ששון שאולוב צרח מהרמקולים. הגננת צרחה באמת

לו"ז מסיבת סיום בגן:

10:00 - התכנסות וכיבוד קל. סתם, אין כיבוד.

10:25 - התכנסות, אבל הפעם באמת, כי אבא של שון לא מצא חניה. כישראלים, אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שאם הגענו בזמן לאירוע אחד היום מגיע לנו פרס, והפרס הוא לאחר לכל האירועים שאחריו. והנה, כבר הגענו בזמן פעם אחת, ב־8:15 בבוקר לפני שהשער נסגר, אז להגיע שוב בזמן - ועוד לאותו המקום (!) - זו כבר הגזמה, ואף אחד לא באמת מצפה מאיתנו לעשות את זה.

10:27 - התמקמות. אחרי האיחוד המרגש בין שון לאבא של שון, שלא התראו כבר שעתיים ורבע, הגננת תבקש מההורים לשבת בכיסאות של הילדים ומהילדים לשבת על הרצפה. ההורים לא רוצים לשבת בכיסאות של הילדים, כי התחת שלהם גדול מדי, והילדים לא רוצים לשבת על הרצפה, אלא על הברכיים של ההורים שלהם.

10:32 - עדיין מתמקמים, כי ההורים של הטט"ח מנסים לשכנע את הילדים להתיישב, כי לא נעים להם וגם כדי שהם יוכלו לצלם אותם, וההורים של טרום־חובה נותנים לילדים שלהם לקפוץ להם על הראש, כי הם עסוקים בלנסות להבין מי נרשם לקייטנה שהסייעת מתכננת בחופש בגינה הציבורית, שכוללת טרופית, יתושים וברז כיבוי אש.

10:40 - דברי פתיחה. הגננת הצליחה לגרום לכולם להיות בשקט - חוץ מלתינוק אחד, אח של יובל הבת, שבוכה רצוף, ואמא של יובל הבת לא יכולה לקחת אותו החוצה כי אז יובל הבת תתחיל לבכות, אז מה עשינו בזה. הגננת, אם כך, תאלץ לצרוח את הנאום הבאמת מרגש שהיא כתבה אתמול בלילה, שבו היא מודה לנשות הצוות שלה, שגם לדעתנו עובדות קשה (ומרוויחות מעט מדי), אבל לא רק שאנחנו לא יכולים לתקן את המערכת - אנחנו אפילו לא מצליחים לגרום לילדים של עצמנו לשבת על הרצפה.

10:45 - נאמבר ראשון. הסייעת עוברת עם שקית כלי נגינה - סימן מבשר רעות, כי תוף מרים זעיר במערכה הראשונה יהיה בשימוש במערכה השלישית, וגם בראשונה ובשנייה וגם בין לבין. באופן מסורתי, הנאמבר הראשון הוא דקלום כלשהו בצרחות על התחלות וסופים, ומציין גם את ההתחלה והסוף של הסבלנות שלי.

10:50 - נאמבר שני. ("מתנות קטנות"/"ילד של אבא"/"קרן שמש") ריקוד שהילדים "עבדו עליו מאוד קשה", אבל ליטרלי אף אחד מהם לא יודע אותו.

תפרגנו לילדים, הם עבדו קשה על הריקוד הזה. "קרן שמש" של בניה ברבי

10:55 - נאום מרגש של הסייעת. התינוק הפסיק לבכות בנאמברים כי הוא היה בהלם מהצרחות, אבל חזר לבכות עכשיו.

11:00 - נאמבר שפת הסימנים. כי בגן שלנו מקבלים את השונה, ואם במקרה היה מזדמן לפה ילד חירש, היינו גם יכולים להגיד לו במפורש: "עננים", "עולם", ו"אוחזים ידיים".

11:05 - ריקוד עם ההורים. המדריכה מחוג התנועה מבשרת שזה הרגע שבו ההורים צריכים לקום, ולוחצת על כפתורים בטלפון שלה עד שברקע מתחילה להתנגן מחרוזת שירי עומר אדם, פאר טסי וששון שאולוב בווליום מחריד. המדריכה צועקת הנחיות למיקרופון מדונה שלה, אף אחד לא מבין מה היא אומרת כי השיר חזק מדי, וגם כי מיקרופון מדונה לא אמור להיות צמוד ככה לפה - אבל זה כולל, בגדול, להרים ידיים, להוריד ידיים, למחוא כפיים ולהסתובב.

11:15 - נאום הוועד. האייטם הקודם בלו"ז הוציא את הילדים מסטייט אוף מיינד של סדר וקשב והעביר אותם לסטייט אוף מיינד של פוגרום, וכעת הם חובטים זה בזה בעליצות באמצעות תופי מרים זעירים או תולשים את הקישוטים מהקיר. לנציגת הוועד אין את הכישורים או הניסיון של נשות הצוות כדי להשתלט על החדר, ולכן היא מקריאה שתי שורות ואז מוותרת ופשוט נותנת את הנייר לגננת. היא מחלקת לנשות הצוות ורד קשור בסרט ותלושים של "ביי מי", כשהחדר שוקע לאט־לאט אל הכאוס.

הגננת הצליחה לגרום לכולם להיות בשקט - חוץ מלתינוק אחד, אח של יובל הבת, שבוכה רצוף, ואמא של יובל הבת לא יכולה לקחת אותו החוצה כי אז יובל הבת תתחיל לבכות, אז מה עשינו בזה

11:30 - פרידה. הגננת צורחת "תודה רבה לכולם" ו"קיץ נעים", אימהות טרום־חובה סנטימנטליות ואימהות טט"ח חרדתיות באות להיפרד אישית, אימהות ענייניות מנצלות את הזמן כדי להירשם אצל הסייעת לקייטנת ברז כיבוי, ילדים מטפסים על אבות שמחכים שהאימהות יגידו שאפשר ללכת, נציגת הוועד הולכת לבדוק אם אכן סידרו את החלון בשירותים.

11:35 - חלוקת מתנות: ספר ממשרד החינוך, משהו מ"עלי אקספרס" שהוועד קנה, סוכרייה על מקל ובפלה שוקולד שנמכרת בחבילות של 100 בסופר בבאקה אל־גרבייה, כל הציורים שהילד צייר השנה, כל הדברים המוזרים שהוא שמר במגירה שלו (גלגל של עגלה, מקל, פלסטלינה יבשה, גרב בודד, משרוקית), מגנט עצום בגודלו למקרר ועליו כל התמונות של כל הילדים - כי על מי את רוצה להסתכל בכל בוקר כשאת מוציאה לך חלב לקפה אם לא על גפן, הילדה שמרביצה.