אני בהרווארד. כמה שיפה כאן זה מכאיב לי בעיניים. העיר קיימברידג', רחובות צרים של בתי עץ בני שתי קומות צבועים בצבעים יפים, אפשר להסתכל על הסטודנטים שרוכבים על אופניים בדרכם לשיעור, אפשר להתפעל מהספרייה או מחדר האוכל, שנראה כמו הוגוורטס, אפשר לעצור ולקנות קפה ב"אסארו" - בית קפה מצליח בבעלות ישראלית, או ב"טאטע" - רשת בתי קפה מצליחה בבעלות ישראלית. אפשר להגיד שבחזית הקפה והמאפה אנחנו מנצחים כאן, גם אם בכל שאר החזיתות לא כל כך.
כקורס בחירה אפשר ללמוד כאן לקרוא הירוגליפים או ארמית, אפשר ללמוד לדבר סווהילית וזולו. אני הוזמנתי לפגוש את הסטודנטים שלומדים עברית, בשיעור של חברתי רומי. הם ישבו במעגל, תריסר ילדים בני 19 עד 22. הם הכינו דף עם שאלות עבורי, כתוב בכתב מאומץ של מתחילים, והקריאו לאט מתוך עמוד הוויקיפדיה שלי. כשהגענו לשורה שמזכירה את השירות שלי בצבא, הסטודנט החמוד ציין שהייתי מדריכת חי"ר. אני ביקשתי בשעשוע לתקן שדווקא מדריכת שריון, שזה יותר מגניב, כי אני יודעת לנהוג בטנק. כולם בחדר היו יהודים, ועדיין האוויר הפך להיות טיפ־טיפה יותר כבד.
סיפרתי להם שבמשך חודשים לא הצלחתי לתרגם את "Lover Lover Lover״, של לאונרד כהן, השיר היחיד שהוא כתב בישראל עצמה, במהלך מלחמת יום כיפור, בהפסקה בין הופעה להופעה בבסיס צה"ל. סיפרתי להם שאחרי 7 באוקטובר, אחרי יום של הופעות מול חיילים, שנייה לפני שהם נכנסים לעזה, תרגמתי את כולו בכמה דקות. הסברתי את ההבדל בין התחינה באנגלית "Lover come back to me", לידיעה המרה בעברית - "למה אהובי לא ישוב אלי".
מהתחינה באנגלית להשלמה המרה בעברית: הגרסה שלי ל"Lover, Lover, Lover" של לאונרד כהן
רומי מספרת שהאוהלים שהקימו פה על הדשא במאי 24' קופלו אחרי שבועיים. כששכר הלימוד בהרווארד הוא 60 אלף דולר לשנה, מעט מאוד סטודנטים יכולים להרשות לעצמם לעצבן את המשפחה שחתמה על הצ'קים, או לאבד את המלגה. בשונה מבקולומביה, כשתשעת הסטודנטים "השתלטו" על אחד הבניינים, ההנהלה לא קראה למשטרה. שעות ארוכות הם ישבו והמתינו שמישהו יבוא כבר לעצור אותם, אבל אף אחד לא בא. הם החליטו לחתוך מיוזמתם, אחרי 24 שעות, כי פחדו מהערה בתיק האישי. אחרי שכולם חזרו מחופשת הקיץ, ואחרי שחידדו את הנהלים, כבר לא נשאר הרבה מהמחאות ההן. המיצג הכי דרמטי היה קבוצת סטודנטים שהדביקו מדבקות דגלי פלסטין על הלפטופים שלהם, ואז פתחו אותם בהפגנתיות ביחד בספרייה.
מכל העולם באו לראיין אותם, ילדים שרק שנה לפני כן הורידו להם את הגשר מהשיניים והם בכל זאת סטודנטים בבית הספר הנחשב ביותר בעולם, אז הם צריכים להגיד דברים כמו "זו הפרה של החוק הבינלאומי", או "לפי פסיקת בית הדין הגבוה לצדק בהאג", אבל לא יודעים עדיין להפריד כביסה.
קבוצה של יהודים אמידים יזמה קמפיין מקומי, שבו פניהם ושמותיהם של הסטודנטים הקולניים ביותר הוקרנו על שלטי לד ענקיים, שהוצבו על משאיות שהסתובבו ברחבי הקמפוס. אחר כך מישהו מימן קמפיין נגדי, שבו פניהם של היוזמים הוקרנו על שלטים דומים, ככה שכולם יצאו בהפסד, חוץ מהחברה של המשאיות עם הלדים.
אחר כך הלכנו למוזיאון הטבע הקטן ששייך לאוניברסיטה. הבחור בדוכן הכרטיסים שאל בלבביות אמריקנית מאיפה אנחנו, עניתי בחיוך "מישראל", והוא מייד ניתק את קשר העין והמשיך להסביר לי בנימוס מה יש בכל קומה במוזיאון, בלי להרים את המבט. כשאני במצב הרוח הנכון, אני קצת נהנית מהייסורים האלה שאני מסיבה לאנשים בעצם קיומי בעולם. בקומה השלישית - תערוכת פרחים מזכוכית, 4,000 מוצגים בני 150 שנה, רפליקות מדויקות כל כך, שאי אפשר לתפוס את הפלא. את יודעת שאת אמורה להתפעל, אבל המוח שלך מסרב לשתף פעולה וממשיך להבהב לך "למה את עומדת כאן ומסתכלת על ענף של לנטנה ססגונית". זה נראה אמיתי מדי. בסרט "יוקרה" מייקל קיין מסביר ליו ג׳קמן - "הקסם היה טוב מדי, הקהל לא נהנה".
בתערוכת פרחי הזכוכית היו רפליקות מדויקות כל כך, שאי אפשר לתפוס את הפלא. את יודעת שאת אמורה להתפעל, אבל המוח שלך מסרב לשתף פעולה. זה נראה אמיתי מדי. כמו שמייקל קיין מסביר ליו ג׳קמן בסרט "יוקרה": "הקסם היה טוב מדי, הקהל לא נהנה"
בדרך חזרה הביתה עברנו ב"טריידר ג׳ו" וקנינו קייל וסלמון טרי לארוחת הערב, ולקינוח פטל טרי וגאודה מיושנת. אחרי האוכל פינינו את הצלחות למדיח, ובן הזוג הלך לזרוק את שקיות הנייר למיחזור. הקטן בנה בלגו, הגדולה ראתה "האנה מונטנה". בן הזוג קרא ספר ונרדם על הספה. אני גללתי חדשות בשלושה אתרים ישראליים שונים ובטוויטר. חבר שלח תמונה של חייל שלו קורא בספר שלי, על ספה בסלון של מישהו, אי־שם בלבנון. נרדמתי עם פודקאסט על מצר הורמוז. אמריקה טובה מדי, אני לא נהנית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו