אמצע שנות ה־90, בוקר יום ראשון, מדרחוב אשדוד. נשים וגברים מכל תפוצות העיר שלצד הים שעטו במהירות ברחובות עם סירים גדולים בידיים. בתוך הסירים היו שאריות "סחינא", "צ׳ולנט", או סתם חמין בעברית. הסיבה למרוץ ההזוי היתה "יורם 2001" - די.ג׳יי ידוע בעיר ושדרן רדיו בתחנת הרדיו הפיראטית "קול אשדוד".
"לא האמנתי שזה קורה", צוחק יורם סוויסה. ״אמרתי שמי שיגיע ראשון לתחנה עם שאריות חמין יזכה בפרס. היינו צעירים ורעבים...". זה היה יכול להיגמר בתור צ׳יזבט אשדודי, אלא שסיפור התעלול של "השדרן המשוגע מאשדוד" הגיע לאוזניו של שמעון אלקבץ, שבאותם ימים עמל על הקמת רדיו אזורי חוקי, חדש ושונה. "תביאו אותו", פסק.
סוויסה התלבט. הוא היה אז בקורס שדרנים של קול ישראל, וחלומותיו נסקו צפונה אל גלי צה"ל או רשת גימ"ל. ״גדלתי בשכונה שבה שומעים עופר לוי ודייר סטרייטס", הוא נזכר. "מוזיקה היתה הכל בשבילי, ורדיו היה המקום שממנו המוזיקה מגיעה״. אבל משהו בלב החליט לפנות דרומה אל הלא נודע - וכמו בכל צומת של דלתות מסתובבות, הוא תהה אם בחר נכון.
חצי שנה לאחר מכן צלצל הטלפון. על הקו היה מנהל מועדון ה"פורום" בבאר שבע, אימפריית חיי הלילה של הדרום. "אנחנו צריכים אותך שתבוא לתקלט", ביקש. סוויסה הגיע לפורום - כהרגלו, עם מזוודת הצלילים שלו. מרחוק הוא ראה תור אינסופי ותהה מיהו כוכב הערב, שמושך את כל הקהל הזה.
הוא נכנס מהדלת האחורית וטיפס לעמדת התקלוט שצופה על אלף ומשהו בליינים צפופים. הדי.ג'יי עצר את המוזיקה, לקח את המיקרופון, בנה מתח. סוויסה חיכה להכרזה הרגילה - "קבלו את די.ג'יי יורם 2001!", אבל מהרמקולים בקע משפט אחר: "ועכשיו - קבלו את יורם מרדיו דרום!"
המועדון רעד. גל הדף של צרחות, מחיאות כפיים ושריקות הערכה היכה בסוויסה בעוצמה פיזית כמעט. לרגע הוא קפא במקום.
״בראש שלי רצה מחשבה אחת: 'מה? מי זה? למי הם צועקים?' לקח לי כמה שניות להבין שהם צועקים לי, ולא לתקליטן של המסיבות, אלא לשדרן שהם שומעים כל יום, בנסיעות, בלימודים, כשהם מחכים למשחק. רק אז נפל לי האסימון, כמו פטיש על הראש - רדיו אזורי זה דבר ענק!״
30 שנה חלפו מאז החל רדיו דרום את שידוריו, כחלק מפעילות תחנות הרדיו האזוריות. היום, רדיו דרום הוא אימפריה תקשורתית מקומית, עם 435 אלף מאזינים ביממה, אבל המספרים הם רק חלק מהסיפור, שכלל בתחילת הדרך אתגרים מהותיים. "אנחנו משדרים לאזור הגדול במדינה, עם הכי מעט תושבים", מסבירה המנכ"לית לילך נגיד, האמא הגדולה של הרדיו, שנמצאת בו כבר 17 שנה ובשש השנים האחרונות מנווטת אותו עם חזון ברור ודאגה לפרטי־הפרטים.
כעת, שלושה עשורים לאחר שהפריפריה קיבלה קול עצמאי משלה, זה זמן טוב לבחון את השינויים שחלו בתקשורת הישראלית מאז נפתחה לקצוות הרחוקים - שחלק ניכר מהם נזקף לזכות הרדיו שהפריח את הנגב.
"שיבה הביתה"
ההתחלה היתה מעורפלת כאדי בוקר במדבר. דני קושמרו, היום הפנים של חדשות 12, זוכר היטב את בוקר 24 בינואר 1996, אז קפץ אל הלא נודע. ״היתה תחושה של משהו מאוד ראשוני וחלוצי", הוא אומר. "הרגשה שבפעם הראשונה אנחנו מביאים את הקול של תושבי הדרום מול כל השאר".
עבור קושמרו, כמו עבור רבים וטובים נוספים, ״רדיו דרום״ היה גילוי והתגלות. "אמרו לי 'אתה מבין במוזיקה, בוא לרדיו', ובעצם הגעתי בכלל כעורך מוזיקלי", הוא משחזר. "ואז שמעון שמע אותי מדבר ואמר לי 'אתה קריין', וכך יצא שנכנסתי לאולפן, פתחתי מיקרופון והתחלתי את היום הראשון של השידורים".
אחרי קושמרו עלה לשדר דידי הררי, שכבר היה כוכב רדיו מוכר ברשת גימ"ל, והחליט לעזוב את הממלכתיות לטובת האתגר של רדיו אזורי בחיתוליו. ״בשבילי החזרה לדרום היתה 'שיבה הביתה', אל המוכר ואל האנשים", הוא מספר. "כשאתה מגיע לרדיו דרום, מחכים לך ספינג' ותה - דברים שהם בית. מאזין מדימונה שהיה עולה אצלי היה מקבל פרס רק על עצם היותו דימונאי".
דני קושמרו: ״הגעתי לשם בכלל כעורך מוזיקלי, אחרי שאמרו לי 'אתה מבין במוזיקה, בוא לרדיו'. ואז שמעון אלקבץ שמע אותי מדבר ואמר לי 'אתה קריין'. היתה שם תחושה של משהו חלוצי, שבפעם הראשונה מביאים את הקול של תושבי הדרום"
אחרי הממלכתיות של רשת גימ"ל, הררי אפיין את הרדיו המקומי כשובר מוסכמות, והביא סגנון משוחרר יותר, תוך הקפדה על המקצוענות שרכש ברשות השידור. הקסם הגיע מהלוקאליות, שיצרה לויאליות חסרת תקדים בקרב המאזינים המקומיים. ״ההבנה היתה שהדיווח על פקק ליד קניון הנגב רלוונטי למאזין הרבה יותר מפקק באיילון", הוא אומר. "רוב האנשים שהעליתי לשידור דיברו איתי כאילו אני חבר שלהם, כי באמת הייתי רגיש אליהם".
גם כתב ופרשן חדשות 12 אלמוג בוקר עשה ב"רדיו דרום" את צעדיו הראשונים בעולם התקשורת. "הגעתי לשם אחרי הצבא", הוא מספר. "חבר אמר לי: 'בוא, יש אחלה משרה, להיות מפיק ברדיו'. מובן שאין בזה כסף, אז עבדתי במקביל גם כמלצר בנאפיס, אבל שם בעצם הבנתי שאני רוצה להיות עיתונאי. עבור אנשים בפריפריה רדיו דרום זה בדיוק כמו גלי צה"ל בתקשורת הארצית. זה בית הספר הכי טוב שיש, כי אתה מקבל שם את כל הכלים שאתה צריך, והבונוס הוא שמייד זורקים אותך למים העמוקים של העשייה".
ואיך זה שונה מהנקודה שבה אתה נמצא כיום בחזית התקשורת הארצית?
"ההבדל בין כתב שחי בדרום למי שמגיע לסקר מהמרכז הוא עצום. רק כתב שגדל וחי בדרום יכול באמת להבין את הניואנסים של המציאות שלנו. כשאתה חי את השטח, אתה לא רק מדווח על אירוע - אתה חלק ממנו. הילדים שלך חווים את האזעקות, החברים שלך נמצאים על הגדר בקיבוצים. זה הופך את הסיקור להרבה יותר עמוק, אמין ומחובר. בסוף אין תחליף למישהו שמבין את המקום מבפנים".
סיפורי החלוצים של קושמרו, אלמוג בוקר ויורם סוויסה מבהירים היטב את גודל המהפכה שבעלי הרדיו ושמעון אלקבץ, ממייסדי התחנה, כיוונו אליה. אלקבץ הוא מאלה שמשנים עולם ומגשימים לאחרים חלומות שהוא עצמו חלם.
הנער המוכשר משכונה ד׳ בבאר שבע התחיל ככתב ב"מעריב לנוער", והפך לכתב בעיתון ״חדשות״. כשהקים את רדיו דרום ב־1996, הוא ראה מולו לא רק מיזם עסקי, אלא אפשרות לשינוי תרבותי בישראל, עם מה שהוא מכנה בדיעבד "מעבדת הניסוי הכי טובה שהיתה כאן". הוא יצק לתחנה תפיסת עולם מהפכנית לשעתה, שלפיה הקסם טמון ביכולת לספר את הסיפור המקומי. "נאמר, את הסיפור של צ'ארלי ביטון, המציל שכל באר שבע הכירה אותו, אבל אף אחד לא סיפר את סיפורו".
מההתחלה ניסחו אלקבץ ומי שיחליף אותו בניהול התחנה, דוד יוסוב, את האתוס המעצב. רדיו דרום הפך את היוצרות, כדי לספר סיפור חדש של מקום. לא מתוך קיפוח או מסכנות, אלא מתוך גאווה וחגיגת המקום כראוי, חשוב ומרכזי. לימים התברר שחזון הרדיו שיוסי סבן וצביקה שלום, אנשי העסקים שהקימו את התחנה יחד עם אלקבץ, שינה את קול הפריפריה הישראלית.
״אין סיבה לחשוב שאתה מוכשר להיות איש תקשורת רק אם נולדת וגדלת בתל אביב", אומר אלקבץ בטון משועשע. "אני מבטיח לך שגם בבאר שבע ובדימונה נולדים אנשים מוכשרים".
סדר יום חדש
זמן די קצר לאחר שאלקבץ הנמרץ הקים את רדיו דרום, הוא המשיך הלאה כדי להפוך להוכחה הניצחת ביותר לתזה שלו. מהמעבדה הצנועה במדבר - אולפן מאולתר במבנה שבו שוכן הרדיו עד היום, צמוד לחנייה האחורית של בית החולים סורוקה בבאר שבע - הוא זינק לפסגות הגבוהות ביותר של עולם התקשורת בישראל, כשהתמנה לימים להיות מנהל קול ישראל ומפקד גלי צה"ל.
למעשה, הוא מהווה הוכחה ניצחת לכך שהפריפריה היא כבר לא החצר האחורית, אלא מרחב מרכזי לייצר תקשורת ואנשי תקשורת מעולים. ״והנה היום, אחרי כל השנים האלו והמסע הזה, איפה אני משדר?" הוא שואל ומייד עונה: "כל בוקר ברדיו דרום! למה? כי אין עוד רדיו כזה!"
יורם סוויסה: "כשנכנסתי ל'פורום' לקח לי כמה שניות להבין שהם צועקים לי ולא לתקליטן של המסיבות. הם צעקו לשדרן שהם שמעו כל יום ברדיו. רק אז נפל לי האסימון, כמו פטיש על הראש - רדיו אזורי זה דבר ענק!״
דוד יוסוב, שתפס את כיסאו של אלקבץ, הפך למנהל המיתולוגי של הרדיו במשך כ־20 שנה. לפני כן, באמצע שנות ה־90, הוא היה איש המקומונים וערך את "כל־בי" - השבועון המקומי, שהתחרה ב"שבע". זה היה בימים שבהם התקשורת הארצית לא ראתה אפילו את צומת אשדוד. "כשהייתי כתב צעיר, אנשים היו מחכים בכל שישי בבוקר ליד הדוכן של בנצי בעיר העתיקה כדי לקרוא חדשות עירוניות", הוא נזכר בימים שבהם החדשות בעיר היו הדבר הכי לוהט בסביבה.
את המעבר מהעיתון לרדיו הוא עשה ביום אחד, והתרגל במהרה לקצב. "המיידיות ברדיו מאוד משמעותית", הוא אומר. "כל דבר שקורה - מייד עולים לאוויר״. אבל גם אנשי הרדיו וגם הקהל לא הבינו עד הסוף את גודל השינוי שנע אל העתיד.
נקודת המפנה הגיעה בנסיבות טרגיות. ב־1997, במהלך השנה הראשונה לפעילותו של הרדיו, התרחשו שני אירועים שהבהירו את חשיבותו לאזור. הראשון היה מותו של ראש העיר המיתולוגי איז'ו רגר. "זה רגע שלא אשכח לעולם", משחזר יוסוב. "שידרתי מההלוויה של רגר בטלפון נייד מעל הקבר הפתוח, ורק אחר כך הבנתי שכל באר שבע עקבה אחר מסע ההלוויה מול הרדיו בעיניים דומעות. התחלנו להבין מה זה רדיו מקומי, ואת הכוח שלו לשים סיפור מקומי במרכז העניינים״.
לאחר שלושה חודשים, דמעות העצב התחלפו בדמעות שמחה, כשהפועל באר שבע זכתה בגביע המדינה בכדורגל אחרי עשורים של יובש. רדיו דרום היה שם כדי לתווך את השבועות המותחים שהובילו לזכייה - ולטירוף שחוותה העיר לאחר מכן. יוסוב מתאר את חגיגות הניצחון באצטדיון רמת גן ואת הנסיעה הנרגשת חזרה לדרום כרגע מכונן של גאווה. "בדיוק בשנה שבה המקום היה צריך תקשורת שתספר מיידית את הסיפור, רדיו דרום היה שם כדי להעביר את האקסטזה והחגיגה הזו לכל בית", הוא מסביר.
שנת האליפות גם גרמה ליוסוב ולאנשי רדיו דרום להבין את גבולות האחריות המתלווים למעמד של קול המקום. "העבודה ברדיו דרום היא הרבה מעבר לדיווח חדשותי - היא גם שליחות שמטרתה לקבוע סדר יום שמושתק במקומות אחרים", אומר אמנון סופר, מנהל מחלקת החדשות.
"תמיד יהיו חדשות עולמיות וארציות, אבל הכוח שלנו הוא לקבוע את סדר העלאת הנושאים המקומיים, לצד או לפני הארציים. כשאתה מחליט לשים במרכז נושא שלא נמצא בסדר היום הישראלי, אתה גורם לכך שידברו עליו. אני גם יודע שאם הנושאים האזוריים לא יעלו ברדיו דרום, הם לא יעלו בשום מקום אחר.
״בניגוד לתקשורת הארצית, שמגיעה לדרום רק כשיש פיק של משילות או טרור, רדיו דרום מסקר את הנושאים האלו במשך שנים. טיפלנו בהתחמשות של חמאס ובבעיות המשילות בדרום כחלק מתהליך ארוך טווח".
האתגר הגדול הוא לא רק לשדר לדרום, אלא להזיז את המחט הארצית דרומה, כפי שמסבירה יערה עבדו, עורכת תוכניות האקטואליה ברדיו. "ברגע שאנחנו שמים נושא על סדר היום, זה מסמן לתקשורת הארצית להתעסק בו. המטרה שלנו היא להניע תהליך שיגרום גם לערוצים 12 ו־13 לדבר על הנושא".
ולא מטריד אתכם שאתם עושים עבודת שטח ותחקיר לאורך חודשים, ואז באים גופי תקשורת גדולים, קוטפים לכם את הסברס ומסמנים את זה כשלהם?
סופר ועבדו מחליפים ביניהם חיוך למוד ניסיון. "בסוף הכי חשוב לנו שדברים בשטח ישתנו. הקרדיט פחות חשוב לנו. המטרה היא קודם כל לעשות ולשנות את המציאות".
"נטוע בחיי המקום"
את האהבה לרדיו דרום צריך לחוות כדי להבין. בין אם זה באירועים ההמוניים ברחבי העיר, האוכל ששולחים להם מאזינים לאולפן, ובין אם זה הרצף הבלתי פוסק של טלפונים בכל פעם שהשדרנים אמרו משהו.
לאורך השנים, שיעורי ההאזנה לרדיו דרום נסקו. בתור תושב העיר אני יכול להעיד שגם אם לא האזנת לרדיו, כל סיבוב קניות או סידורים בעיר היה הופך אותך למאזין פאסיבי, שכן רדיו דרום הוא רדיו שטח שמתנגן בחנויות ובשובל המכוניות החולפות.
"בצבא שירתי בחיל האוויר והייתי שומע רדיו דרום בסדנאות הגדולות", נזכר לי־אור אברבך בימיו הראשונים בתקשורת. "יום אחד שמעתי שהם מחפשים קריין פרסומות, אז באתי להתראיין והתקבלתי. הייתי נוסע לחנויות, יושב שם יום שלם ועולה לשידור: 'אתם לא מאמינים איזה מבצע יש עכשיו בשקם אלקטריק!'. החנות היתה מתמלאת תוך כמה רגעים".
עם השנים, קריין הפרסומות פרש כנפיים וכיום אברבך מכהן כסמנכ"ל הרדיו בתאגיד השידור (כאן), האחראי על תחנות הרדיו כאן תרבות, כאן מורשת, 88FM, קול המוזיקה ורשת גימ"ל. "כשהגעתי לרדיו דרום, מהר מאוד הבנתי כמה הוא נטוע בחיי המקום, כי אנשים כל הזמן ניגשו אלי ודיברו איתי.
"היינו נוסעים לדימונה בניידת של הרדיו, וזה היה כאילו ביונסה הגיעה לבקר. טרלול מוחלט. באים, מדברים, רוצים למסור ד"שים. מבחינתם זה הרדיו שלהם, והם צודקים. זה חיבור שיכול להיות רק לתחנות אזוריות. רדיו באופן כללי הוא מדיום מאוד אינטימי ואישי, לא כמו טלוויזיה. הוא מדבר לאנשים באוזניות, והבן אדם מרגיש שאתה מדבר איתו לבד, אישית".
התקשורת המיינסטרימית בארץ התקשתה בהתחלה להבחין בשינוי שקורה מדרום לאפה. ״דיברתי בכנס מנכ"לים, ואז אחד הבכירים התפעם ושאל מאיפה אני", נזכר יוסוב. "אמרתי לו 'משכונה ד' בבאר שבע', והוא אמר לי: 'לא, אין מצב'. אתה מבין? זה שבכיר בתקשורת מופתע מכך שרהיטות ואינטליגנציה יכולות לצמוח בשכונה ד' - זו בדיוק הסיבה שרדיו דרום היה חייב לקום ולהשמיע את קולו״.
עם השנים, החל רדיו דרום להנכיח קולות חדשים ואג׳נדות שונות גם ברמה הארצית. בין אנשי התקשורת שצמחו ברדיו דרום והפכו לתופעה כלל־ארצית נמצאים נועם פתחי ויותם זמרי. השניים מדגישים שהם לא צמחו בגל"צ, לא למדו תקשורת, ולמעשה לא ידעו כלום על רדיו. "היה לי ניסיון בלשמוע רדיו", צוחק פתחי, וזמרי מודה: "לי היה בעיקר ניסיון בלסרב לעשות רדיו".
דידי הררי: "כשאתה מגיע לרדיו דרום, מחכים לך שם תמיד ספינג' ותה - דברים שהם בית. ההבנה שלנו שם היתה שהדיווח על פקק ליד קניון הנגב רלוונטי למאזין הרבה יותר מפקק באיילון. האנשים שהתקשרו דיברו איתי כאילו אני חבר שלהם"
החיבור ביניהם נולד מתוך תחושת נרדפות פוליטית. "היתה תקופה כזו, שכל הימנים הכירו אחד את השני בגטו הימני, אז כל מי שכתב ימין הכיר את האחרים", מתאר פתחי את ימי הפייסבוק המוקדמים. רדיו דרום זיהה את הפוטנציאל והציע לשניים תוכנית. ההתחלה היתה ״מאתגרת״ כמו שצוחקים השניים. "בלילה כתבתי שעתיים של דיבור", נזכר זמרי בחרדת השידור הראשונה. "לא ידעתי מה אתה עושה אם אתה נתקע ואין לך מה להגיד".
אבל הטעויות היו חלק מהקסם. "באחד השידורים הראשונים פתחי אמר בביטחון מלא את המילה 'דרמפון', אז אמרתי לו שאין מצב שמישהו יודע מה זה דרמפון", מספר זמרי. "שלחו לנו טונות של הודעות וכתבו שם 'בטח שאנחנו יודעים!', ואז אמרתי לעצמי 'כל אלו שומעים אותנו?! וואו'".
בעולם של רדיו ממלכתי שמדבר מעל הראש, המאזינים עפו על השניים, שדיברו ישר לפנים - בלי פילטרים ובלי להתנצל. "התגובות הראשונות היו 'מי אלו שמקשקשים בשכל?'" מודה זמרי, אבל השינוי היה מהיר. המאזינים הפכו למה שזמרי מכנה "האולטראס" של התוכנית. "זה הפך להיות 'אתם הקול שלנו, אתם הפה שלנו, אל תורידו את הראש'". "אם היינו מכוונים את עצמנו לתקשורת הארצית מההתחלה, היינו ממתגים את עצמנו בתור ימנים לייט", מסביר פתחי. ״כאלו שלא מעיזים לתמוך בנתניהו ובמתיישבי יהודה ושומרון".
אבל פתחי וזמרי היו הכל פרט ל"פרווה", והמיקרופון שפתח להם רדיו דרום הפך אותם לאנשי תקשורת מרכזיים, בדרכם שלהם. ועדיין, השניים נוסעים מהמרכז לאולפן בבאר שבע כדי לשדר.
"אנחנו לא מתנשאים"
הם לא לבד. אם תעמדו שבוע ליד הרדיו, תוכלו לפגוש כמעט את כל מי שאתם רוצים - אמנים, פוליטיקאים, רופאים, סלבס, מדענים, אנשי עסקים ואנשים עסוקים. ככה זה כשהרדיו מכתיב סדר יום חדש בין האוניברסיטה לסורוקה, בין מתחם בילויים לפארק הייטק ובין אירועי ספורט לבית ״הומא״ לאמנות דרומית.
״כבר 20 שנה שבכל בוקר יש פינת תרבות ברבע לשמונה, כדי לתת חשיפה לאירועים בדרום שלא זוכים לחשיפה בתקשורת הארצית - ויש פה ים של אירועים", מסבירה לאה סולומון, אשת התרבות של רדיו דרום. "כשהתחלתי, הייתי מוצאת כל מיני אייטמים בדגש על אירועים חינמיים או סמליים, כי זה חשוב שיהיה אפשר לצרוך תרבות בלי למכור כליות".
נוסף על סיקור של מוסדות ואירועי תרבות בדרום, סולומון אחראית על תוכניות המשפיענים של הדרום (גילוי נאות: התראיינתי אצלה כמה וכמה פעמים בעבר). ״לפני הרבה שנים בא אלי אחד השדרנים ברדיו ואמר לי 'לאה, נכון שאת ממציאה את כל הדברים האלו? אין מצב שבדרום יש כל כך הרבה אירועי תרבות'", היא מספרת. "אמרתי לו 'לא רק שאני לא ממציאה, אני פשוט לא מספיקה הכל'. מאז הוא קורא לי 'לאת התרבות'".
גם בתחום המוזיקה רדיו דרום ביקש ליצור גישה אחרת. ״אנחנו לא מנסים לחנך את המאזינים, לא מתנשאים ולא מנסים להמציא את הגלגל מחדש", אומר ראם הכהן, שדרן ועורך מוזיקה בתחנה. "המטרה היא שכל מי שנכנס לאוטו ופותח רדיו ישמע מייד שיר מוכר שהוא יכול לשיר איתו. המדד שלנו להצלחה הוא הכי פשוט - אלו צריכים להיות השירים שצורחים באוטו בפול ווליום בדרך לעבודה או הביתה".
בעקבות הביקוש הגדול של המאזינים, עם השנים נוצרה לתחנה מעין גלגלצ משלה, ובתדר 101.5 תוכלו לשמוע כל היום שירים שיחבקו אתכם. "היום, כשכל אחד יכול לבחור את מה שהוא רוצה לשמוע באותו רגע, רדיו חייב להיות חם, לתת תחושה של משפחה ובית, והמוזיקה צריכה פשוט לחבק אותך ולעשות לך טוב על הלב", מסביר הכהן.
שיחה עם איציק כלפי, אחראי הספורט בתחנה, מגלה שגם בספורט הדברים נעשים בה קצת אחרת. "יש לנו סיקור של כל ענפי הספורט בדרום, אבל בסוף זה נטו הפועל באר שבע - בין אם זה רדיו שיש לו קבוצה, או קבוצה שיש לה רדיו", הוא צוחק.
הקשר הזה לא נחבא אל הטריבונות ובא לידי ביטוי בלוח שידורי ספורט עמוס, שכולל את רצועת "בוקר ספורט" מדי יום ב־11:00, תוכנית ערב מרכזית, פודקאסטים ייעודיים, שידורים בדרך למגרש, שידורים חיים של המשחק עצמו ב"שער השבת", ואם זה לא מספיק - אחרי המשחק פרשנים ואוהדים מביעים את דעתם על המשחק בדרך הביתה מהאצטדיון.
החיבור עמוק עד כדי כך שהוא זולג לחיים האישיים. אופירה אסייג, למשל, שגם כן שידרה ברדיו דרום, שידכה בין כלפי לאשתו, ובטקס "שבע ברכות" שערך לו הרדיו היתה נוכחת בעלת הקבוצה אלונה ברקת.
בעיני כלפי, הזיהוי עם הפועל לא פוגע בסיקור העיתונאי של הקבוצה. "אין הנחות", הוא מצהיר. "כשצריך, אנחנו המבקרים הכי גדולים שיש. אני יודע שהם לא תמיד אוהבים את הביקורת בשידורים היומיים שלנו, אבל בסוף, אם יש צדק בביקורת, הם מקבלים את זה. עם זאת, אנחנו לא מסתירים את זה שאנחנו רוצים שהפועל תצליח".
"החמצן שלנו"
ב־2011 גלעד שליט ישב והאזין בשבי חמאס לתוכנית הספורט של רדיו דרום. תוך כדי שידור המשחק, עדכן יוסוב את המאזינים בבשורה: "גלעד שליט חוזר הביתה". כך שמע גלעד שליט לראשונה שהוא חוזר הביתה. גם במלחמת חרבות ברזל היה רדיו דרום התדר הדומיננטי בעזה, שאותו שמעו חיילי צה״ל והחטופים במנהרות חמאס וגילו שזוכרים אותם.
30 שנה לאחר מכן, די ברור שרדיו דרום הצליח לפצח את הקוד הגנטי של הנגב - לא רק ככלי תקשורת, אלא כעוגן של זהות ושייכות. מימי ההקמה החלוציים ועד למצבו הנוכחי כתחנה המואזנת ביותר בדרום. כיום, רדיו דרום הוא חלק מקבוצת ״רדיו ישראל״, הכוללת גם את רדיו תל אביב, רדיו אילת, רדיו חיפה וגלי ישראל - רדיו דרום הפך לפסקול החיים בדרום.
או כפי שמבהיר זאת היטב שמעון אלקבץ: ״הסיפור הכי משמעותי של רדיו דרום הוא סיפור החמצן. אתה אף פעם לא מעריך את החמצן שאתה נושם עד שאתה נזקק לו. וככה רדיו דרום: הוא משקף והוא משדר, הוא מכעיס, הוא מחבק, והוא גורם לאנשים לצחוק ולבכות, כי הוא פשוט חלק מהחיים שלנו. רדיו דרום הוא החמצן שלנו".
