להעביר חוקים זה קשה, אני יודעת

השבוע לפני שש שנים עבר החוק שלי בכנסת. כשאני כותבת את זה אני עדיין מרגישה שזו הגזמה, אף שבאמת מדובר בחוק, הוא באמת עבר בכנסת - והוא באמת היה שלי.

שלי במובן של עבדתי קשה במשך ארבע שנים - כמובן בסיוע של אנשים מוצלחים מאוד - כדי לנסח אותו, לגייס עבורו תמיכה, להילחם בשבילו, להפסיד בשבילו, למרר בגללו בבכי מספר לא מבוטל של פעמים, לקפל את הכבוד העצמי ולהתחנף לאנשים שאני מתעבת, לבקש עזרה מאנשים זרים ולגייס טובות שאני צריכה להחזיר עד היום.

אבל זה קרה. ועד היום תלוי לי מעל הראש בפינת העבודה צילום מתוך ספר החוקים של מדינת ישראל: החוק להגנה על זכויות אמנים במוזיקה. זה דבר גדול וטוב וחשוב שקרה, אבל לא על זה אני רוצה שנדבר. אני רוצה שנדבר על פורום קהלת. אבל לפני זה, בואו נדבר עוד קצת עלי.

כשרציתי לתקן את העוול שנעשה לי, התבקשתי להציע פתרון לבעיה שאני מתארת. אף אחד לא ידע שבתעשיית המוזיקה מחתימים ילדים וצעירים על חוזים ללא תאריך סיום וללא נקודות יציאה, ושהם עשויים בקלות למצוא את עצמם כבולים לכל החיים לכל מיני טיפוסים.

איך אפשר למנוע את זה מבלי לפגוע במעמד החוזה? איך אפשר להגן על אנשים צעירים שיעשו הכל בשביל החלום שלהם? איך פועלת תעשיית המוזיקה בפינות הכי חשוכות מאחורי הקלעים? לשום חבר כנסת לא היו תשובות. ולמה שיהיו להם?

לכן גייסתי שני עורכי דין המתמחים בזכויות יוצרים במוזיקה, שהסכימו, פרו בונו, לשבת במשך חודשיים ולנסח הצעת חוק שתהיה יעילה מספיק כדי לתקן את המצב הקיים, וסבירה מספיק כדי לעבור. אחר כך הגיעו אינספור פגישות עם נציגים של משרד המשפטים ומשרד התרבות, כדי לדון ולהתווכח. אחרי שהיה נוסח מוסכם, הייתי צריכה לבלות ימים ארוכים בכנסת, לרדוף אחרי ח"כים במסדרונות, לחזר אחרי שרים, להתחנן לקולגות שיסכימו להתראיין, לגייס רוב לכל הצבעה. ארבע שנים. אף אחד לא שילם לי על הזמן שלי, אף אחד לא תגמל אותי בשום צורה. הייתי לבד רוב הזמן. העברתי חוק בכנסת, וכל מה שקיבלתי היה הטי־שירט הזאת.

העברתי חוק בישראל, והייתי רק אחת, בלי ידע מוקדם, בלי ניסיון, בלי כסף. רק המון זעם בריא וזמן פנוי. תחשבו מה הייתי יכולה לעשות אם היה לי תקציב של 30 מיליון שקלים בשנה, אם היו עומדים לרשותי יותר מ־130 עובדים - חוקרים, משפטנים, כלכלנים - שיגישו עבורי ניירות עמדה לוועדות הכנסת, שייפגשו בשבילי עם שרים, שיכתבו טורי דעה בעיתון ושיתראיינו לכל תוכנית.

תחשבו מה הייתי יכולה לעשות אם היו עומדים לרשותי אתר אינטרנט מצליח וכתב עת. תחשבו מה הייתי יכולה לעשות אם הייתי רוצה לשנות את מדינת ישראל כליל, כך שתהיה בצלמי ובדמותי. מעכשיו, מדינת איה כורם.

פורום קהלת התחיל את הפעילות שלו בישראל לפני כעשור. ואם הקרן החדשה המושמצת ממומנת בחלקה בכסף שאינו ישראלי, פורום קהלת ממומן במאה אחוז כסף זר. תורמיו הגדולים הם ג'פרי יאס וארתור דנצ'יק האמריקנים, וכיום הוא אחד ממכוני המחקר הגדולים בארץ. נראה שמטרותיו הן פירוק מדינת הרווחה והחלשת מערכת המשפט. הם עומדים מאחורי חוק הלאום השנוי במחלוקת, אבל הם מעורבים הלכה למעשה כמעט בכל תחום בחיינו - בין היתר, בחינוך, בבריאות, בדיור ובתחבורה.

מעיון במסמכים, בניירות העמדה ובראיונות, נראה כי קהלת שואפים ליצור מערכת חינוך שבה מי שידו משגת - ילדיו ייהנו מחינוך פרטי מצוין. הם לא מזכירים את העניים, שכמו בארה"ב, ייאלצו להסתפק בבתי ספר נחשלים, נגועים באלימות ובמחסור תמידי בכוח אדם. מומחי קהלת וחוקריו דוחפים להחלשת כוחם של ארגוני הרופאים והאחיות ברפואה הציבורית, הקורסת ממילא, ופועלים לטובת שירותי רפואה פרטיים למי שידו משגת. קהלת מתנגדים לדיור בסבסוד המדינה, ובוודאי שמחו כשהשבוע פג תוקפו של חוק הדיור הציבורי מבלי שיחודש. אימהות חד־הוריות ונכים יצטרכו למצוא לעצמם סידור אחר בקרוב.

לשנות זה קשה. בייחוד כשעומדים בדרכך 120 חברי כנסת וחברות כנסת, נציגי הציבור. אפשר להמטיר עליהם כבוד וכיבודים, אם נניח יש לרשותך כלי תקשורת או תקציב קידום מפנק ברשתות החברתיות. אם יוצאים מנקודת הנחה שרובם כן מעוניינים לעשות טוב בעולם, אפשר לנסות לשכנע אותם בצדקתך.

איילת שקד לא התכוונה לרמות אף אחד כשציטטה באחד מנאומיה כשרת משפטים פסקאות שלמות מתוך נייר עמדה של קהלת, כאילו היו פרי מוחה הקודח. היא ככל הנראה האמינה בזה. אני מניחה שיואב קיש בחר בלב שלם בנציגת קהלת למשנה למנכ"ל משרד החינוך. יריב לוין ושמחה רוטמן באמת מאמינים ברפורמה המשפטית שנולדה ונוסחה במשרדי קהלת.

השאלה היחידה שנותרה היא: האם אתם מאמינים? האם אתם מעוניינים לחיות במדינת קהלת? כי לשם אנחנו צועדים בצעדי ענק. ואם כבר מחליפים מדינה, אני ממליצה על מדינת איה כורם. אצלי יותר כיף.