"ההרס היה עצום. ואז הבנתי: כאן אמורים למצוא את רן גואילי"

"עבדנו כל הלילה. אני התמקמתי עם החבר'ה הלוחמים באזור הבורות. ככה בשטח, על הרצפה, בדקנו גופה אחרי גופה. פותחים את השק, חושפים את הראש, מנקים את השיניים, ומסתכלים. בבוקר יצאנו להפסקה של כמה שעות, ואז חזרנו לעבוד. בשלב הזה כבר היו עוד הרבה גופות מוכנות לבדיקה".

זה דיסוננס מטורף. מצד אחד אתה בתוך סג'עייה, מוקף הריסות וגופות חשופות, עם ריח של מוות באוויר. מצד שני, אתה עושה עבודת קודש.
"המטרה הגדולה עמדה לנגד עינינו. ידענו למה אנחנו שם והיה לנו הרצון להשלים את המשימה. כל השאר לא היה חשוב. ואז, בערך שעה אחרי שחזרנו לעבוד, הבנתי שמצאתי אותו".

כשרס"ן (מיל') ד"ר גיא וינברג הלך ללמוד רפואת שיניים, הדבר האחרון שהוא דמיין זה שתיפול בחלקו הזכות להיות האיש בקצה המשימה הערכית ביותר שביצע צה"ל מאז הקמתו. הוא בן 45, נשוי ואב לשלוש בנות. הוא נולד וגדל בבלגיה, ובגיל 18 עלה ארצה והתגייס לשרת כלוחם נ"מ. לאחר השחרור למד רפואת שיניים, חזר לשירות קבע בצה"ל כרופא, והתקדם עד לדרגת רב־סרן. היום הוא הבעלים של קליניקה מצליחה לרפואת שיניים בתל אביב.

ב־7 באוקטובר, כשחיפש כיצד לתרום, מישהו סיפר לו על היחידה לזיהוי רפואי וחקר מנגנוני המוות של חיל הרפואה. או בשמה הקצר יותר - 6017. זו יחידה נטולת הילה הרואית, שעוסקת במלאכה המורכבת והקשה של זיהוי חללים. בשגרה, אנשים לא בדיוק עומדים בתור כדי להצטרף ליחידה הזאת. "אבל אחרי 7 באוקטובר, כשחיפשו רופאי שיניים שיוכלו לסייע בזיהוי חללים, שמחתי לעזור", אומר גיא. "התייצבתי במחנה 'שורה' והתחלתי לזהות את גופות הנרצחים. מאז עשיתי במלחמה יותר מ־400 ימי מילואים".

רק תהפוכות הגורל המוטרפות של מלחמת 7 באוקטובר יכלו להציב את יחידה 6017 בחוד החנית של המאמץ לאיתור מאות החטופים. היום מותר לספר שבמהלך המלחמה פעלה היחידה כמה פעמים בעומק עזה, ושניים מהרופאים שלה אף נפצעו, אחד מהם קשה. במבצעים הקודמים, המאמץ לאיתור חללים חטופים לא צלח. אבל כשבצה"ל החליטו לצאת למבצע "לב אמיץ", להשבת גופתו של רס"ר רן גואילי ז"ל, היה ברור שיחידה 6017 תיקרא שוב אל הדגל.

סרן (מיל') ד"ר מאיה: "אני מנסה כבר יום שלם להגדיר לעצמי את מה שהרגשתי ברגע שמצאנו את רן. בעיקר זו היתה תחושת הקלה. שאת יודע שעשית, והצלחת. שזה קרה. אבל גם אחרי שהצלחנו, את עדיין מרגישה עצובה. בעיקר אני מקווה שלא יצטרכו אותנו יותר"

ביום שני השבוע, סביב השעה שתיים בצהריים, בבית הקברות העזתי שבין דרג' תופאח לסג'עייה, היה זה גיא שיהפוך לישראלי הראשון שמגיע לגואילי, 843 ימים ארוכים ומרים לאחר נפילתו. החטוף האחרון ששב הביתה. "אני מרגיש שזכיתי, זה מאוד מרגש אותי", הוא אומר. "זו סגירת מעגל לא רק למשפחה, שכל כך רציתי אותה, אלא לכל עם ישראל וגם ליחידה שלי".

וינברג לא מצא את גואילי לבד. ביחד איתו היו עוד 17 רופאי שיניים צבאיים, איש מהם לא דמיין שהמקצוע שלהם יקצור אי־פעם תהילה שכזו. "הרבה מהקולגות שלי בטח יזדהו, אבל רופאת שיניים שמתמחה בזיהוי חללים זה לא תפקיד שאת מתגאה בו", אומרת בחיוך דק ד"ר מאיה נחלון, סרן במילואים ביחידה. "מסתכלים עלייך קצת כמו על מצורעת. כשאת אומרת מה את עושה במילואים, אנשים מייד נבהלים ולוקחים צעד אחורה. הם לא שואלים הרבה שאלות".

היא אם לשני ילדים, שעומדת בקרוב לסיים התמחות ברפואת שיניים בבית החולים שיבא. אנחנו משוחחים ביום שלישי בערב, ורק לפני 24 שעות עוד היתה בתוך עזה. עכשיו היא חוזרת הביתה מעוד יום עבודה במרפאה. "אני מנסה כבר יום שלם להגדיר לעצמי את מה שהרגשתי ברגע שמצאנו את רן", היא אומרת. "בעיקר זו היתה תחושת הקלה. שאת יודע שעשית, והצלחת. שזה קרה. אבל גם אחרי שהצלחנו, את עדיין מרגישה עצובה. בעיקר אני מקווה שלא יצטרכו אותנו יותר".

זיהוי תחת אש

המפקד שלהם הוא סא"ל (מיל') ד"ר אבי לוין, רופא שיניים כמובן ומי שאחראי על הכוח הרפואי ביחידה. הוא אב לחמישה ("הגדולה בקורס פרמדיקים בצבא, ממשיכה את דרכי"), ששירת בסדיר כלוחם בגולני. לאחר שהשתחרר ולמד רפואת שיניים חזר לשירות קבע, כמו רבים מחבריו ליחידה, והתקדם עד לתפקיד מפקד מרכז המומחים בתל השומר. לא מזמן השתחרר, אבל המשיך את התפקיד ביחידה במסגרת שירות המילואים.

ב־7 באוקטובר הצטרף אבי בהצבת חירום ליחידה 6017, והחל לחפש רופאי שיניים שיסכימו לבצע את אחד התפקידים הפחות זוהרים שקיימים בצה"ל. "חשבתי שזה יהיה קשה", הוא אומר. "טעיתי. למרות הקושי הנפשי והפיזי, אנשים ממש ביקשו לבוא ולקחת חלק. הם עזבו את הקליניקות ובאו".

המשימה הראשונה שלהם היתה לטפל בכל חללי צה"ל מ־7 באוקטובר, ובהמשך בחללי התמרון. מלאכת זיהוי השיניים התגלתה ככלי יעיל לזיהוי מהיר, בניגוד לבדיקות דנ"א, לדוגמה, שהפקתן אורכת זמן רב. "למדנו את נושא הזיהוי תוך כדי המלחמה", אומר גיא. "לא דמיינתי בחיים שאני אעשה את מה שעשיתי במלחמה הזאת. נפלנו כולנו לתוך הדבר הזה, ולמדנו מהר. ככל שנמשכה המלחמה, הפכנו למנוסים מאוד".

אחת המשימות שהוטלו על היחידה במרוצת חודשי המלחמה נגעה לתחום השבויים והנעדרים. "למשל, בדקנו את כל הגופות שהביאו מבית החולים שיפא", אומר מפקד הכוח הרפואי, סא"ל אבי. "מאות גופות שהגיעו למחנה שורה, וביחד עם אנשי הרבנות עשינו את הבדיקה ושללנו הימצאות של חללים חטופים".

סא"ל (מיל') ד"ר אבי: "יש שלב שהידיים רועדות, הכל רועד. גם עכשיו אני מדבר איתך ומצטמרר. זו תחושה שמאוד קשה להסביר אותה במילים. תחושה של משפחה שלמה, מדינה שלמה, עם, שעומדים מאחוריך. ואתה מבין שבידיים שלנו, של רופאי השיניים, הצלחנו"

בהמשך נשלחו רופאי השיניים של היחידה למבצעים חוצי גדר, דבר שאיש לא יכול היה לדמיין קודם לכן. המבצע הראשון נערך בסמוך לבית החולים האינדונזי שבבית לאהיא, והשני בסמוך לבית החולים נאסר שבחאן יונס. בשני המקרים המשימה היתה לבדוק מאות גופות שנקברו בחופזה בסמוך לבתי החולים. מידע מודיעיני הצביע על כך שחטופים עשויים להיות קבורים שם. "במבצע ליד בית החולים האינדונזי, תוך כדי עבודת הזיהוי, ממש לקראת הסוף, נפל פצמ"ר על הכוח", מספר אבי. "נפצעו לנו שני רופאים, לצד אנשי הנדסה ואנשי יחידת הסריקה של הרבנות הצבאית".

כל המבצעים הקודמים בתוך עזה הסתיימו במפח נפש. "אמנם לא מצאנו חללים חטופים, אבל צברנו ניסיון", הוא אומר. "תוך כדי תנועה פיתחנו תורת לחימה של זיהוי חללים מחוץ למרכז לאיסוף נתוני חלל במחנה שורה. זה משהו ייחודי לצה"ל, אנחנו המדינה היחידה בעולם שעושה את הדברים האלה".

מכיוון שתורת הלחימה היתה קיימת, והניסיון כבר נצבר, למבצע האיתור של גואילי הגיעה יחידה 6017 מוכנה. לדבריו, "היה למבצע הזה גם יתרון נוסף. במקרים הקודמים, שנערכו בתחילת המלחמה, היינו צריכים לחפש חטופים כנגד מאגר של 200 איש. כדי להתמודד עם זה עבדנו מול המשטרה: אנחנו ביצענו בשטח צילומי רנטגן לשיניים, ושלחנו אותם למטה הארצי של המשטרה, שם ישבה ד"ר אפי שרון, מפקדת יחידת רופאי השיניים במשטרה. היא אמרה לנו אם הגופה שייכת לנו או לא. במבצע האחרון היה לנו קל יותר, כי הפעם חיפשנו רק מישהו אחד. לכן ד"ר שרון מהמשטרה הצטרפה אלינו לשטח, ביחד עם ד"ר אילנה אנגל".

דמיינת שרופאי שיניים ייכנסו ככה לתוך שטח לחימה?
"ממש לא. כשגויסתי לראשונה ליחידה ב־2010 זה היה נשמע כמו אנקדוטה. משהו שאפשר לרשום בקורות החיים, אבל לא משהו שאי־פעם נידרש להשתמש בו. ב־2014, ב'צוק איתן', הבנו שזה אמיתי. אבל אף פעם לא חשבנו שנצטרך לטפל בכמות כזו גדולה של חללים. עד ל־7 באוקטובר".

"החוד של הגרזן"

לפני כחודש, לאחר שהתקבל מידע מודיעיני על מיקומו של גואילי בבית הקברות בסג'עייה, התקשר אבי לרופאי השיניים שלו. אחת מהם היתה מאיה. בסדיר היא שירתה כמש"קית בחיל האוויר, ולאחר שהשתחררה ולמדה רפואת שיניים, חזרה לקבע ושירתה כרופאת השיניים של סיירת מטכ"ל ובסיס הטירונים של חטיבת כפיר. דבר לא הכין אותה לתפקיד שתמלא במלחמה.

"ברגע שפרצה המלחמה הבנתי שצריך עזרה, והתנדבתי למילואים", היא אומרת. "כפי שאתה יכול לתאר, אלו היו שבועיים קשוחים בשורה. עבדנו מאוד קשה. מאז אני במילואים כבר 584 ימים. תוך כדי כך משלבים התמחות, עבודה, משפחה. עושים הכל יחד".

כשנודע למאיה על מבצע "לב אמיץ", היא התלבטה. "מעבר למראות הקשים שידעתי שאראה, מדובר במשימה בתוך עזה", היא מסבירה. "אני לא לוחמת, מעולם לא הייתי בעזה. אבל החיים מזמנים לנו חוויות לא נעימות, חלקן מאוד חשובות. במקרה הזה, הרגשתי שזו חובתי. להיכנס לאזור לחימה בזמן לחימה זה משהו שלא היה לי אומץ בשבילו, אבל הפעם זה היה מקרה שונה.

"אז אמרתי לאבי את מה שאני עונה תמיד", היא ממשיכה. "'כן, אני מגיעה, אבל אני רוצה קודם להתייעץ עם בעלי'. היתה לי תחושה שהוא יגיד לי 'בשביל מה את צריכה את זה? זה מסוכן'. קרה ההפך. הוא אמר 'אני שומע בקול שלך שאת רוצה. תעשי את זה'".

רופא נוסף שהצטרף למבצע הוא ד"ר משה שפיגל, רופא שיניים בשירות קבע בדרגת רב־סרן, בעברו לוחם שריון ובשגרה מטפל בפצועים במרכז המומחים של צה"ל. הוא בן 45, אב לשבעה ילדים, שב־7 באוקטובר היה מעורב בזיהויו של מח"ט הנח"ל יהונתן שטינברג ז"ל. "זה היה ה'הותר לפרסום' הראשון", נזכר מ'. "הייתי חלק מהזיהוי שלו, והייתי חלק מהזיהוי של רן גואילי ז"ל. זו היתה סגירת מעגל".

משה מספר שכבר לפני חודש קיבלה היחידה פקודה להתחיל להיערך למבצע. על בסיס המידע שהתקבל, גואילי ככל הנראה נקבר בטעות בבית הקברות בין גופות של עזתים, בתוך הכאוס של השבועות הראשונים לאחר המלחמה. המודיעין קבע שבסבירות גבוהה גואילי נמצא בתוך אזור מסוים בבית הקברות וטמון בתוך קבר שמכיל מספר גדול של גופות.

"התחלנו להתאמן לאירוע", הוא משחזר. "אנחנו מבצעים היערכות מבחינת הציוד, הזיווד, מוודאים שיש לנו הכל, עושים מודלים. התאמנו על מקרים מאוד דומים למה שהיה צפוי לנו בשטח". לפני שבוע, ביום שישי, לאחר כמה דחיות, הגיע הטלפון הסופי. "מודיעים לי שזה קורה", אומר משה. "במוצאי שבת התארגנו על הציוד, וביום ראשון נכנסנו בשיירה גדולה מאוד לתוך עזה".

המבצע כלל כוחות בהיקף גדול, ובהם כוחות הנדסה ורבנות, וכן חטיבת חי"ר שהגנה על המתחם מסביב. "אבל אנחנו, רופאי השיניים, היינו החוד של הגרזן".

מה ראית כשהגעת לבית הקברות?
"הרס בכמויות מדהימות. בית העלמין היה נראה כמו שדה טרשים גדול. אתה מסתכל ואומר 'רגע, בתוך הדבר הזה אנחנו אמורים למצוא את רן'. אבל ידענו מה אנחנו אמורים לעשות. חילקנו את עצמנו לכמה סטריפים, ויצאנו לדרך. אתה אומר לעצמך שזה לא משנה כמה זמן זה ייקח, אנחנו פשוט נמצא אותו. והיתה תחושה שאנחנו עטופים מכל הכיוונים".

רס"ן (מיל') ד"ר משה: "בית העלמין היה נראה כמו שדה טרשים גדול. אתה מסתכל ואומר 'רגע, בתוך הדבר הזה אנחנו אמורים למצוא את רן'. אבל ידענו מה אנחנו אמורים לעשות. אתה אומר לעצמך שזה לא משנה כמה זמן זה ייקח, אנחנו פשוט נמצא אותו"

דמיינת בחלומותיך, כשהלכת ללמוד רפואת שיניים, שאתה תקצור כזו תהילה?
"ממש לא. אבל אני כן יכול להגיד שכל מה שלמדתי, וכל ההתנסויות שהיו לי בחיים, התנקזו לרגע הזה".

הכוח הרפואי הורכב מ־18 רופאי שיניים צבאיים, לצד שתי רופאות השיניים מהמשטרה ואנתרופולוג (מומחה בזיהוי עצמות). הם לקחו איתם מצלמות רנטגן ניידות, סנסורים שונים וכלים ידניים, שיאפשרו את ביצוע המשימה. "אחד היתרונות בזיהוי חללים לפי השיניים הוא שזה לא דורש הרבה ציוד", מסביר אבי. "זה מה שמאפשר לנו את הגמישות והניידות והיכולת להגיע כמעט לכל מקום".

כוחות ההנדסה הם שחשפו את הגופות בבית הקברות, ווידאו שאין בקרבתן מטעני חבלה. לאחר מכן ירדו רופאי השיניים בזוגות אל הקברים הגדולים והחלו בעבודת הזיהוי. השיטה פעלה כך שכל גופה עברה בדיקה ראשונית, ואז בדיקה נוספת לווידוא, שבמהלכה השאיפה היתה לשלול את הסיכוי שהגופה שייכת לגואילי. אם התעורר ספק, הגופה נשלחה לעמדת הצילום, שהיתה ממוקמת מתחת לגזיבו בלב בית הקברות. שם ניתן היה לבצע צילומי רנטגן ובדיקות נוספות, שהגדילו את סיכויי הזיהוי.

"השטח היה מאוד מורכב", מספר משה. "סג'עייה היא למעשה עיר רפאים, שטח הרוס לחלוטין. בתוך כל ההריסות האלה ניצב בית קברות. בלגן. הרבה קברים מפוזרים, חלקם שבורים, חלקם קברי אחים. אבל המשימה היתה ברורה".

בשבועות שקדמו למבצע חרטו רופאי השיניים במוחם את מבנה השיניים של גואילי, שאותו למדו מצילומי שיניים שנערכו לו לפני מותו, בין השאר בעת גיוסו בבקו"ם. "היו לו כמה מאפיינים שקל לזהות", מסביר גיא. "המטרה היתה לעבור גופה אחר גופה ולשלול אותה, עד שמגיעים לחלל שלנו".

כ־700 גופות נחפרו מהאדמה במהלך 24 השעות של המבצע, ורופאי השיניים של 6017 הספיקו לעבור על כ־250 מתוכן עד ליום שני אחר הצהריים. "עבודה לא פשוטה", מנסח זאת גיא בלשון המעטה. "ראיתי עשרות גופות בזמן הזה".

שק מספר 181

לקראת השעה 14:00 התייצב גיא מול שק נוסף, שקיבל את המספר 181. כשפתח אותו והסתכל על מבנה השיניים של החלל בפנים, לא היה לו ספק. "קראתי לרופא שהיה לידי, שיבוא להסתכל גם, ולעוד רופא שיעשה בקרה", הוא משחזר. "הראיתי לשניהם את הסימנים, וכולנו הסכמנו שזה בפירוש יכול להיות רן. ביקשנו שיעבירו אותו לעמדת הרנטגן, כדי שישלימו את הזיהוי. כבר בשלב הזה היתה בליבי תחושה מאוד חזקה שזה הוא. אבל עד שלא קיבלנו את האישור הסופי, המשכנו לעבוד".

משה, שעבד לצידו בתוך הבור, היה הרופא השני שהגיע לגואילי. "אני מסתכל על החלל, ואיך שאני מביט, הלב מחסיר פעימה", הוא אומר. "הצורה של השיניים של רן היתה כל כך מוכרת לנו, שהבנתי שזה הוא ממבט ראשון. באותו רגע הרגשתי שכל העולם נעצר. התחושה שלי היתה שמשהו השתחרר. אני מסתכל על רופא שיניים נוסף שהיה לידי, ואומר לו 'בוא תסתכל'. ואז אני קורא לעוד רופא".

ארבעת רופאי השיניים הצבאיים, עמוק בתוך הקבר, הסכימו שייתכן שהם מצאו את מה שחיפשו. "בידיים רועדות אני שולח הודעה לד"ר שרון, שעמדה בעמדת הפיקוח: '181, דומה מאוד לרן, אני מטיס אותו אליכם'", מספר משה בהתרגשות. "בדיעבד ראיתי שכתבתי לה בשגיאות כתיב. אני מתקשר אליה, רק לוודא שהיא קיבלה את ההודעה. היא אומרת לי 'תעיף אותו לכאן, עכשיו'".

משה פנה לאנשי הרבנות הצבאית שניצבו מעל לקבר. "קחו אותו בזהירות, וקחו אותו מהר", אמר להם. גופתו של גואילי הועמסה על אלונקה ונלקחה מאה מטרים משם, לעמדת הצילום. מי שחיכתה לגואילי שם היתה ד"ר מאיה.

"בשלב מסוים אני רואה את החבר'ה מגיעים לעמדה נרגשים, עם תחושה של 'יש מצב שזה זה'", היא מספרת. "הסתכלתי במבט ראשוני על השיניים ואמרתי 'זה מתאים, אבל אני עדיין לא יכולה להיות בטוחה'. ואז התחלנו לצלם את צילומי הרנטגן. הצילום מופיע מיידית על המחשב שנמצא לידנו. עברנו שן־שן, ואנחנו רואים שיש לנו התאמה מלאה".

בהמשך, לאחר שהושלמו הצילומים, נפתח השק. מאיה ראתה שהחלל בפנים לבוש מכנסי משטרה. זה היה רן גואילי.

רגע הזיהוי

אחד האנשים שעמדו בזמן אמת ליד עמדת הרנטגן הוא המפקד, אבי. "ככל שאנחנו עושים עוד צילום ועוד צילום, כך אנחנו מבינים מאוד מהר שמצאנו אותו", הוא אומר. "יש שלב שהידיים רועדות, הכל רועד. גם עכשיו אני מדבר איתך ומצטמרר. זו תחושה שמאוד קשה להסביר אותה במילים. תחושה של משפחה שלמה, מדינה שלמה, עם, שעומדים מאחוריך. ואתה מבין שבידיים שלנו, של רופאי השיניים, הצלחנו".

אבי רץ לכיוון הקבר, שבו עבדו עדיין גיא ומשה. "אני רואה אותו מגיע אלי, מסתכל על הפנים שלו, ומבין", מספר משה. "ואנחנו מתחילים להתחבק ולבכות. זה היה רגע כל כך חזק. זו תחושת גאווה. היינו שם קבוצה של 20 רופאי שיניים, וכל אחד התעלה לגודל השעה".

הידיעה על מציאתו של גואילי התפשטה בתוך בית הקברות, ולפני שהשמועה תופץ לישראל, אנשי יחידת השבויים והנעדרים של צה"ל התקשרו להוריו של גואילי, איציק וטליק. "הרגע שבו הרשיתי לעצמי לעצור היה אחרי שסגרנו את השק, עטפנו אותו בדגל ישראל, ואז אני מצדיע ואומר פרק תהילים", אומר אבי. "כולם מצטרפים מסביב בשירת 'עם ישראל חי' ואומרים קדיש. זה אירוע מרגש, אבל גם עצוב. כי אתה מבין שאנחנו מעבירים הלאה למשפחה את הבשורה הסופית שבנם, רן גואילי הגיבור, נפל בוודאות".

"חיבוקים, צ'פחות, תחושת הקלה מאוד גדולה", מתאר זאת גיא, הראשון שהגיע אל גואילי. "אתה שומע את החיילים שהקיפו אותנו, ממרחק של מאות מטרים, שואגים", מצטרף משה, הרופא השני שזיהה את גואילי. "ופתאום מופיע למעלה מטוס F-15 שמשחרר נורים של שמחה לאוויר".
מתברר שהיה בכל זאת אור בשמיים מעל סג'עייה באותו יום.