תנו כיף: ההיסטוריה הסודית של המחווה הקטנה והמשמעותית

בין שלל המחוות הגופניות שאנחנו מבצעים באופן יומיומי, אחת המוזרות, מכל בחינה אפשרית, היא ה"היי פייב" – התנועה של מחיאת כף בין ידיים של שני אנשים שונים. זה לא שיש לנו משהו נגדה – אבל היא הרבה פחות אינסטינקטיבית מחיבוק, נשיקה או סתם השענת ראש על כתף של אדם קרוב. אז איך נוצרה המחווה הזו, ומה בעצם היא משרתת?

הרגע שבו התחיל הכֵּיף של הכִּיף

נתחיל בהבהרה חשובה: בעברית "היי-פייב" נקרא "כִּיף" – אך אותו שם משמש גם ל”לואו-פייב", התנועה שבה מושיטים יד עם הפנים כלפי מעלה בגובה המותן, והאדם השני מוריד את היד שלו אל שלנו. התנועה ההיא, שככל הנראה קשורה ללחיצת יד אך באופן "עממי" יותר, מזוהה עם אמריקאים ממוצא אפריקאי ונודעה לפני בערך מאה שנה, בשנות ה-20 של המאה ה-20, כדרך של אנשים ממוצא זה להביע סולידריות.

אף אחת מהתנועות שאנחנו מכנים "כִּיף" אינה אינסטינקטיבית-אבולוציונית, ולא התפתחה במשך מיליוני שנים (דמיינו את זה בקולו המחוספס והבריטי של דייוויד אטנבורו). כאמור, ה"כִּיף הנמוך" כ"כ "טרי", שאנחנו יודעים את תאריך ומקום הלידה המדויקים שלו: 2 באוקטובר 1977, אצטדיון דודג'ר בלוס אנג'לס.

זה קרה במהלך משחק הבייסבול האחרון לעונה, בו שיחקו הדודג’רס נגד יוסטון אסטרוס. שחקן הדודג’רס דאסטי בייקר חבט את ההום-ראן ה-30 שלו באותה עונה, והפך את הדודג'רס לקבוצה הראשונה בהיסטוריה עם ארבעה חובטים שהגיעו ל-30 הום-ראנס בעונה אחת. כשבייקר רץ סביב הבסיסים והתקרב לספסל, חיכה לו החובט הבא בתור, גלן בורק.

בורק, בהתפרצות ספונטנית של התרגשות, הרים את ידו גבוה באוויר. בתגובה הרים גם בייקר את ידו, והשניים מחאו כף אחד לשני. "זה פשוט קרה", סיפר בייקר שנים אחר כך. "היד שלו היתה גבוה באוויר, והגוף שלו היה מקומר אחורה. אז הושטתי יד למעלה ופגעתי ביד שלו. זה נראה כמו הדבר (ההגיוני) לעשות".

כאן שווה להזכיר ששני השחקנים שחורים, כך שסביר להניח שעבורם "כיף נמוך" היה הדרך המקובלת לברך על הצלחות אחד של השני, ולכן, כשבורק הרים את ידו, האינסטינקט של בייקר היה לבצע את אותה תנועה לכיוון מעלה וקדימה במקום ישר למטה.

הקהל לא בהכרח שם לב לתנועה – אבל שחקנים אחרים כן. תוך שבועות, התנועה התפשטה בליגת הבייסבול, ומשם לספורט האמריקאי כולו. האופן הפשוט שבו היא מראה שיתוף פעולה בין שני אנשים הפך אותה למחווה נפוצה.

המשמעות האחרת של ה"כיף"

סיפורו של גלן בורק, שכאמור גרם להמצאת ה”כיף”, הוא מרגש ומעט עצוב: בורק היה אחד הספורטאים הראשונים בספורט האמריקאי המקצועי שיצא מהארון כהומוסקסואל – אם כי רק אחרי פרישתו ב-1980. המנהל הראשי של הדודג'רס, שידע על נטייתו, ניסה "לשחד" אותו בהבטחה למימון ירח דבש יוקרתי אם יתחתן עם אישה. בורק סירב, ונסחר לקבוצה אחרת מייד בתום עונת 1977.

אחרי פרישתו מבייסבול עבר בורק לרובע הקסטרו בסן פרנסיסקו – מרכז הקהילה הגאה בעיר. שם הכיף שלו הפך לסמל גאווה להט"בית.

הוא נפטר מאיידס ב-1995, בגיל 42 בלבד.

תחרות ספורטיבית

כמו כל דבר בספורט, יש טוענים לכתר.

שחקני קבוצת ה-NCAA (ליגת הקולג’ים בכדורסל) לואיוויל קרדינלס טוענים כי התנועה נוצרה דווקה אצלם, כשבמהלך אימון בעונת 1978-1979, הפורוורד וויילי בראון ניסה לתת "כיף נמוך" לדרק סמית’, אך סמית’ הכריז "לא, גבוה!”;

גם הכדורסלן האגדי מג’יק ג’ונסון טען שהמציא את התנועה יחד עם עמיתו לקבוצת אוניברסיטת מישיגן סטייט גרג קסלר, ללא כל הוכחה;

בכל מקרה, הפוטו פיניש – כלומר, התיעוד הטלוויזיוני מהמשחק של בורק ובייקר – מוכיח שהם עשו את זה קודם (כמו שחקני לואיוויל, גם ג’ונסון וקסלר שיחקו יחד בעיקר בעונה שאחרי משחק הבייסבול המדובר).

מהספורט לכל מקום

בשנות ה-80, לאחר שכלי תקשורת החלו לדבר על ה"היי-פייב" והיא נכנסה למילון (1982), היא כבשה את העולם: מסדרות טלוויזיה ועד לפרסומות, מחצרות בתי ספר ועד לישיבות עבודה – היא הפכה לאופן האוניברסלי להביע באופן פיזי ש"עשינו את זה!".

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

כמובן שמלבד ה"כיף הגבוה" הרגיל נוצרו שלל וריאציות שמשלבות בינו לבין ה"כיף הנמוך", לחיצת יד, חיבוק ועוד. ב-2002 אפילו נקבע "יום ההיי-פייב הבינלאומי" – ביום חמישי השלישי של אפריל.