כל העולם מדבר על הסדרה הזו, ולא רק בגלל הסצנות הנועזות

באיחור שכבר שנים לא נחשב אופייני, בשבוע שעבר גם צופי הטלוויזיה בישראל הצטרפו לחבריהם בקהילת פוקדי הספות העולמית והכירו את תוכני השרת HBO Max, שסוף־סוף עשה עלייה לארץ. ולצד סדרות שכבר הפכו לקאנון, יצירות איקוניות שמזוהות עם הרשת פורצת הדרך, מסוג "הסופרנוס", "הסמויה", "סקס והעיר הגדולה", "יורשים", "תרגיע" ו"אוז", השירות החדש נושא עימו שלל טלוויזיוני טרי, שעד כה לא היה זמין בפני חובבי המסך הקטן (ושומרי החוק) בישראל.

בראשו עומדת בגאווה "Heated Rivalry", סדרה חדשה שלא הזדקקה לשמות מוכרים או לתקציב ענק כדי להפוך להצלחה מטורללת לחלוטין, מהסוג שאיש לא ניבא שתהיה. למעשה, מדובר בסדרה הנצפית בהיסטוריה של ענקית הסטרימינג החדשה בישראל, שקיימת בעולם מאז 2019.

במרכזה של "יריבות לוהטת" עומדים שני כוכבי ה־NHL, ליגת ההוקי המקצועית העולמית, איליה רוזאנוב הרוסי ושיין הולנדר הקנדי (המגולמים בהתאמה על ידי השחקנים הצעירים והבלתי מוכרים, לפחות עד לפני כמה חודשים, קונור סטורי והדסון וויליאמס). על מגרש הקרח, במדורי הספורט ובערוצים השונים שמסקרים את הספורט שלהם, ושהפכו אותם לסלבריטאים לכל דבר, הם נחשבים יריבים מרים. צמד ספורטאים שיכולותיהם והישגיהם ממקמים אותם כמעט תמיד - בכל שיחת סלון, פרומו טלוויזיוני למשחק או טקס שבו הם נדרשים להציג פרסים - זה לצד זה.

אבל מה שהעולם לא יודע הוא שמדובר, שומו שמיים, בשני הומוסקסואלים. ולא רק שהם נמשכים לגברים - הם גם מעיזים להימשך זה לזה. כל אלה יוצרים סדרה, שבכלל מבוססת על סדרת ספרים גאה ואירוטית למדי בשם "Game Changer" של הסופרת הקנדית רייצ'ל ריד, שמפגישה בין עולם הספורט הגברי והתחרותי לבין סיפור אהבה והסתרה קלאסי.

שגיב: "ברור שאי אפשר לנתק את ההתפוצצות של הסדרה מהסקס המאוד מפורש שלה ומהאופן שבו הוא מיוצג, שבעיניי יש בזה משהו מאוד פורץ דרך. אבל הרגשתי שבד בבד, אני פשוט צופה בסדרה טובה שהולכת ומעמיקה עם הזמן"

הדובדבן שבקצפת, לפחות מבחינת המיליונים הצופים בה (או אם נהיה כנים - הצופות בה, לא קל לאתר גברים סטרייטים שצופים בסדרה), הוא סצנות סקס מפורשות, אקטים בוטים, עירום גברי לעיני מצלמה, גסויות ורבליות ושלל ייצוגים של מין נטול עכבות, פשרות או התנצלות. אלה הפכו אותה לאחת הסדרות הנצפות ביותר בעולם כרגע, ולנושא חם עבור כל מי שרואים בעצמם בקיאים ומעודכנים תרבותית.

לא רק סקס

מאז היא עלתה בפלטפורמת הסטרימינג הקנדית האנונימית למדי (לפחות מחוץ לגבולות קנדה) "Crave" בסוף נובמבר האחרון, "יריבות לוהטת" הפכה עד מהרה לסדרת הלהיט של החורף, לסנסציית טיקטוק ולאחת מהתופעות הטלוויזיוניות המדוברות ביותר ברשת ובאמצעי התקשורת. לא לגמרי ברור למה: כן, היא מבוימת ומשוחקת היטב, אבל רמת הכתיבה בה לא גבוהה במיוחד, ולא אחת היא גולשת לקלישאות ולבדיחות מבוססות משחקי לשון, שיותר הולמות וואן־ליינרים שנאמרות מפיהם של גיבורי סרטי פעולה משנות ה־80.

בשנים האחרונות עלו לשרתי הסטרימינג ובערוצים המסחריים סדרות שעוסקות בקשרים גאים, למשל "דרך המלך" השבדית, שמגוללת את סיפור אהבתם הסודית של נסיך שבדי וחברו לפנימייה שאליה נשלח. גם קונספטואלית, מבחינת החיבור בין יריבות ספורטיבית לבין משיכה הומוסקסואלית, לא בדיוק מדובר ברעיון פורץ דרך או כזה שלא נעשה כמותו קודם. לדוגמה, הסרט הבריטי "מהצד" ("In From the Side") מ־2022, המתאר מתיחות ספורטיבית בין שני שחקני רוגבי שהופכת למשיכה סודית. אבל יש הטוענים כי דווקא העובדה שהיא לא ממש מחדשת משהו, אלא עומדת בכללים הקלאסיים של סיפור אהבה רגיל, היא הבסיס לפופולריות שלה.

"בדקתי את התופעה, וציפיתי לסדרה לא טובה שקיבלה את תהילתה בגלל הסקס, אבל האמת היא שדווקא נהניתי ממנה בטירוף", אומר יונתן שגיב, סופר וחוקר ספרות, שבעצמו מערער בספריו תפיסות סטרייטיות קלאסיות. דוגמה לכך היא דמותו של עודד חפר, חוקר פרטי הומו נשי ומוחצן שהגה שגיב, ושלגמרי לא עומד בכללים הלא כתובים של הגבריות המאצ'ואיסטית הבלשית הקלאסית.

"ברור שאי אפשר לנתק את ההתפוצצות של הסדרה מהסקס המאוד מפורש שלה ומהאופן שבו הוא מיוצג, שבעיניי יש בזה משהו מאוד פורץ דרך", הוא אומר. "אבל הרגשתי שבד בבד, אני פשוט צופה בסדרה טובה שהולכת ומעמיקה עם הזמן. כלומר, קניתי את המתח המיני בין הדמויות, אהבתי את הפינג־פונג הרומנטי שמתפתח ביניהן, וחשבתי שהדיאלוג הזה נורא מאפיין קומדיה רומנטית.

"סיפור על שני הפכים או יריבים שנמשכים זה משהו שאנחנו מכירים מרומנים רומנטיים ומקומדיות רומנטיות. אני באמת חושב שזו סדרה טובה. אני לא חושב שזו סדרה שמצליחה אך ורק בגלל הסקס, זה לא 'היי, סדרה על חתיכים שעושים לנו מין מול העיניים', כמו שהרבה אנשים חושבים. היא לא או־או. היא גם פנטזיה רומנטית יפה, כובשת ורגישה, והיא גם מביאה לנו גברים עירומים שעושים סקס כל הזמן. וכן ירבו".

רגב: "הסדרה הצליחה אפילו שאין בה שחקנים מפורסמים, והיא עצמה יותר טובה מהספרים, שזה בדרך כלל לא קורה. לדעתי זה קרה משום שהיא פשוט הגיעה באיזשהו רגע של נכונות של הקהל להכיר משהו אחר. יש בה שחקנים חתיכים וסיפור טוב"

גם הילה רגב, חוקרת ומרצה לתרבות פופולרית שמנהלת את קהילת הסמאט (ספרות אירוטית) הישראלית "מה את קוראת שם?" עם דותן האס־הרשקוביץ, חושבת שבבסיסה "יריבות לוהטת" היא סיפור אהבה. המין כאן הוא רק תירוץ. תירוץ טוב, היא לא מכחישה.

"צריך להגיד קודם שהסמאט זה סוג של סוד ליודעות דבר, וזה ז'אנר שנמצא בפריחה בארץ ובעולם", היא אומרת. "תת־הז'אנר של הספרים שעליהם מבוססת הסדרה נקרא MM - כלומר Male Male ("זכר־זכר", בתרגום מילולי למדי). בתוך הספרות האירוטית לא מדובר על ז'אנר כל כך פופולרי. בישראל ספציפית יש כמה שמאוד אוהבות את זה, אבל בשיחות עם המון הוצאות ספרים שמתעדכנות בנושא הזה, הן מספרות שאחרי שהן מוציאות את הספרים האלה - אף אחד לא קונה אותם. זה דבר שנחשב כישלון. לא אגיד שהוא לא קיים, אבל הוא נחשב מאוד נישתי.

"הסדרה הזו, שאגב עדיין לא תורגמה לעברית, לא נחשבת בטופ של הטופ של הספרות. אבל בטלוויזיה היא מאוד הצליחה, אפילו שאין בה שחקנים מפורסמים, והיא עצמה יותר טובה מהספרים, שזה בדרך כלל לא קורה. ולדעתי היא הצליחה כל כך משום שהיא פשוט הגיעה באיזשהו רגע של נכונות של הקהל להכיר משהו אחר. יש בה שחקנים מאוד חתיכים, אבל גם סיפור טוב.

"היא מצליחה להציג איזשהו סיפור אהבה, רומנטיקה, וגם סצנות סקס בוטות יחסית למה שאנחנו רגילות. זה השילוב של כל הדברים האלה ביחד, באיזושהי נקודת זמן. בסופו של דבר, בבסיס של סמאט, של אירוטיקה, יש רומנטיקה. זה תמיד סיפור אהבה. כזה שלפעמים יש בו קשירות וחניקות ומין מרובה משתתפים, אבל בסופו של דבר יש סיפור אהבה".

דווקא יש צופים שהרגישו שהסיפור הוא מעין תירוץ כדי להגיע לסצנות המין הבוטות. הוא לא מורכב או מחדש יותר מדי, השיחות בין הדמויות לא מרתקות במיוחד, ובסופו של דבר הכל מתנקז לרגעים של מין גרפי. פורנו עם עלילה מהודקת.

"יש לי חברה שאמרה: 'יש פה שני גברים מאוד חתיכים עירומים. למה שלא ארצה לצפות בזה?'. למה גברים אוהבים לצפות בפורנו לסבי? כי הם לא שם, הם לא אובייקט, הם לא חלק מזה, אבל זה משהו שהם נמשכים אליו, ואין אף אחד שמתחרה איתם בפריים. אז אצל נשים זה אותו דבר. פשוט נרמלנו את זה בכמויות. תסתכל ברשת: אני, בטיקטוק שלי, מעלה בכל בוקר סרטון של גברים שלרוב הם בלי חולצה או מבצעים תרגילי כושר שונים, ואני קוראת לזה 'החפצת בוקר'. כנראה רובם לא סטרייטים. זה נורמלי ונגיש כל כך כיום - בניגוד לפעם, שהיו מתפעלים רק מהגוף הנשי, והחפצה של גוף גברי היתה נחשבת תת־תרבות. כן, היתה תרבות של פיתוח גוף, של גייז וכאלה, אבל זה לא היה מיינסטרים".

בחזרה לארון

"בעיניי זו סדרה סופר־שמרנית", מפתיע יונתן גת, מבקר טלוויזיה ותרבות ומרצה לתקשורת באוניברסיטת תל אביב. "אפילו אשתמש בביטוי קשה יותר: היא קלישאה באריזה מושכת. מבחינת התמות שיש בה היא מאוד מיושנת, אפילו פרימיטיבית. היא נראית נועזת במבט ראשון, אבל הבסיס שלה מאוד שמרני, בכמה מישורים. ב־25 השנים האחרונות יצאו המון סדרות, בלי סוף, על להט"ביות. מאות סדרות. ומתוכן יש עשרות סדרות שבהן הנושא הלהט"בי הוא חלק אורגני מהחיים הרגילים. לא רק שהוא חלק אורגני, אלא שהנושא הלהט"בי כבר מתחיל להיכנס לתוך נישות ספציפיות בתוך התחום הזה.

גת: "הסדרה הזו עוסקת בגברים שנמצאים בארון, בתרבות שלא מקבלת אותם. זה כמו ליצור עכשיו סדרה ב־2013 על חיים של נשים, כשנשים הן רק עקרות בית או עוזרות למנכ"לים. הקונפליקט המרכזי פה הוא הארון, וזה מאוד מיושן"

"למשל, ישנה הסדרה 'פרוד' מ־2022 עם ניל פטריק האריס, שמגלם בה גיי שנפרד מבן הזוג שלו אחרי 17 שנים ביחד וצריך להתחיל מחדש את חיי הרווקות שלו בקהילה הגאה בגיל 49. זו סדרה שמדברת על איך זה להיות הומו בקהילה הגאה בגיל מאוחר. זאת אומרת, כל הנושא של להיות הומו או לא להיות זה כבר מזמן לא דבר רלוונטי, זה כבר פאסה לגמרי".

אתה אומר שכתרבות וכחברה, מזמן הפסקנו לעשות עניין מהדבר עצמו, והתחלנו לחקור את הרבדים שבו ולצלול לעומקים. ופה יש סדרה שעדיין מדברת על הדבר עצמו כאילו עצם היותו הוא הסיפור.
"בדיוק. הסדרה הזו עוסקת בגברים שנמצאים בארון, בתרבות שלא מקבלת אותם. זה כמו ליצור עכשיו סדרה ב־2013 על חיים של נשים, כשנשים הן רק עקרות בית או עוזרות למנכ"לים. ברור שעדיין יש נשים שעושות את זה, אבל זה בטח כבר לא הדבר המייצג. ליצור סדרה שהקונפליקט המרכזי בה הוא הארון והמניע העלילתי שלו הוא 'אוי, רק שלא יגלו עלי' - זה מאוד מיושן".
יש מי שיגיד שהאלמנט המיני המפורש הוא ה־appeal הגדול שלה, ושכאן יש דווקא משהו חדשני ונועז.

"רק למראית עין, זו תחפושת של משהו נועז. בפועל היא מאוד שמרנית, וזו הסיבה שהיא מצליחה, דרך אגב. בדיוק מכיוון שהיא דוגרת על היסוד השמרני. יש המון סדרות שיצא לנו לראות בהן איברי מין גבריים למכביר, כמו 'ספרטקוס', 'אופוריה' או 'הלוטוס הלבן'. ב'יריבות' יש קווים אדומים. נמתח הגבול גם במישור הזה שעדיין הומואים נתפסים כמשהו שנמצא בחצר האחורית. כלפי חוץ הם יהיו בפרונט, כלומר ספורטאים, סלבריטאים, כשהם בארון. אבל לגבי כל מה שקשור לעולם ההומואי - זה רק איפה שלא רואים, וזה מחזיר את הקהל להיות מציצן, סוג של גילטי פלז'ר. לדעתי זו סדרה שדוחפת את הקהילה בחזרה לארון בייצוג של הגייז בה".

גת מוסיף לאתגר את התפיסה שמדובר בסדרה פורצת דרך, ולמעשה חושב שהיא קלישאתית ומנציחת סטריאוטיפים על גייז ועל קהילת הלהט"ב באופן כללי. "מבחינת הסדרה, כל צרותיו של הגבר ההומו זה אם להיות בארון או לא. אין כאן בכלל כניסה פנימה לתוך חיבוטי נפש אחרים לגמרי", הוא אומר. "כל מה שהופך אותם לגייז זה חיי המין - וזה לא נכון בכלל. לא הכל מתנקז למשגלים ולכלי דם מתרחבים. וגם הדימוי שלהם מאוד שמרני. כאילו כל ההומואים מתאמנים, לכולם יש גוף נורא שרירי וחלק - וזה לא ככה במציאות".

"נסיגה תרבותית"

חובביה ומגיניה של הסדרה אומרים שדווקא עכשיו, כשתנועת המטוטלת החברתית־מוסרית נוטה לכיוון של שמרנות (או לפחות כשנראה שמדובר בצד שגברה עליונותו הפוליטית במשחק משיכת החבל העתיק בינו לבין חופש מחשבה ופעולה), מדובר בסדרה שהיא אקט הצהרתי פוליטי חשוב - פשוט מעצם היותה סדרה שעוסקת בקשר הומוסקסואלי.

"אנחנו נעים בין קצוות מנוגדים", אומרת רגב. "מצד אחד, יש כיום נגישות לפורנו יותר מאי־פעם, חשיפה ברשתות החברתיות ונרמול סוגים שונים של מיניות. מעולם לא היינו חשופים יותר. מצד שני, אתה מסתכל על ישראל ונראה שאנחנו הולכים ונסוגים עוד ועוד לתוך שמרנות".

גם גת, שלא נמנה עם מעריצי הסדרה, מסכים כי לפחות בתמונה הגדולה יותר, בהקשר של מלחמת התרבויות וקרב הקיצוניים הפוליטי, נראה שעצם הפיכתה של "יריבות לוהטת" ללהיט של התקופה היא מבורכת. "היינו אמורים לעבור את זה כבר, חשבנו שעברנו את זה לפני עשור", הוא אומר. "אז עם כל הבעייתיות שבה, העובדה שאנחנו חוזרים לעידנים שמרניים גורמת לכך שהסדרה הזו כן עושה מעשה, ולנוכחות שלה במרחב יש חשיבות".

"אנחנו מדברים עליה עכשיו ויש סביבה עניין, אז כנראה שזה משום שכל הנושא הזה לא ממש נורמל", אומר שגיב. "דווקא עכשיו, בניגוד ללפני עשר שנים, אנחנו נמצאים בתקופה של נסיגה תרבותית. בין אמריקה לישראל של בן גביר וסמוטריץ', ועם פופוליזם שמרני שכבר שולט באיטליה, ושעוד מעט יגיע גם לצרפת ולגרמניה, אנחנו רואים התקפה גדולה מאוד על זכויות להט"ב, וחזרה פוליטית לערכים שמרניים של טוהר המשפחה ההטרוסקסואלית. אז דווקא מכיוון שהשנה היא 2026, ודווקא בגלל העידן שאנחנו נמצאים בו - זו סדרה חשובה ולא מובנת מאליה".