הוא לא גאון, הוא לא מיוחד. אבל בסוף הוא יציל את המדינה

אנשים משלמים היום עבור ההזדמנות לשבת ולשמוע נוסחה לפתרון משהו. אני זכיתי בזה מן ההפקר, חינם אין כסף, ותוך כדי חוויה מפוקפקת ומחכימה התמלא ליבי בחום - כי ידעתי שאני עומד לחלוק עימכם את כל הטוב הזה. הסכיתו.

זה היה בראשית השבוע. נקלעתי שלא בטובתי למוקד עיכוב תעבורתי מהסוג המוכר לכל נהג בשם הלעז הקצר "פלונטר", או בשם העברי הארוך יותר: "למה לא חילקו בחינם אמצעי מניעה בשכונה של אמא של האידיוט שהחליט לצאת מהנתיב שלו ולעקוף דרך הנתיב הנגדי בכביש צר מאוד ועמוס מכוניות?". אני יודע שהשם ארוך מדי לתיאור תופעה תעבורתית, אבל אין דרך קצרה יותר לומר זאת, וגם ביליתי שם השבוע יותר משעה, אז לסתום בבקשה.

ארד לפרטים, אף על פי שכל אחת ואחד יודעים במה מדובר: כביש צר מדי, כלומר הוא סלול ברוחב סביר, אלא שגולם כלשהו החליט לאפשר חניה בשני צידיו ולא לאסור אותה בהחלט, ולהותיר רק מקום במשורה עבור נכים וכלי תחבורה ציבוריים. ועל כן, הוא מתפקד רוב הזמן ככביש די נוח, עד שנוצרת סיטואציה של עומס - ואז, בתוך שתי דקות הוא הופך להיות גוש מכוניות.

מכירים? יופי. לכל אחד יצא כבר להיתקל בזוויות האלה. זה קורה בחניונים הומים, כשכולם רוצים להחנות קרוב. זה קורה בתום משחקים ואירועים. לנו זה קרה במקום שכל ירושלמי מכיר, לצערנו - העלייה להר תמיר שבהר המנוחות, בשעה שמתנהלת שם הלוויה (ואז זה הרבה יותר מסובך, כי לא יפה לצעוק ולקלל).

גשם זלעפות, טור מכוניות יורד. מכונית חונה, מפריעה, מישהו פונה כמעט בהיסח הדעת לנתיב הנגדי. בום - חסימה. הוא מנסה לתקן, אבל מישהו כבר הגיע מאחוריו. מנסה ימינה. חסום. זהו, נגמר. פלונטר. כמו פאזל הזזה: ברור לכולם מה היעד, אבל ההגעה דורשת תיאום ותכנון ומבט־על. צפצופים ובלגן ותחנונים. ובבקשה, ויש לי משמרת. וזווווווווז, לאן אתה נדחף, ועצבים.

מרגע זה מתחיל הקסם. לשמחתי, היה לי השבוע די הזמן ומצב הרוח לעקוב אחריו באופן פרטני, לנתח אותו וללמוד ממנו את תורת התרת הפלונטרים, שנכונה לכבל של מטען, לשרשרת על הצוואר, לפקק בכביש - ולמדינת ישראל. הכל בדיוק אותו הדבר.

זה כמו פאזל הזזה: ברור לכולם בכביש מה היעד, אבל ההגעה דורשת תיאום ותכנון ומבט־על. במקום זה יש צפצופים ובלגן ותחנונים. ובבקשה, ויש לי משמרת. וזוז, לאן אתה נדחף, ועצבים

א. תמיד יש סיבה ראשונית, קמאית לבעיה. בכביש אלה התשתיות. כמעט תמיד אפשר לפתור את זה מראש בחצי דקה, אבל מישהו התרשל. או מתרשל בכל בוקר. כביש שמשרת מספר מכוניות מסוים ומעלה - לא יכולה להיות בצידיו חניה בניצב, כי המכוניות לא תוכלנה לצאת. תודה ושלום. זאת לא תורה כל כך גדולה. מצד שני, אי אפשר לאסור חניה, כי זה הר ואנשים צריכים להגיע! מצוין, תחשבו על זה כשמקימים את המקום.

ב. אבל עזבו את הבראשית, אנחנו כבר בתוך הסיטואציה. דמיינו שכל אחד מהנהגים היה מרוכז לא בצורך שלו לצאת מהפלונטר, אלא בצורך שהפלונטר ייפתר. התוצאה, אגב, היא אותו הדבר בדיוק. אבל דמיינו שזה היה כיוון המחשבה. זה אומר, למשל, שאם הנתיב שלך עומד ואתה מזהה פרצה בנתיב הנגדי, אתה לא ממהר לחטוף אותה, כי בעוד רגע הצעד הזה יתקע את כולם פי מאה. הסעיף הזה בעייתי, כי הוא מותנה בזה שכולם, ממש כולם, יחשבו אותו הדבר. אין סיכוי.

ג. בסוף זה תמיד נפתר, ותמיד באותה דרך. איש אחד, זה שנראה הכי פחות מתאים לתפקיד, יוצא מהאוטו, ולא צועק ומתחכם - אלא מתחיל בסבלנות לפתור את הפאזל. הולך ברגל הרבה, בגשם שוטף, ומתחיל לדבר יפה. אין לאן לעלות, לא יעזור לך, חסום. בוא, סע קצת רוורס, בואי, קחי קצת ימינה, יפה, תודה. עכשיו אתה. לא, לא, לא! חכה שנייה, תן לו קודם לצאת. יופי, יופי. היי, אתה, תעצור פה רגע את כולם, אני רץ לאוטו שלי.

ד. וזהו. נפתח. זה הליך שבדרך כלל לוקח פחות מחמש דקות, והוא לא כרוך בשום דבר. רק באיש אחד שיוצא מהאוטו והולך בגשם. לא יוצא כדי לצעוק ולחלץ את עצמו ואת מכוניתו, אלא יוצא מתוך כוונה לפתור את הבעיה הכללית. בסופו של דבר, העולם נחלק לשני סוגים: אלה שכשיש פלונטר מכוניות יושבים באוטו ומחכים שזה ייפתר, ואחד שיוצא מהאוטו ומנסה לפתור. או שניים. לא צריך יותר מזה. הרי אם כולם ייצאו מהאוטו וינסו לפתור - הם לא יצליחו, כי לא יהיה מי שיזיז את המכוניות. צריך אחד שמנהיג, ורבים שמבינים את צורך השעה, חושבים קולקטיבית ומשתפים פעולה.

זהו. זאת כל הנוסחה. כמה פשוט. ואתם יודעים מה הכי יפה? שבלי הבחור הזה, שבסך הכל מנפנף קצת בידיו ואומר "עוד, עוד, יש לך, יש לך", זה לא היה קורה לעולם. ומה עוד הכי יפה? שהוא לא איזה גאון, ולא איזה מבין גדול בנפש האדם. סתם איש פשוט שרוצה כבר להגיע הביתה ולאכול מרק, ורק בזכות כמה דקות שלו בגשם עוד הרבה אנשים הגיעו הביתה ואכלו מרק.