סיאטל יפהפייה. רחובות רחבים נקיים, מגדלי זכוכית ולצידם בנייני לבנים חומות, עליהם כתובות דהויות, פרסומות בנות שבעים, או שם החברה שמכרה שם נעליים או טבק ללעיסה בתחילת המאה הקודמת. קר על הטיילת, אולי שבע מעלות, אבל רואים רחוק רחוק עד הרי האולימפיק המושלגים. מאז שנחתנו כאן, התחושה היא שמישהו ניקה לי את המשקפיים. הכל חד וברור וצלול. האוויר חריף ושקוף. קיטור יוצא מהארובות מאחוריי, משפחות עם ילדים בגן השעשועים. גבר במכנסיים קצרים עושה מתיחות על הדשא.
לפני הכל, אני עדיין קצת מתקשה להאמין שהצלחנו. שעשינו את זה. שלא רק עלינו על המטוס, הוא גם המריא, והתרחק מספיק כדי שאי אפשר יהיה כבר להסתובב ולהחזיר אותנו הביתה, למצב הרגיל שבו כל מיני אנשים מנסים להרוג אותנו. יכול להיות שזה קשור לזה שבשבועות שלפני הטיסה אמרתי "חמסה" ו"טפו" יותר פעמים ממה שאמרתי בחיים וגם זרקתי בהיסטריה לפח ספוגית איפור משומשת שמצאתי, שהייתה שייכת למאפרת שכעסה עלי פעם, כדי שלא תפתח עלי עין. הספוגית, כלומר. יכול גם להיות שזה קשור לסיבות ארציות יותר כמו דונלד טראמפ או ביבי.
כך או כך, נחתנו פה בשבת בצהריים, אחרי מסע של 21 שעות, אספו אותנו משדה התעופה ואני ניסיתי להבין מה יהיה אקט גדול יותר של נדיבות כלפי בן הזוג: לתת לו לשבת מאחורה עם הילדים המשוגעים מעייפות, או לתת לו לשבת מקדימה ולהצטרך לעשות סמול טוק עם הנהג כל הנסיעה.
אני דור שלישי, חרדתית, נו. ככל שיש לי יותר כסף, ככה עמוק־עמוק בלב, מה שאני באמת רוצה זה להמיר אותו לזהב, להתיך ולשים בשיניים, כדי שנוכל לקנות איתו כבשה במקרה הצורך
הגענו לאירבנב שבחרנו לנו מבעוד מועד. אני, כמו תמיד, רציתי מלון, כי בכל אירבנב אני בסוף מוצאת את עצמי מנקה, אבל בן הזוג העיר ובצדק שלבלות עם הילדים שלי 21 שעות רצוף ואז להמשיך לבלות איתם בחדר מלון של 21 מ"ר, יסתיים בבכי. של כולם. לבן הזוג ולי יש שתי מתודות שונות לחלוטין לבחירת אירבנב. אני בגדול מחפשת מקום זול ונקי. תחשבו פנסיונרים של בזק. תחשבו בית הארחה בקיבוץ. תחשבו מלון שלושה כוכבים בדוברובניק. אף אחד לא סוחב לך את המזוודות, אין בריכה, אין שירות חדרים. לארוחת בוקר מגישים קרואסון קר ואם מפנקים אז ביצה קשה מחוממת. כזו אני, צנועה. כלומר קמצנית.
דור שלישי, חרדתית, נו. ככל שיש לי יותר כסף, ככה עמוק עמוק בלב, מה שאני באמת רוצה זה להמיר אותו לזהב, להתיך ולשים בשיניים, כדי שנוכל לקנות איתו כבשה במקרה הצורך. למרבה המזל, היקום הפגיש אותי עם עזר כנגדי, אדם שמסוגל להזמין ארוחת צהריים שלישית, במקרה שהשתיים הראשונות לא היו כל כך טעימות לו. מי שדואג להזכיר לי שמה שמהנה בחופשה, הוא להיות בחופשה. שואם אני רוצה שהילדים יתנו לי לנוח, זה לא הגיוני לצפות מהם לשחק קלפים בנחת בחדר השני, מהסיבה הפשוטה שהם מעולם לא עשו את זה. במקום זה אפשר ללכת לטארגט ולקנות להם איזה צעצוע מטומטם בכסף שבניתי עליו לשיני זהב. הגדולה בחרה קופסה מלאה בחפצים זעירים תמוהים: קופסת קורנפלקס שהיא חד קרן, תמנון אוכל ראמן, כוס קפה כועסת וכד׳. הקטן קיבל נחש על בטריות והוא כרגע ישן איתו מחובק.
אכלתי פסטה עם גבינה. חביתה עם גבינה. צ׳יפס עם גבינה. גבינה. הלכנו לשוק וקנינו את כל סוגי פירות היער הידועים לאדם, אכלתי את כולם. בראשון בערב, העיר לראשונה התעוררה מסביבנו לחיים. הקבוצה המקומית ניצחה בסופרבול. כל מה שאני יודעת על פוטבול, אני יודעת מטיילור סוויפט, אבל הנחתי שיעצרו את התנועה, שאוהדים שיכורים בלי חולצה ישירו ברחוב, שיהיו זיקוקים, שיפריעו לנו לישון, שלפחות משלוח הסושי שלנו יאחר. חוץ מכמה צפירות מנומסות, לא קרה הרבה.
כמו בכל ביקור כאן, אמריקה מכאיבה לי קצת. הרבה אנשים צעירים במסכות קורונה. כולל באוויר הפתוח. מזמן אין בסיאטל מגפה, אבל הסכסוך העמוק בין השמאל לימין, הפך את המסיכה להצהרה סמי-אופנתית: "אני אזרח אכפתי. אני דואג לחלש. יש לי מודעות חברתית". במבט חטוף מאוד נדמה לי שהם פשוט מעדיפים שלא יראו להם את הפנים. המדריך באקווריום החזיק בובה של צב ושר לילדים בני שלוש שישבו סביבו במעגל, כמה חשוב לא ללכלך את הים בפלסטיק. בחוץ, על השדרה, הסתובבו עשרות חסרי בית, בשיער מלוכלך וכפכפים.
מוזיקאי של אנשים
יש מוזיקאים של מוזיקאים ויש מוזיקאים של אנשים. הסוג הראשון יוצר מוזיקה שמעוררת השראה, התפעלות והערכה מצד מוזיקאים אחרים. מוזיקה עשירה, מקורית ומורכבת,לעיתים מורכבת מדי, עבור אנשים שלא דוברים את השפה.
הסוג השני יוצר מוזיקה שסוחפת קהל, שכיף לשיר בזיופים בקריוקי, שירים שמעליהם מרחפת הילה קטנה, שמלאה בזכרונות, ריחות ורגשות של המון אנשים. מתי כספי, לטעמי, הוא המוזיקאי הישראלי הראשון והאחרון (לפחות בינתיים) שהצליח להיות שניהם. יהי זכרו ברוך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו