דקות ספורות אחרי שעוד יירוט מהמרכז נראה מדרום לשמי רמות מנשה, עמדו האלוף (מיל') עוזי דיין ותא"ל (מיל') עמוס בן חיים והתחממו לצד מדורה מאולתרת בשטחים החקלאיים של קיבוץ עין השופט.
דיין היה משוכנע שכבר 16 שנה הוא וחברו הטוב מתקופת האקשן הצבאי מצוותים פעם בחודש לשמירות, אבל בן חיים מיהר לתקן שמדובר ב־13 בלבד. דיין בן ה־78 הרים לרגע את עיניו מהאש הלוחשת ואמר בחיוך: "ככל שאנשים מתבגרים כך הם זוכרים לפרטי־פרטים דברים שכנראה אף פעם לא קרו".
בכל יום חמישי אחרון של החודש מתייצבים שני הווטרנים במסגרת התנדבותית בארגון "השומר החדש", לצד כ־3,000 מתנדבים אחרים, רובם באזור גיל הפנסיה, בין היתר כדי לתת כתף לחקלאים שבשנים האחרונות, כולל כעת, נקראו לחזית ומשאירים את אדמותיהם ללא שמירה.
"אחת החוות בפארק הירדן סובלת בלי סוף מפשיעה חקלאית וכעת, במלחמה, בעל החווה גויס והוא הזדקק לשמירה", מסביר אבנר בן ארי, מנהל מרחב צפון בארגון. "וזה לא רק מילואים, לא מזמן נולדה בתו השנייה ואשתו נותרה לבד עם שני ילדים, אז ניגשנו לאנשים טובים בגולן וציירנו שחור על גבי לבן את התמונה - הבחור מתגורר על הירדן ההררי, שער הכניסה לגולן, וסובל מהצקות שמתחילות בגניבות ונמשכות בחיתוכי גדרות, בהצתות ובפלישות עדרים.
"הוא סופג נזקים עצומים ואת המלחמה הזו לא הגיוני שיילחם לבד, לא משנה כמה הוא טוב. העובדה שהשומר החדש, או כל עמותה אחרת, צריכות לסייע, מראה על אוזלת יד מחרידה של המדינה. לכן אני קורא לאנשים לעזור. לא עם נשק, אלא רק להסתובב בשטח ולהחזיק פנס. ברגע שרואים אותך עומד זקוף בשטח, לצד שמנגד עולה הצרבת".
"אין ואקום"
אזור רמות מנשה מרהיב ביופיו, בעיקר בתקופה זו של השנה, תחילת האביב, כשהכל פורח וירוק. אפילו בזמן הלחימה ניתן למצוא שם רגעים שבהם הטבע מגרש את רעשי הקרב. אלא שכבר תקופה ארוכה יישובי הסביבה נמצאים בקרב הישרדותי אחר, כזה שמזכיר את תקופת תחילת ההתיישבות, הימים שבהם אלכסנדר זייד הסתובב על סוסתו בגבעות שייח' אבריק, שלא ממש רחוקות משם.
"משהו ברמות מנשה בוער כיום יותר ממקומות אחרים בארץ", מסביר בצלאל גנוסר, מנהל תחום מרחבים בשומר החדש ומי שאחראי לנוכחות בשטחים הפתוחים. "ב־2025 חווינו שישה אירועים אלימים. הצד השני השמיד הכנסה לחקלאים, פגע בריבונות והפחד הוא שבסוף ענף הבקר באזור יתמוטט והקיבוץ יעזוב קרקעות שבתוך רגע ישתלטו עליהן. הרי אין ואקום".
בחודש ספטמבר האחרון המדינה החרימה עדר פרות ששייך לאחד מכפרי הסביבה, אחרי שפלש לשטחי המרעה של הקיבוצים גלעד ועין השופט. לא עבר שבוע, ובמבצע צבאי שכלל השתתפות כמה כלי רכב וכנראה עשרות אנשים, נחתכו באקט ברוטאלי 35 ק"מ של גדרות תיל, שתוחמים את שטחי המרעה של הקיבוצים.
אם זה לא מספיק, אז בחודש ינואר השנה התעוררו בקיבוץ גלעד וגילו ש־33 עגלות מעדר הבקר נגנבו במהלך הלילה.
"ההבדל בין בעיה לצרה הוא שלבעיה יש פתרון", נאנח נעם קרידי, מנהל העדר בקיבוץ גלעד. "הצרות שלנו מתחילות בהמון גניבות, וזה לא עגל יונק שנולד לפני כמה ימים, אלא חיה שנולדה לפני שנתיים, שאתה משקיע בה זמן, רואה את התפתחותה וקם בוקר אחד והיא איננה. עזוב כסף - זה בעיקר הדם, יזע ודמעות שהשקעת. זה קרה אצלנו בארבעה מקרים שונים, ובאירוע הגניבה הרביעי כבר לא ידעתי למי לפנות. מי ייתן תגבורת של שמירה, איך אסתובב בימים, בלילות?"
איך פותרים את הבעיה?
"אתה שואל מה סדרי העדיפויות שלנו כחברה, היכן נמצאים החקלאי ועבודת האדמה, כי משם צריך לבוא הפתרון. היום אנחנו במיקום נמוך, כי שני קילומטר מכאן, בכפר קרע, נרצחים אנשים ויש גניבות רכוש, ונדליזם, ולצד זה מלחמה בשבע חזיתות. ברור שנידחק לשוליים. הרי מודדים הצלחות בכסף, וכמה שוות 33 עגלות, כמו שני רכבים חדשים? ההסתכלות היא מאוד צרה".
"ויכוח לגיטימי"
נפגשנו עם נעם בשעה עשר בערב, במתחם של צעירי שנת השירות של השומר החדש, המתגוררים בקיבוץ גלעד. הוא התנצל שבקרוב הוא חייב ללכת לישון, כי בארבע בבוקר הוא אמור להתעורר להנהגת העדר, והשאיר אותנו עם 13 צעירים שעובדים במקום ומדי לילה יוצאים בזוגות לשטח כדי לשמור על 50 אלף הדונמים החקלאיים.
מדובר בחבר'ה טובים, כולם מיועדים לשירות ביחידות קרביות, אבל כנראה רק מעטים מהם זיהו את האלוף (מיל') עוזי דיין, שבעבר פיקד על סיירת מטכ"ל. דיין לא התרגש מהתעלמות הדור הצעיר, נכנס למטבח, הכין חביתה עם גבינה מותכת ונראה מאושר כמו בימיו הראשונים בסדיר.
"אני משמש יושב ראש בהתנדבות של חוגי הסיירות", סיפר האלוף (מיל') כשסיים לאכול. "אנחנו מוציאים בשנה 3,500 סיורים רגליים של קבוצות נוער מכיתות ו' עד י"ב ורואים שחלק גדול מהם לא מכיר את הארץ. הם מתגייסים לצבא ופוגשים לראשונה שבטים שגרים במרחק של עשרה קילומטר מהם. לא מטיילים, מבלים פחות מחוץ לבית. גם אצל הבדואים היום יש פחות גששים, כי הם לא גדלו באוהל ולא הלכו ברגל, וצריך ללמד אותם גששות. אחד הדברים שהשומר החדש נותן לצעירים הוא היכרות עם השטח".
בצד עמד והקשיב לדברים ליאור רוטנברג, רכז השטח האזורי בשומר החדש. רוטנברג בן ה־62 הוא חקלאי המתגורר בקיסריה ועוסק בגידול דגים. ליאור יחסית חדש בארגון, אבל מבין בדיוק למה האלוף התכוון. "אני לא מתקיים מהארגון", מיהר להתנצל כשהציג את עצמו. "באתי לכאן כי הרגשתי בשנים האחרונות שאני רוצה לעשות משהו, לעזור לאחרים, ונחתִּי פה. בהתחלה אמרו 'אתה מבוגר. אצלנו נמצאים חבר'ה צעירים ודינמיים'. אמרתי 'רק לא כולם יודעים איך לדבר עם חקלאי, ואני בא עם מטען'. נראה לי שהם לא מצטערים. בכל מקרה, אני חריג בנוף".
רוטנברג אחראי על האזור החקלאי שכולל את בנימינה וגבעת עדה. יש לו מאות מתנדבים, רובם בגילם של האלוף (מיל') דיין וחברו תא"ל (מיל') עמוס בן חיים. "אלה בעיקר מבוגרים ורובם כלל לא חקלאים, אבל בהחלט מכירים את הארץ ויש להם מחויבות אליה", אמר. "בחייך, אלה שמתחת לגיל 40 בקושי מבדילים בין עגבנייה למלפפון ולא יודעים לעשות רוורס עם עגלה. הפסדנו דור שלם שמתעסק רק עם כסף.
"יש לך מאות אלפים שגרים בשכונות החדשות בחדרה, באור עקיבא, ולא יודעים מה יש מעבר לכביש החוף. לצעירים אין שפה משותפת עם הוותיקים האלה".
רוטנברג הביט לשמיים זרועי הכוכבים של רמות מנשה ואמר: "אני מרגיש על עצמי, בגילי, שההתנסות הזו והשהות בשטח מאריכות את החיים. יש פה אלמנט מטורף שנותן לך בוסט, אוויר לריאות. נותן לך עוררות כזו, מדליק בצורה אחרת לגמרי".
בן חיים, שבקרוב יחגוג יום הולדת 70, חושב בדיוק ככה. אף שכולנו התהלכנו בשעות הלילה במעילים עבים והתלוננו על הקור המקפיא שהצפון יודע לספק, הוא הסתובב בחולצה קצרה וסיפר שהתנהל ככה גם כשהיה מ"פ בחרמון.
"אנחנו בכל חודש מחכים לשמירה הבאה", בן חיים המשיך את דבריו של רוטנברג. "ככה אתה מרגיש שאתה עוד שווה משהו. להגיד לך כמה קילומטר אני עושה מדי חודש בעבודה? 8,000 בקלות, כי אני מנהל הפצה ארצי של חברת משלוחים. ביטוח החיים הכי טוב זה עבודה, וכמו פרח - אם אתה מפסיק להשקותו, הוא נובל. אז כל עוד אתה עם הבטן והשיער הלבן ומסוגל לתרום - בוודאי, אין בכלל שאלה".
עוזי דיין מספר שכל ההתנדבות הזו החלה די במקרה. הוא פיקד בזמנו על הגיס הדרומי שבו בן חיים שימש סגן. אחת לכמה זמן הם הוציאו את המטה לטיולי גיבוש, והמשיכו עם המסורת גם אחרי שסיימו את תפקידם הצבאי. באחד המקרים הגיעו לבית שערים כדי לשוחח עם טלי, נכדתו של השומר המקורי אלכסנדר זייד, ופגשו שם את יואל זילברמן, מייסד השומר החדש, שסיפר על הארגון.
"התחיל בינינו ויכוח לגיטימי ומעניין למה בכלל צריך את הארגון, האם אין משטרה או מג"ב שיעשו את העבודה?" דיין נזכר. "כשראיתי שהוויכוח לא מוביל לשום מקום אמרתי לחבר'ה 'במקום לדבר, בואו נעשה. מי מוכן לשמור פעם בחודש ולאן שישלחו אותנו?' מאז זה התחיל".
בן חיים מוסיף: "שואלים אותנו 'באתם להחליף את המשטרה?' בטח שלא, אבל השמיכה של המשטרה קצרה מכיוון שהיא קודם כל צריכה לטפל בפשיעה, במקרי הרצח, ואתה דורש גם וגם. בסופו של דבר, מה שקורה כאן אמנם חשוב, אבל אין מספיק כוח אדם לטפל, אז מי שמסוגל לתרום בהחלט רצוי כאן".
עוד אנחנו מדברים, ורכב לא מזוהה מתקדם על הציר שלידנו. החבר'ה נדרכו, חשבו שאולי יהיה קצת אקשן הערב. גנוסר, איש השטח של הארגון, הרים פנס והאיר עד שהרגיעו שמדובר בגורם ידידותי ולא עוין. "המכלאה ממול היא כמו גדר של כלא", אבנר, מנהל מרחב צפון בהשומר החדש, הצביע על הרפת בקיבוץ גלעד.
"זה נראה לכם הגיוני שצריך להחזיק את הפרות בתוך גדר אינדוקטיבית שנותנת התרעה אם מישהו נוגע בה? זה רק מראה עד כמה המצב גרוע", הסביר את הפרנויה. "הציר שאנחנו עומדים עליו פרוץ וכל גדר שמנסים לשים - הם חותכים מבלי לראות אותך. מועאוויה נמצאת ממש כאן, כפר קרע גם. כל ואדי ערה והכפרים מונחים לידנו ומספקים גניבה חקלאית, ונדליזם. הם לא איתנו".
"לא מוכן לוותר"
בן חיים פיקד בתחילת שנות ה־90 על חטיבת הנח"ל והזכיר לכולם את "ליל הקלשונים" הטרגי בחודש פברואר 1992. שלושה טירונים מפיקוד הנח"ל נשארו לשמור בדיוק במקום שבו הדלקנו מדורה, ונרצחו על ידי תושבים מוואדי ערה, חברי התנועה האסלאמית.
"זה היה הפיגוע הכי קשה שערביי ישראל עשו אז", בן חיים סיפר. "הם נכנסו למאהל של חבר'ה שנשארו לשמור שבת ורצחו אותם. יש 15-10 אחוזים של שונאי ישראל, אבל לבוא ולעשות הכללה זה לא יהיה נכון, יודע למה? כי אם ערביי ישראל יחליטו לשבות, אתה משותק. בתי חולים, בתי מרקחת. לא תראה משאית אחת נוסעת בכביש. 15 אחוז קיצונים אצלנו ו־15 אחוז קיצונים אצלם יגרמו לכך שכל חיינו נצטרך להילחם. הקצוות מדרדרים אותנו".
אתה מסתכל על החבר'ה שבארצות רבות היו מתעסקים כעת בעיצוב הוורדים בגינה או מוציאים את הנכדים מהגן, אבל בטח לא שומרים על שדות של אחרים. מסתכל על יירוט הטילים שמגיעים מאיראן ושואל אם זה העתיד שמצפה לנו.
"אצל הדור שלנו תיזהר משאלות כמו 'הלנצח תאכל חרב?'" האלוף (מיל') דיין, לשעבר ראש המל"ל, חייך בהבנה. "אנחנו לא היונה עם העלה של זית וגם לא הבטחנו דבר. בעבר שאלו אותנו 'זה לתמיד?' ומה היתה תשובתנו? ככל שיידרש".
רוטנברג, רכז השטח האזורי, ביקש לעזוב את החבורה משום שרצה לבקר שני שומרים מתנדבים שהציב בתחילת הערב בחווה באזור בנימינה למשמרת ארוכה שתימשך עד ארבע בבוקר.
"אני מגיע לשומרים שלנו מדי ערב, עובד שבעה ימים בשבוע", אמר לפני שנפרד. "אם הם באים ביום שישי לשמירה, אין לי פרצוף להגיד 'אני נשאר בבית', כי הנתינה שלהם אינסופית. מתנדב בא כדי שחקלאי יעשה את סדר פסח עם משפחתו, אז ברור שאגיע, לא ביקורת, ביקור".
תא"ל (מיל') בן חיים: "שואלים אותנו 'באתם להחליף את המשטרה?' בטח שלא, אבל השמיכה של המשטרה קצרה מכיוון שהיא קודם כל צריכה לטפל בפשיעה, במקרי הרצח, ואתה דורש גם וגם. אז מי שמסוגל לתרום בהחלט רצוי כאן"
עוד אנחנו מדברים והצטרף אל החבורה המסיירת אמנון דור, איש עסקים תל־אביבי, שהגיע עם רכב שטח. דור, ג'יפאי מתנדב בארגון השומר החדש, מסייר בדרך כלל באזור רמות מנשה, גם משום שרוצים שהמתנדבים יתמחו בשטח ספציפי ויכירו את המודיעין הקיים, מי מהווה שם איום והיכן הצירים פרוצים.
גנוסר, שמכיר חלק גדול מהמתנדבים, קידם בברכה את הסייר הוותיק והסביר שזה החיבור לקרקע ולמדינה שהוציא את אמנון מהבית גם בלילה שבו הטמפרטורה צנחה לכיוון 8 מעלות, לא כולל הרוח המקפיאה.
"אם בצלאל מתקשר ואומר 'אנחנו במצוקה', אז אני משיב 'קדימה' ויוצא מהבית", מודה אמנון. "לפני שנה קיבלנו ממנו טלפון 'יש הצתות בשטחי קיבוץ דביר'. הציתו שם ערימות חציר, אז למחרת הגענו באור יום ואיך שהמתפרעים ראו אותנו הם הסתובבו הלוך־חזור, הלוך־חזור והסתלקו. אני כבר חמש שנים מסתובב בשטחים. תשאל את הפסיכולוגית 'מה זה נותן לי?', אבל כנראה לא נולדה אחת שתוכל לתת את התשובה הנכונה".
הדיווחים על ירי כבד לעבר ישראל המשיכו להגיע ברצף. שאלתי איך מתגוננים השומרים שנמצאים כעת בשטח. "בזמן מלחמה חייב שיגיע אליהם רכז ויסביר על המשימה, על מה שומרים והיכן המיגון הקרוב", הסביר אבנר, מנהל מרחב צפון בשומר החדש. "אנחנו דואגים להיות במרחק של עד חמש דקות ממרחב מוגן. בחוות שסמוכות ללבנון חייבים לשמור בעמדה שיש בה מיגונית, ואין הרבה כאלה. לחקלאים יש מחסור עצום ואנחנו מנסים לארגן להם. התדרוך לשומרים הוא 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'. זה לפני הכל".
חבורת הסיירים יצאה לכיוון "האנדרטה" שמחוץ לקיבוץ גלעד, ערימת גדרות תיל שנותרה בשטח, מזכרת לקילומטרים הרבים שנחתכו בספטמבר שעבר וגרמו נזק רב למרעה. אבנר העריך את המשקל הכולל בעשר טונות של מתכת.
"אתה חייב לעמוד ליד האנדרטה כדי להרגיש את הנפח", בצלאל, מנהל תחום מרחבים בארגון, ביקש ממני. "זה רק חלק קטן מהגדר ובאף מקום לא נתקלנו במשהו דומה. צריך להבין שהם חתכו את הגדר בשני צידי הבזנט כדי שיהיה בלתי אפשרי לתקן אותה. רואה את המצלמות?" הצביע על העמוד הסמוך.
"באותו יום הן לא עבדו, כי כנראה מישהו דאג לכך. הם חתכו בכוונה עד חצי קילומטר מהכניסה לקיבוץ גלעד כדי להעביר מסר 'אנחנו חזקים ואנחנו נשלוט בשטח' - ואכן, מי שפה ישלוט בצפון. תבין, המתנדב הכי מבוגר שלנו בן 87 ואני לא מוכן לוותר. אמרתי שהוא איתנו לפחות עד גיל 100. כל החיים עם ישראל נלחם על מדינתו, ואל לנו לנוח על זרי הדפנה".
אלוף (מיל') עוזי דיין: "אצל הדור שלנו תיזהר משאלות כמו 'הלנצח תאכל חרב?' אנחנו לא היונה עם העלה של זית, וגם לא הבטחנו דבר. בעבר שאלו אותנו 'זה לתמיד?' ומה היתה תשובתנו? ככל שיידרש"
"יש להם סבלנות"
במלחמת המפרץ, ינואר 1991, כשהעיראקים ירו עלינו טילים, דיין ובן חיים היו כבר אנשי צבא משופשפים. דיין פיקד על אוגדה 162 ובן חיים שימש מח"ט הנח"ל. דיין זוכר שהם היו רואים מהבקעה את הטילים ומתקשרים לעורף כדי לוודא שהכל בסדר, ולבן חיים הבומים הנוכחיים דווקא מזכירים את מלחמת לבנון הראשונה ואת הפיצוצים מעל ביירות. "אי אפשר לזלזל בנזק שנגרם ובהרוגים, אבל אומרים שנגמר לאיראנים המלאי ואין יותר טילים, אז הם לא צריכים לירות יותר מעשרה ביום", בן חיים חוזר למלחמה הנוכחית.
"במשך שנים הם נלחמו עם העיראקים, היו להם מיליון הרוגים, אז שיהיו עכשיו שני מיליון. יש להם סבלנות. אנחנו חושבים אחרת מהם. שם זו קיצוניות דתית, ולכן מה אכפת להם? הם יודעים שאם תהיה הפיכה - או שכולם יישבו בכלא או שיוצאו להורג, אז הם ימשיכו להילחם על חייהם".
נעם קרידי, מנהל הבקר של קיבוץ גלעד: "הצרות שלנו מתחילות בהמון גניבות, וזה לא עגל יונק שנולד לפני כמה ימים, אלא חיה שנולדה לפני שנתיים, שאתה משקיע בה זמן, וקם בוקר אחד והיא איננה. עזוב כסף - זה בעיקר הדם, יזע ודמעות שהשקעת"
דיין מקשיב ומוסיף: "בעיקרון אני לא מודאג מהמצב, כי כמו שהיו אומרים אצלנו - 'אין בעיות, יש אתגרים', ואנחנו במקום הרבה יותר טוב מבחינת ההתמודדות מאשר פעם. הבעיה היחידה היא שישראל צריכה אורך נשימה, ובעיקר למצוא דרך להתגבר על הריב הפנימי בתוכנו.
"פעמיים חרבה הממלכה בגלל הריב בעשור השמיני. בראשונה במלחמת האחים בין שבט יהודה ליתר שבטי ישראל ובפעם השנייה בתקופת החשמונאים. הדור השלישי, דור הנכדים, הוא לרוב הבעייתי ורב על מה שהדור הראשון הצליח לגשר. זו צריכה להיות העדיפות העליונה. עם הדברים האחרים אנחנו פחות או יותר נאבקים בצורה טובה".
המלחמה עם איראן תסתיים בקרוב, וגם חיזבאללה יפסיק לירות, כך לפחות כולנו מקווים, אבל הקרב על השטח, שהחל לפני קום המדינה, לא עומד להסתיים. פה לוקחים מטר, שם מחזירים שניים ובזמן שכולנו נצא מהממ"דים יהיו כאלה שימשיכו לפטרל עם פנס וידליקו מדורה למטרות הרתעה, במסגרת מלחמת ההתשה של החזית השמינית. אם לא בקר, יהיו על העצים אבוקדו ונקטרינות, המועדים לגניבה.
"אתה לא יודע במי לחשוד וגם לא מחפש חשודים", הסביר נעם, "כל מה שאתה רוצה זה שיהיה לך עדר לצאת איתו למרעה בבוקר".
