אחד משירי הפורים הפופולריים ביותר הוא "חייב איניש". זהו הלחן הקצבי והמתלהט למילים התלמודיות, הארמיות במקורן, "חייב אדם להשתכר בפורים עד שלא יידע בין ארור המן לברוך מרדכי". הפזמון, "עד ד... עד ד... לא ידע" (שכשהייתי קטן הייתי בטוח שהוא מספר על אחד בשם עדה שפשוט לא ידע, בסגנון "רחמים לא ידע"), הפך להיות עבורי ועבור רבים הפסקול הרשמי של החג הזה כמעט.
השיר כל כך ותיק וכל כך מובנה, עד שמעודי לא טרחתי לבדוק מה מקורו. כמו דברים קבועים וידועים נוספים, הוא פשוט היה שם. כשאני מקבל נקטרינה, אני לא שואל את עצמי מי החקלאי הסוטה שתקע שזיף לתוך אפרסק ובנה על זה שייצא משהו - אני פשוט אוכל אותה.
אז גם את "עדהעדה" שרתי ורקדתי, עד ליום שבו הצטרף למשפחתנו בן דודי עמנואל, ובאחד המפגשים מישהו הצביע על אבא שלו, יעקב, וסיפר בנונשלנטיות שהוא זה שהביא לעולם את "חייב איניש".
הרב ד"ר יעקב (קאפל) רייניץ, הוגה מוכר ודמות חינוכית ידועה מאוד בעולם הדתי, הוא איש מרתק, מחבר פורה ומספר סיפורים נפלא. בשנות ה־50 הוא היה רב ומחנך בישיבת כפר הרא"ה, וכשהגיע פורים הוא שידך מנגינה קצבית שהכיר מילדותו בבודפשט למילים "חייב איניש" - וכל השאר באמת היסטוריה.
ואני זוכר שכששמעתי את זה, הדמות שלו גבהה בעיניי באיזה 12 קומות. לא בגלל הקרדיט על היצירה. מי שישמע, לקח מנגינה וחיבר למילים. הרי כל חזן עושה את זה 20 פעם במהלך כל תפילה (פעם, בהיותי חזן, שרתי פיוט שלם במנגינת "סימונה מדימונה"). ההערצה נבעה קודם כל מזה שזה יושב כל כך טוב. כל כך מדויק. החלק הראשון מתאר את התהליך ואת התמשכותו, ואז השיא, ההתפוצצות של ה"עדהעדה", וממנה להתרסקות האיטית. חבל שאין עוד איזה זנב קטן שמוקדש להנגאובר.
אבל בעצם זה הרבה יותר מזה. זה ההלם התרבותי המוחלט שתוקף אדם ברגע שהוא מבין שנתון קבוע כלשהו הוא לא מובן מאליו. פעם הוא לא היה, ואז גורם כלשהו גרם לכך שהוא יהיה. והגורם הזה הוא איש כמוהו. עם דמעות וצרבת, מאוויים ורצונות ועפעוף לא רצוני לעיתים. ואם הוא ממש עומד מולו, והוא יכול לגעת בו - זה פשוט מרגש מאוד.
למה אוכלים פופקורן בקולנוע? שמעתי על זה כמה הסברים, כלכליים באופיים. זה הרי התחיל באמריקה, אז זה חייב להיות קשור לכלכלה. אבל פעם נדרשתי לשאלה הזאת, כשנשאתי דברים בטקס מתן פרסים ליוצרי קולנוע בבית הספר "מעלה". התשובה שלי היתה מדרש: פופקורן הוא מאכל מאוד־מאוד ותיק. האנושות ניזונה מתירס כבר אלפי שנים. מעוד פודקאסט מוצלח של דורון פישלר למדתי שאת הפופקורן מייצרים רק מזן מסוים אחד של תירס, שקליפתו קשה ותוכו מכיל מים, וכך המפגש שלו עם השמן הרותח מייצר את הפיצוץ הזה. לא משנה עכשיו איך בדיוק. פישלר לא ידע להסביר מי המציא את המאכל הזה, אבל אני זוכר שבמדרש שלי אז תיארתי מה היה, לדעתי:
אינדיאני אחד יצא מהוויגום שלו בשעת צהריים, וביד הוא החזיק קופסה עם גרגירי תירס. הוא בכלל היה בדרך אל פאתי החצר, כדי לדוך אותם במדוכה ולייצר אבקה שהאמין שמסוגלת לחטא פצע בירך של העיזה שלו.
אבל בדרך הוא חלף מעל סיר של שמן שהיה שפות על האש כדי לטגן בו צפרדע, ואז, בעודו מביט בשמן, נפל גרגיר אחד מהקופסה לתוך השמן, ופתאום - בום! הבחור - נקרא לו "בוהלה", שזה "אאוריקה" בנאוואחו - עמד מול הגילוי של החיים שלו. אז איך זה קשור לקולנוע? כי עקרונית, הוא היה יכול לעצור כאן ולהמשיך למדוכה ולפצע של העיזה. אבל במקום זה, הוא שפך את כל הגרגירים לשמן, לקח את השק של הפופקורן והתחיל למכור שקיות קטנות ממנו במרכז הכפר.
גם סיפור טוב של יוצר טוב יכול לדהות ולהישכח, ויכול - אם יש חזון וכישרון (וקרן שמאמינה בו) - להפוך ל"האזרח קיין". עד כאן הדרשה, שתודו שהיא מוצלחת מאוד.
אבל מה שאותי מעניין זה: מי הוא? מי האיש הזה? הרי ברור שבסופו של תהליך יש איש אחד - ממש אחד! - שהמציא את זה. כמו ר' קאפל שהמציא את "חייב איניש". כמו אביהו מדינה שהלחין את הכל, אף על פי שכתוב על זה "לחן עממי". כמו שאת "אחלה" ו"סבבה" ו"אוקיי תשכח מזה" מישהו המציא. ממש מישהו, או מישהי, יצור אנוש אחד. כמו הראשון שחשב על החביתה. או על ביצת העין. או על העין ההפוכה! איזה גאון מתוק.
פעם דבר מסוים לא היה, ואז מישהו גרם לכך שהוא יהיה. והמישהו הזה הוא איש עם דמעות וצרבת, מאוויים ורצונות ועפעוף לא רצוני
וזה רלוונטי לי השבוע, כי ממש השבוע ארקוד בחתונה של נעמה, בתם הקטנה של חבריי. נעמה היא מהנדסת בגוגל, ופעם כתבתי עליה כאן. זה היה כשגיליתי שכחלק מצוות קטן, היא אחראית באופן אישי על איזה פיצ'ר בגוגל שאני משתמש בו ממש יום־יום. וחשבתי אז שחייבים להמציא ברכה לסיטואציה שבה אתה פוגש מישהו כזה, כי זה נראה בעיניי כאיזה מפץ טבע עצום, ולא ייתכן שלא תהיה לך ברכה מיוחדת.
אז הנה - השבוע מצאתי ברכה: מזל טוב, נעמה ואביב. שיהיו לכם חיים טובים ומלאי גילויים וריגושים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
