ערן שפי הוא פטריוט אמיתי של מצפה רמון. הגיע ליישוב בתחילת שנות האלפיים, היום יש לו שם בית, אישה ושלושה ילדים. מעודד תיירות, מביא אנשים, כותב שירים - אבל בימים האחרונים, המקום שהוא כל כך אוהב משנה את פניו.
אל המועצה המקומית הצנועה בת 6,000 התושבים, שבה כולם מכירים את כולם בשם ובכתובת, הצטרפו מתחילת מבצע "שאגת הארי" כ־3,000 "פליטים" ישראלים, רובם מהמרכז, שבאו ליהנות ממרחב טבעי מוגן. במקום השליו, שנודע תמיד באווירת השאנטי של המדבר, המכתש והלילות זרועי הכוכבים, מסתובבים כיום המוני זרים שכבשו את בתי הקפה, שמחליפים מדי בוקר מיילים עצבניים ושמקיימים שיחות חוצות אוקיינוסים. חיים באזור זמן שונה לגמרי.
שיגורים מאיראן בשמי הדרום // שימוש לפי סעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים
"באישיות שלי אני די שבלול ומעדיף להישאר בבית", מודה ערן כשהוא מארח אותנו בביתו. "כשאני רואה שלושה אנשים ברחוב, אני מתחיל להילחץ. נכון שבגדול אני עסוק בלהביא לכאן אנשים ולגרום להם להתאהב במדבר וביישוב, אבל אני רוצה שיבואו לפה ברגוע, בטפטופים מסודרים, ולא עכברי עיר שנמלטו כי הם בלחץ. זה בסדר, כולם נחמדים, אבל מי שחי כאן רגיל לקצב שונה, לכמות מסוימת של אנשים בעיניים. מי שבא לחיות פה הוא בדרך כלל אאוטסיידר".
זוהר, בת זוגו של ערן, מצטרפת ומתארת את הפלישה התל־אביבית שהגיעה גם לשיעורי הפילאטיס המקומיים. "הם מאוד בולטים בנוף", היא מחייכת. "נראים לגמרי אחרת מאיתנו. אופנתיים, ציפורניים עשויות. בקיצור, אנשים שמורים ומטופחים, שאפילו הניב והמבטא שלהם שונים. ערן אולי קצת הססן, אבל מבחינתי זה כיף. מה כבר יקרה אם נפנה קצת ספייס לאורחים? רק מה - צריך להתארגן טוב יותר, כי הסחורה בסופר כאן חוסלה".
אז למה הבריחה הגדולה היא דווקא ליישוב הצנוע שנחבא על סף המכתש, 80 ק"מ מדרום לבאר שבע, 150 ק"מ צפונית לאילת, ממש באמצע המדבר? כי עד עכשיו נרשמה שם אזעקת אמת אחת, וגם היא לא ממש הדהימה את המקומיים ולא הוציאה אותם משלוותם.
"ביום הראשון, כשביקשו לדרוך את כולם עם אזעקה, התעוררתי, כי אני ועד הבית", מספרת טלי בר, תושבת מצפה. "ירדתי, פתחתי את המקלט וכתבתי לכולם 'פתוח, אני חוזרת לישון'. לא ממש מתרגשים פה. במהלך השנה המקלט שלנו משמש מחסן, אז במקרה אמת אתה עומד בתוכו וקצת צפוף לשתי דקות - ואתה יוצא".
טלי היא מהאחראיות על האירוח במלון "אייבקס" במצפה רמון, והיא נחשבת אושייה מוכרת במקום, אף שהיא מתגוררת בו רק שלוש שנים, אחרי שעקרה מרמת הגולן.
זוהר, תושבת מצפה רמון: "הפליטים מאוד בולטים בנוף, נראים לגמרי אחרת מאיתנו. אופנתיים, מטופחים, ציפורניים עשויות, אפילו הניב והמבטא שלהם שונים. מבחינתי זה כיף לפנות ספייס לאורחים. רק מה - צריך להתארגן יותר טוב, כי הסחורה בסופר חוסלה"
"אייבקס", מלון בוטיק שיש בו עשרה חדרים, התמלא דקות ספורות אחרי תחילת המלחמה. "כבר שבועיים אני מארחת אצלי בבית ובעצמי ישנה בסלון", טלי מעדכנת כשאנחנו נפגשים בלובי המלון. "לפליטים שמגיעים ולא מוצאים מקום אני אומרת 'בואו אלי הביתה', כולל אורחי מלון שנאלצו לפנות את החדר, כי קבוצה אחרת הזמינה מקום כמה חודשים מראש. הזוג שנמצא אצלי כעת הוא עם תינוק. האמא הסבירה לי שאי אפשר לחיות כשכל הזמן צריך לארוז ולרוץ איתו למקלט השכונתי - והיא צודקת".
גם לכם הסידור לא ממש נוח.
"מישהו כאן אמר 'בואו נחליט שאלה המילואים שלנו. שום דבר לא נוגע בנו, אז ניתן את מה שאנחנו יכולים'. אורח שישב פה במשך שבועיים, איש הייטק מהמרכז, אמר לנו 'זה מדהים איך אתם מפרגנים זה לזה'. הוא ראה שאנשים נכנסים ומחפשים חדרים, ושמע אותי אומרת 'חכו, אבדוק לכם במלון אחר'. הסברתי לו שאני באמת רוצה לעזור. תבין, אנחנו חיים בבועה. חמסה, עושים עלינו עין, כי כבר מדברים ברחוב שבגלל הפה הגדול שלנו האיראנים יתחילו לכוון לכאן".
סיבה להמשיך לתפקד
במצפה רמון נדמה כאילו אין מלחמה. אנשים מסתובבים במרכז השוקק, ואין תחושה שבכל רגע הנייד עומד להכריז שבקרוב הסכנה תגיע. "מערכת העצבים שלי עדיין רופפת", מודה ניצן חן־עמר, סטודנטית שלומדת במכללת תל־חי והגיעה למצפה מהמושב שאר ישוב שבגליל העליון. "אני כל הזמן מחכה שמשהו יקרה ומפחדת שהטילים והרקטות ירדפו אחריי גם לפה. יש המתנה שנוכיח לעצמנו שאין בישראל מקום בטוח ושקט".
ניצן יושבת עם לפטופ בבית הקפה, שקועה בלימודים לתואר שני בחינוך למיניות ופסיכולוגיה. "יש אנשים שהמצב לא מאפשר להם ללמוד, ובשבילי להיות סטודנטית דווקא שולף אותי מכל מה שקורה מסביב", היא מסבירה. "זה נותן לי סיבה להמשיך לתפקד".
מולה יושבת יעל ברודי ממטולה, שנמלטה דרומה יום קודם עם כלבתה, ציפי, אחרי לילה ארוך של הפגזות ורעש בלתי פוסק מהגבול הלבנוני. "תותחנים של צה"ל ישבו לנו מטרים ספורים מהבית והיו פיצוצים מחרישי אוזניים", היא מסבירה בחיוך את הסיבות לנסיגה. "רקטת מצרר נפלה ברחוב הסמוך אלי, ובבית אין לי ממ"ד. הבנתי שצריך לקום ולנסוע, ונחזור צפונה בעוד כמה ימים".
יעל, לא תאמינו, עובדת בעמותת "מקו"ם", שמעודדת מגורים בקריית שמונה, עיר שנחלשה מאוד בשנים האחרונות. בעוד אנחנו מדברים, היא נמצאת בקשר עם אם ובתה שהחליטו לעבור להתגורר בעיר הצפונית דווקא בימים מופגזים אלה.
"הייתי בהלם", היא מספרת. "כתבתי לה הבוקר 'מה איתך?', והיא סימסה 'אנחנו מחכים למובילים'. שאלתי 'היום?'. חשבתי שבגלל המלחמה הם ידחו את המעבר. תוך כדי שכתבתי 'ברוכה הבאה' נשמעו אצלה אזעקות. אנשים בוחרים לעשות צעדים כאלה מתוך ציונות ושאיפה לחיים שלווים יותר. הרי בין המלחמות הצפון הוא האזור הכי טוב בארץ. נכון שכעת מדובר בתקופה מטלטלת, אבל חוץ ממצפה רמון כולם בטלטלות".
יעל מצאה מקום לינה לכמה ימים. היא אומרת שלמרות כל הרעשים בצפון, היא תנסה לטפל בחרדות של הכלבה ואז תחזור הביתה. "אם לא נחיה שם, נאבד בקלות חבל ארץ מדהים", היא אומרת. "אבל לפני כן צריך לשנות. כשחזרנו אחרי הפינוי הקודם, נכנסתי הביתה באמונה שהצבא עשה את עבודתו. כעת יש תחושת תסכול - בשביל מה הוצאתם אותנו משם לשנתיים? הייתם אמורים לסגור עניינים. עובדה שלפני שלושה שבועות ירו טיל נ"ט בסמוך אלינו, מה שאומר שהחיזבאללונים קרובים, אז העבודה שנעשתה לא היתה כזו טובה. אבל עדיין יש אמונה".
אמונה במה, למעשה?
"אני מאמינה בשלום עם לבנון. מאז 7 באוקטובר והפינוי זה היה המשפט הקבוע שאמרתי, ואנשים אמרו שאני חיה בסרט. מה אכפת לי להיות אופטימית? לחוות מחדש את התחושה שאין בית זה דבר איום, וזה גובר על השקט הממכר ששורר כאן. הרצון להיות בבית שלך, במקום הבטוח, גם אם אין ממ"ד, מנצח. הספיק לי להיות רחוקה".
סבתא נשארה מאחור
מצד אחד, במצפה רמון יש שקט ממכר, אבל יש בה גם תחושת ריחוק מהמרכז. לא רק יעל ברודי התגעגעה השבוע לביתה, אלא גם קרין פיקמן, בת 10 מתל אביב, שגם בסבב הלחימה הקודם נדדה עם משפחתה מחוץ לאזור המסוכן.
"אני מרגישה שהבריאות שלי זה להישאר במקום שאני הכי אוהבת, וגם אם קשה בו לפעמים - הוא עדיין הבית", אומרת הילדה בקול בוגר ויציב. "אני ממש אוהבת את העיר שלי".
לירון, אמה של קרין, מקשיבה מהצד ומבינה בדיוק למה התכוונה בתה. "התחושות מעורבות. מצד אחד, יש כאן שקט, ואני מודה על ההזדמנות שאנחנו יכולים להיות פה ולא לחוות את העלה־ורד למקלטים", היא אומרת. "מצד שני, חושבים על מי שנשארו מאחור: סבתא, שגרה איתנו באותו בניין, וסבתא אחרת שגרה במבשרת ציון. הראש נשאר שם".
יעל ברודי, אורחת ממטולה: "מטרים מהבית שלי היו פיצוצים מחרישי אוזניים. רקטת מצרר נפלה ברחוב סמוך אלי, ואצלי אין ממ"ד. הבנתי שצריך לקום ולנסוע דרומה, ונחזור למטולה בקרוב. לחוות מחדש את התחושה שאין בית - זה דבר איום שגובר על השקט הממכר כאן"
בני משפחת פיקמן למדו את הלקח מהסבבים הקודמים, ולא חיכו הרבה. בשבת בבוקר, יום פרוץ הלחימה, מייד אחרי האזעקה הראשונה, הם ארזו תיקים ונדדו דרומה. בהתחלה לכפר ניצנה שבנגב, שם נכנסו לדירה ריקה, וכשעזבו הם עברו לבית ספר שדה בקיבוץ שדה בוקר - העיקר לתת לקרין ולאחותה עומר (5 וחצי) קצת שקט.
"פספסנו כ־100 אזעקות", אומר האב, ארז. "אבל ביום רביעי נחזור, גם כי לקחנו מאמא שלי את הרכב וגם כי מדובר בהוצאה כספית נכבדת".
הפיקמנים אינם היחידים שמדברים על השיקול הכלכלי. גם מיה, שירדה מתל אביב למצפה רמון עם בעלה דימה וילדיהם בנימין ודניאל, העריכה שמאז תחילת הלחימה הם השקיעו כ־10,000 שקלים בהוצאות לינה, אחרי שירדו לדרום, חזרו למרכז, ראו שהמצב שם לא השתפר - ושוב נסעו למצפה רמון עד יעבור זעם.
"אנחנו מתגוררים בהוסטל, והיום נעבור לדירת סאבלט שבעליה היה נחמד ואמר שיעשה לנו הנחה", היא מסבירה. "הוצאתי כסף מחיסכון, אבל זה שווה את השקט הנפשי, כי אין לנו ממ"ד בבית, וזה קשה כשיש ילדים ובמקביל צריך לעבוד. בדירה הבאה שלנו יהיה מרחב מוגן, זה בטוח".
מיה ודימה הם אנשי הייטק. בזמן שאנחנו משוחחים, היא שוקדת על עבודות יצירה עם הילדים שאספו אבנים יפות ואצטרובלים מיוחדים בימים שהעבירו כאן. שעות הם שהו במצפה הכוכבים, והספיקו לראות גם יירוטים רחוקים. בעוד מיה מספרת על החוויות, דימה שקוע בעבודתו עם אוזניות, מנסה להתרכז, יודע שבקרוב יתחלף עם אשתו כדי שגם היא תספיק לעמוד במשימותיה.
מי באמת ירה לפה?
ערן שפי, תושב המקום, מספר ששני הבתים שממולו ברחוב מסובלטים כעת לפליטים מהמרכז, והוא עצמו מקבל בלי סוף טלפונים שמבקשים סיוע למציאת מקום לינה. הביקוש, הוא אומר, אף פעם לא היה כזה.
"אתמול התקשר בחור נחמד ואמר 'אני מומחה ל־AI ומחפש עיר מקלט. אני מוכן לתת הרצאות - רק תנו לי מקום לשים ראש'. הוא נשמע אחלה בן אדם, אז אמרתי לו שאם יהיה לי משהו - אני אמליץ לו".
יש ישראלים שלא ממש הכירו את מצפה רמון לפני הנדידה, או שלא ביקרו בה במשך שנים, אבל השמועה על המקום נטול האזעקות עשתה את שלה והתפשטה במהירות. "צחקתי עם עתליה, זוגתי, ואמרתי לה שלא זכרתי שיש כאן בכלל יישוב עם אנשים", מספר אמיר צ'צ'יק, בן 28 מתל אביב. "מבחינתי, מצפה רמון הוא מקום שבאים אליו כדי לראות ביום את המכתש ובלילה את הכוכבים".
אמיר ועתליה בני זוג כבר כמעט עשור ומתגוררים בצפון תל אביב. אחרי שהאזעקות במרכז גברו, עתליה נכנסה לאתר פיקוד העורף וחיפשה מקום בטוח יותר שיארח אותם, כולל את נינה הכלבה. "ראיתי שבמצפה היתה אזעקה אחת, רק ביום הראשון, אז אמרתי 'יאללה, נוסעים'", היא אומרת. אמיר מוסיף בחיוך: "צחקנו שבטח האזעקה שם היתה כשהודיעו שחמינאי חוסל וחששו שהאיראנים יתקפו, אז מישהו מיהר ללחוץ על כפתור 'כל הארץ', אבל אף אחד לא באמת ירה לפה. מה שכן, בלילה הראשון שלנו כאן ישנו עשר שעות ברציפות".
רבים במצפה רמון השתיקו את ההתרעה המקדימה בניידים, הסירו את האפליקציות הייעודיות והסבירו שאם כבר תישמע אזעקה - הם בונים על זריזות רגליהם שתוביל אותם למקלט הקרוב. בזמן שאנחנו משוחחים, אמיר ועתליה ממתינים לזוג חברים שהזמינו מהמרכז, כדי שייהנו מהשקט ביחד איתם. בין לבין, אמיר מודה שאם הוא היה אבא - אולי הוא היה נלחץ יותר.
המצב הביטחוני הביא אתכם לשקול אם זה המקום הנכון להקים בו משפחה?
אמיר: "אנחנו מאוד ציונים. איבדתי חברים בצבא, אז מבחינתי ישראל היא המקום שלי. מה שמדאיג אותנו זו המפה הגיאו־פוליטית, המצב הסוציו־אקונומי וקולות קיצוניים במדינה. זאת הסכנה הקיומית הכי גדולה".
בתי הקפה של מצפה רמון היו מלאים השבוע בצורה יוצאת דופן. בקבוצות הווטסאפ המקומיות רצו ללא הפסקה שאלות דחופות כמו "למישהו יש טבח, מלצר/ית, שוטפי כלים?" אם המקומות האלה מתמלאים בדרך כלל בסופי שבוע - כעת גם בימי שני בצהריים הם מפוצצים.
טלי, תושבת מצפה: "מישהו ביישוב אמר 'בואו נחליט שהסיוע לאורחים הוא המילואים שלנו, כי שום דבר לא נוגע בנו, אז ניתן מה שאנחנו יכולים'. תבין, אנחנו חיים בבועה. חמסה, עושים עלינו עין, כי כבר מדברים ברחוב שבגלל הפה הגדול שלנו איראן תתחיל לכוון לכאן"
בגלל הלחץ הכבד, סימה אוקנין נאלצת לגרור כיסא מצד לצד בבית הקפה "קיבוץ" כדי להצטרף לחברותיה, אסתי וולף ועמליה טולפולר, לפרלמנט היומי שלהן. "באתי למצפה בשנות ה־70, כשהיו כאן 2,500 תושבים", אסתי מספרת. "כבר אז היא נחשבה 'עיר מקלט', אבל לאו דווקא מסיבות טובות, אלא יותר עבור כאלה שגורשו מהערים שלהם ועד היום הם חיים כאן. היום אנחנו יכולים לקרוא לה 'עיר נופש'. מתחילת המלחמה, בקומה השנייה בבית שלי, אני רק מחליפה מצעים. אנשים באים בכיף, באהבה. אני לא מבקשת כסף. זה עובר מפה לאוזן, ואני מאוד נהנית".
אף אחד לא גונב
אפשר למצוא במצפה פליטים מכל הסוגים: צעירים, מבוגרים, בודדים, משפחות, אפילו אמני קרקס שמתחילת המלחמה נהרו דרומה, כי אם לא ידעתם - מצפה רמון היא בירת הקרקס הישראלי.
"קהילת הקרקס הגדולה בארץ באופן מרוכז", מחדד מור רון, ממנהלי בית הספר לקרקס ביישוב. "המקום שלנו הוא הלב הפועם שמביא בכל שנה עוד ועוד תלמידים שנשארים גם לגור. זאת כבר לא מחתרת. זה מקום בלי הרבה הסחות דעת שמצליח להוביל אותך ליצירה מתוך שיעמום".
חוץ מבית ספר לקרקס, יש במצפה הקטנה גם בית ספר למוזיקה ובית ספר לתיאטרון, ואל דאגה - תבחינו מהר מאוד בהבדל בין החניכים של המוסדות האלה לבין תל־אביבים שפלשו.
"במדבר יש נחת ליצור, לחשוב, ללמוד ולהתפתח, והוא מחוץ למרוץ של 'עוד כסף'", אומרת תמנע לוי, מנהלת בית הספר לקרקס. "אנחנו מרגישים כל השנה שזה אי של שפיות, ועכשיו העניין הזה ממש מודגש".
תחילת הלחימה נפלה על פורים. כשרוב מופעי החג בוטלו, אמני קרקס מכל הארץ, אשפי ג'אגלינג ואקרובטיקה, ירדו למצפה רמון לאימונים ולבניית המופע הבא. "זה היישוב המבודד בארץ", מסביר מור. "יש כאן אנרגיה שונה שבגללה אנחנו פה. אבל זה גם קצת טריקי, כי יש רצון להיאחז בשמרנות, ולא לתת לחבר'ה עם הלפטופים להיכנס ולהפר את השלווה. אבל בסוף אנחנו גם צריכים אותם".
אם ביום ביקורנו במצפה לא היינו נכנסים לאתרי החדשות, שסיפקו עוד ועוד כותרות על המלחמה, לא היינו יודעים שבמרחק של כמה עשרות קילומטרים מאיתנו נשמעים בומים אדירים ואנשים רצים שוב ושוב למסתור. כאן, ב"מקלט 44", שנבנה בדיוק עבור מלחמות וימים קשים, ממוקמת גלריית אמנות שבה מוצגות עבודות מרהיבות של עידו צימרמן ואביטל איפרגן.
"שמנו שלט שעדיין מדובר במקלט. יש פה מטפה, ואנחנו פתוחים", אומר איפרגן, שבדיוק עובד על יצירה חדשה. "יש לי אפילו תמונה מהאזעקה האחת שהיתה במלחמה, שקיבצה 70 איש במקלט. כולם היו עם הראש בחדשות, ובאיזה שלב עליתי על ספסל, צעקתי 'די', ועשיתי לכולם הרצאה על אמנות".
איפרגן הגיע למצפה רמון ב־2006 ממושב מולדת שבגליל התחתון. אחרי שהתמחה באמנויות לחימה, הוא רקד תשע שנים בלהקת המחול של ליאת דרור וניר בן־גל, שפעלה במצפה. כשסיים שם הוא פתח נגרייה, וכשנגמר החוזה הוא בחר להישאר באמנות עץ. היום הוא קורא לסגנון שלו "חריתה", עובד עם מסור דיסק על חומרים שהוא מוצא בשטח.
"בתחילת המלחמה הכנסנו את העבודות שלנו למחסן, ואז הוצאנו והכנסנו והוצאנו, ובאיזשהו שלב אמרנו 'בשביל מה?'", הוא משחזר. "המקום פתוח כמקלט יותר משבועיים, ולא ראיתי חפץ אחד שזז כאן עשרה סנטימטרים. וגם אם יגנבו מוצג - מבחינתי זאת תהיה מחמאה. כמו שגונבים יצירות של ואן גוך. מבחינתי המלחמה שוברת את השגרה. באים אנשים, שומעים סיפורים. היום נכנס מישהו וקנה שתי עבודות. אנשים רוצים לפנק את עצמם ונחשפים לאמנות. מסתכלים על אסתטיקה, ולא על איזה טיל".
בכניסה למקלט־גלריה עומד כעת אחד מפסליו של איפרגן, שיכול להעיד גם על מצבנו: צבר שרוף, שניצב על דיסקוס שנלקח ממחרשה בעמק יזרעאל. אין ישראלי ושורשי מזה. "שרפתי את הצבר במדורה ויש עליו חלודה בשוליים. כל אחד שייקח את זה לכיוון שלו", האמן מבקש. "כי למרות מצבו, צריך לשים לב שהצבר עדיין עומד זקוף".
מי פה סופרמן?
מצפה רמון לא תישאר עמוסה לעד באורחים מהמרכז. בקרוב, כך אנחנו מקווים, המלחמה תסתיים, והתל־אביבים יחזרו לעירם הסואנת ולבתי הקפה השכונתיים, וישאירו את היישוב הקטן והנחבא אל הכלים בדיוק כמו שתושביו אוהבים.
ערן שפי, הפטריוט המקומי, שלח לי קטע משיר שכתב באוקטובר 2013 - "מצפה, את סופרמן":
"מצפה, את סופרמן / את קולנוע של ילדות / את קומיקס ששנים מנסה להפוך למציאות / לא קדושה / לא חופים / לא מלכות החרמון / מיוחדת, רוחקת / את מצפה רמון".
