העסק הכי צבעוני נפגע, רגע לפני פסח: "עלולים להפסיד מיליונים"

האביב מביא איתו בדרך כלל פריחה מרהיבה וריחות משכרים של שדות צבעוניים. אבל חודש המלחמה האחרון היה מאתגר מבחינתם של מגדלי הפרחים בישראל. מלבד הלחץ לספק זר חגיגי לערב ליל הסדר, טילים מאיראן ומלבנון התעופפו באוויר והענף עבד תחת התרעות ואזעקות - העיקר ששולחן החג יהיה מהודר ומקושט כרגיל. מאחורי כל פרח שתפגשו על השולחן ליד ההגדה עומד סיפור של מגדל שנאבק להפריח את חיינו פה, למרות הכל.

"כולנו צריכים להיות פטריוטים בזמן הזה"

פרחי רייקין, המושבה קדמת צבי, רמת הגולן

חשבתם שגידול פרחים הוא תחום עיסוק רומנטי של אנשים חולמניים, שיוצאים עם חיוך לשדה כדי להרגיע את הנפש? כדאי שתקשיבו לאילן רייקין, שמחזיק עשרות דונמים של פרחים ברמת הגולן, ועם כל הצבע והיופי שהוא משווק - הוא מדבר עסקים.

"זה לא שבחרתי דווקא בגידול פרחים", הוא צוחק כשאני מעלה את התיאוריה על שלוות הנפש. "לא שהיה לי חלום ילדות לגדל. תמיד עומדות בפני האדם אופציות, והוא צריך להחליט. אתה יכול ללכת לכיוון ירקות, פירות, ואז אתה מתחיל עם משהו שאתה מאמין שהוא הכי נכון. אז אלה היו פרחים, וזה הפך לחלק מהיומיום".

זה לפחות עיסוק מרגיע?

"עזוב, זה לא הכיוון. מרגיע זה לשתות בירה טובה מול סרט. זה לא שם, זה לא פיקניק שאתה יוצא אליו עם מחצלת ומצטלם עם הנכד והפרחים. זה עסק תובעני. אתה צריך לעקוב אחריו, להיות יעיל, מחויב. זה לא ששתלת בגינה, ואם חולד אכל את השורשים אתה אומר 'לא נורא, נשתול אחר'. זה ביזנס".

אילן רייקין: "אני מוכן לזרוק שלוש משאיות פרחים, ובלבד שזה ייגמר אחת ולתמיד כמו שצריך. בחיים לא קיבלנו פיצוי הולם על התקופות האלה, כי המדינה לא יודעת איך להתייחס למוצרי ה'פג תוקף'. זאת לא חנות רהיטים שאתה סוגר ואחרי חודש פותח"

אילן, עוד רגע בן 62, הוא לא צאצא למשפחת חקלאים. הוא נולד באודסה ועלה לארץ בתחילת שנות ה־70. מיכל, אשתו, מגיעה ממשפחה שורשית מפתח תקווה, ואחרי מלחמת לבנון הראשונה, כזוג צעיר, החליטו לבצע תפנית חדה בחייהם.

"אמרתי לה 'אנחנו נהיה חקלאים בצפון', בלי לדעת כלום", הוא משחזר, "אפילו לא ידעתי מאיזה כיוון שותלים, אבל תוך כדי תנועה למדנו".

משפחת רייקין גרה היום במושבה קדמת צבי שברמת הגולן. לצד מטעים יש לה כ־50 דונמים של פרחים שצומחים בחממות, בבתי רשת ובשטח הפתוח. יש להם אדמוניות, ליליות, שושן אוריינטלי, לילך והורטנזיות שמשווקות לשוק המקומי, שבשנים האחרונות לא היה ממש יציב.

"אין ניסים", קובע אילן, "בכל פעם כשמתחיל סבב לחימה - השוק מת. וזה לא רק היום, אלא גם בסבבים הקטנים. כשחמאס ירה וחיזבאללה הוסיף מוזיקת רקע - זה השפיע על כל הארץ. אנשים לא יצאו מהבית, אז אין מה לעשות, זרקנו פרחים".

ומבצע "שאגת הארי" כעת בטח לא הוסיף.

"עכשיו השוק מתנהל. אתה רואה שבתי הקפה בתל אביב פועלים, ואנשים חזרו לסוג של שגרה עם ממ"ד. בשבועיים הראשונים הכל אכן נעצר, וזה ביאס, אבל אגיד לך בצורה הכי ברורה: אני מוכן לזרוק שלוש משאיות פרחים, ובלבד שזה ייגמר פעם אחת ולתמיד כמו שצריך. חד־משמעית. ובחיים לא קיבלנו פיצוי הולם על התקופות האלה, כי המדינה לא יודעת איך לעכל את מוצרי ה'פג תוקף' כמו פרחים שנזרקים לפח. זאת לא חנות רהיטים שאתה סוגר ואחרי חודש מנקה אבק ופותח מחדש. אתה יודע מה? אנחנו לא מתלוננים".

המושבה קדמת צבי קרובה לקצרין, והיא ספגה לא מעט בשנים האחרונות. גם כעת היא שקועה בהדי המלחמה, שלא מפסיקים להרעיד את הצפון, אבל כפי שהבחנתם, רייקין הוא מאלה שמסרבים להיות הראשונים שימצמצו.

"כולנו צריכים להיות פטריוטים, כי יש לנו אחלה מדינה", הוא אומר, "יש לי שני בנים שהתחילו לפני שנתיים לימודים, כשחצי מהם מתקיימים בזום. חצי מהזמן הם בכלל מגויסים, והם אפילו לא בסוג של דכדוך. סוחבים, ולא מהמקום הרע. כמו כל מקום, גם בענף שלנו יש צרות, מחלות, פגעי מזג אוויר - וכעת מלחמות. אבל מי שיש לו רזרבות, דואג ליום סגריר ויודע לעבור גם את התקופות האלה".

"הוורד האדום עדיין הכי פופולרי מכולם"

פרחי יחיאל מושב הודיה, מישור החוף הדרומי

מדי בוקר, קיץ או חורף, יחיאל כהן בן ה־88 יוצא מביתו שבמושב הודיה ומגיע לחממות הוורדים שהוא מטפח כבר 56 שנים. "אני לא רוצה להיות הזקן העני שאף אחד לא מסתכל עליו", הוא מסביר את ההתמדה. "אני בכל יום מגיע כדי לא להיכנס לשאננות, ומסתובב בשטח. אסור לי לשבת. אני מתפקד מלא, וזה מה שמחזיק אותי בחיים".

מושב הודיה, שנמצא ממזרח לאשקלון, הוקם שנה אחרי קום המדינה. יחיאל ואשתו, רחל, ניהלו בתחילה משק חקלאי שכלל מטעים ורפת לצד הפרחים, אבל עם הזמן המטעים נסגרו, הפרות נמכרו - ונשארו להם כארבעה דונמים של ורדים.

"אני זוכר שאשתי שמחה כשסגרנו בסוף שנות ה־80 את הרפת, וגם המטעים היו תובעניים מדי. לוורדים אפשר לומר שנשאבתי", הוא מודה, "אפילו שמדובר במלאכה עדינה שדורשת הרבה השקעה".

היו שנים שהוורדים של יחיאל היו להיט, בעיקר באירופה. מדי יום היה שולח אותם לגרמניה ולשבדיה. בבורסת הפרחים באלסמיר שבהולנד הם זכו לציונים גבוהים, מה שהוביל לתמורה כספית טובה. אבל בסוף שנות ה־90 חל לדבריו מהפך.

יחיאל כהן: "ורד נחשב לרומנטי, אז גברים קונים יותר מנשים, כמתנה או ליום האהבה. יש עדיין ימים שנחשבים לפיקים של מכירה, אבל אין ספק שהמלחמה פגעה בנו. קונים פחות. ועם כל חייל שנהרג הרגשתי כאילו איבדתי בן משפחה. המשק נפגע, לא תפקדתי באופן מלא"

"העולם הפך לכפר קטן", יחיאל נאנח. "סין יצאה לחופשי, ומחירי הנפט עלו בתוך שנה בצורה חסרת פרופורציה. גילינו שאנחנו לא יכולים להטיס סחורה לחו"ל. הייתי מוציא מדי יום אלפי פרחים לאירופה, והתמורה היתה מכסה רק את עלות הטיסה. עברתי לשוק המקומי. קניתי משאית, הסתובבתי בארץ ומכרתי לחנויות".

עד לפני חמש שנים יחיאל עשה את עבודת השיווק הקשה בעצמו. היום נכדו הוא שמבצע שליחויות, וגם הכמויות לא גדולות כמו פעם - אבל הוורדים נותרו משובחים. אפשר למצוא ביניהם את ה"לאב לי", הוורד האדום הקלאסי, את ה"גולד סטרייק" הצהוב, את ה"מילווה" הכתום או את ה"טיטאניק" הוורוד.

"הוורד האדום הוא עדיין הכי פופולרי", מבהיר יחיאל. "ורד נחשב לפרח רומנטי, אז בדרך כלל גברים מגיעים אלינו לקנות יותר מנשים. קונים כמתנה, או ליום האהבה. יש עדיין ימים שנחשבים לפיקים של מכירה, אבל אין ספק שהמלחמה פגעה בנו. קונים פחות".

השנים האחרונות והמלחמה הבלתי פוסקת השפיעו על יחיאל. הוא מספר שאחרי מלחמת יום כיפור, שבה השתתף, הוא לקה בהלם קרב שממנו הוא ממשיך לסבול גם היום. "שירתי בכיפור בגדוד תותחנים ונכנסנו לקרב שריון בשריון כדי לגרש את הסורים", הוא מספר. "איבדתי שם חברים, וזה פגע בי נפשית יותר מאשר פיזית. מלחמת חרבות ברזל החזירה אותי לאחור, ועם כל חייל שנהרג הרגשתי כאילו איבדתי בן משפחה. המשק נפגע. לא תפקדתי באופן מלא, ורק בחודשים האחרונים חזרתי לעצמי".

דווקא מהעימות הקשה עם האיראנים בחודש האחרון יחיאל מסרב משום מה להתרגש. "אין לנו אפילו ממ"ד בבית", הוא מספר, "כשיש אזעקה בלילות אני מסתובב לצד השני וממשיך לישון, ובמהלך היום שום דבר לא מפריע. עברתי את ההפגזות בסיני, כך שזה לא מדגדג לי ואני משדר לסביבה שאין ממה להיבהל".

למדנו על בשרנו שבטילים האיראניים לא מומלץ לזלזל.

"אם המצרים והסורים לא הצליחו לפגוע בי, אז גם הם לא יצליחו".

למרות השנים הארוכות ליד הפרחים והטיפוח המסור, קשה לומר שיחיאל עדיין מתרגש מהמוצר הסופי. בביתו לא בטוח שתמצאו מדי יום אגרטל מלא ורדים טריים. "אחרי שטיפלנו בבית האריזה ב־3,000 פרחים ביום, מי צריך אותם בבית?" הוא מחייך.

הילדים שלך נשארו בתחום?

"יש לי ארבעה, ולא רציתי שהם ימשיכו בחקלאות. זה לא כדאי. מה שאתה מרוויח היום, בשבוע הבא אתה משקיע. עובדה שנשארתי בלי פנסיה, ובגלל זה אני ממשיך לעבוד. מענף הפרחים אפשר להתפרנס סביר, אבל לא להתעשר".

"לחשוב שהיום אנחנו נחשבים לאזור בטוח"

סעד־אסף, קיבוץ סעד, עוטף עזה

המזל של חממות פרחי האמריליס מקיבוץ סעד, שבעוטף עזה, הוא שהעונה, ואיתה המשלוחים לחו"ל, הסתיימו ממש בתחילת מבצע "שאגת הארי". נותר רק משלוח אחד שקיבל לאחרונה אור ירוק, בתקווה שבקרוב יגיע ליעדו.

פרחי האמריליס המרהיבים לא ממש מוכרים בארץ בתחום הזרים לחג. בשנות ה־80 הם היו פרויקט חייו של עזריאל אסף, ממושב כפר מימון שבעוטף, ובתחילת שנות ה־90 הצטרף אליו קיבוץ סעד הסמוך כשותף.

האמריקנים, ההולנדים, הבריטים ואפילו הסינים התאהבו בפרח שמגיח מתוך פקעת. אבל אז הגיע 7 באוקטובר ושינה את המגמה, ובכלל זה בשוק המקומי.

יאיר אסף: "הסינים הפסיקו לעת עתה את ההתקשרות איתנו, בעקבות המלחמה. הם טוענים שלא קיבלו אישור ליבוא מישראל, ולדעתנו מדובר בעניין פוליטי. זה מפתיע, כי לאורך השנים היחסים איתם היו מאוד חמים"

"כאן השוק דשדש במשך שנים", מספר יאיר אסף, בנו של עזריאל, שכיום הוא אחד ממנהלי החברה. "כשפרצה מלחמת חרבות ברזל אנשים חיפשו מתנות מעוטף עזה, ואחרי שלושה חודשים של הלם אמרנו שגם לנו יש מה להציע - וזה התפוצץ. בקטע הטוב, כמובן. אמנם רובנו היינו במילואים, אבל הגיעו לכאן מאות מתנדבים ששתלו, ארזו ואפילו הובילו סחורה. מכרנו יותר מפי ארבעה ממה שאנחנו בדרך כלל מוכרים בישראל".

ימי חרבות ברזל היו מאתגרים עבור העסק שממוקם בלב העוטף. רעשי המלחמה לא פסחו על 150 דונמי החממות. היו שם נפילות של קסאמים, פרחים הושמדו, ומחצית מהעובדים התאילנדים ברחו לתקופה ארוכה.

לעומת זאת, כעת יאיר מודה כי בזמן שבמרכז הארץ ובצפונה יורדים למקלטים, המצב בעוטף שונה לגמרי. "היום התאילנדים יודעים שהם בטוחים אצלנו", הוא משוכנע, "יש להם מגורים עם ממ"ד שבנינו, והם לא מתרגשים. גם צריך להודות ששקט כאן".

התחושה מוזרה?

"כן, לחשוב שאנחנו נחשבים לאזור בטוח... די מוזר שקרובי המשפחה מגיעים אלינו מהמרכז כדי להירגע, אבל אנחנו כל כך סתגלנים שהאירועים האלה עוברים לידנו".

שוק האמריליס מצליח בעיקר בסביבות חודש דצמבר, חג המולד, ולשם מכוונים ביצוא לחו"ל - או כמתנות בחגי ישראל. אסף אומר שעם כל התהפוכות שאנחנו עוברים, מדובר בתחום יציב.

"אנחנו עובדים עם חוזים ארוכי טווח, ומכיוון שהתחום מסורתי ואנשים קונים את הצמח לקראת החגים, הביקושים לא עולים ויורדים כמו רכבת הרים. בסך הכל מדובר באי של יציבות".

מבצע "שאגת הארי" אמנם הגיע בעיתוי טוב, יחסית לעונת האמריליס כמובן, אבל יש מי שקצת קלקל את הטעם.

יאיר אסף: "כשפרצה מלחמת חרבות ברזל אנשים חיפשו מתנות מעוטף עזה, ואחרי שלושה חודשים של הלם אמרנו שגם לנו יש מה להציע - וזה התפוצץ בקטע טוב. אמנם רובנו היינו במילואים, אבל הגיעו מאות מתנדבים ששתלו, ארזו והובילו סחורה, ומכרנו יותר מפי ארבעה מבדרך כלל"

"הסינים החליטו להפסיק לעת עתה את ההתקשרות איתנו, בעקבות המלחמה", מספר יאיר. "הם טוענים שהם לא קיבלו אישור ליבוא מישראל, ולדעתנו מדובר בעניין פוליטי, למרות שאצלם קשה לדעת - וזה מפתיע, כי לאורך השנים היחסים איתם היו מאוד חמים".

ואיך היחסים עם יתר המדינות שאליהן מופנה היצוא?

"אני לא יודע אם זו התקשורת בחו"ל שמשדרת צד שונה, אבל מי שאני מדבר איתו ביומיום, אולי בגלל שהוא מכיר ישראלים רבים, הוא סופר־ציוני ותמיד דואג. האמריקנים וההולנדים שולחים הודעות ומתקשרים להתעניין בשלומנו. לא נתקלנו במקרה של אנטישמיות".

יאיר, בן 37, שירת במשך עשור בצבא הקבע כאיש חיל האוויר. מתחילת מלחמת חרבות ברזל, וגם בימים אלה, השלים יותר מ־700 ימי מילואים. הוא למד מנהל עסקים וכלכלה, שקל לעסוק בתעשיות הביטחוניות, אבל אביו הציע שיצטרף לעסקי הפרחים - ומאז הוא שם.

"זה כיף, כי אני עוסק בדברים שמביאים יופי וטוב לעולם", הוא מסביר. "נעים להסתובב בחממות, בוודאי כשהכל פורח ועדיין לא חם בחוץ, ובעיקר באווירה רגועה. כי כשאתה נכנס לחממה, ולא משנה המצב בחוץ, אתה נתקל בשקט, בירוק ובפורח. אין יפה מזה".

"לפרחים לא אכפת אם הבוס במילואים"

משק רוזלמן,מושב כפר חיים, עמק חפר

זיו רוזלמן, ממושב כפר חיים שבעמק חפר, הוא דור שני למגדלי פרחים, אחרי הוריו, רן ודפנה, שבנו את העסק. היום הוא מחזיק בעשרות דונמים של פרחי ליזיאנטוס, סייפן, ליליות, שושן, נוריות, טוליפים, כלניות, ורוניקה וקרספדיה, שמשווקים בארץ ובחו"ל, ונחשב למגדל בעל שם.

אבל החל מ־7 באוקטובר, כשפרצה מלחמת חרבות ברזל, סא"ל רוזלמן, קצין בחטיבת אלכסנדרוני, מבלה מאות ימים על מדים, כי עוד לפני העסק, מבחינתו ניצבת המדינה.

"רציתי שהוא יישאר כאן איתי, אבל לא היה בכלל מאבק", מסבירה קרני, אשתו של זיו. "מבחינתו, בחשיבות העליונה נמצאות המדינה והאדמה, אבל בצורה קיצונית. הוא אומר 'אם אני לא אשמור על היישובים, מי ישמור?' והוא כבר לא ילד, הוא בן 56. יכול היה לומר 'עשיתי מספיק' ולפרוש. אבל זה לא משנה מה זה מצריך - זה מה שיהיה".

בשנים האחרונות הלחץ כיכב, כי עסק של פרחים, עם כל הזוהר, תלוי במשתנים רבים, לא כולם קשורים למצב הביטחוני הרעוע. בשנים האחרונות ידענו מזג אוויר הפכפך ולא צפוי. כשחם הפרחים נפתחים מוקדם מדי, וכשקר הם מתעכבים. הכל בעסק העדין הזה תלוי בתזמון, כי בעיתות חגים ובימים ספציפיים בשנה, דוגמת יום האהבה, הסחורה חייבת לעמוד פורחת על המדף.

"לפרחים לא אכפת אם הבוס נמצא במילואים", מסבירה קרני. "יש מקרים ששטחים גדולים פשוט נזרקו לפח".

כשפרץ מבצע "שאגת הארי" היו משלוחים שהיו חייבים לטוס לחו"ל. אלא שאז נסגרו השמיים פתאום ולא תמיד נמצאו טיסות, למרות הדחיפות. "זה לחץ, כי הפרח כבר מוכן, הכסף הושקע - ויכולים להיות פה הפסדים של מיליונים", מסבירה קרני. "צלחתי את הימים האלה עם הרבה עצבים. זאת תקופה קשוחה, והיום אני גמורה מעייפות. אני יודעת שזיו נמצא פה כעת, אבל ברגע שיקראו לו הוא יעזוב הכל וילך".

זיו וקרני הכירו לפני 13 שנה. היא זוכרת איך בהתחלה היה מגיע אליה עם הר של זרים, אבל היום הפרחים הם חלק מחייהם, ולאו דווקא מוצר חובה בסלון הבית.

"הרבה פעמים הסנדלר הולך יחף, ואין לי פרחים", היא צוחקת, "אבל עדיין מרגש אותנו הקטיף הראשון, הפרח הראשון שהוא מביא מהשדה, ואגב, אותו זה מרגש יותר".

איך המלחמה השפיעה על שוק הפרחים?

"רבים קונים פרחים כדי להתעודד. אתה שם לב שאו שאנשים חסרי סבלנות, או שהם חייבים לשתף במה שעובר עליהם ופתאום הופכים לאחים שלך. מאחלים לך שתישני טוב, מספרים איך הם קמו בעצמם בלילה ורצו למקלט. זה נהיה אינטימי, אז אנחנו משתדלים קצת לפנק ולצ'פר בשביל התחושה הטובה. אני יכולה להגיד שאחרי 7 באוקטובר הגיעו אלינו קונים רבים שחוו טראומות, אימהות שאיבדו בנים, וראיתי עד כמה הפרח יכול לרגש ולשמח אותן. אלה קשרים שנשארים לכל החיים".

קרני רוזלמן: "המלחמה היא לחץ, כי הפרח כבר מוכן, הכסף הושקע. צלחתי את הימים האלה עם הרבה עצבים. זאת תקופה קשוחה, והיום אני גמורה מעייפות. אני יודעת שבעלי נמצא פה כעת, אבל ברגע שיקראו לו למילואים הוא יעזוב הכל וילך"

החודש האחרון היה אינטנסיבי מאוד, מאחר שחג הפסח, יחד עם ראש השנה, הם מהתקופות שבהן פרחים נמצאים כמעט בכל בית, ובדרך לחנות היו לא מעט בלת"מים שחייבו פתרון מהיר.

את התאילנדים שעובדים מדי יום בשדות ובחממות היה צריך להרגיע, כי הטילים הסתובבו באזור, ואת השליחים שהעבירו סחורה ברחבי הארץ היה צריך להוציא, אף שמדי פעם נשמעו אזעקות. אבל זה לא מקרי שאחד הדברים הבולטים במשק רוזלמן הוא דגל ישראל הענק שמונף שם. הוא שם בעיקר כמסר.

"זאת תקופה מחורבנת", מסכימה קרני, "היה קשה ועבדנו המון שעות, ואם תיכנס תראה אצלנו המון פרחים. אבל עדיין אנחנו עוברים את התקופה בהצלחה, כי מי שחי עם זיו רוזלמן יודע שאין מצב - מרימים ראש, לא מתפרקים, ורק מסתכלים קדימה".