כפר דרום, יום חמישי, י"ג במנחם אב. שעת בין הערביים. אוטובוס אחרון של משפחות מגורשות עושה את דרכו לעבר שער היציאה. משהו לא ברור מתרחש בתוכו. האוטובוס עוצר, נוסע מעט ונע בזיגזג, ושוב עוצר. החלונות אטומים בחלקם. קשה להבחין במתרחש, אבל אז האוטובוס חונה לצד הדרך, ומבעד לאחד החלונות נראית אישה מכה נואשות על שמשת החלון. דלת האוטובוס נפתחת, ואחד החיילים המלווים יורד ממנו, מתכופף, אוסף בידיו אל תוך שקית חופן מאדמת המקום, שב אל האוטובוס ומעביר אותו לאישה. סוג של חסד אחרון. רק אז חוזרת האישה למקומה, והעקורים ממשיכים בדרכם צפונה.
* * *
בכפר דרום של ערב ההתנתקות, לפני 20 שנה, חדלתי סופית להיות עיתונאי אובייקטיבי. כמו בסרט רע חלפו לנגד עיניי דמויותיהם של רבים מנרצחי הטרור הפלשתיני - גברים, נשים וטף. אחדים מהם תושבי כפר דרום. לאורך 26 שנות כתיבתי ב"הארץ" - העיתון ששלח אותי בקיץ 2005 לכפר דרום - נאלצתי ללוות רבים מהם בדרכם האחרונה, אלא שבמובן מסוים ההלוויה הממושכת והקשה ביותר בעבורי, הווירטואלית לכאורה, היתה זו של גוש קטיף ויושביו, שאותם "קברה" ממשלת ישראל בעודם חיים, תוססים, בועטים ובוכים.
הייתי הבחירה הכי לא מובנת מאליה עבור העיתון שתמך בגירוש; האחר האולטימטיבי. הם ידעו מאין באתי, ואני ידעתי לאן אני הולך. כנער גדלתי על ערך ההתיישבות. נטלתי חלק בגידור מחנה העבודה שיזמה רחל ינאית בן־צבי בהר בעל חצור, מעשה שפרץ את הדרך להקמת עפרה. השתתפתי בחשיפת שרידיו של בית הכנסת "אברהם אבינו" בחברון טרם שיקומו. כפר דרום, על עמידת הגבורה שלו במלחמת השחרור, לצד מקומות כנגבה וכתל־חי, היה עבורי חלק מהאתוס של ההתיישבות היהודית מימי טרום המדינה.
הזדהיתי בכל נימי נפשי עם כאבם וצדקתם של מושאי כתיבתי. דמעתי עימם. הייתי עיתונאי בחוץ ו"כתום" מבפנים, אחד מהתקשורת, ונגדה. מעולם לא הייתי כה קרוב לפשוט את מדי העיתונאי, מדי המשקיף, האמון לכאורה על ריחוק ועל ניטרליות, ולהצטרף אל גיבורי הסיפור, להפוך לאחד מהם.
לפני שבועות אחדים שבתי אל קטעי העיתונות המצהיבים ואל תיקי כפר דרום שלי, אל הרישומים והפנקסים שתיעדו את חיי הגוש ואת המאבק נגד פינויו בכלל, ואל הזיכרונות שלי מהשבועיים האחרונים של כפר דרום בפרט. כך נולד "כפר דרום. סוף/ יומן פינוי".
שב"חים
בוקר. עדיין חשוך מעט. אני מתעורר מוקדם ולצידי על מזרנים ובשקי שינה כ־20 בני עשרה, שב"חים שהסתננו לכפר דרום, באותם ימים כבר "שטח צבאי סגור". יש מאות כאלה כאן. הם רואים גם בי סוג של שב"ח, חבר של "לייזר" מירושלים. כבר כמה לילות אני ישן איתם כאן בחצר של אליעזר אמיתי, קצין מג"ב, תושב כפר דרום, האלמן של מירי, שנרצחה בפיגוע באוטובוס הילדים של כפר דרום בשנת 2000.
אחרי הרצח ההוא הורה רה"מ דאז אהוד ברק להקים בכפר דרום בית ספר חדש, כדי שהילדים לא יסתכנו בנסיעות אל מחוץ ליישוב. עד אז הם נסעו מדי יום לעצמונה ולנווה דקלים. בית הספר קרוי על שמו של התנא אלעזר בן יצחק, איש כפר דרום, המוזכר בתלמוד.
השב"חים הללו וחבריהם מתכננים להתבצר ביום האחרון של כפר דרום על גג בית הכנסת ולנסות להדוף משם את החיילים המפנים. חומצה, בניגוד לכל מה שהתפרסם לאחר מכן, לא היתה שם. אבל קונצרטינות תיל, וקרשים, ופחי צבע ודבק, והרבה דיבורים מיואשים וקשים על בגידת המדינה והצבא בהם, וגם - נער אחד, יתום מאם, יאיר, הבן של לייזר, אז בן 17, שמסרב לתת "גט" למדינה, מניף שוב ושוב את דגלה ומסביר בנחרצות: המדינה טועה. אנחנו נתקן אותה, אבל לא נשרוף את המועדון. אין לנו מדינה אחרת.
אדמה
אם יש דבר מרכזי אחד שלמדתי על חבורת הנערים בני העשרה שלנו אצל לייזר בחצר, נערי גבעות מודל 2005, שהגיעו מבנימין ומהשומרון לכפר דרום, הוא נוגע לקשר המיוחד שלהם לאדמה, אדמת ארץ ישראל; קשר רוחני, אבל גם קשר פיזי. אהבה נוגעת, בידיים, "כמעט כמו שאוהבים אישה", כדברי אחד מהם, אבי, בחור מגודל פאות כבן 19, תלמיד ישיבה מירושלים. הדת שלהם אינה רק אלוקים ומצוות ויהדות, אלא גם אדמה. כאן אמנם לא גבעות שייח' אבריק, אבל את "אדמה אדמתי" של אלכסנדר פן שרים כאן כמעט כמו את "תפילה לעני כי יעטוף..." ו"...אל תסתר פניך ממני ביום צר לי".
"אדמה", שלא במקרה, הוא גם שם סרטו של משה הרשטיק, תושב נווה דקלים, שהוקרן חודשים ארוכים לפני ההתנתקות על שלושה אקרני ענק במדרשת התורה והארץ בכפר דרום. צפיתי בו כמה פעמים. רבים מהשחקנים בו הם תושבי קטיף. אחד מהם, שהופך את "אדמה" לסרט אחר ומגלם את האדמה עצמה, הוא השחקן אייל ניידורף.
ניידורף, "אדמה", מלווה את קורותיהם גדושי הייסורים של רבי ישראל משקלוב, שהיה שותף ב־1809 לעליית חסידי הגר"א לארץ ישראל, ושל ישראל בק, המוציא לאור הכי ידוע בתולדות היישוב הישן, מחדש הדפוס העברי בארץ ישראל במהלך המאה ה־19.
"אדמה" עטוף מכף רגל ועד ראש בספק תכריך, ספק בד יוטה חום, ופניו ובגדיו־תכריכיו מרוחים ביד נדיבה בצבעי אדמה ובאדמה מן הטבע. הוא עוקב בהשתאות ובהתפעלות אחר התמודדותם העיקשת של רבי ישראל ובק עם ארץ מלאת יתושים ומחלות, שלטון עוין ואוכלוסייה מתנכלת. הוא מקשיב לפלאח הערבי, שמפציר ברבי ישראל משקלוב לבל יביא את הגאולה בכוח, ומרחף כרוח רפאים שותקת בין גיבורי הסרט, קרב אליהם, רואה ואינו נראה, מתבונן במעשיהם ומאזין בהתפעמות לדבריהם, למצוקתם ולמכאובם. ברגעי הייאוש והמשבר הכי קשים שלהם "אדמה" חג סביבם במעין ריקוד של מת־חי, ולראשונה יוצר מגע פיזי עם בק ועם רבי ישראל וזוקף את ראשם הכפוף ואת ידיהם הנרפות.
רבי ישראל ובק הם בעיניי דמויות ראי קדמוניות של מתיישבי כפר דרום בימים האלה. גם כאן, ערב הפינוי, יונקים כוחות לא רק מהאמונה, אלא גם מהאדמה, ושרים פה את שירת "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח", כפי שרבי ישראל וקבוצת החסידים שלו שרו 180 שנה קודם לכן.
כפר דרום 2005 הוא קצת בק ומעט רבי ישראל משקלוב. הם מאמינים וחורשים וזורעים ירקות ועצי פרי, כאילו הפינוי אינו אלא משל ותעתוע שווא. מסרבים בעקשנות לכל הצעה של פיצוי ופינוי. ממשיכים את חייהם כרגיל. הילדים ממשיכים ללמוד. האבות מלמדים ולומדים תורה. האימהות טורחות ומנקות ומבשלות. בעוד כמה ימים יתחיל הגירוש, אבל בכמה בתים מסיידים את הקירות, ואחד התושבים אף מתחיל לבנות בית חדש, ושקים של אדמה טרייה וקומפוסט נשפכים לגינות בחזיתות הבתים. בודדים, אם בכלל, נענים להצעת הממשלה להתפנות כבר עכשיו, ובמקומות אחדים ביישוב מתחילים להיערם מצבורי צמיגים ואבנים שנועדו לחסום את דרכם של כוחות הפינוי.
נצורים ושכולים
260 הדונמים של כפר דרום ההיסטורי, שנפל בידי המצרים בתש"ח, משתרעים 800 מטר ממזרח ליישוב. הם משמשים לגידולי שדה וחממות. הערבים שגרו עד לאחרונה בצמוד לכפר דרום, ברחו. הפצמ"רים שנורו על הכפר נפלו גם עליהם. כמעט בכל לילה יורה צה"ל ירי מונע לשטח שמקיף את כפר דרום. שני מחבלים הונסו כך רק בשבוע שעבר. עכשיו המקום נצור. אין יוצא ואין בא. כך הוא היה נצור גם בראשיתו, בסוף שנות ה־40 של המאה הקודמת; מצור אחר, ערבי.
אשר מבצרי, מאבני הראשה של כפר דרום, חי תודעתית, במקביל, מצור אחר. אביו, דוד מבצרי, היה ממגיני גוש עציון הנצור בתש"ח, ואף נפל בשבי הירדני. מבצרי, שמדבר על "צומוד יהודי", ממשיך הלכה למעשה את דרך אביו. בפועל, כפר דרום כולו, כדגל וכסמל, הוא ה"גוש עציון של גוש קטיף", או לפחות מנסה להיות כזה.
ילדי כפר דרום יונקים כמעט עם חלב אמם את מורשת הקרב והגבורה של כפר דרום הראשון, את מורשת הגבורה והשכול של כפר דרום השני (הנוכחי), וגם את הקישורים לחבל גרר המקראי - אזור גוש קטיף של היום (על פי חלק מחוקרי המקרא).
הרעים של אז, בתנ"ך, הם הרעים של היום. באר המריבה שחפרו חיילי הנח"ל בכפר דרום לאחר מלחמת ששת הימים היא המשך לבאר שחפרו חברי קיבוץ כפר דרום כאן בתש"ז והמצרים סתמו אותה, שהיא המשך לבאר שהפרדסן היהודי טוביה מילר חפר באותו המקום ב־1932, שערביי האזור סתמו גם אותה בעפר, והיא המשך לבארות שחפרו אברהם ויצחק, שהפלישתים סתמו אותן בעפר.
גם הקורבנות והפצועים מהשנים האחרונות הם, בעיני התושבים כאן, מעין "שכול בשרשרת הדורות", המשך להקרבה של תש"ח: ב־1992 נרצח תושב היישוב דורון שורשן בדרכו חזרה לביתו מהחממות שבשטחי כפר דרום הישנה. ארבעה חודשים אחר כך נרצח רב היישוב, הרב שמעון בירן, בדרכו למקום עבודתו במכון התורה והארץ. בשלהי 1993 נרצח מיריות מחבלים באזור חברון תושב נוסף של כפר דרום, אפרים איובי.
בחורף 1995 הותקפו כפר דרום ודרכי התחבורה אליו כמעט ללא הפסקה. באפריל של אותה שנה הגיע גל הפיגועים לשיאו - שבעה חיילים וצעירה מארה"ב נהרגו בפיצוץ מכונית ממולכדת שנצמדה לאוטובוס אשר חצה את צומת כפר דרום. חמש שנים אחר כך, בנובמבר 2000, איבד כפר דרום עוד שניים מתושביו, את מרים אמיתי ואת גבי ביטון, בפיגוע ב"אוטובוס הילדים". תשעה ילדים נפצעו. בשנים האחרונות שלפני ההתנתקות נפלו בשטח היישוב ובסמוך לו כ־900 מתוך כ־6,000 פצצות המרגמה ורקטות הקסאם שנורו על גוש קטיף.
רק לפני שבועות אחדים התקיים מפגש בין־דורי של שכול ומורשת קרב בין אנשי המקום לבין אברהם דיאמנט, מפקד כפר דרום הראשון. הוא בא לכאן כדי לתמוך בתושבי כפר דרום של היום. דיאמנט פיקד על כפר דרום שעלה על הקרקע במסגרת מבצע י"א הנקודות במוצאי יום כיפור 1946. הוא ולוחמיו עיכבו במלחמת השחרור בגבורה את הצבא המצרי עד שהיישוב נפל. על השלט שנתלה במרומי בית הכנסת, שדיאמנט בא לחנוך, נכתב: "שנית כפר דרום לא ייפול". דיאמנט מביט בו מהורהר. שותק. עצוב.
דגל לבן וקריעה
שתי שכונות אוהלים הוקמו כאן בחודש האחרון. מאות רבות של אנשים חיים בהן. שלוש ישיבות העתיקו את פעילותן לכאן: ישיבת בית אל, ישיבת אלון מורה וישיבת מרכז הרב לצעירים מירושלים. ימים ספורים לפני הפינוי ממלאים האורחים כל פינה פנויה ומאמצים כל פינת דשא וצל. מקימים סככה ועוד סככה, עובדים בחממות של כפר דרום, מכסחים את המדשאות של דיירי הקבע, מטפחים את גינותיהם ותולים כביסה, המון כביסה. בבית הכנסת של כפר דרום מתקיימים שיעורים ותפילות ושירה, שירת חיזוק, כמעט ללא הפסקה. בשבוע שעבר התקיימו פה "שלושה ימי תענית (צום) ותחנונים".
הרבנים מנחים את הציבור שוב ושוב שלא לנקוט אלימות פיזית או מילות גנאי כלפי החיילים והשוטרים. רבים מאוד כאן תולים תקווה בסירוב פקודה המוני, או ב"השתמטות רחבה מפקודה בלתי חוקית בעליל". רב אחד מאלון שבות, הרב ישראל רוזן, מתכנן מעמד של "כניעה, דגל לבן וקריעה; מעמד פרידה מגוש קטיף, מעמד של הליכה לגלות. תבוסתנו", אומר הרב, "אם תהיה כזו, אינה על ידי קלגסי אויב ולא על ידי אומות העולם. אנו מובסים על ידי בני עמנו. מאמיני 'דת הדמוקרטיה', שהיו מוכנים לבגוד בדתם כדי לשבור את חזונם של דבקי ארץ ישראל... מילדותי סברתי כי במדינת ישראל הדמוקרטית לא יכול להתרחש 'פוטש צבאי', הפיכה שלטונית, כי העם לא ייתן. היום אני בטוח שייתכן".
תנועות הסרבנות, יש כאלה פה, מבקשות לנטרל את ההכנה הפסיכולוגית שכוחות הפינוי בצה"ל עוברים, באמצעות טקסטים קורעי לב שמופצים בין החיילים. הטקסטים הללו כבר מדמים את הפינוי עצמו, טרם שהתרחש; את המפגשים הטעונים בין החיילים למפונים. מפגש אחד כזה עם זליג, ניצול שואה מאושוויץ. שני - עם אב לשבעה, שליבו לא עומד במהלך האירוע, והוא קורס אל מותו באמצע הגירוש. ויש גם מכתב ל"סגן משה" מאת חגי סגל, עיתונאי, תושב עפרה, שמבקר בגוש:
"מאות צלמי עיתונות ינציחו אותך בשעת מעשה, ברבות הימים תגלה לחרדתך שאתה מופיע כמעט בכל סרט דוקומנטרי על המזרח התיכון ובכל כתבה עיתונאית על ההתנתקות, כמו החיילת ההיא עם התינוק מימית, אלא שהפעם איש לא מבטיח שלום בתמורה לעקירה... אחרי שנים אולי תבוא להתנצל, להסביר שקיבלת פקודה, ופתאום יתברר לך שהגב הרחב של נותני הפקודה הצטמק פלאים במרוצת השנים. כשתביט אחורה, תיתקל בדמותך שלך. לא יהיו שם לא ראש ממשלה, לא כנסת, לא בג"ץ... רק אתה לבדך, סגן משה, מול בית הדין של ההיסטוריה, מול מצפונך".
ככל שקרב מועד הגירוש, כך גדל חששם של מתנגדי ההתנתקות מפרובוקטורים, "שמפניות" וסוכנים מדיחים של שב"כ. חרושת השמועות, הדמיון, ודיווחי האמת על פעילות שלטונית כזאת מתערבבים אלה באלה, עד שקשה להבחין עוד בין מציאות לדמיון. שלשום, למשל, בקעה מהדואר האלקטרוני בבתיהם של רבים ממתנגדי ההתנתקות הודעה הנוקבת בשמו של סוכן שב"כ כביכול, ש"כלוא" יחד עם מתנגדי התנתקות אחרים במעשיהו ועוסק בדיבובם ובהפללתם. קשה לדעת. מידע אחר מתעקש על תוכנית של נערים להפליג על חסקות לים, ולהעתיק גם לשם את המאבק. "פרובוקציה שב"כית" - חושדים כאן.
בית משפחת חדד
"המגדל הלוהט", גג בית הכנסת כפר דרום, לוכד את מרב תשומת הלב של התקשורת, לאו דווקא בצדק. על הגג הזה מתבצרים בעיקר צעירים ובני נוער שהגיעו לכאן מבחוץ, אבל רגעי הדרמה האמיתיים מתחוללים בבתים, בין התושבים לבין החיילים. על הגג עצמו, שמוקף בחיילים ובתקשורת, מתנגשות ביניהן שתי אסכולות: האחת בדמות הנערים מבחוץ, שמתנגשים עם כוחות הפינוי, משליכים עליהם מכל הבא ליד ונשבעים שהם, עם המדינה - סיימו (כעבור שנה-שנתיים הם יתעשתו ויתגייסו ליחידות הכי קרביות בצה"ל, נ"ש). האחרת - שרוב אנשי כפר דרום מזדהים עימה, ושאחד מנציגיה הבולטים בקרב הנוער שנותן את הטון כאן הוא פעם נוספת יאיר אמיתי, בנה של מירי שנרצחה באוטובוס הילדים. יאיר מושיט לחבריו על גג בית הכנסת את דגל המדינה, כדי שיניפו אותו שם, והם דוחים אותו - הסיפור של "הגג" בזעיר אנפין.
מול בית הכנסת ניצב ביתם של יוסי וטובה חדד. ב־10 בבוקר דופקים החיילים על דלת ביתם. חדד הוא אולי המאופק והממלכתי מבין תושבי כפר דרום, אך דווקא בשל כך מתמשך מעמד הפרידה בבית המשפחה הרבה מעבר למה שתכנן צה"ל. תחילה מציג חדד את שבעת ילדיו ואת אשתו, טובה. אחר כך הוא מגלה למפנים שאדמות כפר דרום נרכשו על ידי יהודים לפני כמעט 100 שנה.
"לחמנו כתף אל כתף עם החיילים על הגנת המקום הזה", הוא מוסיף ומספר: "רחלי, בתי, נסעה באוטובוס הילדים שמוחמד דחלאן - לצה"ל יש הקלטה המוכיחה זאת - שלח אליו את המחבלים. מימינה ישבה מירי אמיתי. משמאלה - גבי ביטון. שניהם נהרגו. הופעל מטען קלע. הילה כהן, שישבה ליד רחלי, איבדה שתי רגליים. האח של הילה איבד שם רגל. הגעתי לשם בריצה. חיפשתי את רחלי בכל האוטובוס. לא מצאתי אותה. בסוף התברר שפונתה למוצב. היא שכבה שם, חור גדול ברגלה, ורק שאלה בשקט: למה?
"חיילים יקרים", המשיך חדד, "יצאנו מזה, הרוח ששידרנו לרחלי היתה שממשיכים בשגרה, ועכשיו אחרי אלף פצמ"רים על כפר דרום, אחרי שהבית הזה לבדו חטף ארבע פגיעות, בא ראש ממשלה שנבחר על מצע אחד ומבצע את המצע של המפלגה היריבה, תוך הישענות על קולותיה. הוא זורק מהמקום הזה אלמנות, יתומים ופצועים. אני לא מבקש מכם לסרב פקודה, אני הייתי בכפר דרום בין היחידים שהסתייגו מכך, אבל לכו עכשיו למפקדים שלכם ותבקשו מהם לחשוב מחדש".
יניב, מפקד צוות הפינוי בבית חדד, מנסה להשיב לו: "אנו מכבדים אותך, מרגש אותנו לפגוש אנשים כמוך, אבל את הפקודה שקיבלנו - נבצע". אלא שדבריו נקטעים בידי טובה חדד: "אתם מדקלמים משפטים מתוך הדף שחילקו לכם לקראת המשימה הזאת".
וכך מתמשכת מלחמת ההתשה המילולית הזאת בין בני הזוג חדד לחיילים עוד כמה שעות. מדי פעם החיילים יוצאים להתייעץ. בסופו של דבר, חדד מוציא את החיילים מביתו ופונה לילדיו בקול רועד: "גם גוש עציון נפל ו־19 שנה חלמו ילדיו על השיבה הביתה. גם אנחנו עוד נחזור לכאן, ברגע שתהיה הזדמנות נחזור לכאן". חדד וילדיו אורזים תיקים, ובהם פריטים אישיים, בגדים לשלושה ימים וכלי רחצה, ויוצאים את ביתם חבוקים יחדיו, צועדים למחסום כיסופים, קוראים פרקי תהילים, קורעים קריעה בבגדיהם ונוטלים עימם את דגל ישראל שהיה מונף בחזית ביתם 11 שנה.
המפונה הצעיר ביותר
בבית משפחת ביטון פוגשים החיילים את אלישיב בן ה־12, בנו של גבי ביטון שנרצח יחד עם מירי אמיתי באוטובוס הילדים. אלישיב נצמד לרצפה ומכה בה במשך דקות ארוכות. מכה ובוכה: "אבא, אבא". הילה אמיתי אומרת לחיילים בבית סמוך שהיא כבר קרעה קריעה אחת על אמא שלה, אך מעולם לא שיערה שתצטרך לקרוע קריעה שנייה, הפעם על ביתה - כפר דרום.
החיילים נאלצים לגרור אל תוך ביתו את מנחם צבי בן ה־13, בנו של הרב אברהם שרייבר, הרב של כפר דרום. מנחם צבי עומד מול חבריו, ילדי משפחת כהן קטועי הרגליים, וצועק על החיילים שלא יעזו לגעת בהם, ושהם כבר סבלו מספיק. עכשיו החיילים מאזינים גם לסיפור של אשר מבצרי על אביו שנפל במלחמת השחרור בשבי הירדני. עוד בית מפונה, ועוד אחד. עכשיו תורם של ילדי צוויג, הילדים של רונן ועירית.
הוריו של רונן פונו מגני טל יום קודם לכן. סבו וסבתו עזבו את נווה דקלים כבר לפני כמה שבועות. קודם שיעזבו את ביתם שלהם, צועדים בני משפחת צוויג למקום שבו נפצע הבן אביעד מפגז מרגמה ארבע שנים קודם לכן, ומברכים שם: "ברוך שעשה לי נס במקום הזה". משפחה אחת, שביתה הוא הראשון בשורה מול בית הכנסת, חופרת יחד עם החיילים סביב עצי הפרי הצעירים שבחצר ומעבירה אותם לדליים גדולים כדי לקחת את העצים עימה. המפונה הצעיר ביותר בגוש הוא תינוק בן יומו, שנולד ביום שלישי בלילה למאיר ולאורית בראלי, תושבי כפר דרום. בראלי היא בתו של הרב יגאל קמינצקי, הרב של גוש קטיף. מאיר הוא נכדו של הרב נריה זצ"ל, מייסד ישיבות בני עקיבא.
מכתבים, מזוזות ושלט
"אתמול", מספרת שלה שורשן־רוזנק לחיילים שמגיעים לפנותה, "הורדתי מהארון את המכתבים שהחלפנו דורון ואני כשהיינו בני 18. שנים אחר כך הוא נרצח, 200 מטרים מכאן באזור החממות. הנה", היא מצביעה על דופן חלון רכב שדרכה חדרו הקליעים שהרגו את דורון, דופן פלסטיק שקופה למחצה, חסינת אבנים, אך לא כדורים. היא שמרה אותה כאן שנים רבות מאז הרצח ב־1992.
שורשן חיה כבר כמה שנים בירושלים לאחר ששיקמה את חייה ונישאה מחדש, אבל לפני שבועות אחדים שבה לכפר דרום. מתקשה להיפרד. שורשן איבדה כאן גם את בתה, טל, שנפטרה ממחלה. טל קבורה בבית העלמין בגני טל. "אחד מכם, היא אומרת לשגיא ולאלעד, מפקדי הצוות שבאו לפנותה, יצטרך להוציא את העצמות שלה מהקבר. אני אשאר שפויה", היא מבטיחה, "אני לוקחת מכאן את הרוח של כפר דרום, אבל החייל שיוציא את העצמות של טל הקטנה לא יישאר שפוי. זה משהו לא אנושי. מי בעולם שמע על עקירת מתים מקבריהם, שדווקא יהודים יעשו זאת?" דורון יאיר, הקרוי על שם אביו, מתקשה לעצור את הדמעות. אחותו, יערה, מתייפחת על כתפי חברתה החיילת. שורשן יוצאת מביתה שבכפר דרום לבד, יחד עם מזוזות הבית ועם השלט ליד מתקני הילדים בגן הפיקוס שדורון קבע כאן.
תבקשו סליחה
20 שנה אחרי הגירוש עדיין לא מאוחר לבקש מהעקורים סליחה. בבקשת הסליחה הזאת מחויב כל מי שהיו לו יד ורגל בעקירה ההיא. כל מי שיזם, תמך, ביצע וסייע לעקור בכוח מבתיהם 10,000 איש, בגוש קטיף ובצפון השומרון, ברשעות, וללא סיבה או תכלית אמיתית. בסליחה מחויבים מקבלי ההחלטות דאז. שרון כבר אינו איתנו, אבל אנשי "פורום החווה" שלו ובניו, שעודם כאן, וגם בנימין נתניהו וציפי לבני ושאול מופז.
בסליחה מחויבים שופטי בג"ץ, שלא טרחו לבוא לגוש והסתפקו במומחי הביטחון מטעם המדינה, "מכיוון שזו עמדתו של בית המשפט מאז הקמתו"; שפסקו כפי שפסקו, מפני שהניחו אוטומטית שתוכניות מסוג זה "משפרות את המצב הביטחוני", שכן "הפינוי מפחית את רצונם של הפלשתינים לפגוע באוכלוסייה ישראלית".
בבקשת סליחה מחויבת גם התקשורת, שאתרגה את אריאל שרון ואפשרה לו להפוך חבל ארץ חקלאי פורח, ועולם שלם של קהילות, ישיבות, בתי כנסת ומוסדות חינוך מפוארים, לעיי חורבות. וגם צמרת צה"ל ושב"כ, שלא צעקה קבל עם ועולם את מה שלחשה בחדרי־חדרים. בקשת סליחה מגיעה גם ל"חוזי השחורות", שהוכתמו כהזויים וכמתנגדי שלום, מכיוון שהתריעו כי הטילים מעזה יגיעו לשדרות ולאשקלון ולאשדוד ולבאר שבע.
הוגי ההתנתקות ותומכיה מחויבים לבקש סליחה גם מכיוון שהבטיחו "להיכנס בהם" אחרי הקסאם הראשון, אבל בסופו של דבר הסתפקו בלקונן על האילוצים המוסריים והבינלאומיים שמונעים מהם לעשות זאת, ובמשך שנים הפקירו את הדרום, עד לטבח הפלשתינאצי ב־7 באוקטובר.
סליחה על כך שנשאו את שם הדמוקרטיה לשווא, וסייעו לשרון להונות את מתפקדי הליכוד ולהפר את הבטחתו לכבד את הכרעתם ברגע שהתברר שדעתם אינה תואמת את דעתו. מחילה מהאלפים ששילמו מחיר גבוה בגוף, בנפש ובממון על האטימות ועל הרשעות ועל היהירות שלהם. סליחה מעקורי הגוש, אצילי הנפש, שלא גזלו אדמה מאיש, שהפכו לחגורת הביטחון של הדרום וספגו בגופם וברכושם בשנותיהם האחרונות בגוש אלפי קסאמים ופצמ"רים, והפריחו חולות שוממים בשליחות מדינת ישראל.
בקשו סליחה מאלה שנשבעו "לנצח באהבה"; שהאמינו וזרעו עד הרגע האחרון; שלא הרימו יד על החיילים; שהמשיכו להתגייס לצה"ל ולשלם את המחיר הכבד מכל גם אחרי גירושם מבתיהם, מכיוון שהבינו כי המדינה - הבית הלאומי של העם היהודי - גם בגבולות טריטוריאליים מצומצמים, גדול יותר מכל ממשלה טועה ומבולבלת. סליחה מהם, אחרי 20 שנה, זה המינימום שמתבקש.
