האישה מדברת עם הכלב שבכלוב, מבלי לתת דעתה על הנביחות שנשמעות מן הכלובים השכנים, גם לא על מאמציהם של המנקים.
"את ראית בעצמך. כמה פעמים יכולתי להזמין אותם או לטלפן? עד מהרה אתה הופך לטורח.
"בהתחלה, כשהם היו יותר קטנים, ביקשתי מהילדים שלי שילמדו אותם לדבר איתי בטלפון. גם אז זה לא נחל הצלחה מרובה. ילדים לא מדברים עם רוחות רפאים. אני גרה ביישוב מרוחק והם בעיר אחרת. כמובן ביקשתי שיבואו. ניסיתי לפתות אותם בארוחות ערב, בימי הולדת, אבל ככה זה. תאמרי שזה לחץ הפרנסה, או הקריירה, אבל עובדה, הם לא באו.
"מהו בכלל קשר משפחתי? אם כדור הארץ מתחמם, האם יש סיכוי גם לקשרי משפחה להתחמם?
"תאמרי, לא השקעת בהם מספיק בילדותם. מי יכול להעיד לטובתי חוץ מן ההרגשה, שאולי היא משקרת, שנתתי מה שיכולתי? אבל מה שיכולתי, את לא מבינה את זה, זה לא תירוץ. לילדים יש חשבון אחר. אולי זה שעבדתי בתיאטרון. אין מה לומר, ילדים לא אוהבים אמא מופיעה.
"קראתי בעיתון, כמובן מתוך עניין, סופרת אחת מדברת. נזדמן לה לשמוע סיפור שכתבה בימי נעוריה, היא לא אהבה את זה. אני מבינה אותה, אתה לא יכול להיות אחראי על הנעורים מנקודת המבט האחרונה. יפה שאנשים מתפתחים, אבל מה נעשה במה שנכתב או ננהג לִפנֵי?
"טוב, אי אפשר להביא לאור את הדיבור שלפני הדיבור. מה מסתתר מתחת? האם זה הבכי? קל לדמיין את האנשים הקדומים שהשתמשו בצעקה טרם המצאת השפה.
"בדירה שלי שרר קצת חושך, או לפעמים יותר מדי אור. יותר קל להתיידד עם החושך, האור מזכיר לךָ את מה שכבר אינך יכול לעשות.
"חוץ מהילדים שלי, לא התלהבתי לפגוש אנשים. הקשר איתם היה משהו שמעבר לקשר אנושי רגיל, היה בזה מעין הצדקה לכל הטלטולים שהחיים העבירו אותי. לקח לי הרבה זמן להבין שבדידות היא בעצם החומר של העצמי.
"להגיד שאני כועסת עליהם? אסור להגיד את זה. אם תכעס על מה שמחוץ ליכולתך, תסיים את החיים האלה בכעס. הספרטנים הקדמונים, אלה שקשה להבין לרוחם, אמרו: 'לחזור מעל השריון או מתחתיו'. מובן שכיוונו לניצחון. אבל מה זה ניצחון אם מדובר בחיים? האם המוות הוא ניצחון?"
"גברת, מה את מבלבלת את המוח?" צועק אחד המנקים, "את לא זוכרת שזה כלב?"
אנדה מביטה בי בעיניים לחות, כאילו היא בוכה. האם היא מבינה? ועד כמה מבינים אלה שאתה מדבר איתם? ועד כמה מבינים הצופים בתיאטרון? ועד כמה מבינים הקוראים? מילים לא נועדו להבנה, מסתבר, אולי אלה משוטים קטנים שנועדו לחצות את ים הזרות, את המבוכה, ואולי כדי לנחש את עצמך.
"גברת, תזוזי, אנחנו צריכים לנקות פה. אין לך מה לדבר איתו, ממילא הוא ימות מחר. נהרוג אותו, כלב כל כך אכזרי. לקרוע את העור מיד של ילד קטן, ועוד ביום ההולדת שלו? אנחנו יודעים הכל, זה כתוב אצלנו בפרוטוקולים. המשטרה הביאה את האינפורמציה".
"אבל לא, לא", אמרתי, "היא לא אשמה. זו אני. אתה לא מבין. יום אחד, נכון יותר, בוקר אחד, אם אתה בודק את שורשי היום, מה יש לו להבטיח, מה אמור להפוך את שכיבת האפרקדן לקימה. אני זוכרת, כשהייתי ילדה היינו נוסעות לחופש, אמא, אחותי ואני, אז, כשחיפה היתה נראית בעיניי, כמובן לעומת המקום שבאנו ממנו, כמו ניו יורק לפחות. האפשרות לקנות היממה אותי. תמורת מטבעות אתה יכול להשיג דברים מופלאים.
"אי אפשר להביא לאור את הדיבור שלפני הדיבור. מה מסתתר מתחת? האם זה הבכי? קל לדמיין את האנשים הקדומים שהשתמשו בצעקה טרם המצאת השפה"
אז, כשחיפה גועשת סביבנו, סביב הבית שהתארחנו בו, ביתה של דודתי שלא הכניסה אליו איש מאז הגיעה מן השואה, פְּרט לנו. עדיין נותרה לה האמונה במשפחה. אבל לא על זה רציתי לספר, איך השואה נכנסת לכל מקום. רציתי לספר שאמא היתה מכינה לנו על השולחן, עטופה בנייר פרגמנט, כל יום מתנה קטנה. מתנת־יום. אולי זה חינוך מלהיב מדי לחיים, אולי נכון יותר שכל יום ייקח ממך משהו.
"אפשר לתאר כך פרק מסוים בחיי אדם. אבל אז, אנדה, את באת. איך הופעת משמיים! זה היה בוקר. לפני שקמתי שמעתי מישהו שורט בדלת. לא בדיוק מגע נהיר. בכל זאת פתחתי, צריך לתת כבוד גם להזדמנויות. איך ידעת לדפוק לי על הדלת? היית קטנה מאוד, עזוּבה. מישהו השליך אותך. לאלה העזובים קשה לי לא למצוא מקום בליבי. המורכבות האנושית שלנו, של הורינו, של אהובינו, ואוי, גם של ילדינו, מסבירה הכל. אפשר לכעוס. כמעט אי אפשר שלא לכעוס. אז מה? מה הרווח שיוצא מזה? מובן שאמת היא ערך חשוב, אבל מי יישבע אחריות מהי?
"טוב, זה היה רגע שהגיע בו הפלא, מה שאתה לא מצפה לו וקורה. כמובן רחצתי אותך, האכלתי אותך, הייתְ גור. קראתי לך אנדה, על שם משוררת נשכחת. ובכל זאת, צריך לאהוב משהו בעולם הזה, זה מציל אותך. אפילו אבן, לא כל שכן נפש חיה.
"בגדול, אני לא יכולה להתלונן, ובכל זאת, שמעת אותי מדברת איתם בטלפון: 'הו, חמוד, אולי תוכל לקפוץ לא להרבה זמן, רק אם תעבור כאן קרוב... אולי כשתחזור מיוון, או מסינגפור'. 'אולי כשייגמרו הבחינות'... 'אולי אחרי שתקבל את התואר'... 'אולי אחרי שתגמרי לערוך את הסרט שאת עושה'. שמעת אותי, אבל אמרתי לך, הם מאוד עסוקים. מאוד עסוקים. כנראה דיברתי יותר מדי. כשחברות שאלו, אמרתי, 'הם לא באים, הם מאוד עסוקים'. שמעת אותי. ראית אותי. אבל הצרה היא שהבנת מה הרגשתי. זה עבר, אם לא דרך השפה, דרך המגע. אולי מגע הגוף, כי הייתי מלטפת אותך. זאת השיחה האמיתית.
"ואז הגיע יום ההולדת של הקטן. הזמינו אותי, לא רציתי לנהל חשבונות ובאתי. כמובן קניתי לו את הכובע של הארי פוטר, את החרב שלו והגלימה. גם לאחרים קניתי, שלא יהיה אי־צדק.
"היית קטנה מאוד, עזוּבה. מישהו השליך אותך. לאלה העזובים קשה לי לא למצוא מקום בליבי. המורכבות האנושית שלנו, של הורינו, של אהובינו, ואוי, גם של ילדינו, מסבירה הכל. אפשר לכעוס. כמעט אי אפשר שלא לכעוס. אז מה? מה הרווח שיוצא מזה? מובן שאמת היא ערך חשוב, אבל מי יישבע אחריות מהי?"
"הילדים אמרו, 'גם את באה?' ובני אמר, כשהביטו בי במעין תמיהה: 'זו סבתא, אולי אתם לא זוכרים'. השולחן היה ערוך יפה מאוד. הילדים שלי מתפקדים הרבה יותר טוב ממני, לא רק במחשבים אלא גם בניהול החיים. לא הנחלתי להם את זה. אולי על זה הם בוחרים לכעוס.
"עם הכובע והגלימה הוא נראה מתוק מאוד. הפנים הקטנים שלו מזכירים במידה מסוימת את הבת שלי, ואפילו, במחשבה רחוקה, אולי גם את הסבא שלו".
"גברת, תזוזי, את מפריעה לנו. את רוצה שנתיז עלייך מים? את לא רואה שאנחנו שוטפים פה את הרצפה?"
"ואז, אני לא יודעת מאיזה מקום זה הגיע, כשהקטן כיבה את הנרות שעל העוגה, ניתרתְּ מבין הידיים שלי ונשכת אותו. נשיכה רצינית. זה היה נורא. הדם זלג, לא אכחיש שחשבתי לרגע, 'זה הדם שלי'.
הם רצו מייד למיון. מובן שרציתי לבוא איתם, אבל הם אמרו, 'אמא, את לא יכולה לעזור בזה. כבר עשית את שלך, לכי הביתה'. הם דיווחו לי שמזל שלא נפגע העורק הראשי, ולמעשה הוא אפילו לא צריך זריקת טטנוס. למרות שטלפנתי עשרים פעמים לוודא, נראה שזה עבר בשלום.
"אבל הם הוסיפו: 'מה איתך? את מגדלת חיית פרא'.
"את חיית פרא. השוטרים הרביצו לך, את, שקטנה בערך כמו שעועית. לקחתי מונית וחזרתי מייד הביתה, אבל הילדים התלוננו במשטרה. טוב, אפשר להבין אותם. זה לא שלכל דבר יש שני צדדים, יש כמובן הרבה יותר.
"ואז באה משטרת הכלבים ולקחה אותך למכלאה. הם אמרו שכלב תוקף צריך לחסל. 'אבל זו אני אשמה', אמרתי להם. 'היא פשוט ספגה את הצער שלי. היא שמעה אותי מדברת'.
"'גברת', אמר השוטר, 'את רוצה שנזהה מאיפה כל אחד מרגיש מה שהוא מרגיש? ככה לא נגיע רחוק'".
אני לא יודעת עם מי לדבר שיעזור לי, שימנע את פסק הדין האכזרי הזה מלהתגשם. את מביטה בי בעיניים הרכות הרטובות שלך. השמחה האחרונה שלי, הקִרבה האחרונה שלי, איך אני יכולה להסכים לגזר הדין.
זה היה אחד המנקים שאמר לי אחרי שהאחרים יצאו, "גברת, נראה לי שאת צריכה עזרה. את רואה?" הוא אמר, "אפילו לא צריך לפתוח את הכלוב, אנחנו יכולים להוציא אותה מבעד לחורים של הרשת. קחי אותה ותלכי מבלי שירגישו. אל תגידי שזה אני אמרתי לך".
ואז הסתרתי אותך מתחת לחולצה שלי. אפילו נהג המונית לא הבחין בך. כאילו ניצלנו, אבל משהו לא נתן לי מנוח: עד כמה אני אחראית לא להעביר את מחשבות הרוע והצער שלי הלאה? עד כמה אני צריכה לעצור בעדן שלא יפעלו בעולם?
ערכה: עליזה ציגלר
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו