היכן מתחבאות רוחות הרפאים הארצישראליות?

שחר, קופירייטר בסוף שנות ה־30 לחייו, נשאר לבדו לשמור על התאומות בנות ה־6 של אשתו הטרייה נועה, שנמצאת בנסיעת עסקים. נועה יפהפייה ומוכשרת, אבל גם יש לה עבר לא פשוט ונטייה להתקפי דיכאון, ושחר נחוש להוכיח בפניה את כישוריו בתור אב. אבל עד מהרה הוא משתכנע שרוח רודפת את הקוטג' החדש שהם עברו אליו בשרון, והוא צריך להגן על הילדות מפני האיום - וכמובן, להוכיח לסובבים שהוא לא איבד את שפיות דעתו.

זו נקודת המוצא של "החדר בקצה המסדרון" של גל ובר, ומכאן מתגלגלת עלילה מותחת ומהודקת יחסית. ציר אחד הוא העל־טבעי: שחר, בסיוע חברו איתי, האסטרולוג החובב, צריך לגלות מיהי הרוח וכיצד לגרש אותה, ובמקביל להתמודד עם האיומים שלה עליו, וחמור מכך - על הבנות. הציר השני הוא המשפחתי, ובו שחר צריך להמשיך לתפקד כאב וכבעל, להתמודד עם חוסר הביטחון שלו בתוך מערכת היחסים, ולתמוך בנועה כשהסודות שמעלה חקירתו מגיעים קרוב מדי הביתה.

נקודת החוזקה הגדולה של הספר היא ההצלחה שבה הוא כורך יחד את שני המישורים, הפנטסטי והפסיכולוגי, לעלילה שלא מסתפקת בהפחדות ובפירוטכניקה, אלא שיש לה משמעות רגשית עמוקה עבור הדמויות. השילוב בין הסיטואציה העל־טבעית מצד אחד לבין החיכוכים המשפחתיים המוכרים כל כך מהצד השני מעורר הזדהות ומגביר את החרדה, בעיקר במחצית הראשונה של הספר.

מערכת היחסים בין שחר לנועה אמינה ומשכנעת, וגם הילדות הן דמויות מוצלחות ומובחנות, למרות גילן הצעיר. מעבר לכל זה, "החדר שבקצה המסדרון" כולל את אחד הטוויסטים המוצלחים שקראתי זה הרבה זמן. אמנם לוקח זמן־מה לקחת ברצינות את האלמנט העל־טבעי, ובמיוחד את התגובות של שחר כלפיו, שנראות מעט מוגזמות וקלישאתיות - אבל מרגע שהסיפור מתניע קשה לעזוב אותו.

סיפורי רוחות הם נדירים בספרות העברית (אם כי הם נפוצים יותר ביידיש, מ"הדיבוק" של ש. אנסקי ועד לסיפורי הרוחות של יצחק בשביס־זינגר). על פניו, זו עובדה מפתיעה: רוחות הן ייצוג של העבר שרודף את ההווה ומסרב להניח לו, ולנו בישראל לא חסר עבר מהסוג הזה. האחוזות העתיקות והרדופות של אנגליה הן צעירות מאוד מול ערים כמו ירושלים, חברון ואפילו צפת, והזיכרונות שרודפים אותנו נמתחים מהתנ"ך ועד לשואה ולמלחמות ישראל.

מעבר לנטייה המובנית של הספרות העברית לריאליזם, אולי מיעוט הרוחות בספרות קשור לעובדה שהמרחב האורבני בישראל הוא חדש ברובו; מה שלא חדש הוא לא יהודי, וייתכן שהרוחות חסרות המנוח של מוסלמים, צלבנים או כנענים הן עדיין נושא רגיש מדי עבור כותבים רבים. אולי הרתיעה מרוחות נובעת גם מהאתוס הציוני, שמביט לפנים במקום לאחור, ומרעיון ה"ארץ ללא עם" שמתלווה אליו.

על הרקע הזה מה שבולט בסיפור הרוחות של ובר הוא העובדה שהוא פרטי לחלוטין: לרוח אין הקשר היסטורי, או אפילו הקשר חברתי, אלא היא קשורה בחרדות האישיות של שחר ושל נועה ובדינמיקה של מערכת היחסים ביניהם. לכך מצטרפת העובדה שאין למעשה קהילה בסיפור: הוריה של נועה נעדרים במשך רוב העלילה, אמו של שחר היא בגדר נוכחת־נעדרת, וגם השכנים כמעט לא קיימים בשכונה הפרוורית.

יש חבר אחד של שחר שאיתו הוא חולק את הסוד, וחברה אחת משותפת, אבל כמעט כל הדרמה מתרחשת בתוך התא המשפחתי. במכוון או שלא, הספר מצליח לתפוס משהו יסודי מאוד בהוויה הבורגנית: הניתוק מהקשר קולקטיבי והבדידות שניתוק כזה יוצר, שמורגשת במיוחד כשהעולם משתנה לפתע או כשאסון מכה.

כאמור, "החדר בקצה המסדרון" בנוי על איזון עדין בין הפנטסטי והפסיכולוגי, אבל האיזון הזה לא תמיד נשמר. אחרי הטוויסט שבאמצע הספר מגיעים כמה עשרות עמודים שמתמקדים כמעט אך ורק במערכת היחסים בין שחר לנועה, כשהרוח לא בדיוק נשכחת אבל בהחלט עוברת לשוליים. ולקראת הסוף המצב מתהפך, כשמערכת היחסים עוברת שינוי מפתיע מאוד שלמעשה מוציא את דמותו של שחר מהסיפור כמעט לגמרי.

יש גם כמה אקדחים שמוצגים במערכה הראשונה ולא יורים לעולם, כמו הנטישה ההורית שחווה שחר כילד ושמוזכרת לפחות ארבע פעמים בפרקים הראשונים, אך לא משפיעה כמעט בכלל על התנהגותו תוך כדי הסיפור; ולצד העיסוק ברוחות, שעומד באופן טבעי במוקד העלילה, נדמה שמשום מה למחבר מאוד חשוב לשכנע את הקוראים שלו באמיתותה של האסטרולוגיה.

לספר יש חולשות מסוימות, כמו גם חלקים שהפוטנציאל שלהם לא מוצה ושהיו מרוויחים דווקא מהרחבה משמעותית. אבל בסיכום הכולל, מדובר במותחן פסיכולוגי אפקטיבי שמביא את העל־טבעי לקדמת הבמה ומיטיב להשתמש בו.