היריבות הכי ידועה במוזיקה המזרחית נגמרה בזכות שיר: "חיכינו לזה הרבה"

יום חמישי בבוקר, גבול המדבר, אזור העיר העתיקה באר שבע. דמיינו את כל קלישאות המערבונים, אבל בישראלית. דלת גדולה נפתחת. באור השמש העזה שתי דמויות בודדות מתקרבות, עקבי המגפיים נעמדים בקצה הרחבה. הרוח שורקת חמה, שיר דרומי, מזרחי. על המגדל ליד כתוב "תמוז" בגדול. דו־קרב בצהרי היום עומד להתחיל. תקריב על העיניים, חומות וחמות, מצטמצמות מתחת לכובע כחרכי ירי, ואז המצלמה יורדת מטה, אל קצה הידיים המתוחות. כל אחת מהדמויות אוחזת בתיק שחור ובתוכו כלי הנשק - גיטרה חשמלית אדומה וישנה.

מגזין "ישראל היום": כל הכתבות

"יהודה, מה נשמע?", בן מוש שובר את הפנטזיה המערבונית שלי עם אנושיות חמה וקורנת. "היי משה, מה שלומך", עונה קיסר בהתפעמות צוחקת. למרות השנים הארוכות שעברו מאז פגישתם האחרונה, הם שוקעים מייד לשיחת רוכבים לאחר מרחקים ארוכים. "זוכר את בז'ה מהמועדון בנתניה?", שואל קיסר. "השבוע הייתי בשבעה שלו", עונה בן מוש. "אללה ירחמו", הוא מניד בראשו. השניים נאנחים לרגע, נוסטלגיה עצובה על הזמן שחלף.

אבל שניהם כאן, ובשיא כוחם. תכף הם ינגנו ביחד את "חנה'לה התבלבלה", כמו היה זה רק אתמול שהרכבת מעפולה הגיעה ביום שישי אל העיר והפכה את העולם. מאוחר בלילה אדרנלין היום לא מאפשר לי להירדם. אני רושם לעצמי ביומן - היום הגשמתי חלום ישן, רגע לפני המתקפה הישראלית על איראן ואווירת סוף העולם.

בדיוק 50 שנה חלפו מאז הוציאו השניים את אלבומי הבכורה שלהם. בן מוש מ"צלילי הכרם" וקיסר מ"צלילי העוד". עבור הדור ששכח, או זה שלא ידע, נאמר שזה כמו הביטלס מול הרולינג סטונס, טיילור סוויפט מול אוליביה רודריגו, פוטין מול זלנסקי - מלחמת עולם, גרסת כרם התימנים, בשנות ה־70.

יחד עם אלבום הבכורה של אהובה עוזרי, שיצא ב־1975, יגדירו האלבומים האלה צליל ישראלי חדש - שכונה, ותקווה. בזמנו נחשבו השניים לאסכולות מתחרות, הנציגים הבולטים של שתי להקות שמתחרות על כתר המזרח, אבל האמת היא שקשה למצוא שני אנשים פחות מתאימים לגלם את תפקיד היריבים לחיים.

קיסר ובן מוש מדברים בחמימות גדולה ליד שולחן התקרובת בלובי. בתוך האולפן ההכנות נמשכות. עדן, הבמאי, ממקד עדשות וזרקורים, רן הטכנאי מכוון מיקרופונים וכפתורים. שתי גיטרות גיבסון מיתולוגיות עומדות על סטנד, זו לצד זו. אני נזכר בזמר־יוצר המחאה האמריקני וודי גאת'רי, שכתב על הגיטרה שלו "המכונה הזו הורגת פאשיסטים", וחושב שעל הגיטרות שלהם השניים יכולים לכתוב "המכונה הזו מנצחת גזענים" - ובצדק. אבל למה להרוס גיטרה עם סלוגנים?

יובל חלף מאז הפציעו השניים על במת המוזיקה הישראלית. יחד יצרו בן מוש וקיסר צליל חד, חשמלי ומסולסל. צליל המהפכה הישראלית. נכון, אריס סאן כבר הניח את התשתית היוונית למוזיקה אתנית עם גיטרה חשמלית בשנות ה־60, אבל קיסר ובן מוש היו הרבה מעבר לבנים ממשיכים. הם אלו שחיברו את הטריק מיוון לישראלים יוצאי פולניה ותימן. יחד הפכו השניים למושכי המיתרים הבולטים בדורם - אבות מייסדים לסוגה, סוגה בשושנים.

אריס סאן הניח את התשתית למוזיקה אתנית עם גיטרה חשמלית כבר בשנות ה־60, אבל קיסר ובן מוש חיברו את הטריק מיוון לישראלים יוצאי פולניה ותימן, וכך הפכו למושכי המיתרים הבולטים בדורם, אבות מייסדים לסוגה בשושנים

בקצות אצבעותיהם שחוקות־המיתרים חרוטים תווים שכל ישראלי מהרצליה ועד באקה אל־גארבייה מכיר. רשימת השמות לא נגמרת - דקלון, רמי דנוך, זוהר ארגוב, חיים משה, מרגלית צנעני, ישי לוי, אהרון עמרם, ציון גולן, אייל גולן, אתניקס, שרית חדד, הדג נחש, רביד פלוטניק, ועוד הרבה שמות שתקצר היריעה מלמנות. כל הקולות האלו הסתמכו על עיטורי המיתרים והמנגינות שהפיקו השניים.

ארבע הופעות ביום

רגע לפני מלחמת 12 הימים נפגשו השניים באותו אולפן אחרי 50 שנים מקבילות. הסיבה הרשמית למפגש היא פרויקט חדש בשם "אביב", שנועד לתעד ולשמר את המוזיקה המזרחית־ישראלית. בן מוש וקיסר נפגשו באולפן כדי לספר על מסלול היצירה של חייהם, ולהראות איך הם מנגנים את הסולואים הגדולים. אבל המפגש הזה נועד גם כדי לומר לקיסר ובן מוש תודה. תודה על התווים שיצרו את פסקול חיינו.

גילוי נאות: אובייקטיביות לא תהיה כאן. במקביל, והרבה לפני כתיבתי העיתונאית, אני חוקר וכותב את ועל מוזיקה ישראלית, ובעיקר מזרחית. לפרויקט "אביב" הגעתי כיועץ, שכן זה מה שאני עושה הרבה לפני שתוגמלתי על זה. גילוי נאות גדול יותר הוא לספר שמפגש בין השניים היה חלום ארוך־שנים.

יש כאלו שהתחשמלו מהנדריקס בוודסטוק, יש כאלו מגילמור בפומפיי, ויש את הנער שראה את קיסר מנגן עם זוהר ארגוב בבר־מצווה בבאר שבע, ואת בן מוש מנגן עם דקלון בחתונה בשערייה, והתחשמל כליל מהצליל. עכשיו תדונו בשאלה כמה אובייקטיבים הייתם אם הייתם פוגשים את האלילים שלכם.

בפעם האחרונה שנפגשנו שאלתי את בן מוש מה הוא רוצה שאנשים יידעו עליו. הוא חשב רגע, ובקול מהורהר אמר: "שיידעו שבחרתי במקצוע הלא נכון. הייתי ביישן מדי, שקט מדי, לא ביקשתי הרבה כסף כמו כולם". דיבורו נעצר לרגע, כמו מעכל את דבריו, ובאותו הרגע, מאי־שם, אור בקע בעיניו וחיוך קטן הפציע בשפתיו - "ולמרות הכל, בכל זאת הצלחתי!"

משה בן־משה נולד ב־1947 בשכונת שבזי, ובה גם גדל. מלכתחילה היו לו חלומות אחרים. "כילד לא הייתי חובב מוזיקה במיוחד", הוא מספר. "החיים שלנו היו כדורגל, כל היום כדורגל". במגרש הכדורגל שבקלישר פינת התבור שיחקו איתו גם דקלון ואהובה עוזרי, קשרים שילוו אותו כל חייו.

לצד המגרש צמח גם קשר אחר - החפלות של משה משומר ודובל'ה. "בערבים הם היו יורדים, מופיעים ליד המגרש - חפלה". באחת המסיבות בשכונה משהו נדלק בבן מוש: "זה היה הדבר הכי יפה ששמעתי בחיים שלי. העזתי, ניגשתי אליו, ואמרתי לו: 'משה, תלמד אותי לנגן ככה'". משומר למד מנדולינה וזמר עברי כילד חוץ בקיבוץ שדות ים, והפך למורה הראשון של בן מוש. "הייתי בא אליו אחרי הכדורגל, רואה איך הוא מנגן ועושה כמוהו". כך התחיל בן מוש את דרכו המוזיקלית - ממנדולינה, דרך בוזוקי ועד לגיטרה החשמלית.

כשחזר לארץ הביא עימו לא רק גיטרה אלא גם מכונת תופים - רעיון כמעט מהפכני באותה תקופה. עם חברו דקלון הקים את הצמד "דקמוש", שמאוחר יותר הפך ל"צלילי הבוזוקי מכרם התימנים", ואז ל"צלילי הכרם". רכובים על וספה החלו השניים להופיע בתל אביב. "רק שנינו, הוא שר, ואני מנגן על גיטרה חשמלית ומכונת תופים. ככה היינו עושים לפעמים שלוש או ארבע הופעות ביום".

במקביל לחפלות, לקיסר היה גם רוקנ'רול בלב, והוא היה בכלל גיטריסט רוק. "אנשים רגילים לראות אותי עם ה־335 האדומה, אבל את כל ההקלטות הראשונות שלי עשיתי בכלל עם גיבסון SG, כי זו הגיטרה שעליה ניגן קרלוס סנטנה בוודסטוק"

באותן שנים מוקלטות תיעד בן מוש את השירים שהכיר מהחפלות של משומר, מבלי לדעת שהם יוצרים את שכבת הבסיס של מה שתהפוך למוזיקה המזרחית הישראלית. למרות הביישנות והמופנמות של בן מוש, ואולי דווקא בזכותן, השניים הצליחו לעצב את צליל התקופה במקביל ל"צלילי העוד" של רמי דנוך ויהודה קיסר מקריית אונו.

כאן המקום לספר ולהזכיר למה צריך פרויקט כמו "אביב". כשראיינתי את בן מוש, נפתרה תעלומה רבת־שנים, ובתוכה התגלה אחד האנשים החשובים והאלמוניים בסיפור של המוזיקה המזרחית. במשך שנים לא היה ברור כיצד סיפורה של "חנה'לה התבלבלה" - שיר שנולד כפרודיה תל־אביבית קטנה של נתן אלתרמן, בסגנון פורימשפיל יהודי מזרח־אירופי - התגלגל להיות אחד מלהיטי החתונות, החפלות והמסיבות המזוהים ביותר עם ראשית המוזיקה המזרחית בישראל.

השיר נכתב על ידי אלתרמן בין 1933 ל־1934, כפי שחשף המוזיקולוג פרופ' אדווין סרוסי. הלחן שעליו ביסס אלתרמן את השיר היה ניגון כליזמר ידוע של נפתלי ברנדווין, יהודי יליד גליציה שפעל בארה"ב. בתחילה לא נקרא השיר "חנה'לה התבלבלה", אלא נודע בשמות כמו "דבש וזפת" ו"הוא והיא על הגג", והוקלט בשנות ה־50 על ידי הבמאי והשחקן אברהם ניניו, יליד מצרים. אבל כדי להבין איך שיר מהתלה כליזמרי יידישאי מגיע לחתונות מזרחיות, צריך להכיר את האדם הקדמון של המוזיקה המזרחית - המורה של בן מוש, משה משומר.

משומר, יוצר החפלות בשכונת שבזי, היה הגשר המוזיקלי שחיבר את שירי הסוכנות שהכיר בקיבוץ עם השירים שהכיר מהשכונה ועם הפיוטים מבית הכנסת. כך התחברה "חנה'לה" של אלתרמן עם "הביאני אל בית היין" משיר השירים של שלמה המלך, ועם "אליך אקרא יה" של ר' שלמה זריהן ממרוקו. חפלה בין שלוש יבשות בארון הספרים היהודי, ולכל היהודים היתה אורה ושמחה. זה לא היה השיר היחיד שמשומר העביר בין העולמות הישראליים השונים. הוא עומד מאחורי קטלוג שלם מסוגת השעטנז הייחודית - מ"חסידה צחורה" ועד "אני גדליה" (שמו העממי של "גדליה רבע איש").

מי היה ראשון?

פרויקט "אביב המוזיקה המזרחית" התחיל בשיחת חדר הלבשה בין המנצח ליאור בוקר, יוזם ומנהל הפרויקט, לבין הזמר ליאור אלמליח. "סיפרתי לו שהקלטנו עשר יצירות ערביות קלאסיות כדי שהנגנים יוכלו ללמוד לנגן אותן", מספר בוקר. "שמנו אותן באתר 'מיוזיקו', שמשמש ללימוד נגינה בצורה מתקדמת. אתה יכול לבחור מי מהכלים ינגן איתך, מה תהיה המהירות שינגנו איתך והסולם, ובעצם להשתתף בעצמך בנגינה בתזמורת".

פרויקט הקלאסיקות הערביות היה הצלחה גדולה. "אמרתי לאלמליח שהלוואי שהיה אתר כזה גם למוזיקה הישראלית־מזרחית", ממשיך בוקר. "כמורה ומנהל בית ספר למוזיקה, תמיד התמודדתי עם הקושי למצוא תווים מדויקים, טקסטים מבוארים, חומרים על מלחינים, מבצעים וכותבי המילים של המוזיקה המזרחית הישראלית".

אלמליח התלהב. "זה בדיוק מה שחסר לנו כדי לקדם את התרבות המזרחית", אמר. ״צריך לעשות את זה.
פניתי לאנשי יד יצחק בן צבי (מוסד ממלכתי המתמחה בחקר קהילות ישראל במזרח; ד"פ), ולא עבר שבוע ונפגשנו עם שר התרבות והספורט מיקי זוהר, מסבירים לשר כמה חשוב שנוקיר, נשמר ונתעד את התווים, את המילים ואת המשמעויות התרבותיות הרחבות שמסביב למוזיקה הישראלית־ מזרחית", ממשיך בוקר.

זה לא מובן מאליו?

"כן, אבל לא היה לזה יישום מאורגן בספר התקציב. בדיוק כמו שמשקיעים במוזיקה הקלאסית של מרכז אירופה ובמוזיקת הג'אז של אמריקה, חשוב גם ואף יותר להתייחס למוזיקה המזרחית שלנו, אחת ההמצאות הכי מקוריות של התרבות הישראלית כנכסי צאן ברזל, ללימוד, שימור ומחקר. הראינו לשר התרבות את התכנים ואת התוכנה, הוא קרן ואמר 'אני איתכם' וככה התחלנו להוציא את הפרויקט לפועל".

הקושי היה ההתעלמות מיצירתם. "כששמעו אותנו ברדיו אמרו שזה נשמע כמו מוזיקה מהג'ונגל", אומר קיסר. "לא ראינו גרוש", מוסיף בן מוש. "צילמו אותנו באיזו חתונה, הפיצו את זה כקלטת, ופתאום נהיה תקליט. ואנחנו? לא קיבלנו כלום"

בחודש הקרוב יעלה אתר "אביב המוזיקה המזרחית" לאוויר הרשת. בתוכו יהיו תווים, סרטוני למידה, מילים, היסטוריה ומידע על מיטב שירי הזמר המזרחי בישראל. בשלב הראשון יועלו עשרות שירים, ובשנים הקרובות צפוי האתר לגדול למאות שירים, ובתקווה אף יותר.

"בעיניי, המוזיקה הישראלית היא אחת ההצלחות הגדולות של מיזוג התרבויות בישראל", אומר בוקר. "חשוב שנדע ונכיר את כלל המוזיקה הישראלית, כמקשה אחת. אתר כמו 'אביב' בא לשים את ג'ו עמר ואת אהובה עוזרי לצד אהוד מנור ונעמי שמר. בסוף, הכל זה מוזיקה ישראלית, אין יותר מוזיקה של ישראל הזאת וישראל הזאת. הכל של כולנו".

בינתיים, באולפני "תמוז" בבאר שבע, בן מוש וקיסר מתיישבים זה מול זה. אני מבקש מהם שינגנו משהו ביחד. השניים נבוכים. פרט לאיזו הקלטה נשכחת, שני המאורות הגדולים אף פעם לא ניגנו ביחד. "אבל שניכם ניגנתם את חנה'לה התבלבלה באלבומי הבכורה שלכם!". השניים מחייכים חיוך דק. אלתרמן, משומר, צלילי הכרם, צלילי העוד - אחרי 50 שנה אפשר להשאיר את הוויכוח מי היה הראשון, ושל מי השיר הזה בכלל, הרחק־הרחק בעבר.

באלגנטיות של אקדוחנים ותיקים השניים מניחים את מקטרת השלום ביניהם, ובלי חזרה או הכנה הם מסתכלים זה על זה ומבצעים את השיר יחד, בצורה נהדרת ומעוררת השתאות. פה ושם שומעים איך לכל אחד יש את הסטייל שלו. יהודה הרוקיסט, בן מוש היווניסט. אבל היחד שלהם מפעים וגדול מסך חלקיו. זה רגע ישראלי נדיר, חד־פעמי. אני מחזיק נשימה ומתפלל שהמצלמות והמיקרופונים יתעדו את זה ללא תקלות.

צלילי הנפש

את הקריירה המוזיקלית שלו יהודה קיסר התחיל מאחורי מערכת תופים. "הייתי ילד שובב", הוא צוחק כשהוא מספר על הפציעה ברגל שהשאירה אותו צמוד למיטה, וש"בזכותה" עבר לגיטרה שהביאה לו אחותו. זה היה פרק הפתיחה של אחת הקריירות המרתקות והחשובות במוזיקה הישראלית. מהרדיו ומתקליטים של אהרון עמרם שהיו בבית קיסר לימד את עצמו תווים ראשונים בשכיבה. הפריטות הראשונות שנעשו מאולתרות - קיסר הלחין את גורלו עשרות שנים קדימה.

אהרון עמרם שמע את קיסר בן ה־14 מנגן תימנית על גיטרה חשמלית בחתונה משפחתית. אבל במקביל לחפלות, לקיסר היה גם רוקנ'רול בלב, ולמעשה הוא היה בכלל גיטריסט רוק. "אנשים רגילים לראות אותי עם ה־335 האדומה, אבל אתה יודע שאת כל ההקלטות הראשונות, ואת זוהר, עשיתי בכלל עם גיטרה גיבסון SG? יודע למה? כי זו הגיטרה שעליה ניגן קרלוס סנטנה בוודסטוק. ראיתי אותו והשתגעתי מהצליל הזה".

קיסר: "הזמינו אותי פעם לאולפן של יצפאן והתארח שם גם ג'ו עמר, אדם שאני מעריץ, אז הצגתי את עצמי בפניו. הוא הסתכל עלי ואמר 'אתה זה שעשית לי מהשירים דיקסו?'. הוא לא ידע להגיד דיסקו. אמרתי לו 'ג'ו, זה לא אני, זו הקידמה"

הקיסר הצעיר התפרנס מנגינה בלהקות חתונות שנדרשו להיות רדיו נייד ולשלוט בכל סגנון - רוק, יוונית, דיסקו, קרידנס, הביטלס ובלאק סבאת'. "בסולו המפורסם של 'סוד המזלות', לדוגמה (הוא תופס גיטרה ומדגים), הושפעתי מ'אמריקן וומן' (של הלהקה הקנדית The Guess Who, מ־1970; ד"פ) - הנה, תשמע".

ההשפעה של הרוק והבלוז ניכרים היטב בנגינה של קיסר, השוקד בימים אלו על פרויקט מרתק. "אני מחבר ביחד את השירים שגדלתי עליהם ואת השירים שגידלתי. 'בית השמש העולה' הופך ל'בדד', ו'שבחי ירושלים' מתחבר ל... עזוב, אני אשאיר את זה בסוד", הוא צוחק.

גם בן מוש, שנודע במשך שנים כמלך בגיטרה גיבסון רבע נפח 345, הגיע לכאן עם גיטרה גיבסון SG, כמו של קיסר. "עם השנים נהיה לי קשה לעמוד עם הגיטרה הכבדה הזו והייתי צריך גיטרה קלה יותר, מה לעשות", הוא צוחק. זה לא משנה. כשהוא מתחיל לנגן, שומעים שהצליל לא מגיע מהגיטרה או מהמגבר אלא מהנפש.

"אתה מוציא מהגיטרה צליל חד כמו בוזוקי, מתפתל כמו ריקוד תימני, ושמח כמו הבריזה של שכונת שבזי", אני מתפייט באוזניו. "זו המסורת שהתחברה לה מכל תפוצות ישראל אי־שם ברחוב התבור פינת קלישר", בחיוך הוא מוריד אותי מהעולמות העליונים. "יאללה, בואו נזדרז, אני גבאי של בית הכנסת, צריך להגיע בחזרה, לפתוח למתפללים".

בן מוש וקיסר מספרים, כל אחד בתורו, על הצליל שלהם ועל ההשפעות, מדגימים כיצד לנגן את הסולואים הגדולים של חייהם, וחולקים חוויות מהקריירה שלהם כמפיקים וכנגנים המפורסמים ביותר של המוזיקה המזרחית בישראל. הכל יעלה לאתר "אביב המוזיקה המזרחית", אבל בכל פעם שהצלילים שלהם בוקעים מהמגבר, מישהו או מישהי שחולפים בחוץ מתמגנטים, פותחים את הדלת ומנסים להבין מה בדיוק קורה כאן, באולפן.

ליאור בוקר, מנהל "אביב": ״המוזיקה המזרחית היא אחת ההצלחות הגדולות של מיזוג התרבויות, וחשוב שנכיר אותה כמקשה אחת, עם ג'ו עמר ואהובה עוזרי לצד אהוד מנור ונעמי שמר. אין מוזיקה של ישראל הזאת וישראל הזאת"

קיסר מספר איך הופיע עם כל זמר אפשרי - מזוהר ארגוב ועד אתניקס. "פעם אחת באולפן של יצפאן התארח ג'ו עמר, ואני מעריץ אותו מאז שהייתי ילד, אז הצגתי את עצמי, והוא הסתכל עלי ואמר: 'אה, אתה זה שעשית לי מהשירים 'דיקסו?'. הוא לא ידע להגיד דיסקו. אמרתי לו: 'ג'ו, זה לא אני, זו הקידמה".

אבל אותה קידמה עצמה גם מחקה אותם. "לא חיפשו אותנו בטלוויזיה", אומר קיסר. "לקחו את המוזיקה, אבל שכחו את האנשים". אז כן, מאחורי הצלילים מסתתרים גם הרבה כאבים. תרמיות, הקלטות פיראטיות, קרדיטים שנמחקו, תמלוגים שלא שולמו, ובמקרים מסוימים - כמו עם משומר - מחיקה כמעט מוחלטת מההיסטוריה. הקושי הגדול היה עצם ההתעלמות מיצירתם כראויה.

"כששמעו את השירים שלנו ברדיו, אמרו שזה נשמע כמו מוזיקה מהג'ונגל", אומר קיסר. "לא ראינו גרוש", מוסיף בן מוש. "מי שצילם אותנו באיזו חתונה הפיץ את זה כקלטת - ופתאום נהיה תקליט. ואנחנו? לא קיבלנו כלום".

לשפשף את העיניים

המוזיקה הזו, שנולדה משילוב הרחובות והמסורת, משמחות עממיות ומשכונות מצוקה, הודרה במשך שנים מהקאנון התרבותי. נחשבה בעיני רבים ל"זבל שלא ברא השטן". אך לאט־לאט, ובדיעבד, סדרות דוקו כמו "ים של דמעות", ערוץ "בריזה", הספר "מלחמתרבות" של אילן שאול, הספר "כשהגיטרה מנסרת שיר געגועים" של פרופ' מוטי רגב, הספר "מהפכה של שמחה" (שאני בין כותביו) ועוד שלל פרויקטים אחרים, חשפו את קרעי הסיפור הגדול והעושר התרבותי שהגיח לעולם אחרי שנים בשוליים.

"אתה מוציא מהגיטרה צליל חד כמו בוזוקי, מתפתל כמו ריקוד תימני, ושמח כמו הבריזה של שכונת שבזי", אני מתפייט באוזני בן מוש, והוא אומר: "יאללה, בואו נזדרז, אני גבאי של בית הכנסת, צריך להגיע לפתוח למתפללים"

רגע לפני המלחמה מול איראן אני חושב על הצילום המשותף של קיסר ובן מוש. רגע יפה כל כך של פיוס, לא רק בין שני מוזיקאים, אלא בין המוזיקה המזרחית לבין עצמה. בין מה שהיה למה שהפכנו להיות. לאחר המלחמה אני מתעדכן שקיסר קיבל את פרס מפעל חיים של אמ"י. אני מברך אותו בהתרגשות, אבל קיסר מתקשר בשביל דבר אחר - "תגיד להם שהם היו צריכים לתת גם לבן מוש", הוא אומר, "ואם לא השנה, אז שיעשו את זה בשנה הבאה".

אני מקווה שהאנשים שצריכים קוראים את זה ושהדרוש תיקון יתוקן. אבל אני לא מופתע מהרעות של קיסר, שכן כבר ברגע שהשניים החלו לנגן יחד היה ברור שמה שמניע אותם, ומה שמחבר אותם, מה שגורם להם לשמוח באמת, זו המוזיקה היפה שהם יצרו, כל אחד בנפרד, לאורך השנים. עולם פרטי שבקע מנפשם דרך האצבעות והחשמל והפך לנחלת הכלל. תווים חרוטים בנפש האומה.

רגע אחרי שהשניים מסיימים לספר על עשורים של היסטוריה, של תרבות ושל מהפכה, האורות כבים. אני עדיין משפשף את עיניי ומצלם בלי הפסקה, כדי לראות שהרגע הזה אכן קרה. השניים משועשעים, אך הדרך קוראת להם. מי לעוד הופעה ומי לעוד תפילה בבית הכנסת. הגיטרות נארזות בזהירות ובאהבה. קיסר אומר לבן מוש: "חיכיתי לרגע הזה הרבה זמן". בן מוש מחייך ומשיב: "גם אני. הגיע הזמן שננגן ביחד, ולא רק שישוו בינינו".