למה הוליווד לא נותנת לה להיות רווקה? אולי כי היא לא רוצה

על רקע שצף הביקורות הלא מהללות, קבלו דעה לא פופולרית: אהבתי את "השטן לובשת פראדה 2". בימים אלה נדמה שקשה להודות בזה, או חלילה לציין בפומבי שהסרט עוסק הפעם ברבדים עמוקים יותר מעולם האופנה הזוהר מבחוץ והרקוב מבפנים. קשה להודות - אבל צריך.

אחד הנושאים המרכזיים כאן, (מבטיחה לא לספיילר יותר מדי לאלו מכם שהצליחו להתאפק וטרם צפו), ובהמשך ישיר לסרט הראשון, הוא הצורך להכריע בין קריירה לזוגיות וחיי משפחה. דווקא הנושא הזה, אף שנדמה כי יעורר הזדהות בקרב נשים רבות, הצליח להרתיח את הקהל הבינלאומי ולגרום לרבים להגדיר את הסרט ככישלון מוחלט. הביקורת העיקרית היא על מושא אהבתה של אנדי סאקס (אן הת'אווי) בסרט, שלטענת הצופים, הגיע "משום מקום" ו"לא מעניק שום ערך מוסף לעלילה". או כפי שגולשת זועמת במיוחד תמצתה בסרטון באינסטגרם: "למה הוליווד לא יכולים לתת לדמות ראשית להיות רווקה לשם שינוי? מי אמר שהיא לא מאושרת ככה?"

וכאן נעוצה בעיה מעניינת בהרבה: למה אנחנו מתאכזבים מסרט כשהוא לא בהכרח אומר את מה שרצינו שיגיד? האם יוצרים חייבים להתאים את עצמם למה שפופולרי כרגע, או שעדיין יש להם זכות להעביר את המסר שבחרו להעביר?

מה שהקהל ציפה לקבל בדמותה של אנדי, כך נדמה, הוא ייצוג לבחירה לא קונסרבטיבית עבור נשים: מימוש עצמי ללא הקמת משפחה. כלומר, להציג אישה חזקה, רווקה, שמגשימה את עצמה שלא בדמות הרעיה והאם. זו ציפיה לגיטימית לבחירה לגיטימית, בעיקר מכיוון שגבות עדיין מורמות כשנשים משתפות בבחירה כזו. אבל זה היופי בפמיניזם: יש לו אינספור רבדים. מי אמר שדמותה של אנדי לא משקפת תצורה כלשהי של העצמה נשית, פשוט לא בהכרח זו שקיוויתם לראות?

ועדיין, עולה תחושה שאם הדמויות - בכל יצירה שהיא - לא עושות בחירה רדיקלית, הקהל יפרש זאת כרשלנות תסריטאית, התערבות כוחנית של הוליווד או סתם גישה מסורתית ומיושנת. הביקורת על כל אלה יכולה להוביל למקומות נפלאים, למשל ליותר סרטים שבהן נשים הן הדמויות הראשיות; השאלה היא אם אנחנו כצופים עדיין מצליחים להכיל מורכבות - ולהבין שדמות בדיונית לא אמורה לחיות לפי הערכים שלנו, או לספק אישור וייצוג לבחירות שעשינו בחיים שמעבר למסך הגדול.

השטן הוא בפרטים הקטנים. הטריילר ל"השטן לובשת פראדה 2"

השאלה הזו מתחדדת לנוכח הביקורת על הזוגיות של אנדי בסרט (שלמען הסר ספק, ממש לא עוסק רק בחיי האהבה שלה). היא מתחילה אותו כרווקה נושקת ל-40, ש"לא מצאה עדיין את האדם הנכון" עבורה, ושהביציות שלה, כלשונה, "מחכות לה באיזו מרפאה" בניו יורק. כלומר, במפגש הראשון שלנו איתה, היא בוחרת בחירה "מודרנית": להיות אשת קריירה שזנחה את עולם הדייטים לאחר אכזבות מרובות - עד שהאדם הנכון מצליח להצית אצלה להבה שהיתה כבויה. והרי מותר לכל אדם לשנות את דעתו ולשקול מחדש החלטות שקיבל, גם אם הוא במקרה דמות בדיונית בסרט המשך.

לפני שאתם מכריזים עליו כסרט שטחי ו"קובעים את שעת המוות", תחשבו על מה שאנדי כן מייצגת: חוסר התפשרות על הצלחה, וחוסר התפשרות על אהבה. ישן לצד חדש. האם זה כל כך נורא?

אין בכוונתי לשכנע אתכם ש"השטן לובשת פראדה 2" הוא יצירת מופת, ובכנות, איש לא ציפה שיהיה כזה. אבל לפני שאתם מכריזים עליו כסרט שטחי ו"קובעים את שעת המוות", תחשבו על מה שאנדי כן מייצגת: חוסר התפשרות על הצלחה, וחוסר התפשרות על אהבה. ישן לצד חדש. האם זה כל כך נורא?