הדבר האמיתי: הראפר שגדל בשכונת עוני הגיע לבמה עם רביד פלוטניק

"לקבל ת׳הוא מולי, לא לתת מקום לכעסים,
לפרוק הכל על הדפים, איך למזער את החשקים,
איך לנתב ת׳נגטיב בראש גם ככה לא תבין,
ילדות של חסכים
שוב רץ למקום מבטחים, מחפש אושר בפחים,
לא דופק חשבון לאחי,
חולק אותו חדר עם אחותי ואבא מזמן לא בתמונה,
ואני עדיין באותה שכונה ואני לא שונה מהם,
בשכונה שלי כולם רוצים ת׳כסף קל , כסף קל, בומבוקלט
אי אפשר לתקן את מה שלא נשבר, כסף קל"
(מתוך "כסף קל")

קצת לפני שאנחנו נפרדים לשלום, יובל ניאזוב - הראפר "דודא", בשבילכם - סוקר את מתחם לוינסקי, מהאזורים הרוחשים והצפופים בתל אביב בשנתיים האחרונות. הוא נראה חסר שקט, ומבט של אי־נוחות מביא אותנו לגלוש לנושא שיחה שגור במיוחד בפיהם של תל־אביבים רבים בימים אלה: כמה הפכה העיר בלתי נסבלת למחיה.

ניאזוב מודה שהוא לא אוהב את תל אביב, שאון הכרך אף פעם לא הרשים אותו במיוחד. הוא לא היה זקוק לתנופת הבנייה או לפיגוע הדריסה שביצעה הרכבת הקלה באיכות החיים כדי לסלוד מהעיר הלבנה. את הביקורים שלו בה, בטרם הוא חוזר למקום מושבו הנוכחי בגן יבנה, הוא מעדיף לעשות קצרים, מדויקים ומקצועיים. "גם ככה אני כל היום בראש שלי", הוא אומר, ומוסיף מחווה שממחישה את פרצי ההשראה, האי־שקט היצירתי שהצליח להפוך אותו לאחד מהשמות המעניינים והמבטיחים בהיפ הופ הישראלי.

והוא עשה זאת באשדוד, שם גדל, התעצב והתקלקל עד שהבין מה טוב עבורו. כי בניגוד ללא מעט זמרים בהיפ הופ המקומי והבינלאומי, יובל "דודא" ניאזוב (29) לא גדל בבית בורגני באזור השרון. המונח "ילד רחוב", כמו השיר ההוא של סאבלימינל והצל מלפני 20 שנה, יגדיר באופן מדויק יותר את האופן שבו גדל. בסצנת ראפ שמכילה היום בעיקר מוזיקאים רגישים, ילדים טובים וכאלה שרק משחקים אותה קשוחים, דודא הוא כמעט Throwback, ראפר מהסוג של פעם. "התחלתי לכתוב בהתחלה למגירה, כותב שירים לקב"ה", הוא מספר. "הייתי כותב סוג של תפילות כאלה. מבקש מבורא עולם עזרה. הייתי בוכה הרבה".

ילד שמבקש עזרה מאלוהים הוא ילד במצוקה.

"כתבתי מתוך מצוקה, עצב, כאב. מתוך רצון לבקש עזרה, מתוך תפילה. ילד בן 12. זה התחיל כשעברנו לגור בבית במבוא הדודאים".

מבוא הדודאים היא השכונה באשדוד שממנה לקח את שם הבמה שלו, וכן שמו של הרכב אשדודי שהוא לקח בו חלק במשך יותר משבע שנים.

איך היית מגדיר את מבוא הדודאים?

"שכונה בעייתית. אם אפשר להשתמש בשפה בוטה - שכונה של דלים. אנשים דלים כאלה, שלא היה להם הרבה. ויש שם הכל, אתה נחשף לסמים ולפשע בגיל מאוד צעיר. חיפשתי תשומת לב. עשיתי כל מיני מעשי קונדס, עבירות למיניהן. האלימות היתה מאוד קרובה למקום שאני חי בו. אם זה בבית, אם זה בחוץ.

"בתור נער, אתה מחפש דרך להתחבר לחבר'ה - לא בהכרח המגניבים, אלא הקשוחים, המקובלים. אתה רוצה להיות מגניב, ובעיניי זה היה מגניב ללכת למישהו, לבקש ממנו סיגריה, וכשהוא אומר לך 'לא' לדפוק לו מכות. ליד חברים שלך אתה עושה דברים שבדיעבד אתה מתחרט עליהם. אבל מהר מאוד הבנתי שזו לא הדרך. היום כשאתה חושב על זה אתה אומר 'וואלה, לא יודע אם הייתי עושה את זה עוד פעם'. בתור ילד בן 17-16 סמים היו חלק גדול מהחיים שלי".

כמשתמש או כסוחר?

"למכור. רציתי כסף. חשיש, וויד, וגם דברים שלא בא לי לדבר עליהם. אמא שלי, כפרה עליה, עשתה הכל כדי שיהיה לנו טוב, אבל לא היה לה להביא לי כל סוף שבוע כסף ביד, כמו החברים שלי. החבר'ה שלי היו יוצאים עם 500-400 שקלים לבילוי. באיזשהו שלב זה כבר נהיה בושה לבקש מאמא. אתה לא רוצה לבקש. אתה רוצה לבוא ממקום טוב, להראות שיש לך".

"אז WAY BACK WAY BACK אחורה לאזור ו',
לא ראיתי את האיש כבר שנים,
ככה דרך אגב, למה אבא שלי איש משונה,
עד היום לא מזיז לו מה עלה בגורל ילדיו,
עד היום אני לא מתחרט שעזבת את הבית,
לא נשארנו מתים מרעב"
(מתוך "ארבעה שבועות")

הוא הבן האמצעי במשפחה, אח לגבריאל (33) ולטלי (22). אמו היא מזכירה רפואית בתל השומר. כילד היה רוקד ברייקדאנס ולובש מכנסיים רחבים, עוד בטרם הכיר את התרבות שבבגרותו ישתייך אליה. הראפ הראשון שנחשף אליו, הוא מספר, היה אלבום של הפוג'יז שהיה מושמע בבית. הוא התחיל להפיק מוזיקה בגיל 12 באמצעות תוכנה פשוטה, אחרי שנחשף למייקל ג'קסון ולבלאק אייד פיז דרך אמו - מכורה, אבל ל־MTV.

"גדלתי בשכונה בעייתית, שכונה של דלים, כאלה שלא היה להם הרבה. אתה נחשף לסמים ולפשע בגיל מאוד צעיר. חיפשתי תשומת לב ועשיתי כל מיני מעשי קונדס. בתור נער, אתה מחפש דרך להתחבר לחבר'ה הקשוחים, המקובלים. פעם זה היה מגניב בעיניי ללכת למישהו, לבקש סיגריה, וכשהוא אומר לך 'לא' לדפוק לו מכות"

"חיים מוזרים", הוא מתאר כך את שנותיו המוקדמות: ילד שבחוץ מנסה להשתלב חברתית, ושבבית מפריע לאמא שלו עם מערכת סטריאו ישנה ומחשב עוד יותר ישן. דודא מספר שמשחקי ההפקה היו רק השלב הראשון, בבחינת ספיגת ידע טכני, בדרך להפיכה למוזיקאי יוצר. מה שהפך אותו באמת למוזיקאי היה הצורך בהתמודדות עם פצע מבית.

הקלישאה לגבי ילדי סנדוויץ' היא שהם מקופחים תמידית.

"זה משהו שהייתי אומר בתור נער. 'לא אוהבים אותי'. הייתי מרגיש לא הכי מקובל שיש בבית. אבל אני מטפל בעצמי".

יכול להיות שזה חלק מהדרייב שלך להצליח?

"גם, בטח. בבית לא קיבלו את עניין המוזיקה עד איזשהו שלב. אנחנו משפחה מאוד מקובעת. אתה יודע - 'לך תלמד, לך על בטוח'. בתור נער לא למדתי כל כך. אמא שלי היתה נלחמת עלי הרבה, גם המורה שלי. הם פיתחו מערכת יחסים אישית שעזרה לי לסיים 12 שנות לימוד. ויש את אבא שלי. הם עלו מאוזבקיסטן ב־1990. אני יודע שלפני שהם עלו לארץ הוא היה מוזיקאי מצליח. מספרים ששם הוא היה מביא הרבה כסף הביתה וגם מדרבק, אבל פה הוא כבר לא היה. היו לו קלידים שהוא לא אהב שאני נוגע בהם. לפעמים הייתי מנגן עליהם, אבל הוא לא היה אוהב את זה.

"אבא שלי היה אלכוהוליסט. אני לא יודע מה הוא היום, אני לא יודע אם היום הוא לא שותה, אבל נולדתי לאבא אלכוהוליסט שחי איתנו ושהיה טיפוס קשה מאוד. מצד שני, הוא גם כל הזמן חיבק ונישק אותי. מצד שלישי הוא גם ידע להפליק ולא מעט".

איש מורכב.

"כן. אני חושב שאחד מהדברים שגרמו לזה היה האלכוהול. אלכוהול משנה אותך. אבא שלי העביר את המשפחה שלנו המון, בגלל קשיים כלכליים או נפשיים. מאז שאני זוכר את האיש אני זוכר אותו שותה. כוסית, בקבוק, היה שותה מהבוקר עד הערב. אני מדבר איתך על זה שבן אדם קם בשש בבוקר לעבוד והוא אחרי כוסית או שתיים. אני זוכר שהוא היה מאוד אלים כלפינו, הוא והמשפחה שלו. אם זאת אחותו, או הסבא והסבתא שהיו גרים איתנו עד שהגעתי לגיל 12 בערך. משהו אפל, מאוד קשה. אמא שלי היתה חוטפת".

איך יצאתם מזה?

"הם התגרשו ברע. בפעם היחידה שהוא עצמו הרים יד על אמא שלי, זה עלה לה. וגם אנחנו כל הזמן היינו חוטפים. פעם אחת הוא הרים יד עליה, ראיתי את זה קורה מול העיניים שלי, ואני זוכר שזה היה ממש בלאגן. משטרה וזה. הוא יצא מהבית, הם התגרשו ואני היחיד שנשאר איתו בקשר. הוא עבר לדירה ברובע אחר, די קרוב אלינו, ואני היחיד שהיה הולך לבקר אותו. אבל הוא מאוד הקשה עלי במערכת היחסים הזו. סבא וסבתא שלי נפטרו. בהלוויה של סבא שלי הייתי, ובזו של סבתא שלי כבר לא. בנקודה הזאת כבר היינו מנותקים לגמרי. אנחנו לא בקשר מאז שהייתי בן 15".

אתה חושב שהוא יודע שאתה עושה מוזיקה?

"אני לא יודע מה הוא יודע, זו האמת. אין לי שמץ של מושג מה הוא יודע עלי ומה לא. נולדה לי ילדה והוא לא יודע עליה. היא בת 10. יש לאחי עוד ארבעה ילדים - שני בנים ושתי בנות. הוא לא ראה אותם, וגם לא היה בחתונה של אחי, למרות שהוא הוזמן".

היית רוצה שהוא יבוא להופעה שלך?

"בטח שהייתי רוצה. זה לסגור מעגל. בן אדם מזדקן, אז שיזדקן לבד? אני לא אתן לו מעצמי? זה יושב עלי. זו אחת מהשריטות שלי. בגלל זה אני גם נותן לילדה שלי את מה שאני נותן לה".

חשבתי שיהיה בך כעס.

"כעסתי, ואולי לפעמים אני יכול עוד פעם להיזכר בכעס הזה. אבל מה יש לכעוס? בחייאת רבאק. בן אדם אלכוהוליסט, אני אכעס עליו? אני אתן לכעס שלי לשלוט עלי? בסדר, אז אני אכעס עליו. מה זה יעזור לי? בסופו של דבר, אני רוצה לדעת שהוא בטוב, זה הכל. בהרגשה שלי - לא אכפת לו. אני דווקא חושב על איך להגיע אליו, אבל אני אפילו לא יודע איפה הוא היום. לדעתי מעניין אותו שנצליח ושנהיה בריאים, זה מה שהוא אומר לעצמו".

"והכאב שלי הוא לא פראייר,
הוא מחזיק לי ת׳יד לא מקל
פאק על הרגש הזה אם בצד השני
החבר הכי טוב שלי סובל,
הכל אוכל שאתה חי את הקושי,
רק לא לאכזב את הבת שלי אדל"
(מתוך "ארבעה שבועות")

הסיפור של דודא קיבל פנייה חדה כשהגיע לצבא, שם שירת במשמר הנגב כנהג בבסיס תובלה. בעולם מקביל זה היה יכול לנווט אותו אל חיים לא פחות מורכבים משל אביו, אבל במקום זה, העובדה שהפך לאב בגיל 18 בלי להתכוון לכך היוותה דווקא נקודת תפנית בחייו, לפחות החל משלב מסוים. שם, הוא מספר, הוא בחר בחיים. לא בהישרדות, הוא מדגיש, אלא בהצלחה, ובאבהות נוכחת בחייה של בתו, אדל.

"היתה לי חברה כמה חודשים, ושלושה שבועות אחרי שנפרדנו אני מקבל ממנה טלפון והיא אומרת לי שהיא בהיריון", הוא נזכר. "זו אחת הכאפות הגדולות שקיבלתי בחיים. זה הפיל אותי, כי בתור ילד בן 18, לגלות שאתה הולך להיות אבא זה שובר אותך. היה לי בלאגן בבית. היום, ברוך השם, הילדה הזו היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי ומהמשפחה שלי, ואנחנו אוהבים אותה. אמא שלי אוהבת אותה כמו שהיא אוהבת את כל הנכדים שלה, אבל בהתחלה היא לקחה את זה קשה. בקטע שמבחינתה הילד שלה הולך לאבדון".

גם אתה בטח הנחת שהכל נגמר עבורך.

"חשבתי שנגמרו לי החיים. לקח לי שנתיים באמת להבין את זה. בשנתיים הראשונות ראיתי אותה אולי 40 פעמים. לוקח לך רגע לעכל שזה באמת קורה, ואז אתה מבין שוואלה, זה כבר קרה. זה כבר פה. קח את עצמך בידיים. אבא שלי זה הכתם הכי גדול שלנו. מה, אתה רוצה לגמור כמו אבא שלך? לזרוק את הילדים שלך ולתת להם לגדול עם תסביך? לא. לך תעבוד קשה בשלוש עבודות, קח את הילדה, תן לה את היחס שהיא צריכה לקבל. תדאג לה, תהיה אבא. לקח לי רגע להתפכח, והנה - זה קורה בענק".

התפכחת בזמן.

"זה יכול היה להיגמר יותר רע, כן. זו החלטה גדולה. כשהשתחררתי מהצבא התחלתי להרגיש שאני לא נמצא במקום שבו אני מגשים את היכולות שלי, למרות שאני עושה מוזיקה עבור עצמי לאורך כל הדרך. כלומר, בין זה שאני מסתבך לבין זה שאני נעצר, בזמן שאני חי את חיי השקר האלה, אני גם עושה מוזיקה תוך כדי, כל הזמן. והחבר'ה מהבית, אותם חבר'ה, לא בהכרח ידעו או קיבלו את זה. מבחינתם הייתי סתם ילד, ולא ייצא מזה כלום. באיזשהו שלב אמרתי 'בוא'נה, אתה טוב במה שאתה עושה'".

ואיך יוצאים מהמעגל שהיית שבוי בו? הרגלים ישנים מתים לאט.

"בגיל 21 התחלתי להבין שאני פשוט לא נמצא במקום הנכון. ממש הבנתי שאני צריך לעשות מוזיקה, ואז פשוט התנתקתי מכולם. זה קרה לאט, כשהבנתי דברים. הילדה והמוזיקה באו, ופתאום הסמים כבר לא קרצו לי. הבנתי שאני מבזבז את הזמן ושבא לי להצליח. אני חושב שבאיזשהו שלב הבנתי שבוא'נה, יש לי סיפור טוב. הוא לא מומצא.

"אני מוזיקאי מאז שאני ילד, אבל אני גם עושה שטויות, עבריין קטן. אז איך אתה הופך את החרא לזהב? כשאתה מתגבר על המכשולים והמשקעים ומתחיל להיות בן אדם. מתחיל לקבל אחריות. יכולתי לחיות באיחור, אבל הבנתי שאני צריך להרים הילוך. היה חסר לי כסף? עבדתי בשתי עבודות, נהגתי על משאית ועבדתי בנאפיס. ובמקביל בניתי את האולפן הראשון שלי. לקבל אחריות זה משהו שלא ידעתי לעשות. אתה מבין שכל צעד שתעשה הוא זה שיביא אותך למחר. אם אתה לא מתעורר מוקדם, פספסת חצי מהיום שלך. אם אתה לא עושה כל יום לפחות עשרה דברים שקשורים לקריירה שלך - פספסת את היום שלך".

הוא לא היחיד שחושב ככה. בבסיס המעריצים הנאמן שהוא טיפח - שחלקו פקד עד אפס מקום במארס האחרון את מועדון "הגגרין" בתל אביב, שם השיק את אלבום הבכורה שלו "אפור" - נמצא גם מי שנחשב כרגע בכיר הראפרים בישראל, לצד טונה. את רביד פלוטניק, מעריץ גדול, הוא הרשים מספיק כדי שזה יסמן אותו כדבר הגדול הבא בהיפ הופ הישראלי. פלוטניק גם תרם לו קולות רקע בשיר "בקטן", ואף בחר בו שיחמם את סיבוב ההופעות שלו. בין פתח תקווה לאשדוד, מתברר, יש יותר במשותף משנדמה.

מה אתה חושב שמחבר ביניכם? לכאורה אתם באים מרקעים שונים.

"רביד ואני בסופו של דבר מגיעים מאותם המקומות. פריפריה, הוא גדל בלי אמא, אני גדלתי בלי אבא. לא מגיעים מהמשפחות הכי יציבות כלכלית. ושנינו מנסים להביא את האמנות שלנו לקהל הרחב, להתפרנס מזה ולעסוק בזה בצורה הכי גדולה שיש. להתפוצץ בענק".

יצא לכם לדבר על זה?

"בטח. לא השווינו, אבל יוצא לנו לדבר על זה תמיד. הוא סוג של מורה רוחני שלי, רביד. מורה דרך. כי הוא אחד כזה שעשה את זה והגיע ממקום מאוד דומה".

על פניו פתח תקווה פחות קשוחה מאשדוד.

"בכל עיר יש את השכונות הקשוחות שלה, את המקום הזה שהוא לא נעים, שחור. בן אדם שקשה לו להחליט הרבה פעמים נשאר באמצע ונותן למישהו אחר להחליט בשבילו. אפור זה לא שחור ולא לבן, זה לא לתפוס צד, לנסות להישאר ניטרלי כשאתה יודע טוב מאוד מה המצב שלך ומה אתה מרגיש, אבל אתה לא מסוגל לקבל החלטה משלך. הרבה פעמים הרגשתי באמצע".

"כן, ארבעה שבועות שאני לא מתפרנס,
והכל מתפרק אני ריק מבפנים
והכי חשוב הבריאות חשוב יותר להפנים,
תודעה של שפע, והכל יקרה
בעזרת הקדוש ברוך הוא, מתפלל,
עכשיו זה הזמן שלי,
עכשיו זה הרגע להכות חזק בברזל.
ארבעה שבועות שאני מרותק למיטה לא אוכל
רזיתי 13 קילו לא מרצון, אבל זה לא מעניין
חרדות בכל לילה, זיעה
ותחושה שהעולם שלי שוב נופל"
(מתוך: "ארבעה שבועות")

זה מעניין שמניסיון להראות צד גברי ומאצ'ואיסטי עברת לשיר על החולשות הכי גדולות שלך.

"נכון. אתה יודע איך אמינם ניצח בקרב בסרט '8 מייל'? בבאטל האחרון הוא התחיל בזה שהוא סיפר את כל החרא עליו ועל המשפחה שלו. הוא כביכול כיבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ, והשתמש בזה נגד היריב. הוא הוציא את כל מה שהיריב שלו היה רוצה לחשוף עליו, ואז ליריב כבר לא היה מה להגיד עליו, כי הוא אמר על עצמו את כל מה שהיה להגיד. אם זה מה שהלב שלי מרגיש ומה שהוא חווה, אסור לי להתבייש ולהסתיר את זה. צריך לחבק את זה, ללכת עם זה. עכשיו, מובן שלא הכל אתה יכול להגיד. אבל מה שכן אפשר - תשפוך. אני קצת יותר חשוף מרוב האמנים. אבל אני לא מתבייש. היו לי בעיות בקיבה, יש לי עד עכשיו אי־ספיקות גבוהה בכבד. אני יכול לשיר על זה".

אתה יודע מה אומרים על קיבה.

"כן, שהיא קשורה לנפש. ישבתי חודש בבית בגלל מחלה. לא עשיתי מוזיקה, לא ראיתי חברים, לא כלום. הרגשתי לבד, בודד, וזה יצא ממני בשיר".

פעם היית מסתיר דבר כזה?

"בטח. חד־משמעית. אבל התחלתי להבין שככל שאני אוציא את זה, ארגיש יותר שלם עם עצמי. פעם בראפ היתה מחאה והיה אגו. 'מה יש לי, מה אין לך'. אבל הגישה שלי בתור אמן באה קודם כל לכסות על הפצעים שיש לי, לשים פלסטרים. זה הפסיכולוג שלי, זה מרפא".

כל זה נשמע מאוד צנוע, אבל אגו זה דבר שקיים בכולנו. בטח אם הוא הולך איתך מגיל צעיר.

"אני תמיד אומר שאני משתדל לשמור על הצניעות שלי, אבל רביד אמר לי פעם משהו חכם: 'מה זה להיות צנוע? בן אדם צנוע לא מופיע בהיכל מנורה ולא עושה לייב־פארק שש פעמים. זו לא צניעות. אתה רוצה להישאר עם הרגליים על הקרקע, להיות בן אדם ולהגיע הכי רחוק שאפשר'.

"אני כל הזמן אומר שאני משתדל להיות צנוע, אבל זה לא נכון. אדם צנוע הולך, מופיע בלבונטין 7, מסתפק במה שיש. הוא לא רוצה להופיע באמפי שוני. הרצון הוא להגיע כמה שיותר רחוק, ועדיין להישאר בן אדם פשוט עם רגליים על הקרקע. אבל אחי, אני רוצה הכל".

דודא יופיע ב-3.10 במועדון גגרין בתל אביב