אתם יודעים שהן יאכזבו. אז למה אתם ממשיכים לצפות?

כשנחתו אצלי לצפייה מוקדמת פרקי העונה החדשה של "מלקולם באמצע" (שתעלה בסוף השבוע בדיסני+), אני מודה שקצת התרגשתי. לא זכרתי למה אהבתי את הקומדיה הזו לפני יותר מ־20 שנה, אך בהחלט זכרתי שהיא עשתה לי נעים ומצחיק בשלב כלשהו של חיי.

ארבעת הפרקים המיוחדים של הסדרה, שהסתיימה ב־2006 בתום שבע עונות, איחדו את השחקנים המקוריים - פרנקי מוניז, בריאן קרנסטון, ג'יין קזמרק ואחרים. הם בנויים על עלילה שמתרחשת בימינו, שמחזירה את מלקולם הבוגר (כיום אב לילדה) אל חיק משפחתו המטורפת שמציינת את יום הנישואים ה־40 של הוריו.

למרות ההתרגשות, "מלקולם באמצע: החיים עדיין לא הוגנים" מדיפה ניחוח חמוץ של קרינג' מבעבע בתוך קרום של נחמה נוסטלגית מחוממת. לא ריבוט גרוע, וגם לא חוויה שאסור לפספס. האם היינו צריכים את החידוש הזה של "מלקולם"? נראה שלא. ועל אף בינוניותו, לא הצלחתי לנתק את עיניי מהטלוויזיה.

חידושים לסדרות שאהבתי בעבר תמיד עושים לי גירודים. דמויות שפעם היו משמעותיות עבורי, שהשפיעו עלי כך או אחרת, נראות לי פתאום פתטיות. אנושיות מדי. מזדקנות. חסרות חשיבות. האם אני זה שהשתניתי, או דווקא ההם על המסך?

אני משער שרבים חשים תחושות דומות בעת צפייה בסדרות מחודשות: מעין דחף פנימי, אפילו צורך רגשי, לצפות בהן (לפחות לזמן מה). וזאת, אף על פי שבדרך כלל הן מאכזבות במקרה הטוב, ובמקרה הרע - ממש מטרידות. הן כמו גוף בלי נשמה.

העשור האחרון היה רווי בסדרות שקמו לתחייה בצורות מגוונות. הנה רשימה חלקית: "טווין פיקס", "תיקים באפלה", "דקסטר", "סקס והעיר הגדולה", "בוורלי הילס 90210", "פרייז'ר", "החבובות", "מופע שנות ה־70", "רוזאן", "צער גידול בנות", "הנסיך המדליק מבל אייר", "בנות גילמור", "וויל וגרייס", "ורוניקה מארס" ואפילו "פאוור ריינג'רס". "משמר המפרץ", למתגעגעים, מתוכננת לשוב בשנה הקרובה.

ברור שהחדש המחודש לא ישחזר את החוויה האורגינלית. סדרות כאלו לא יכולות לעבוד באותו פורמט סיפורי שהביא להן את ההצלחה בזמנו

בשבוע הקרוב תסיים "סקראבס" עונת קאמבק בת תשעה פרקים, שרשמה הצלחה יחסית. לאחר 16 שנות היעדרות - "סקראבס 2026" החייתה את דמויות הרופאים המתבגרים והנחיתה אותן בתקופתנו. הצופים והמבקרים אהבו. 11.4 מיליון צפיות בחמשת הימים הראשונים (בשידור ליניארי ב־ABC ובסטרימינג של דיסני+ והולו) ושיאי צפייה אחרים יצרו דיבור על עונה נוספת.

מצד שני, יש גם את המקרה העצוב של "באפי ציידת הערפדים". הולו נתנה אור ירוק לסדרת המשך בהובלת קוטלת ערפדים צעירה ובהפקתה של שרה מישל גלר, באפי המקורית. בפרק הפיילוט תכננו לבאפי תפקיד זניח, שורה אחת בתסריט - סצנת סיום שבה היא חיה חיים שלווים כאדם בוגר, עד שהיא נחשפת לאימייל שמעדכן אותה במצב החדש בעיר הולדתה, ומכאן היתה אמורה לחזור הביתה כדי לאמן את הציידת החדשה.

אחרי שהפרק צולם - הוחלט לגנוז את הפרויקט, שהוגדר "בלתי ניתן להצלה". הסיבות רבות: השחקנית הראשית בת 16 בלבד, והיה חשש שהצופים, שהתבגרו ב־20 שנה, לא יתחברו אליה. כמו כן, הושמעה ביקורת על הבימוי ועל איכויות השחקנים. שכתובים של התסריט, הצעות לצילומי השלמה והגדלת הנפח של באפי בעלילה - כל אלה לא שכנעו את מנהלי הולו להמשיך להשקיע בפרויקט.

"היה מנהל בפרויקט שלא רק לא היה מעריץ של 'באפי', אלא גם התגאה להזכיר לנו באופן תדיר שמעולם לא ראה את הסדרה ושהיא לא היתה לטעמו", סיפרה גלר. אותו מנהל, קרייג ארוויץ', קודם בחודש שעבר לתפקיד ניהולי בכיר בתאגיד של דיסני. אחד מהדברים הראשונים שעשה כשהתיישב במשרדו החדש היה לבטל את הריבוט של "באפי". הוא אף דאג להתקשר לגלר כדי לבשר לה אישית על החלטתו.

העובדה שהרשת לא עשתה הכל כדי להחיות מותג נחשב כמו "באפי", אלא פשוט ויתרה, הציפה שאלה אחרת: הייתכן כי עידן הריבוטים מיצה את עצמו?

למה לי נוסטלגיה

ואולי בעצם צריך לשאול: מה רצינו כשביקשנו את כל הסדרות האלה בחזרה? התשובה הנאיבית היא "נוסטלגיה", אבל האמת מורכבת יותר. כי מהי נוסטלגיה בעצם?

כפי שאבחן הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט לפני יותר מ־200 שנה - אנחנו לא באמת כמהים לחזור למקום שהיינו בו פעם (או לסדרה מסוימת), אלא לתקופה בזמן. החזרה תהיה לרוב מאכזבת, כי זה לא המקום אלא הזמן שבו אנו חפצים. זמן, בניגוד למרחב, לא ניתן לחזור אליו לעולם. הזמן בלתי הפיך. והנוסטלגיה היא התגובה לעובדה העצובה הזו.

לפני עידן הסטרימינג, טלוויזיה היתה אמנות של כאן ועכשיו. כמו בתיאטרון, כמו ברדיו. תוכניות שודרו בלייב ונעלמו. בשנות ה־70, רשתות השידור נהגו למחוק הקלטות של תוכניות כי לא ראו בהן ערך. הסטרימינג שינה את הגישה: כשסדרה זמינה תמיד, היא הופכת לחלק מההווה - ואז חידוש שלה הוא המשך טבעי. ככה העבר הפך לחדש, וריבוטים הפכו לדבר הכי מרענן בטלוויזיה.

ההנחה היא שתחייה של סדרות מונעת על ידי נוסטלגיה. אבל נוסטלגיה היא לא רק רגש - היא גם אסטרטגיה עסקית וכלי שיווק למותג מיושן שמעוניין להתחדש. וכדי שמוצר כזה יעבוד, צריך לעדכן אותו לעולם שהשתנה - ושם מתחילה הבעיה.

כוכבי העבר אולי עדיין מושכים קהל, אבל רובם איבדו מהזוהר. היוצר של "באפי", ג'וס ווידון, לא שותף בפרויקט החדש מכיוון שנחשף כי הוא הנהיג סביבת עבודה רעילה. רוזאן בר נזרקה מהחידוש של "רוזאן" עקב ציוצים גזעניים. דמותו של סטיבן הייד נעדרה מהרימייק של "מופע שנות ה־70" כי השחקן שגילם אותו, דני מסטרסון, יושב בכלא על אונס. מיסטר ביג, האהוב הנצחי של קארי בראדשו ב"סקס והעיר", מת בפתח סדרת ההמשך "פשוט ככה", כי ברקע ריחפו נגד השחקן תלונות על תקיפות מיניות.

ההפקות החדשות נאלצות להתמודד גם עם שינויי טון. "סקס והעיר", שפרצה בסוף הניינטיז כסדרה שסללה דרך לפמיניזם, עצמאות נשית ושחרור מיני, חזרה כעבור שני עשורים בתור דרמה סביב דמויות מזדקנות שמתאמצת להתאים עצמה לפרוגרסיב של ימינו. התוצאה היתה פתטית ומביכה, אך עדיין משכה צופים ונמתחה שלוש עונות עד להמתת החסד אשתקד.

בראייה כלכלית, ברור מדוע ספקי התוכן מעוניינים במותגים מהעבר. הם מגיעים עם קהל מבוסס ונאמן, ומביאים לעוד מנויים בשרתי הסטרימינג. לפני שלוש שנים פורסם כי 3.2% מהקטלוג של נטפליקס הם ריבוטים, אך מהווים 7.6% מהביקוש. זאת אומרת, הם יוצרים ביקוש לא פרופורציונלי ביחס בגודלם.

מנגד, ברור שהחדש המחודש לא ישחזר את החוויה האורגינלית. סדרות כאלו לא יכולות לעבוד באותו פורמט סיפורי שהביא להן את ההצלחה בזמנו. תסתכלו על להיטים עכשוויים כמו "יריבות לוהטת", ששודרה לאורך חודש ושבתקופה הזו בנתה קהל רחב והפכה את שחקניה לסופרסטארים. "באפי", "סיינפלד", "חברים" ואחרות נזקקו לשתיים-שלוש עונות כדי לצמוח ולהפוך להצלחות.

היום צופים בבינג', מודדים דקות צפייה באופן מיידי, מכניסים את הנתונים לאקסלים ומבטלים מהר. רוב הסדרות בימינו לא שורדות יותר מעונה, מקסימום שתיים.

הסדרות הוותיקות מתקמבקות לעולם שבו כדי להצליח, צריך להיות חלק מהשיח. אם לא ידונו בהן באינטרנט - לחיוב או לשלילה - אז אין להן מקום בלוח השידורים. הן מושכות צופים ומייצרות סקרנות וכמיהה בעת יציאתן מהנפטלין, אבל כשהאופוריה שוקעת כולן מאבדות משמעות ומבוטלות כעבור עונה או שתיים, לפחות עד הפעם הבאה שבה נרצה לשלוף אותן שוב מהקבר. רוחות הרפאים של הטלוויזיה.

אז מה ההבדל? מורה נבוכים למונחי סדרות 

• Revival - אותה סדרה, אותן דמויות, אותם שחקנים אחרי הפסקה ממושכת. ההמשכיות מוגדרת. למשל, "סקראבס".
  
  
• Reboot - שם ועולם דומים, אבל קאסט חדש לחלוטין וקאנון נפרד. למשל, "הוואי חמש־אפס".
  
  
• Sequel Series (סדרת המשך) - אותו עולם, עם חלק מהדמויות המקוריות וקאסט חדש. למשל, "העדויות" (סדרת ההמשך של "סיפורה של שפחה" שעלתה השבוע).
  
  
• Spin-off (ספין־אוף) - סדרת־בת שצמחה מדמות משנה של הסדרה המקורית. למשל, "פרייז'ר" שנולדה מ"חופשי על הבר".
  
  
• Prequel (פריקוול) - מתרחש לפני אירועי הסדרה המקורית. למשל, "האביר משבע הממלכות" שמקדימה את "משחקי הכס".

סליחה שניצחנו

בריאליטי, כמו בחיים, יש כלל ברזל: מישהו חייב להיות אנדרדוג. אחד חלש יותר מהאחרים, נחות ומקופח, שיהיה אמיץ ואמיתי, ולכן הצופים יעודדו אותו עד לניצחון. העונה של "המירוץ למיליון" נפתחה עם אנדרדוג מזויף - האחים רוזנבליט, שסומנו כך מכיוון שאחד מהם מתחרה עם רגל תותבת.

המשימות המאתגרות והקושי הפיזי הפכו את המתמודד הנכה, הלוחם שאיבד את רגלו במלחמה בעזה, לחביב הקהל המיידי, ומהר מאוד גם התברר שהאחים בחולצות הכתומות הם המתחרים הכי חזקים, והפייבוריטים הברורים לזכייה במיליון. וכשאנדרדוג מנצח מדי שבוע - הוא כבר לא אנדרדוג.

אז הקהל בחר סוס שחור אחר: החברים בשחור, שלומי יפרח ואסף זגה, שמתמודדים עם סטיגמות של שמנמנים עממיים וטייפקאסט של עבריינים מהשכונה. במשך חצי עונה הם טיפסו מהתחתית, התגברו על משברים, ובפרקים האחרונים התנחלו במקום ראשון למשך שלושה קטעי מירוץ ברציפות. כנראה אנדרדוג אמיתי לא יודע להפסיד.

להתמכר/לוותר

החברים והשכנים שלך (אפל טיוי+)

ג'ון האם עושה תפקיד נהדר ב"החברים והשכנים שלך", שחזרה השבוע לעונה שנייה בשירות הסטרימינג של אפל. מאז "מד מן" הוא מִגנט אליו צופים - כמו בדרמת הפשע העוקצנית הזו, שמציגה אותו כפריבילג מהפרוורים האמידים, שמתחיל לגנוב משכניו ומחבריו הפלצנים. אמנדה פיט ואוליביה מאן נותנות להאם את הקונטרה הנשית. העונה הראשונה היתה נהדרת, והגיע הזמן להצטרף.

נסרין (HOT בידור)

העונה השלישית של "נסרין" מרגישה כאילו היא יצאה הרגע מבית חרושת של סדרות סלבס. כולן פועלות לפי שטאנץ ההצצה המפוקחת לחיי המפורסמים: מראים לנו את מה שרוצים שנראה. הפעם נסרין מתגרשת, וזה מלאכותי כמו הדרמות המזויפות שקיבלנו קודם מהבוזגלוס, מהרפאליז, מהגולדשטיינים ומשאר המשפחות שחלמו להיות קרדשיאנס - אבל גמרו אותנו משעמום.