בדצמבר 1980 ביקר בארץ המוזיקאי הבריטי פיטר גרין, מגדולי הגיטריסטים בהיסטוריה של הרוק ומי שייסד את להקת פליטווד מק. בהתחשב בשורשיו היהודיים ובעובדה ששמו המלא היה פיטר אלן גרינבאום זה לא היה צריך להפתיע כל כך, אבל עדיין, זה היה אירוע משמעותי שזכה לסיקור נרחב מאוד.
בהתחשב בעובדה שה"רולינג סטון" דירג את גרין כאחד מ־100 הטובים בתחומו, ומגזין "Mojo" הציב אותו במקום השלישי ברשימת הגיטריסטים הטובים בכל הזמנים, התכונה מעצם הביקור, לפחות הפעם, היתה במקומה. מי שזוכר את הביקור ההוא יותר מכולם הוא אחד שמעון הולי, כוכב גיטרה חיפאי, אז בן 25, שניגן עם גרין באולפני "אשל" ברחוב פרוג בתל אביב.
"מחפש את חיפה: הסיפור של שמעון הולי" - טריילר רשמי // צילום: איתן שריד סורג'ון
זה היה, כפי שמספרים חבריו ומעריציו, מפגש "מכושף" (שארגן המוזיקאי עופר אקרלינג) בין ענק עולמי לגיבור מקומי בהתהוות. שילוב כוחות שתועד בתמונה, הוקלט על ידי טכנאי הסאונד יורם לב, וגם יואב קוטנר היה שם. עד היום הולי מוכר את ההקלטה הזאת, שנועדה גם להוכיח לספקנים שהמפגש אכן התקיים, על גבי דיסק צרוב. את עטיפתו הוא מכין בעצמו, מדביק נייר על פלסטיק בדבק מגע.
כמו אל באנדי, שגם בגיל 40 נהג להתרפק על זיכרונות היום ההוא בנובמבר 66' שבו הבקיע ארבעה טאצ'דאונים במשחק אחד, גם שמעון הולי - וקהילת מוזיקאים מקומית שלמה - זוכרים את הרגע ההוא, כהבטחת הרוק הגדולה שהיתה אמורה לצאת מחיפה. הבטחה שלא הוגשמה משלל סיבות משוערות.
רגע הרסני
החיפוש אחר תשובה לכך עומד במרכזו של "מחפש את חיפה: הסיפור של שמעון הולי", סרטו התיעודי של הבמאי איתן שריד סורג'ון, שיוקרן בבכורה בפסטיבל דוקאביב 2026 (שבת 30 במאי וחמישי 4 ביוני). סורג'ון (44), במאי פרסומות וקולנוען שביים קליפים לדודו טסה, לגיא מזיג ולמיומנה, חשב שהוא הולך ליצור סרט בסגנון "מחפש את שוגרמן"- הדוקו המוזיקלי זוכה האוסקר מ־2012, שהצליח להתחקות אחר עקבותיו של מוזיקאי אמריקני שהזמן שכח, אבל לא מאות אלפים חובבי מוזיקה בדרום אפריקה, שראו בו אגדה והשראה למהפכה חברתית ופוליטית בארצם.
לקראת סוף הסרט ההוא, סיקסטו רודריגז (המכונה בסרט "שוגרמן", על שם אחד משיריו) מופיע בדרום אפריקה, ברגע של קתרזיס. ב"מחפש את חיפה" - סרט שקרוי על שם שיר של שמעון הולי - התעלומה נפתרת עשר דקות אל תוך העלילה. זהו לא סיפור "נפילתו ועלייתו". אין כאן סגירת מעגל. זה יותר ניסיון של סורג'ון, אב לשניים ובעלה של השחקנית נלי תגר, לפצח את הדמות, ואולי את המיתוס, של שמעון הולי.
ב"מחפש את חיפה" מתגלה אדם בודד, עזוב, כמעט חסר כל, שחי בדירה שבורה ובה מרפסת שמשקיפה אל נמל חיפה. סורג'ון מגדיר את הנרטיב בסרט כ"סיפור נפילתו ונפילתו". אם בעבודה היומיומית שלו כבמאי פרסומות הוא עסוק בלתאר עולם אידיאלי, נוצץ ופנטסטי - הדוקו שיצר מתאר את הנגטיב המוחלט, ומציג לראווה לכלוך, מורכבות וחלום שפוספס. "היה לי ברור שאני הולך לעשות את הסרט הזה, כי זה בדיוק ההפך מכל מה שאני עושה", הוא מסביר.
הולי: "הבנתי שאני אגדה כשראיתי קהל נגנב. חייתי כמו רוקסטאר - בחורות, שיער ארוך, תלתלים. תמיד יש עלי סיפורים, אבל וואלה - לא יודע מאיפה הם באים בכלל. חלק לא נכונים, אבל מה אכפת לי, שיספרו. זה טוב להיות נושא לשיחה"
במידה רבה, הסרט הוא גם מכתב אהבה לחיפה, עיר שאותה עזב סורג'ון לפני שני עשורים, ורק בשנים האחרונות הפנים את יופייה. "התחלתי לצלם את שמעון לקראת סוף הקורונה, אבל הסיפור שלי איתו התחיל כמה שנים קודם", הוא מספר בדרכנו לעיר הולדתו, לאחר ניסיון חיוג נוסף אל הטלפון הקווי בביתו של הולי, שמסתיים, באופן קצת מדאיג אך לא מפתיע במיוחד, בלא מענה.
"אבא שלי הוא חובב מוזיקה גדול, ויום אחד מצאתי אצלו את הדיסק של שמעון. הוא סיפר לי עליו, והייתי חייב להבין מי זה האיש הזה. שם נשתל זרע הרעיון לסרט. בזמן הקורונה פיטר גרין נפטר, והרדיו ניגן מלא שירים של פליטווד מק. באותה תקופה הלהקה נהיתה טרנדית בטיקטוק בזכות סרטון שהשמיע את השיר שלהם 'Dreams', והחלטתי שזה הזמן להתחיל לעשות את הסרט הזה.
"רציתי, בשביל הסרט, שיהיה קשה למצוא את הגיבור. ממש דמיינתי את זה כמו סיפור חיפושים, משהו רומנטי כזה. אבל בסוף מדובר בחיפה, ואבא שלי מקושר, אז בשתי שיחות טלפון קיבלתי מספר של הבית של שמעון, עם קידומת 04. ענה לי המשיבון האלקטרוני שלו, שאומר 'הגעתם למשפחת הולי'. לא שיש שם משפחה באמת - אבל גם זה הדליק אותי, עצם זה שהיה לו רק טלפון קווי. לא ווטסאפ, לא כלום. אין לו גישה לאינטרנט, אין לו מחשב. הוא יודע שפייסבוק קיים בעולם, אבל אין לו קשר לדברים האלה בכלל".
חיפוש של השם שלו בגוגל לא מניב יותר מדי תוצאות, רק את קמפיין ההדסטארט של הסרט.
"אפשר למצוא אזכורים בודדים מאוד שלו, אבל אני מקווה מאוד שבעקבות הסרט יהיה לשמעון עמוד אמן בספוטיפיי, כי אולי זה לפחות יכניס לו כמה שקלים - אבל האמת היא שאני לא יודע אם אפילו יש לו חשבון בנק. המפגש שלו עם פיטר גרין, שמוקלט באיכות מצוינת, הוא סוגיה של זכויות יוצרים, כי מדובר בבוטלג (הקלטה לא חוקית) שאף פעם לא יצא בצורה רשמית. מי שמנהלים את העיזבון שלו צריכים לאשר את זה. בפנטזיה שלי אנחנו מוציאים את זה על גבי תקליט ויניל, עם כל החומרים של שמעון. אם נעלה אותם לספוטיפיי, לפחות הוא יהיה קיים".
החומרים של הולי, פרט לאותו מפגש אלמותי כמובן, כוללים גם את "הינשוף", אסופת שירים פרי עטו שהוקלטו, יצאו בתקליט ב־1984 והפכו לפריט אספנות כמעט לא בר־השגה. השיטוט בחיפה מביא אותנו אל סניף חנות התקליטים "האוזן השלישית", שם המוכר, אדם בשנות ה־50 לחייו, ארוך שיער ומעוטר קעקועים בשם דייב לייבוביץ' (המוכר בעיר כ"זומביהד"), מצביע לנו על דף נייר, שעליו רשום בכתב יד: "מורה לגיטרה, מלמד כאן, בחוץ", עם מספר הטלפון הקווי של הגיטריסט המפורסם ביותר בחיפה.
ענק הרוק הנעלם. "זורבה טראנס" של שמעון הולי
"הוא היה מנגן גיטרה ליד גן האם, ושאל אותי פעם אם הוא יכול לתלות כאן שלט, שאנשים יידעו שהוא מלמד גיטרה בחיק הטבע", אומר לייבוביץ'. "לפני כמה שנים, התקליט שלו נמכר במכירה פומבית בתל אביב ביותר מ-1,000 שקלים".
"הוא אגדה אורבנית, אבל אנשים שפוגשים אותו לא תמיד יודעים שהם עומדים ליד אגדה", מסביר סורג'ון. "לא הייתי שם, בסבנטיז ובתחילת האייטיז, בזמן אמת, והרבה אנשים שואלים אותי 'תגיד, מה הסיפור שלו? למה הוא לא הצליח בסוף?', אבל האמת היא שגם הסרט לא יודע לענות על התשובה הזו - וגם לא מתיימר לתת תשובה. הוא נותן לך את כל הנתונים והעובדות שאנחנו יודעים, אבל אין תשובה.
"אני נזהר במה שאני אומר, כי אני לא רוצה שזה ישתמע לכאן או לכאן, אבל היה איזה רגע בשנות ה־30 לחייו שבו היתה נקודת המפנה. יש שם איזשהו חור שחור שמשהו קרה בו. הסרט נוגע באזור הזה בעדינות, וכל מרואיין אומר מה הוא חושב. דיברתי עם המון אנשים, ולכל אחד יש תיאוריה משלו. יש אנשים שחושבים שהוא התמכר לסמים קשים או לפסיכדליים, ואחרים שחושבים שנשבר לו הלב בגלל בחורה".
ומה התיאוריה שלך?
"אני לא חושב שזו התמכרות לסמים. הוא עשה ועושה הכל, סיפר לי על חוויות פסיכדליות כאלה ואחרות שהיו לו, אבל אני לא חושב שזה הסיפור. אולי זו היתה באמת התחושה הזו שהוא הולך לכבוש את העולם, והשבר של החלום הזה. לשמעון יש את הלילה שהוא ניגן בו עם פיטר גרין, וזה הרגע שבו הוא נגע בהצלחה. כולם אומרים ששם באמת היה השיא, וזו היתה ההוכחה שהוא בעצם כל מה שאומרים עליו בעיר. זה המאורע המחולל שלו. משם, במקום שהחיים ישתנו והכל יהיה טוב, הכל בעצם הידרדר. כמה שהרגע הזה היה נשגב, בסוף הוא היה הרסני.
סורג'ון: "בשתי שיחות טלפון קיבלתי מספר של הבית של שמעון, עם קידומת 04. ענה לי משיבון אלקטרוני שאומר 'הגעתם למשפחת הולי'. לא שיש שם משפחה באמת - אבל גם זה הדליק אותי, שהיה לו רק טלפון קווי. לא ווטסאפ, לא כלום"
"העיתונאי אילן לוקאץ' היה חבר מאוד טוב שלו, מין מעריץ כזה, שגדל בחיפה כמה שנים מתחתיו. בגיל 15, הוא וחבריו היו מבריזים מבית הספר והולכים לבית של שמעון כדי לנגן, לשמוע תקליטים ולעשן. שמעון כבר היה אגדה בשלב ההוא, מלך כזה, איש אדיר שכולם אהבו והעריצו".
אילן לוקאץ' הוא רק שם אחד בקאדר מרשים של מרואיינים שאסף הבמאי, במטרה לפצח את דמותו האניגמטית והמעט טרגית של שמעון הולי, וביניהם יואב קוטנר, ניצן זעירא, ערן צור, אמיר בן דוד, עופר אקרלינג, יורם מארך רייך, וגם עמיר לב, שבימים אלה מפיק את הולי ואת ההרכב "השמעונים" שאסף סביבו באולפן הקלטות. כולם מנסים לתת תשובה, הסברים, או פשוט להבין את התופעה ואת האתוס הרוקנרולי שנבנה והתעצם סביבה.
המיתוס עוד חי. הולי בהופעה
"הוא היה מוכר בעיר כאיש שניגן עם פיטר גרין ונהיה אגדה, ואז טס לאירופה, שם היתה נקודת שבר מאוד גדולה", אומר סורג'ון. "אחרי כמה שנים, הוא חזר כשהוא בן אדם אחר. זה הדבר היחיד שכולם מסכימים עליו".
בלי חרטות
בסוף זה קורה. לאחר ניסיונות רבים, הולי סוף־סוף עונה לטלפון ומסכים שניפגש אצלו בבית. העובדה שמדובר באדם "לא שגרתי" ברורה מצפייה בסרט, ומומחשת היטב במפגש עימו במציאות, כשהוא פותח את דלת דירתו כשרק זוג תחתונים מכסים את גופו הכחוש, ואז מתיישב על ספה מרוטה, בין גיטרות, מאפרות ובדלי סיגריות. קשה להאמין, ואפילו לדמיין, שמדובר באגדה חיה.
"יום אחד התקשר אלי מישהו, אמר לי 'אני במאי, חיפאי, רוצה לעשות עליך סרט - אתה מוכן?', אמרתי לו כן", מספר הולי, לא מתרגש מדי מהמעמד המיתי שנוצר לו בבירת הצפון. "אם הייתי אומר לא - אז לא היה קורה כלום, אבל ישר, אוטומטית, חשבתי על פרסום. אמרתי 'בוא'נה, אם יעשו עלי סרט איזה פרסום זה יעשה לי, אבל מתישהו כמעט התייאשתי, כי לקח ארבע שנים לצלם אותו".
אני מניח שהבנת למה רוצים לעשות עליך סרט. אתה אגדת רוק. מתי הבנת את זה בעצם?
"ברגע שראיתי קהל נגנב. חייתי כמו רוקסטאר - בחורות, שיער ארוך, תלתלים. תמיד יש עלי סיפורים, אבל וואלה, לא יודע מאיפה הם באים בכלל. חלק נכונים, חלק לא נכונים, אבל מה אכפת לי, שיספרו. זה טוב להיות נושא לשיחה".
נסעת לחו"ל כדי לחפש קריירה בינלאומית?
"לא, לא נסעתי לאירופה בשביל מוזיקה, אלא בשביל לטייל, אבל בסוף חזרתי, כי פה אני מכיר את הכל - האוכל, המסעדות, החברים. אין לך דברים כאלה בחו"ל. אני יותר שייך לחיפה מאשר לשם".
חיית גם תקופה בתל אביב. למה חזרת לחיפה?
"אני לא אוהב את תל אביב. הכל שם ישר, אין עליות, אין ירידות, משעמם לך כשאתה הולך. חייתי שנה אחת בשכונת שפירא שם, שלא נדע איזה אזור זה, וניגנתי בחתונות. בקיצור, לא אהבתי את תל אביב, אז חזרתי לחיפה וזהו. מדי פעם הייתי נוסע לחו"ל - שווייץ, צרפת. הייתי שנה וחצי בקשר עם בחורה הולנדית, והתגרשנו אחרי שלושה חודשים. בקבוקים עפו שם".
יש בך תסכול מכך שאף פעם לא הצלחת בגדול?
"לא. החרטה היחידה שיש לי היא שלא התחתנתי עם איבון, אישה שפספסתי. בחורה אנגלייה יהודייה, שהמשפחה שלה היו בעלי הקזינו הכי גדול בלונדון ואבא שלה היה המנהל של להקת ג'תרו טאל. היו לה בוכטות של כסף והסתנוורתי. באנו לארץ, עמדנו להתחתן, קבענו תאריך, הכל היה מוכן, אבל שבועיים לפני החתונה נסענו לאכזיב והיה שם בלגן. היא שכרה לנו אוטו, נכנסנו איתו בין שני עצים, ובחברת ההשכרה עשו לי עניינים.
סורג'ון: "רציתי, בשביל הסרט, שיהיה קשה למצוא את הגיבור. ממש דמיינתי את זה כמו סיפור חיפושים, משהו רומנטי כזה. אבל בסוף מדובר בחיפה, ואבא שלי מקושר, אז בשתי שיחות טלפון קיבלתי מספר של הבית של שמעון, עם קידומת 04"
"שם, באכזיב, אמרתי לעצמי 'אני לא יכול, בואי ניקח חופש, אני רוצה אוויר'. השארתי אותה שם והלכתי ברגל עד חיפה. אחרי זה היא באה אלי לדירה ועמדה בחדר המדרגות של הבניין. רציתי להגיד לה 'איבון, סורי, סליחה על מה שהיה', אבל לא הצלחתי להוציא את השם שלה מהפה - והיא הלכה".
נגן אלמותי
שמעון הולי הוא דמות שקשה להסיר ממנה את העיניים. גם הכתמים שהזמן הטיל בעורו השזוף או שבילי הקמטים שנחרטו בפניו, עדות לדרכים עקלקלות ושוליות שבהן עבר ב־71 שנותיו, לא מסתירים לגמרי את הילד שעוד קיים בו ושמסרב להתבגר. הוא נראה קצת כמו שילוב בין קית' ריצ'רדס לישראל גוריון, ויחד עם הטי־שירט והמכנסיים שנשלפו מערימת בגדים מבולגנת נוצר סטייל מובחן, מעין אסתטיקת רוקנרול סיקסטיזית, מגורענת ומדובללת שיער.
"הסיפור של שמעון הוא של אדם שחי את הרוקנרול, רק בלי המוזיקה", אומר סורג'ון. "הוא פשוט התמסר, אולי אפילו התאהב, בדמות הזו שלא אכפת לה מכלום, אבל בשלב מסוים אתה אמור להתבגר ולהתברגן ולהבין שללייף־סטייל הזה יש מחיר".
ועדיין, שמעון הולי, אנונימי ואזוטרי ככל שיהיה, הוא חלק משושלת מפוארת ואגדית של גיטריסטים ישראלים. נגן אלמותי שדמותו מהדהדת בדברי הימים של הבלוז־רוק המקומי. "ניגנתי עם פיטר גרין בלי לעשות חזרות קודם, בלי כלום", הוא מספר - בהחלט לא בפעם הראשונה בחייו. "הוא קלט אותי. מוזיקאים קולטים זה את זה על השנייה הראשונה. בסוף שאלתי אותו איך אני מנגן, והוא ענה לי 'לייק קלפטון', בקול צרוד כזה.
"האמת? לא אכפת לי לנגן גם מול קלפטון. אם אתה ברמה, אתה יכול להדליק גם אותו. כולנו על אותו עץ, ואלה שקרובים לצמרת יכולים לנגן ביחד. אני לא מתבייש להגיד שאני יכול להחליף את הגיטריסט הזה של גאנז נ' רוזס, סלאש. רק תן לי הזדמנות".
