אותו שם, אותו גורל: החיבור המצמרר בין שני הנופלים

צירוף מקרים מצמרר כזה יכול לקרות רק במדינה שידעה אינספור מלחמות. ביום ראשון בבוקר, 8 באוקטובר 2023, המודיעים הצבאיים דפקו בדלתה של משפחת מזרחי בפתח תקווה והודיעו לאבי מזרחי שבנו, לוחם סיירת הנח"ל סמ"ר אור מזרחי ז"ל, נפל בקרב ב־7 באוקטובר.

למחרת, כשרשימת השמות הנוראה של חיילות וחיילי צה"ל שנפלו באותה שבת התרחבה עוד ועוד, מיכל ויאיר מזרחי מרמת גן החלו לקבל טלפונים מבני משפחה וממכרים. הסיבה: יש להם בן בשם אור מזרחי, ששירת כבלונאי בחיל האיסוף הקרבי והיה במוצב ארז באותה שבת.

"הייתי במחשבות אחרות לגמרי", משתפת מיכל. "דיברתי עם אור בווטסאפ ביום שבת ב־6:30 בבוקר, והוא כתב לי 'אמא, הכל בסדר'. לא קלטתי. לאורך התקופה הוא השתתף במבצעים צבאיים שבגללם לא היה זמין, והעובדה שלא יצר קשר נראתה לי נורמלית לסיטואציה. ביום שלישי נפל לי האסימון, אבל רק ביום רביעי בשעה 21:30 בלילה דפקו לנו בדלת ובישרו שהוא נהרג".

סמ"ר אור מזרחי ז"ל היה בלונאי תצפית בחיל האיסוף הקרבי (מערך הגנת הגבולות), ששירת בגדוד 414 באוגדת עזה, ומאז שקיבלה אמו מיכל (53) את הבשורה על מות בנה הבכור - התהפכו חייה. אלא שעוד קודם לכן, היא גילתה את מי שהיא מכנה "אור מזרחי הנוסף", לוחם סיירת הנח"ל מפתח תקווה, שנפל גם הוא בקרבות 7 באוקטובר.

באופן מצמרר, גם לאמא שלו קוראים מיכל - אך הבשורה על מות בנה נחסכה ממנה, שכן היא נפטרה ממחלת הסרטן כשאור היה בן שנה וחצי בלבד. כשהפך לנער הוא איבד גם את אחיו, שחר, שנהרג בתאונת אופנוע מול עיניו. שני חיילים עם שם זהה, תאריך נפילה זהה ושם אם זהה, שנקברו יום לאחר יום.

עד למפגש לצורך הכתבה הזו, שתי המשפחות רק שמעו זו על זו. "מעולם לא נפגשנו", אומרות יחד מיכל מזרחי, אמו של אור הבלונאי מרמת גן, וסתו מזרחי חלבלי, אחותו של אור לוחם הנח"ל מפתח תקווה. הן נפגשות במסגרת פרויקט "התמונה האחרונה" של "ישראל היום", שבמרכזו עמוד אינסטגרם שמנציח את התמונות והסרטונים האחרונים והמשמעותיים של חללי צה"ל ומערכת הביטחון במלחמת חרבות ברזל. למשל, תמונת סלפי שנשלחה בהפוגה בין הקרבות, מפגש אחרון בשטח כינוס או אירוע משפחתי שייצרב כפגישה האחרונה.

"זה תפס אותי בכל מיני אירועים", ממשיכה מיכל. "באחת מהן, אחרי השבעה, הגיעו אלינו בנות אולפנה שרצו לשמח אותנו ולתמוך בנו. הן באו בשיא ההתרגשות עם תמונה מעץ שעליה נכתב 'גיבור של אמא', אבל כשראיתי את התמונה לא ידעתי איך לאכול את הרגע הזה, כי הן הדפיסו את התמונה של אור שלכם", היא מספרת לסתו. "שבועיים אחר כך הן הגיעו עם התמונה החדשה, אחרי ששמעו את הסיפור על אור שלנו ועשו תיקון".

"היה לנו קטע דומה", משתפת סתו, "וזה הכניס את אבא שלי לסערת רגשות גדולה".

מיכל: "שניהם אור מזרחי, שניהם נפלו ב־7 באוקטובר, לאמא של שניהם קוראים מיכל. זה יותר מדי דומה".

ברית דמים

כששומעים את האם והאחות, קשה להתעלם מהדמיון המצמרר לסיפור אחר, שהתרחש יותר מארבעה עשורים לפני הטרגדיה שלהן. זה קרה ביוני 1982, בפתיחת מלחמת לבנון הראשונה, אותה לבנון שלוחמי צה"ל נלחמים בה גם בימים אלה ושעדיין גובה קורבנות.

ב־8 ביוני, יומה השלישי של המלחמה, נהרג רב"ט יובל הראל ז"ל (20), שהיה לוחם בחיל השריון. להוריו קראו מרים ויחזקאל, והם התגוררו בשכונת תלפיות בירושלים. יובל נהרג מפגיעת טיל נגד טנקים ליד צידון, ורק ביום שישי בבוקר (11 ביוני) הגיעו אנשי קצין העיר למסור להוריו את ההודעה. הלווייתו נקבעה לאותו היום. הימים ימי כאוס, טלפונים ביתיים לא היו נפוצים בכל בית וטלפון חכם לחיילים היה חלום דמיוני. המידע עבר בצורה איטית ומסורבלת, לעיתים מפה לאוזן.

באותו בוקר ראו חבריהם של בני זוג אחרים, חיה ויוסף הראל, שגם הם התגוררו בשכונת תלפיות בירושלים, את מודעות האבל. הם התקשרו לשאול את חיה ויוסף האם בנם, לוחם הנח"ל טוראי יובל הראל (20), נהרג בקרבות בלבנון, ורק סביב השעה 14:00 בצהריים גילתה המשפחה שלא בנה הוא זה שנפל, אלא יובל הראל אחר, בנם של מרים ויחזקאל.

אלא שאז, בשעה 16:20, הגיעו נציגי קצין העיר עם הג'יפ גם לביתם של חיה ויוסף, והודיעו: בנכם יובל נפל בקרב יום קודם, ב־10 ביוני. השניים סירבו להאמין, חשבו ששוב מדובר בטעות, אלא שלמרבה הצער - הפעם הידיעה על מות בנם היתה נכונה. שני הבנים, שניהם יובל הראל, שניהם רק בני 20, קבורים בהר הרצל בירושלים במרחק שלושה קברים זה מזה.

לעמוד האינסטגרם של פרויקט "התמונה האחרונה"

כששומעים את מיכל מזרחי, אמו של אור הבלונאי, קשה לא לחזור אל הסיפור ההוא, שאף הונצח בשיר "ברית דמים" שכתב עמנואל צבר.

"ב־9 באוקטובר, יום שני בבוקר, כבר קיבלנו טלפונים מהמשפחה הקרובה ומחברים שהם שמעו את השם אור מזרחי כחלל צה"ל ודאגו", היא מספרת. "אמרתי להם: 'אין לכם מה לדאוג, זה לא אנחנו'. כבר מאז ידענו, ממש בהתחלה, שיש עוד אור מזרחי, אבל מפתח תקווה, מהנח"ל".

לא היה מוזר שאור שלכם לא יוצר קשר?

"התקשרנו לכל בתי החולים והשם של אור לא הופיע. אמרתי לעצמי שהוא כנראה בתפקיד ולקחו להם את הטלפונים. אני, לעומת בעלי יאיר, הייתי במחשבות טובות, בראש אחר לגמרי, האמנתי שהכל בסדר. יאיר קלט כבר ביום ראשון שאור לא בין החיים, אבל אני הייתי אטומה. אמרתי לעצמי שזה לא שלי, שזה לא יכול להיות. הכרתי את הסיפור על שני החללים בשם יובל הראל מירושלים, ואחרי 7 באוקטובר חזרתי אליהם וקראתי עליהם שוב. יש שם דברים שמאוד דומים לסיפור שלנו".

אצל סתו, אחותו של אור מזרחי לוחם הנח"ל מפתח תקווה, לא היו ספקות. רגעי הלחימה האחרונים של אחיה נגד המחבלים תועדו באמצעות הטלפון הנייד שלו. כשהבחין בהם, הוא היה בשיחת וידאו עם בת זוגו, אסנת.

"באותה שבת היינו צריכים לנסוע לבסיס בכרם שלום כדי לבקר את אור", היא נזכרת. "תכננו לנסוע אני, בעלי, הילדים שלי, אבא שלי ואסנת, בת הזוג של אור. זו היתה השבת הלפני אחרונה שלו, שבועיים לפני שהיה אמור להשתחרר מהצבא. דיברנו באותו בוקר, אמרתי לו שהכנתי לו כדורי שוקולד, והוא אמר: 'יואו, איזה כיף, יאללה, רק תבואו'. כשדיברנו שוב הוא אמר לי: 'יש טילים'. הוא הספיק לדבר עם אסנת בשיחת וידאו, ותוך כדי הסתכל לאופק, והיא לא הבינה מה קורה.

"בהתחלה הוא אמר לה: 'יש רכב שמתקרב למוצב, כנראה אזרחים, אני צריך לסייע להם'. כשהם התקרבו הוא הבין שאלה מחבלים, ואז פתאום אמר: 'אסנת, אני עומד למות' - וניתק את השיחה. הוא פתח את המצלמה והניח את הטלפון על הרצפה. בסרטון רואים את השמיים ושומעים אותו יורה במחבלים. שומעים צעקות בערבית, ואז אור אומר: "אמא, אמא, אני עומד למות" - ובזה נגמר הסרטון. "רק בדיעבד, אחרי שלושה חודשים, מישהו זרק לנו 'אם הייתם נוסעים גם אתם לא הייתם פה'. לקח לנו זמן לעכל את גודל האירוע".

"חוץ מחיבוק של אמא"

המפגש ביניהן כמעט מקרי. בשבועות האחרונים שלחה מיכל, אמו של אור הבלונאי מרמת גן, את פרטיו, כדי שיונצח בפרויקט "התמונה האחרונה" של "ישראל היום" לציון יום הזיכרון. אלא שטעות במספר הטלפון שלה שלחה אותנו לחפש את משפחתו באופן עצמאי, ועמוד זיכרון שמצאנו הוביל אותנו לסתו, אחותו של אור לוחם הנח"ל מפתח תקווה. אז גם אנחנו גילינו את הדמיון המצמרר בין הסיפורים.

"התמונה האחרונה של אור שלנו היא מיום הולדתו ה־21", מספרת סתו. "זו תמונה שהוא שלח לנו שבוע לפני שנהרג, והוא מצולם בה עם בלון וממתקים ששלחנו לו למלון באילת לכבוד יום ההולדת. כתבנו לו 'אור שלנו, מזל טוב, אוהבים אותך'. כשהוא חזר נפגשנו במסעדה, אבל שם לא הצטלמנו. יש לו סרטונים מתקופת השירות, וגם את התמונה שלו על מדים מכרם שלום, שם שירת ושם נפל".

אצל משפחתו של אור הבלונאי מרמת גן, התיעוד האחרון היה מקרי יותר. "רן, בן דוד של אור, ראה אותו בשכונה, הוציא מצלמה, צילם ושלח למשפחה הגרעינית שלו", מספרת מיכל. "מאבא של רן, שהוא אח של בעלי יאיר, התמונה הגיעה אלינו. היא צולמה שבועיים או שלושה לפני 7 באוקטובר, והיא בעצם התיעוד האחרון של אור על מדים. לצד זה, בחרנו את התמונה המשפחתית האחרונה שלנו מראש השנה, אז הפלגנו לחופשה משפחתית ביוון ובקפריסין".

שני חיילים עם סיפור נפילה דומה, אך סיפור חיים שונה. גם במראה החיצוני הם לא מזכירים זה את זה, אבל יש משהו אחד שחזר על עצמו בתיאורים של שתי הנשים שליוו את מהלך חייהם, כאמא וכאחות - האהבה הגדולה והחיבור העמוק למשפחה, שאצל אור מזרחי מהנח"ל הגיעו כשברקע טרגדיות קשות: מות אמו מיכל ואחיו שחר ז"ל.

"אור היה טיפוס חזק, ילד שמח של אור ואהבה", מספרת סתו. "הוא היה מאוד חברותי, אבל מבחוץ אפשר לומר שהוא נראה קשוח בגלל כל מה שעברנו. שחר היה האח הבכור שלנו, גדול ממני בשנתיים, ושבע שנים אחריי ההורים שלנו הביאו לעולם את אור. היה להם ממש קשה להיכנס להיריון, וכשאור נולד, אבא מספר שאמא ראתה אותו כשיצא מהבטן ואמרה: 'זה אור'.

"כשהיא הגיעה ללידה, אחד הרופאים בדק אותה ואמר שמשהו לא תקין, ויום אחרי זה כבר אמרו לה: 'גברת, יש לך סרטן הרחם'. זה נפל על ההורים שלי משמיים. אני זוכרת תקופה שבה אמא לא היתה הרבה בבית, אלא בטיפולים בבתי חולים".

גם בגיל 30, סתו מתקשה לעצור את הדמעות. "אמא נפטרה כשאור היה בן שנה וארבעה חודשים. גדלנו שלושה ילדים בלי אמא, זה הדבר הכי קשה שיש. אור בכלל לא הכיר אותה, ועבורו זה היה מאוד קשה. יום אחד, זה היה יום האם, הוא חזר מבית הספר ושאל את אבא שלי: 'אבא, למה אין לי אמא? תביא לי את אמא שלי'. אבא היה שבור. הוא כתב מכתבים כדי לשנות את יום האם ליום המשפחה. אבא נתן לנו הכל, לא היה חסר לנו כלום - חוץ מחיבוק של אמא".

לפני שש שנים, במארס 2020, הכאב היכה שוב בבית משפחת מזרחי. "‫אור ושחר אהבו לרכוב על אופנועי שטח", משחזרת סתו. "זה היה יום שבתון, יום הבחירות, והם יצאו לרכוב. לפתע קיבלנו טלפון מהמשטרה וביקשו מאיתנו להגיע לבית יהושע, כי היתה תאונה. ניסינו לברר מה קרה ולא נתנו לנו אינפורמציה. חייגתי לאור, והוא אמר לי בקול רציני: 'תבואו לפה' וניתק, ומאז לא ענה או התקשר אלי. כשהגענו, גילינו ששחר נהרג לאחר שרכבת פגעה בו - ושאור ראה את כל המחזה מול העיניים.‬

"הוא לקח את זה ממש קשה, לא האמין שזה מה שהוא רואה. הוא היה בסך הכל נער. קצת לאחר מכן עלתה השאלה מה לעשות עם הגיוס לצה"ל, אם להתגייס או לא. אור פחד להשאיר את אבא לבד, ואמר לי: 'תבטיחי שתמיד תהיי איתו'. הבטחתי, ואמרנו לו: 'אל תעצור את החיים שלך בגללנו'. הוא אמר לי: 'אם אני מתגייס,‬‬‬ אני מתגייס להכי־הכי קרבי'. הוא התגייס לנח"ל, עבר את המיונים לסיירת והיה בעננים. היה לו שירות טוב. הוא לא היה הרבה בבית, אבל בכל הזדמנות הוא היה מבלה איתנו, דואג לאבא שלי, מבקר את המשפחה". ‬‬‬‬‬‬‬‬‬

מיכל, אמו של אור מרמת גן, שומעת ומזדהה: "הדבר הכי חזק עבור אור שלי היה המשפחה", היא אומרת. "כשאור היה מגיע הביתה לשבת, הוא היה מתייצב ראשון. לא משנה לאן הולכים - העיקר לצאת עם האחים שלו, רון, כיום חייל בצה"ל, ורואי, כיום בן 14. הוא היה אח מדהים עבורם. כל כך קשה לי להגיד את המילה 'היה'". דמעות מתחילות לזלוג מעיניה. "אור היה מאוד אהוב והיה לו לב ענק. המון חוש הומור, ועם זאת מאוד ביישן וצנוע".

אור נולד בניתוח קיסרי, ומיכל מתארת שכשיצא לאוויר העולם גם הוא הגיע כשכולו אור, עם עיניים שחורות וגדולות, ומשם נגזר שמו - אור אחד גדול. "אור היה ילד חכם מאוד", מספרת האם. "הוא הרחיב בגרות במתמטיקה, בפיזיקה ובערבית וסיים חמש יחידות בהצטיינות. היה לו צמא לידע, היתה לו סקרנות. הוא אהב ריצה והיה רץ למרחקים ארוכים, מהבית ברמת גן עד נמל תל אביב ובחזרה. הוא התחיל להתאמן לפני הצבא ואהב את זה מאוד.

"אחד הזיכרונות הטובים שיש לרואי, בן הזקונים שלנו, הוא שיום לפני שאור חזר למוצב ארז בעוטף עזה, הוא לקח אותו איתו לרוץ. אור אמר לי: 'אמא, אני ורואי רצים יחד לנמל'. אמרתי לו שלא ייקח את רואי, אבל הוא התעקש ואמר: 'זה בסדר, תסמכי עלינו'. אמרתי לו: 'בסדר, מקסימום אבוא לקחת אתכם עם האוטו'. בסוף הם רצו עד הנמל, ואור שלח לנו תמונה של המסלול וכתב: 'אתם זלזלתם'. התקשרתי ואמרתי לו: 'טוב, אני באה לקחת אתכם', והוא ענה לי: 'לא, אנחנו חוזרים עד הבית'".

אור חזר לצבא ונשאר בשבת ההיא בבסיס ארז עם שלושה בלונאים נוספים. בלילה שבין שישי לשבת הוא שמר עד 02:00 לפנות בוקר, ובסיום השמירה חזר לישון בחדרו. בבוקר הוא התעורר עם חבריו לקול ההפגזות, והם מיהרו לרוץ למיגוניות, אלא שמצאו אותן נעולות ועמוסות בחפצים. כשהבינו שהמוצב שורץ מחבלים הם ניסו לעשות את דרכם לחמ"ל, אך אור נפגע מירי המחבלים ונהרג מטרים בודדים מהכניסה לשם.

איך מנסים למצוא נחמה?

מיכל: "אין אפשרות למלא את החסר, אבל כל מה שקשור להנצחה ממלא אותנו ועושה לנו טוב. יש פעמים שבהן נופלים עמוק למטה - אבל אין ברירה אלא להמשיך, כי יש לנו עוד ילדים".

סתו: "כשאור נהרג הייתי כבר אמא לשני ילדים קטנים. הלכתי לקבר שלו, ונורא־נורא כעסתי עליו. אמרתי לו: 'איך השארת אותי לבד?'. ממש התעצבנתי עליו. אמרתי לו שם: 'אתה אח חרא, הבטחת לי שלא תשאיר אותי לבד. עכשיו אני גם בלי אמא, גם בלי אחים. מה נשאר לי? רק את אבא שלי. תן לי נחמה'. אחרי שבועיים גיליתי שאני בהיריון שלישי. הרגשתי שאור ממש שלח לי אותה. היא מאוד־מאוד מזכירה לי אותו בעיניים שלה, קיבלתי מתנה".

חיים חדשים

פרויקט "התמונה האחרונה" של "ישראל היום", שנקרא על שמו של חלל צה"ל סמל עמית רגב ז"ל, מעניק מקום לרגעים האחרונים המשמעותיים של הנופלים במלחמת חרבות ברזל. במרכז הפרויקט נמצא עמוד האינסטגרם "התמונה האחרונה", שבו מתפרסמים תמונות וסרטונים המהווים עבור בני המשפחות את התיעוד האחרון והמשמעותי ביותר של יקיריהם. זו יכולה להיות התמונה האחרונה מלבנון או מהמילואים באיו"ש, סרטון שנשלח עם דרישת שלום אחרונה מעזה ועוד.

פרויקט ההנצחה יגיע לשיאו ביום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל, ויימשך גם לאחר מכן. שותפה לו עמותת "משפחה אחת" - ארגון המסייע למשפחות שכולות ופצועים בישראל. בנות השירות של העמותה, בראשות המנכ"ל משה סוויל, התגייסו גם הן כדי לסייע בהנצחת הנופלות והנופלים.

יותר מ־1,000 נופלים ונופלות, חיילי צה"ל ואנשי כוחות הביטחון, איבדה מדינת ישראל מאז 7 באוקטובר. כל אחד מהם נצרב בזיכרון באמצעות תמונה שפרסמה המשפחה ברגע השבר הגדול בחייה. ברוב הפעמים זו תמונה "רשמית", אך לרבים מההורים, הנשים, בני הזוג והחברים יש דווקא תמונה אחרת, משמעותית יותר: התמונה האחרונה שצילמו או שקיבלו מהחללים ימים, שעות או אפילו דקות לפני הנפילה. פעמים רבות, בחיפוש אחר התמונה האחרונה, המשפחות השכולות מגלות תמונות שלא ראו או סיפור שלא הכירו.

הפרויקט עצמו התחיל גם הוא בסיפור טרגי - נפילתו של סמל עמית רגב ממודיעין בספטמבר 2025 בעזה. עמית שירת כלוחם שריון (ביחידת המלא"ר), והיה בחור חכם עם חיוך כובש שאהב ספורט. בין האנשים שהיו הכי קרובים אליו היתה לירון בן יעקב, בת הזוג של אביו, יוני. כעת, הפרויקט שנרקם בליבה מעניק חיים חדשים למי שאינם.