעודדת התיישבות צעירה בנגב, עבדה בחלופת מעצר עם צעירים עבריינים. בסופי שבוע היתה עוזרת לאביה, לאחר שעזב את הבית. "אחרי שההורים שלי נפרדו, אבא שלי היה צריך אותי. הייתי יוצאת מההתנדבות הביתה פעם בשבועיים, ובמקום לנסוע לאמא שלי שתעשה לי כביסה ולאכול את האוכל שהיא מכינה לי, כי אני צמחונית, הייתי נוסעת לאבא שלי לישון על ספה מעור בדירת רווקים, כדי לעשות איתו קידוש בשישי, שירגיש שהוא עדיין אבא. למרבה האבסורד, הוא זה שנטש אותי בסוף".
למה הכוונה "נטש"?
"זה כמו בסיפור 'הברווזון המכוער'. ירדתי לו מהלב. לא רבנו או משהו כזה, אבל הוא פשוט לא היה בחיים שלי. לא אשכח אף פעם שכשעברתי לגור בדירה הראשונה שלי, אמרתי לו 'אבא, אני צריכה מדפים לקיר'. אז הוא פשוט הביא לי מדפים, הוריד אותם אצלי והלך. לא תלה לי אותם או משהו".
אתם בקשר היום?
"אני מתקשרת אליו מתוך כבוד, דיברנו לפני כמה ימים בטלפון. אני דואגת לו, זה אבא שלי. אבל עברתי עם זה תהליך מאוד גדול. פעם באמת חייתי עם תחושת חוסר של אב. בשנים הראשונות שלי בתל אביב ממש יכולת לראות את זה עלי, שיש לי מחסור בדמות אב. זה גם מאוד השתקף במערכות היחסים שלי. בשלב מסוים הבנתי 'וואלה, זה אבא שלי, זה המאה אחוז שלו', שזה כנראה עשרים אחוז של אבא של מישהי אחרת. ובשנייה שהסכמתי לקבל את העובדה שזה אבא שלי וזה מה שהוא יכול לתת, הפסקתי להסתובב כמו איזו חיה פצועה".
שירי האלבום שלה, המצוין יש לציין, שזכה לשם ההולם "בטיפול", משקפים את אותן שנות חיפוש. תקופה שבה התגלגלה בין קשרים רעילים לגיבוש זהות. שורות כמו "לא אכפת לי לשרוט, להשאיר סימנים, וגם לא אם תגיע כשאני בלי בגדים, לא אכפת לי מאוד לשקר כאבים, להשאיר ת'קליע כשהחורף יגיע" לא מטייחות את שנות החיפוש.
"הייתי בוחרת בגברים שהיו גרסת מיני של אבא שלי", היא אומרת. "קשרים של ריסוקי טלפונים. פעם אחת בן הזוג הוריד אותי באמצע נסיעה כשהיינו בדרך לפסטיבל, באמצע המדבר. מלא מריבות. הייתי ילדה בלי הגנה, אף אחד לא הגן עלי. למדתי על אהבה מה שראיתי בבית ושכפלתי את זה לחיי הבוגרים. זה לא היה בריא. גם היו מערכות יחסים קצרות. אני אומרת לך, בין גיל 19 ל־23 הלכתי עם תדר של חיה פצועה. הייתי אותו בן אדם שאני - מדברת הרבה, צוחקת, מתלבשת, אינסטגרם, אבל הרטט היה של חיה פצועה. ילדה בלי השגחה".
עד ממש לאחרונה היא ניהלה מערכת יחסים בת כשנה עם איתי בנישו, שאיתו חלקה דירה עד לפני חודש. עוזיאל לא מסתירה את העובדה שהיא עוד לא לגמרי הפנימה את האובדן של מה שהיא מגדירה כקשר הזוגי הבריא ביותר בחייה. בין החזרות להופעת הבכורה שלה לחזרות ל"רוקדים עם כוכבים", היא מודה שהיא חייבת רגע להתאפס. "לא ידעתי שאהבה יכולה להיות גם בשקט, בלי כאוס", היא אומרת בעצב.
"מאז שנהיינו זוג לא נפרדנו לשנייה. לאחרונה התחילו לנו הרבה חיכוכים, וזה פשוט הפך אותנו ללא שמחים. לא היו בגידות או דברים כאלה, אלא דברים קטנים. האינטנסיביות של החיים היא משהו שלא נגמר, וזה כנראה לא הצליח לעמוד במבחן. זו תקופה מוזרה, הכל מוזר: פתאום 'רוקדים עם כוכבים', פתאום קמפיין חדש, הופעה, פתאום פרידה. הכל דפוק. אני מרגישה בתוך מערבולת.
"זו תקופה מאוד פורה, אבל להגיד עליה שהיא הכי טובה בחיים שלי? כרגע לא. ואני לא נותנת לעצמי את הזמן לעכל, חד וחלק. זו תקופה של בלבול מאוד גדול. אני גם מסתכלת אחורה ומבינה שהיו לי הצלחות מאוד גדולות שלא חגגתי בכלל. אם אחרי התוכנית לא אעשה לעצמי קאט ואגיד לכולם 'סליחה, אני חייבת לטוס רגע', כנראה אתחרפן. אני אשתגע כמו בריטני ספירס".
ואם יבואו עכשיו ויציעו לך לעשות פסטיגל, מה תעני?
"ברור. למה לא?"
יש בך משהו מחוספס עבור הפורמט. אולי רוקנ'רולי מדי.
"יש לי המון פנטזיות ילדות שהייתי רוצה להגשים בחיי הבוגרים. 'רוקדים' היא אחת מהן. לגבי הפסטיגל - זה באמת תלוי תפקיד. אני לא חושבת שהייתי יכולה לשחק את מלכת הכיתה, אולי משהו שמעביר מסר של שונות. כשהייתי קטנה הייתי בטוחה שאהיה פסיכולוגית, אולי מטפלת דרך מוזיקה. בגיל 19, כשהחלטתי שאני רוצה להיות זמרת, אמרתי 'אבל איך אנטוש את החלק הטיפולי שבי?' כי באמת יש בי חלק שאוהב לטפל בכולם סביבי. והבנתי שכשאעשה מוזיקה, היא תהיה צינור טיפולי רחב. כמו המוזיקה של ליידי גאגא, למשל, שהצילה אותי.
"הייתי רוצה לקבל בפסטיגל תפקיד שקצת מזכיר אותי כילדה ואת איך שגדלתי. יש עוד הרבה ילדים שגדלים ככה עכשיו ב־2026 וזה לא מדובר. הבדלי מעמדות זה עדיין דבר שלא מדברים עליו. כשהייתי קטנה, ממש הרגשתי את הילדות בפריפריה. אנשים היו אומרים לנו 'תחליפו את שם המשפחה, כי לא תמצאו עבודה'. אין מה לעשות, כשהחינוך פחות מפותח ויש קשיים כלכליים זה קשה יותר. זו מתמטיקה פשוטה, זה מה שקורה כשלוקחים אוכלוסיות של עוני ומרכזים אותן במקום אחד".
באיזה צד של המפה הפוליטית את נמצאת?
"אני לא מתעסקת בפוליטיקה, באמת. אני לא מבינה בזה. אני לא מאמינה לשום פוליטיקאי, הכל שם אינטרסים אישיים של כסף וכוח. תריבו ביניכם, מה אתם רוצים מאיתנו?"
ואם מפלגה תבוא אלייך ותציע לך להשתתף בקמפיין הבחירות שלה?
"אמא'לה, אני לא עושה את זה. אולי אם היתה מפלגת פיות".
