תתפללו עלינו, תינוקות יקרים. שאולי נהיה קצת נורמלים

איזה שבוע, אמאל'ה. איזה שבוע.

המוצג הטוב ביותר והנורא ביותר לטרפת השיח המשוגעת שאחזה בנו בתקופה הזו יהיה צילום הקורות אותנו בשבוע האחרון, שבמרכזו אסון מותם של שני התינוקות במעון בירושלים.

סיפור נורא, שמתחיל בשני פעוטות שמאבדים את חייהם, ממשיך בפינוי, שמתברר ככל הנראה כחפוז מדי, של עשרות תינוקות אחרים לבית חולים, ומרגע זה ואילך נפתחים שערי גיהנום־הפיות־המלוכלכים שגם עכשיו, כעבור שבוע, מסרבים להיסכר.

המתנתי שבוע כדי לא לשוב ולחטוא באותו חטא שחטאו אלה שאותם אני בא להאשים, ועכשיו כבר אפשר להביט לכל עבר ולתהות מה. מה לעזאזל קרה פה ואיפה הם כל הקשקשנים. איך זה שהם לא מתים מבושה.

זה מתחיל ברגע הראשון. עוד בטרם עזבו האמבולנסים את המקום בדרכם לבית החולים, עוד בטרם נכנס פנימה חוקר המשטרה הראשון, צייצו ואף הוציאו בהודעה מסודרת שרים חרדים דברי שטות נוראיים, על החרדים שנדחקו לפינה ובאין מעונות יום אולצו להתפשר על מעונות מאולתרים ברמה לא נאותה, עניין שעוד לפני שהתברר, כמובן, כעורבא פרח, היה לא ראוי ולא לגיטימי, רוקד על הדם ומעורר מדנים. באמת שזה היה מגעיל. איפה הם עכשיו? למה אף שר לא מתנצל, מפרסם משהו, מנסה לחפות על הפדיחה הנוראה הזאת?

הלאה. דיווחי התקשורת. גם עכשיו אני לא מצליח להבין מהעיתונות כלום. אי אפשר. מי שנחשף לפרשה בחצי היום הראשון עלול היה לחשוב שמדובר במחסן ילדים טחוב ומסריח שבו מפוזרים עוללים כעכברים, מתחת לאסלות, על מדפי ארונות ובערימות זה על גבי זה. בשיא הסיקור ראיתי קטע מכתבה בערוץ 13. הכתבת מדברת על ההזנחה, ועל רקע הדיווח מוצג תצלום וידאו של הדירה. כל מי שראה את זה תהה לרגע: איפה ההזנחה? איפה הבלאגן? התמונות היו של בית פשוט ומסודר.

ובכן: מסתמן שלא גן אחד ובו 55 ילדים, כי אם שלושה גנים, בקומות שונות, במתחם גנים. לא גן מאולתר וחדש שהוקם מכורח הנסיבות וגזרות היועמ"שית, כי אם מוסד ותיק ומוערך שמנוהל בידי גננות אמינות ואהובות. נכון שאם נפל דופי בהתנהלותן ימוצה עימן הדין, וטוב שכך, אבל באמת שכבר הרבה מאוד זמן לא היה כזה חוסר הלימה בין הצגת הדברים הראשונית ובין המציאות בשטח. מסתמן, אני אומר, כי גם לא לכל הדיווחים האלה אני מאמין. חלק מהם בדקתי, וברור לגמרי שהתמונה מאוד מאוד מורכבת.

אם נפל דופי בהתנהלות הגננות, ימוצה עימן הדין, אבל כבר הרבה מאוד זמן לא היה כזה חוסר הלימה בין הצגת הדברים הראשונית לבין המציאות בשטח

אבל אז הגיע התקף ההיסטריה הכללי, שכלל בתוכו גידופים מחרידים ומכלילים כלפי חרדים, בצורה שאני בטוח שהפריעה להרבה מאוד לא-חרדים. איזה פיות. איזה דיבור על האמהות. איזה פטרנליזם. כמה הסגברה וכמה התנשאות. באמת שנשברו השיאים. אחסוך בדוגמאות ספציפיות, אבל הן כאן לפניי, והן מביאות אותי לדמעות. ואני אומר: אוקיי, נפלתם בהתקף זעם. צייצתם, השתגעתם. בעבור כמה ימים, כשהכל מתברר והופך מפשע קולוסלי לסוג של תאונה נוראה שנסיבותיה מתבררות – איך אתם מסתכלים על עצמכם? מה היה התקף הטירוף הזה? מי ביקש מכם לכתוב? יש לכם טקסט בראש - למה בעיתון? למה בטוויטר? למה בפייסבוק? למה? לא בשביל זה יש קבוצה משפחתית? לא בשביל זה יש חברים וחברות בפרטי?

ואז מוקד הטירוף השלישי: הפגנות הקיצונים נגד נתיחת הגופות. הו, האיוולת! מי ביקש זאת מידכם. מי. הפעם, עד כמה שאני יודע, זה אפילו לא היה כדי לשרת את התנגדות המשפחות. לפחות לא כל המשפחות. הרחוב הישראלי כבר התרגל לתגובה האוטומטית הזאת של הפגנות נגד ניתוחי גופות לצרכים פליליים חשובים, והוא חושב ברובו שמדובר באיזה דיבר עקרוני מאוד בעשרת הדיברות של החרדים.

זה פשוט לא נכון. ההפגנות האלה הן שריד מגוחך לפולמוס ניתוחי המתים שהתנהל במדינה בשנות ה-50 וה-60 והפך לאחד מדגלי ההתנגדות של הקיצונים למדינה. הקונפליקט הזה הונצח משום מה, ונותר דגל, ובאופן תמוה, גם החרדים המתונים שיתפו איתו פעולה. בשנות ה-90 הוא קיבל איזשהו צידוק, בשל בעיות שנתגלעו במכון לרפואה משפטית בניהולו של פרופ' יהודה היס, וגם זה הוסדר ונפתר כבר מזמן.

כיום, המכון לרפואה משפטית הוא מקום שמכבד את ההלכה באופן מפליג. פעולותיו מפוקחות על ידי הרב אשר לנדאו, המקובל על כולם, והמדיניות המקצועית שלו, שמובעת שוב ושוב על ידי מנהלו, ד"ר חן קוגל, היא להמעיט בניתוחים שלאחר המוות ככל שניתן, משיקולים מקצועיים המביאים בחשבון גם הפחתת הפגיעה הרגשית במשפחות.

לא רק דתיות, כמובן. החלטות בדבר ניתוחים הם עניין מקצועי נטו, וצריכות להתקבל במשולש משטרה-פרקליטות-מכון פתולוגי ומול המשפחות, וזהו. כל ההתפרעויות ברחובות מיותרות, מזיקות ולא מקובלות בכלל על המיינסטרים החרדי, שכרגיל מפחד מהקיצונים ומשתף פעולה. בושה.

איזה שבוע. אמאל'ה. כל הטרפת, מכל הצדדים, במרוכז. מלא אנשים שלא יודעים כלום על כלום ועומדים וצועקים את פוזיצייתם עד שגרונם ניחר, רוב שותק ועגמומי שיוצא מדעתו מרוב תסכול, ושני תינוקות אומללים שעזבו את העולם. התפללו עלינו, נשמות טהורות. שנהיה קצת נורמלים.