בזמן אמת לא השמיעו אותם ברדיו. עכשיו הם מקבלים כבוד מלכים

"צלילי הכרם היא לא סתם עוד להקה, אלא תופעה תרבותית ישראלית מאוד חשובה. הם היו קול שעלה מהשכונה, מהשוליים, בדרך ארוכה ומפותלת, עד שהפך לחלק בלתי נפרד מהפסקול הישראלי, מהקול הלאומי", פותח ד"ר יניב מזומן. "זה פלא שנוצר מחיבור בין קצוות, סיפור אמיתי על שבירת גבולות".

המציאות הישראלית מזמנת הפתעות זמן ומקום. איפשהו בין העוטף לצאלים, בין רכב צבאי לאבק, מזומן מתפעם מהמורשת של להקת צלילי הכרם ומשבירת חומות תרבותיות. מילואימניק שנלהב מצלילי הכרם זה לא חדשות. אבל כשמזומן לא במילואים, הוא מכהן כמנכ"ל יד יצחק בן־צבי - הגוף שמאחורי מופע המחווה יוצא הדופן ללהקה המכוננת, שיתקיים במוצאי השבת הקרובה במרכז דוהל בתל אביב ושיכלול רשימת אמנים היסטורית, שלא לומר היסטרית: חיים משה, יואב יצחק, ציון גולן, רמי דנוך, יהודה קיסר, רביב כנר, נרקיס, מאיה אברהם וסגיב כהן.

לכאורה, מה למוסד לאומי, מעונב, ירושלמי ואקדמי, שהוקם כדי לחקור כתבי יד עתיקים של קהילות ישראל, ולמוזיקת השמחה העממית שפרצה מכרם התימנים ומשכונת התקווה בשנות ה־70?

מזומן שמח להבהיר שהזמנים משתנים. "עד היום, יד יצחק בן־צבי הוציא כ־1,000 ספרים! זו מציאות, לא מטאפורה". המכון לחקר קהילות ישראל במזרח, שהוקם ב־1947 על ידי בן־צבי עצמו, לימים נשיאה השני של מדינת ישראל, הוא המקום המרכזי לחקר התחום. בן־צבי הבין שעם העלייה לישראל קהילות המזרח יצטמצמו וייעלמו, ומתוך ההבנה שחלק ניכר מהמסורות ומכתבי היד האלה לא תועדו - הוקם המכון. "במשך הרבה מאוד שנים זה מה שעסקו בו במכון, אבל בשנים האחרונות אנחנו נכנסים למחקר של התרבות הפופולרית בישראל. זאת, מתוך ההבנה שהתרבות הזו היא בפירוש חלק מהיצירה של קהילות ישראל, והיא המשיכה והתהוותה כאן בארץ".

מזומן מתאר עולם חדש ונפלא שבו גרה האקדמיה עם השכונה. אם כבר לשבור חומות תרבותיות, יד יצחק בן־צבי לא מסתפק בתיעוד ובשימור פאסיבי. "נכון, אפשר להשאיר את המחקר על צלילי הכרם בכתבי העת שלנו, 'קתדרה' ו'פעמים', אבל אנחנו עושים גם וגם. לכן רצינו ליצור מחווה מוזיקלית ייחודית, מופע עם ערך מוסף מעבר למוזיקה, שיספר את הסיפור הנפלא של להקת צלילי הכרם, והוא מלווה ברקע של תחקיר אקדמי".

השער למדורת השבט

בינתיים מזומן מגיע מהעוטף אל שער הבסיס שלו. דרך הטלפון החורק אני שומע שהש"ג מעכב אותו לבדיקה בשער. אני חושב על הסמליות: המהלך של יד בן־צבי הוא שער שנפתח ושם את תרבות השוליים לשעבר ישירות בלב מדורת השבט הממלכתית.

"היה לנו מופע שנקרא 'צליל מקומי', שגם הוא היה מחווה והוקרה, והוא ישודר ביום העצמאות אחרי טקס הדלקת המשואות", מציין מזומן. קשה לדמיין רגע יותר ממלכתי מזה להעביר בו את המסר - הזמנים משתנים. יום העצמאות, לוח השידורים המרכזי שמוקדש לסלסול שנולד בשכונות.

"למוזיקה הזו יש שורשים עמוקים. זה הסיפור הישראלי הגדול. זה לא רק סיפור מוזיקלי - זה גם סיפור של זהות. זו ההזדמנות שלנו לא רק ללמד משהו, אלא גם להגיד תודה לאנשים שפעלו פה ויצרו תרבות. הם היו בשוליים, ועם הזמן זה הפך למרכז. הם היו דור המייסדים, אבל לא של פעם - אלא של העכשיו".

הש"ג מתרצה ומאפשר למזומן להיכנס, אבל בלי רכבו. יש לו הליכה ארוכה עד שיגיע אל מנוחת הלוחם, אבל מזומן הוא מהסוג שמתעקש לא להתייאש.

תיפוף על פח זיתים

כדי להבין את המסלול הארוך שעשתה צלילי הכרם מהשוליים אל המרכז, ואת המהפכה שבאה בעקבותיה, צריך לרדת מגובה המגדלים אל דרום תל אביב, שכונות כרם התימנים ושבזי של שנות ה־60. היישר אל מגרש הכדורגל שברחוב התבור.

"החיים שלנו היו כל היום כדורגל", נזכר משה בן משה, "בן מוש". באותו מגרש נוצר מפגש פסגה משולש שישנה את התרבות הישראלית. "בכל יום אחרי בית הספר היינו משחקים, ושם פגשתי את יוסי לוי, אתה מכיר אותו בתור דקלון, וגם את אחות גיסו - אהובה עוזרי. אהובה היתה משחקת איתנו, היינו שמים אותה שוערת".

הפסקול שליווה את משחקי הכדורגל לא היה שידורי ספורט ברדיו, אלא צליל השכונה שבקע כמעט מדי ערב מצידי המגרש. ישבו שם שני חברים: משה משומר ודובל'ה (שלמה מורי). מבלי לדעת זאת, לצד מגרש הכדורגל יצרו השניים יש מיש את שכבת היסוד של הפופ הישראלי החדש. דובל'ה תופף על פח זיתים ושר במשך שעות, ומשומר פרט על מנדולינה שהודבקה אליה פומפה כדי להגביר את התהודה שלה, פשוט כי לא היו להם מגברים.

מכאן צמחו השורשים: "צלילי שבזי" ("השובלים")

"שניהם הופיעו ככה, בלי מיקרופון, בלי כלום... והם הדליקו אותי", מספר בן מוש על הרגע שבו נטש את הכדור לטובת המיתרים. "אמרתי למשומר: 'תלמד אותי לנגן ככה'. הוא הסכים, אז קניתי מנדולינה מבן דוד שנסע ללונדון והייתי בא אליו אחרי הכדורגל".

חיים משה: "צלילי הכרם היו בית ספר בשבילי. היינו שרים ביחד, דקלון בית, אני פזמון, התאמנו את עצמנו בקולות. היינו מדברים בעיניים על הבמה. המוזיקה עשתה את שלה, וההצלחה הגיעה וגם לתקשורת. אני לא שוכח את השירים הקלאסיים שלא יימחקו"

בקו התפר שבין מגרש האספלט לחצרות כרם התימנים, יום אחר יום, חאפלה אחר חאפלה שכונתית, תוכננה, עוצבה והוגשמה מוזיקה ישראלית חדשה. לא מזרח ולא מערב, אלא משהו שיכול היה להיווצר רק מהשילוב בין שניהם.

כדי להבין כיצד קרה המפץ הגדול, צריך להכיר את הביוגרפיה של משומר. האיש שהפך לסמל החאפלות בשבזי שאב את ההשכלה המוזיקלית שלו דווקא מאצולת ההתיישבות העובדת. "מגיל 12 משומר היה בקיבוץ שדות ים, שם למד בחוג למנדולינות", חושף בן מוש את נקודת ההתחלה הבלתי סבירה. באקט של חתרנות לא מודעת, משומר לקח את הכלי של ההגמוניה והתחיל לנגן בו את כל מה שהכיר מבית הכנסת, מהשכונה ומהקיבוץ.

בצומת הרחובות התבור והגליל התרחשה תאונה פלאית: שירי הסוכנות היהודית התערבבו עם שירים תימניים, פיוטים התחברו עם שירת עבדים אמריקנית. הכל הלך בחאפלות של דובל'ה ומשומר, משירת הקודש הקהילתית ועד לעצב הקיום האישי. הכל היה הגשר שעימו יצר משומר את שמחת העניים של השכונה.

משומר היה האוצר והעורך של החיבור החדש - הצליל המקורי ביותר של ארץ ישראל. מתוך שקית סופר ישנה, בן מוש שולף פתקי קרטון מהוהים משימוש רב־שנים, עם סימני השתייה ושמן הדמעות שהכתימו את הכתב. הפתקים האלה היו המחרוזות שיצר משומר ושניהלו את החאפלות. כך, על הניירות, "חנה'לה התבלבלה" של אלתרמן התחבר ל"הביאני אל בית היין", ו"בדרך התבור" זולג ל"סימונה מדימונה".

"לפעמים אתה לא הולך לפי המילים, אלא לפי סגנון המנגינה", מפענח בן מוש את הגילוי הגדול. "לפעמים אין קשר במילים, אבל זה באותו סולם, וזה עובד ביחד".

לימים ישתלב גם דקלון, חברו של בן מוש, בצוות החאפלות של דובל'ה ומשומר. יחד הם למדו וביצעו ללא הרף את קטלוג צלילי שבזי הייחודי שמשומר יוצר. אחרי הצבא שני החברים נסעו ללונדון, לנסות את מזלם בעולם הגדול. בלונדון בן מוש החליף את המנדולינה בגיטרה חשמלית, ודקלון הרחיב את הקטלוג התימני לזמר יווני.

"חבל לך על הזמן איך שדקלון היה שר שירים יווניים! אפילו היוונים באנגליה היו נפעמים ממנו, לא מאמינים שהוא לא יווני אסלי", נזכר בן מוש בחיוך.

בתחילת שנות ה־70 השניים חזרו לארץ, תחת השם "דקמוש". הם עלו על וספה - מגבר ומכונת תופים מלפנים, דקלון וגיטרה חשמלית מאחור - וכך נוצרה ניידת שידור לצליל החדש שבקע מכרם התימנים.

סאונד שנצרף באש הטרגדיה והעוני: דקלון מבצע את "אשאל אלוקיי"

הסאונד הזה, שנצרף באש הטרגדיה והעוני, הוא אותו סאונד שעליו מצביע היום ציון גולן, שגם הוא ישתתף במופע המחווה. "דקלון הביא את הניחוח התימני בשירי ארץ ישראל המסולסלים", קובע גולן, ומסמן את היכולת של דקלון לתרגם את בית הכנסת לשפה שהמוני העם יכלו לרקוד לצליליה.

לפני מדורי הרכילות

אני מודה שאני מופתע מהשתתפותו של ציון גולן במחווה לצלילי הכרם, שכן גולן ידוע בהיצמדות שלו למוזיקה תימנית אותנטית, ולא לצליל המיזוגים. "נכון, אני שר תימנית מקורית, ממשיך את דרכו של מורי ורבי אהרן עמרם ז"ל. אבל כששמעתי את צלילי הכרם ואת דקלון ב־1975, פתאום שמעתי שיש מישהו שמחבר את התימנית עם שירים רוסיים ומוזיקה עברית. כך, עם הסלסולים והקול החם שלו, הם סללו את הדרך לכל הזמרים".

גולן התחבר אל דקלון גם ברמה האישית: "כשהכרתי אותו, גיליתי שהוא אחד הזמרים הצנועים ביותר שפגשתי. עד היום הקלטתי 24 אלבומים, הכל בתימנית חוץ מאלבום אחד בעברית, שם כתבו לי יוצרים גדולים כמו אביהו מדינה ונורית הירש. יום אחד דקלון בא אלי הביתה וביקש להקליט את השיר 'נעלה נעלה'. מובן ששמחתי מאוד!"

"הוא ביקש, ברור ששמחתי": דקלון מבצע את "נעלה נעלה"

הצליל המחושמל של כרם התימנים זכה להצלחה מיידית - דקמוש הופיעו ללא הרף, ובכל אירוע שכונתי הם הוזמנו לשמח. בן מוש מספר שבעקבות הביקוש הגדול, בעלי השמחות היו קובעים את זמן השמחה לפי הזמינות של השניים. את הביקוש הגדול לשירים ולמחרוזות החאפלות של משומר מילאו גם רמי דנוך משכונת התקווה ויהודה קיסר מקריית אונו, שהקימו את להקת צלילי העוד.

ד"ר יניב מזומן, מנכ"ל יד יצחק בן־צבי: "יכולנו להשאיר את המחקר על צלילי הכרם בכתבי העת שלנו, אבל רצינו ליצור מחווה מוזיקלית ייחודית, מופע עם ערך מוסף מעבר למוזיקה, שיספר את הסיפור הנפלא של להקת צלילי הכרם - והוא מלווה ברקע של תחקיר אקדמי"

כל תרבות פופ צריכה את "מלחמת האזרחים" שלה. הצ'יזבטרון נגד החישטרון, תיסלם נגד בנזין, ירדנה מול עפרה. ברחובות ובהיכלות השמחה של ישראל בתחילת שנות ה־70, הרבה לפני שמדורי הרכילות ידעו איך לאכול את זה, ניטש הקרב הגדול על מלכות הקסטות: "צלילי הכרם" (דקלון ובן מוש בשמם החדש) מול "צלילי העוד" (רמי דנוך ויהודה קיסר). שתי להקות, שני פסקולים שצמחו במקביל בשכונות, ושני אלבומי בכורה שיצאו כמעט באותו זמן, ושכללו, באורח פלא, כמעט אותם שירים בדיוק.

בצורה משונה, התקשורת של אותם הימים הדירה את הצליל הזה מהפלייליסט הישראלי, אבל אם אפשר לחגוג וללבות את ה"סכסוך", למה לא לתת לצלילים להילחם? המציאות, כידוע, מסרבת להתיישר עם הדרמה המהונדסת. רמי דנוך ויהודה קיסר, לכאורה האויבים המרים של צלילי הכרם, יופיעו גם הם במופע המחווה. דנוך מפרק את מיתוס היריבות באבחה אחת: "דקלון ואני לא היינו צריכים סולחה! הכל חרטא של הצהובונים", הוא יורה.

"היינו שתי להקות מתחרות, אבל לא היה דבר כזה בכל ההיסטוריה של ישראל ששתי להקות ששרות את אותם השירים נשארות לגמרי על המפה. זה היה מיוחד מאוד. תמיד דיברנו 'אהלן אהלן', הכל היה בסדר גמור. היינו מופיעים באותו מתחם אולמות, הם למעלה ואנחנו למטה, ובהפסקה היינו יושבים, שותים, צוחקים. אתה מכיר את דקלון ואתה מכיר אותי - אנחנו דרווישים. אנחנו לא אנשים של מריבות וסכסוכים, אלא אנשים של שלום ורעות".

לאורך השנים, השניים אפילו שיתפו פעולה. "אני אירחתי את דקלון ב־2018 בהפקה שלי, וגם חשבנו לצאת במופע הופעות משותף, אבל אז באה הקורונה וזה לא יצא לפועל. אחרי זה דקלון חלה", דנוך מתמלא צער על מה שיכול היה להיות. "כואב לי הלב עליו", הוא מודה. "הוא פרטנר שלי, כל החיים היינו מקבילים. כואב לי שהוא לא יכול לעשות את מה שהוא יודע לעשות. אני מתפלל בעזרת השם שיהיה בריא".

בסוף שנות ה־70 צלילי הכרם הגיעו למבוי סתום. הם הוציאו ארבעה אלבומים אצל האחים ראובני, והמשיכו לככב באולמות החאפלות ובאולמות האירועים. אך מהצד השני, הם נתקלו בתקרת הזכוכית של התקשורת הישראלית. "למרות הדרישה ההולכת וגוברת של הקהל, עקב רמתם הנמוכה של הטקסטים, העיבודים והליווי - אנו נמנעים לשדר את להקת העוד, צלילי הכרם ואהובה עוזרי", נכתב במנשר פנימי של קול ישראל.

דקלון התייאש ונסע שוב ללונדון, ובן מוש גילה כישרון חדש שמילא את המיקרופון הגדול שהותיר דקלון - חיים משה. השילוב של חיים משה במופע המחווה ללהקתו הראשונה, צלילי הכרם, היה אחת מההברקות של הערב.

חיים, מה אתה זוכר מימיך בצלילי הכרם?

"כדי להגיע לבמות הגדולות, כל זמר צריך לעבור כברת דרך. צריך ללמוד איך להופיע ולדעת לשיר, וצלילי הכרם היו בית הספר הזה בשבילי".

כמה חודשים אחרי עזיבתו, דקלון חזר לארץ והצטרף שוב לצלילי הכרם. וכך, לאורך תקופה, שני ענקי הזמר חלקו את אותה הבמה.

כמה קשה היה להסתדר יחד?

"לא קשה בכלל", משתאה חיים משה על השאלה. "אהבתי להופיע עם דקלון. היינו שרים שירים ביחד, הוא בית, אני פזמון, התאמנו את עצמנו בקולות. היתה לנו כימיה טבעית - היינו מדברים בעיניים על הבמה וגם מחוצה לה. מבחינה אישית, דקלון הוא אדם מדהים, ישר, מצחיק. אני שמח שיש לי הכבוד להשתתף במחווה לאחד מהאנשים הכי חשובים בקריירה שלי, מכיוון שדקלון היה המורה שלי. אני מאחל לו המון בריאות ואריכות ימים".

בתחילת שנות ה־80, אחרי צלילי הכרם, יצאת לקריירת סולו והצלחת לפרוץ בגדול עם המוזיקה שלך. האם ראית שינוי ביחס של ממסד התרבות והתקשורת למוזיקה הזו?

"מבחינתי, כל מה שרצינו ועשינו היה רק לשיר ולשמח אנשים. המוזיקה עשתה את שלה, וההצלחה של הדברים הגיעה אל הקהל, וגם אל התקשורת. אני לא שוכח את השירים האלה, ומדי פעם שר אותם. אלה קלאסיקות, וזה לא יימחק. בסוף, מוזיקה טובה אי אפשר לעצור".

מוזיקה נוכחת בחולות

ואכן, המוזיקה לא נעצרה. "גדלתי בשיכון המזרח בראשון לציון, ואני זוכרת שכשהייתי ילדה הייתי משחקת שם בדיונה", מתפעמת הזמרת מאיה אברהם (46). "חולות וחולות וחולות. ברקע היתה נוכחת המוזיקה של צלילי הכרם וצלילי העוד. זה היה הפסקול של השכונה ושל הילדות שלי. מבחינתי, המופע הזה הוא מתנה גדולה. אלה כל השירים שאני אוהבת, וזה מרגש להחיות את המוזיקה הזו מחדש. זה התחום שלי, זה הבית, המוזיקה המזרחית השורשית!"

איך זה מסתדר לך ככוכבת זמר עכשווית?

"אני מרגישה שאני נמצאת על התפר שבין המקום של פעם למקום המודרני, החדש יותר. עדיין, מושכת אותי האותנטיות של כל הדור ההוא - דקלון, רמי דנוך, אהובה עוזרי. זה עולם של מקור. המוזיקה המזרחית של פעם היתה יותר מזרחית, היום זה יותר פופ. כשאני שרה את השירים האלה, יש משהו קסום במוזיקה שאני מתגעגעת אליו. שלא לדבר על כך שאבא שלי ממש מבסוט ממני כשאני שרה לו את זה".

גם רביב כנר, שיופיע במופע המחווה, ירש את המוזיקה של צלילי הכרם במרחב המשפחתי. "אבא שלי הוא קלידן שעושה הרבה שירה בציבור, ככה שהכרתי את המוזיקה הזו מילדות ותמיד רציתי לבצע את השירים האלה. מבחינתי, זה ללכת בעקבות מי שהשריש בי את כל השירים הללו, והם שירים מדהימים".

כאמן מדור אחר, הזווית של כנר על העבר מוכיחה את התובנה של מזומן - עד כמה הכל התחבר, בסופו של דבר. "פחות נוגע לי העניין של איך המוזיקה הזו התקבלה בעבר", אומר כנר. "כיום, אי אפשר להתעלם מזה שיהודי תימן הביאו מוזיקה אסלית. מבחינתי, היום הכל זה מוזיקה ישראלית. דקלון וצלילי הכרם מזכירים גם תקופות שלא יחזרו, נוסטלגיה ישראלית שאני מאוד אוהב".

רביב כנר: "הכרתי את המוזיקה הזאת מילדותי, מאבא שלי, ועבורי זה ללכת בעקבות מי שהשריש בי את השירים האלה. לי פחות נוגע העניין של איך המוזיקה הזאת התקבלה בעבר. היום היא מסמלת את שיא הישראליות מבחינתי. נוסטלגיה שלא תחזור"

בסופו של דבר, מופע המחווה לצלילי הכרם מסמל את ההתקבלות האקדמית והתרבותית ליצירה של דור המייסדים, בזכות ולא בחסד. בני הדור שהפכו את צליל השכונה לקונצנזוס הביאו את החאפלות השכונתיות כל הדרך מסמטאות הכרם עד ללב הבמות הכי מכובדות של המיינסטרים הישראלי. עבור דור האמנים החדש, המאבק הפוליטי שניטש סביב הצלילים הללו הוא היסטוריה רחוקה. כנר מסכם זאת כך: "מבחינתי, המוזיקה הזאת מסמלת את שיא הישראליות". המטמורפוזה הושלמה לחלוטין.

אך בתוך החגיגה הזו, מהדהד הסאבטקסט של אותה החמצה מלנכולית. דקלון נוכח־נפקד בשל מחלתו, ומשומר כבר איננו כדי לראות את המנדולינה שלו זוכה להכרה אקדמית.

צלילי הכרם מעולם לא חיפשו את האישור של האקדמיה כדי להתקיים. המחווה של יד יצחק בן־צבי היא אולי הניסיון הכן והיפה ביותר של המרכז הישראלי לחבק סוף־סוף את השוליים, ושם, בין שירת קודש, סלסולים ופריטת גיטרה חשמלית, עוד אפשר למצוא את הלב הפועם, היפה והאמיתי של המקום הזה.