לתעלומה הכואבת הזו הוריו של איתמר שלזינגר ז"ל אולי לא ימצאו תשובה לעולם. גם אחרי שאותרו חלק משרידיו, גם אחרי שנפרדו ממנו בהלוויה מרגשת וגדושה באנשים שהתייצבו לחלוק לו כבוד אחרון.
"מה קרה לנסיך הקטן שלנו? איך קרתה טרגדיה איומה כזאת דווקא לאיתמר?" שואלת האם סימה. והאב גד מניח יד על כתפה ומהנהן בהשלמה: "לפחות סגרנו מעגל. קרה לנו סוג של נס".
שנתיים וארבעה חודשים של דאגה טרופה, גיוס מתנדבים למבצעי חיפוש אינסופיים, פגישות עם חוקרי משטרה בכירים, נסיעות לכנסת, מאבק לשמר את סיפורו בתודעה התקשורתית. מאז הערב ההוא, ב־21 בספטמבר 2023, סימה וגד לא שקטו לרגע. בכל בוקר היה נפתח החמ"ל בבית המשפחה בכפר סבא מחדש. לא עבר יום אחד שבו לא חשבו מה עוד אפשר לעשות, למי עדיין לא פנו, באיזה מקום טרם חיפשו, איך אפשר להמשיך להזכיר את בנם - שנעלם בנסיבות עלומות שבועיים בלבד לפני 7 באוקטובר.
את ערב ראש השנה תשפ"ג איתמר בילה עם משפחתו, ואחרי החג הודיע לאמו שהוא נוסע לצפון לטייל. לכאורה, לסימה ולגד לא היתה שום סיבה מיוחדת לדאוג. איתמר, בן הזקונים האהוב שלהם, אמנם התמודד בשנתיים האחרונות לחייו עם אתגרי נפש – אבל שמר על תפקוד גבוה. הוא התגורר לבד, ניהל את חשבונותיו באחריות, מעולם לא נכנס לחובות. הוא התפרנס בשלל עבודות מזדמנות, לא הפסיק להתנדב ולעזור לנזקקים, ובעיקר – אהב את החיים.
סימה, האם: "היה לאיתמר תום לב. הוא האחרון שהייתי מאמינה שתקרה לי טרגדיה כזאת איתו. כולם אהבו אותו, נעים הליכות, איש שיחה. הוא אימץ שלושה ילדים על הרצף האוטיסטי וכל הזמן היה מזמין עבורם כרטיסים למשחקי כדורסל, נוסע איתם באוטובוסים"
את הרוגע של תקופת החגים גדעה שיחת טלפון אחת מהמשטרה. "הודיעו לי שהרכב שלי היה מעורב בתאונה", נזכר גד. "הרכב של איתמר היה רשום על שמי. רק מאוחר יותר הבנו שאיתמר נעלם". סימה וגד המודאגים נסעו למקום התאונה, סמוך לשער הכניסה לכפר עין חוד, סמוך לעין הוד, שם מצאו את הרכב הפוך בצד הדרך. "איתמר השאיר את כל הניירת ברכב. את שני הטלפונים שלו. הכסף היה מונח על המושב. הוא לא נשדד". כבר באותו הלילה החלה המשטרה לנהל את מבצע החיפושים אחריו.
"עכשיו יורד העצב"
אנחנו יושבים בסלון ביתם של השלזינגרים בכפר סבא. כעת הוא שקט ורגוע. במהלך השבעה על איתמר תנועה בלתי נגמרת של מנחמים מילאה את החלל. "הגיעו יותר מ־400 איש, מכל הארץ", מחייכת סימה בהודיה. מדלת הפלדה הלבנה בכניסה לבית נשקפים פניו של איתמר בפסיפס תמונות, מאז שהיה תינוק "גרבר". "תראי כמה שהוא יפה, הנסיך שלנו. תמיד קראנו לו נסיך", אומרת סימה. וגם תמונות בר־המצווה, הטיולים, החברים והתלתלים הבוהקים של השנים האחרונות.
גד מחייך בעצב: "היום הזה, והערב ההוא... השאלות יישאלו עוד אלפי פעמים: מה משך אותך לשם? איך הגעת בשמונה וחצי בערב לכפר ערבי? תעית בדרך? לקחת טרמפיסט? אין לנו תשובות, וגם למשטרה אין. אולי הוא קבע משהו עם מישהו בכפר? אנחנו לא יודעים. אני לא חושד בכלום – אבל התחלנו להעלות השערות. המשטרה לקחה את שני הטלפונים, ולא מצאו התכתבויות שיכולות להסביר מה קרה. ומעל הכל, עכשיו מרחפת התהייה הגדולה, כשבסוף מצאו את שרידיו במרחק 600 מטר ממקום התאונה".
סימה נושפת בתסכול: "אני עם מחשבות. אם היינו עושים עוד חיפושים, אולי איתמר היה עדיין חי. כבר באותו הלילה הביאו במשטרה פרשים ורחפן, ובבוקר העלו מסוק".
גד: "כבר היה מאוחר מדי ולא מצאו אותו".
איל שלזינגר גדול מאיתמר בשמונה שנים. 12 שנים בילדותם ישנו שני האחים באותו החדר. תמיד היו חברים טובים. "כאח גדול הייתי זה שאיתמר תמיד בא אליו עם שאלות, מבקש להתייעץ".
מאז שאחיו הקטן נעלם איל התגייס לנהל לצד ההורים את מסעות החיפושים. "פרסמתי כל הזמן ברשתות החברתיות. אין מקום שלא הגענו אליו. עשינו הכל כדי לשמר את המקרה של איתמר בתודעה, כדי שלא ייעלם", הוא משחזר. "גם כדי שאנשים יזכרו, אם יום אחד מישהו מטייל ומוצא משהו, וגם שלא יירד מסדר היום של המשטרה, שלא ירפו מהחיפושים. בהמשך נעזרנו גם בחברת 'מגנוס איתור וחילוץ' (המתמחה בתרמילאים ובמנותקי קשר; נ"ב), והם אלה שמצאו. זה היה ממש נס. זה כמו למצוא מחט בערימת שחת".
גד, האב: "לחצנו שיפעילו את שב"כ. הם יצאו מהנחה, לאור בדיקות שעשו, שלאנשי עין חוד אין יד או קשר לדבר. לי תמיד היו ספקות. חשבתי שאולי איתמר נכנס לכפר בטעות ונבהל שיעשו לו משהו. אולי הוא ניסה להימלט ופגע באנשים? אולי היה בסטרס"
את השריד הראשון מצאו אנשי "מגנוס" ביום חיפושים חדש שערכו ב־18 בדצמבר 2025. בקו אווירי של 660 מטרים ממקום התאונה. "המשפחה פנתה אלינו סביב מארס 2024", מספר זיו דמטר, המנהל המקצועי של "מגנוס איתור וחילוץ" וראש צוות המחלצים. "בשלב הראשון עסקנו בגיבוש תמונת המצב, וארגנו מחדש את כל המידע, במטרה לעשות סדר בפרטי־הפרטים של האירוע.
"קיבלנו תמונת מצב שיחסית מוכרת לנו. אנחנו מתעסקים הרבה מאוד במקרים של נעדרים עם רקע של התמודדות נפש. כיוונו את כל הפוקוס בהתאם להערכות. חברנו לימי סריקות שארגנה המשטרה במאי האחרון. היינו בשטח עם הרבה מאוד כוחות, חילקנו את הגזרה לפוליגונים. עם גד הייתי מדבר על בסיס קבוע, כל הזמן ניסינו לחשוב ביחד מה לעשות. לפני חודש בערך הגענו למסקנה שכדאי לבדוק תא שטח נוסף שיש בו סבירות למצוא ממצאים – ושלא טיפלנו בו עד אז".
"זאת עבודת סריקה מדוקדקת", ממשיך ומסביר דמטר. "צריך להזיז סלעים, לחפור, לחפש שינויים במסלעה, בצמחייה, בכל דבר שיכול לרמז על תזוזה. זה שטח שיש בו פעילות אינטנסיבית של בעלי חיים. במהלך הסריקות נמצאו כל הזמן עצמות של חיות. באותו יום מצאנו עצם, שלחנו צילום שלה לבדיקת אנתרופולוג מומחה – והבדיקה אישרה שמדובר בעצם אנושית. העברנו את הממצא למשטרה".
ההורים והאח איל שהו באותם הרגעים בשטח, והתרגשות של תקווה ליוותה אותם בדרך חזרה הביתה. שם המתינו לתשובת המכון לרפואה משפטית, וכשניתן האימות המיוחל – החליטו על יום סריקות נוסף למחרת.
"היינו 25 אנשים, ואני קורא לזה סוג של נס", משחזר איל. "באחת מהפסקות הקפה עצרנו עם הרכב. אנחנו מסתכלים למטה ורואים פתאום שלושה שרידים. תחשבי, יערות הכרמל ענקיים וסבוכים, זה עניין של טיפה ימינה או שמאלה - ולא היינו מוצאים".
איל, האח: "הרגע שבו מצאנו אותו היה מורכב. מצד אחד, מאוד חיכינו לזה, רצינו למצוא. מצד שני, זה גם הרגע שבו אמרתי לעצמי 'זהו, קרה לנו אסון'. זה היה רגע מרגש וגם מאוד כואב, לראות את השרידים של אחיך. יש תחושה של הרבה מאוד עצב, ומתחתיו יש גם הקלה"
תתאר את הרגע הזה.
"זה היה רגע מורכב", מוסיף איל. "מצד אחד, זה היה רגע שחיכינו לו, רצינו למצוא. מצד שני, זה גם הרגע שבו אמרתי לעצמי - זהו, קרה לנו אסון. זה היה גם רגע מרגש וגם מאוד כואב לראות את השרידים של אחיך. יש תחושה של הרבה מאוד עצב, ומתחתיו יש גם הקלה. סגירת מעגל שלא היינו זוכים לה אם היינו ממשיכים לחיות בחוסר הוודאות. עכשיו, אחרי שהשבעה נגמרה, ואיתמר נטמן בבית העלמין בכפר סבא, דרור (האח הבכור במשפחה; נ"ב) חזר לארה"ב, ונשארנו ההורים ואני. העצב יורד, אבל יש גם הקלה מסוימת שמצאנו, שיש לנו בסוף קבר לבוא אליו".
איש של נתינה
איל מספר שבשנתיים האחרונות לחייו איתמר היה מתמודד נפש. "רוב התקופה הזאת היתה של טיפולים, וניסינו לעזור לו כמה שיותר. לפני כן אני זוכר המון חוויות משותפות מהילדות שלנו. היינו עושים המון טיולים וצחוקים. כשההורים היו בעבודה, אנחנו, האחים הגדולים, היינו אלה ששומרים עליו, שמכינים לו לאכול, והוא היה מאוד שמח, תמיד עם חיוך. איש של נתינה. כל הזמן הוא רצה לעזור לאחרים".
סימה: "איתמר הוא בן הזקונים שלנו, היה כל כך יפה, לא סתם קראנו לו נסיך".
גד: "עם כל התכונות הכי מושלמות בעולם".
התכונה הבולטת ביותר, מסכימים ההורים, היתה החמלה. "שרק ילמדו מהחמלה של איתמר. אם הוא היה יכול להתנדב לעזור בחיפושים – הוא היה הראשון".
סימה מלטפת את איתמר שבתמונות. "איתמר החתיך. הוא נסע לפני עשר שנים לנפאל ולהודו. לנפאל הוא הגיע אחרי רעידת האדמה שהיתה שם. היה מקומי שהוא הכיר, בעל מסעדה שנהרסה לגמרי. איתמר היה אז סטודנט, ועם מעט הכסף שהיה לו הוא עזר לו לשקם את המסעדה. לא הסכים לחזור לארץ עד שלא ראה בעיניו שאנשים חוזרים לשבת במסעדה לאכול. גם אחרי שחזר לארץ הוא המשיך לשלוח כסף".
הזיכרונות חוזרים ומציפים את סימה וגד. "יום אחד איתמר נסע לחיפה ופגש בצומת רעננה גבר חרדי עם ילד. מובן שהוא אסף אותם. בדרך לחיפה הוא דיבר עם הגבר ואמר לו 'שמע, ב־12 אני יוצא מחיפה. הגבר אמר לו 'גם אני, באתי רק לנחם אבלים'. הם קבעו להיפגש שוב ב־12, ואיתמר החזיר אותם עד למקום שאסף אותם בצומת רעננה.
סימה: "דקה לפני שאיתמר נעלם, יש תיעוד אחרון שלו בתוך האוטו". גד: "רכב אחר צילם אותו יושב במושב הנהג ונוסע לכיוון השער. גם המשטרה היתה מתוסכלת. אם הייתי שוטר הייתי הופך עולמות רק בשביל האגו שלי – לפתור תעלומה"
"בהמשך הוא ראה נער חרדי מרים יד בצומת. איתמר שאל 'לאן אתה צריך?', והנער ענה 'לירושלים' – אז הוא לקח אותו לירושלים. הוא חזר ב־3 לפנות בוקר הביתה. בגלל השעה המאוחרת שאלתי אותו 'איפה היית?', ואיתמר אמר לי: 'אמא, את לא יודעת, מצאתי נער חרדי כזה מסכן בצומת ולא יכולתי להשאיר אותו ככה לבד'. הוא מספר לי ככה, וצוחק. אמרתי לו: 'כל הכבוד לך, איזה חסד עשית'.
"אם הוא היה יודע שאני מספרת את זה – אוי ואבוי. איתמר היה מאוד צנוע. היו לו מלא חברים. הוא למד בבית הספר רימון מוזיקה עם קבוצה. ידע לנגן בגיטרה מאוד יפה. אהב את האחיינים שלו, היה עושה להם קריוקי של שירי ילדים, היה משקיע בימי ההולדת שלהם. איזו אבידה.
"היה לו תום לב. הוא האחרון שהייתי מאמינה שתקרה לי טרגדיה כזאת איתו. כולם אהבו אותו, נעים הליכות, איש שיחה. הוא אימץ שלושה ילדים על הרצף האוטיסטי וכל הזמן היה מזמין עבורם כרטיסים למשחקי כדורסל, נוסע איתם באוטובוס, מחזיר אותם בלילה - כל אחד לבית שלו".
גד: "אפילו לי יש סיפור קוריוזי איתו: הוא ראה אותי מתהלך יום אחד בבית ודורך על נמלה. בתגובה הוא אמר לי 'אבא, מה אתה עושה? תן לה לצאת לבד, למה אתה גורם למוות של נמלה. את מבינה כמה הוא היה רחמן?"
בצבא איתמר שירת במודיעין, אחר כך למד באוניברסיטת בר־אילן ניהול מערכות מידע. אבל לפני שנעלם הוא החליט ללמוד עבודה סוציאלית. כבר התחיל להשלים קורסים שהיו חסרים לו ועמד להתחיל בלימודים.
"החלום מסמל מוות"
סימה עוזבת לרגע וחוזרת עם בריסטול שמור בתוך ניילון. "תראי כמה זה סמלי", היא מציגה בגאווה את פיסת ההיסטוריה המשפחתית. במרכז הבריסטול משובצת תמונה קטנטונת של איתמר כשהיה תינוק בן שנה וקצת. בצדדים מוטבעות בצבע גואש ירוק כפות ידיים וכפות רגליים פצפונות. שלו.
אחרי שאיתמר נעלם סימה החליטה לחזור בתשובה. על התקווה שהוא בחיים לא הסכימה בשום שלב לוותר.
"הייתי חולמת אותו כל הזמן", היא נזכרת. "באחד החלומות, אחרי שביקרנו אצל הינוקא (רב חרדי מפורסם; נ"ב), חלמתי שהינוקא יושב פה בסלון, גד יושב לידו, והוא אומר 'גדי, עשית דבר נהדר' - כשברקע איתמר מרחף באוויר מתכסה בטלית. כשסיפרתי לחברה חרדית על החלום, היא לקחה אותי לאדמו"ר בבית שמש. סיפרתי לאדמו"ר על החלום, והוא התחיל לצעוק 'חברה קדישא!'. לא הבנתי על מה הוא מדבר, והחברה הסבירה לי בהמשך: 'האדמו"ר קרא לחברה קדישא שיעזרו – החלום מסמל מוות'".
חלום אחר שסימה חלמה היה בשעת צהריים, אחרי שסיימה ביקור מרגש בבית הכנסת של רב מפורסם. "במציאות, הרב התפלל על איתמר, ו־30 אנשים התפללו איתו ואמרו 'אמן'. בחלום ראיתי את איתמר חוזר הביתה ואומר לי 'את רואה אמא? אני בסדר'. ואני שואלת: איך אתה בסדר? אין לך כסף, איך אתה מתמודד? והוא ענה לי בחלום בצחוק: 'שדדתי בית. סתם, אל תדאגי, אני מסתדר'".
לא הורידו את השלט
במקרה אחר סימה חלמה שהיא נמצאת בבית אביה. "אבא שלי היה צדיק ענק. בחלום הוא חוזר הביתה מבית הכנסת, אני פותחת לקראתו את הדלת ורואה את אבא שלי ענק, מתפלל על איתמר. וסבתא שלי מגיעה עם אמי ושתיהן מדליקות לאיתמר נר. בחלום הזה הבנתי שאיתמר מת".
סימה: "בימי החיפושים הייתי חולמת עליו כל הזמן. באחד החלומות אבא שלי, שהיה צדיק ענק, חוזר מבית הכנסת, אני פותחת לו את הדלת ורואה אותו ענק, מתפלל על איתמר. וסבתא שלי מגיעה עם אמי ושתיהן מדליקות נר. בחלום הזה הבנתי שאיתמר מת"
עכשיו ליבם של סימה וגד מלא בהכרת תודה לכל מי שהיה שם למענם במהלך השנתיים הטרופות. "בזכות איתמר פגשנו הרבה אנשים טובים", הם מספרים. "במשטרה התייחסו אלינו תמיד באנושיות ובכבוד. החוקרים בשטח היו אנשים ממש טובים, אנושיים, מדברים יפה, מתעניינים בשלומנו".
סימה: "יש, למשל, את יוסי עדן, המלאך שלנו ממושב ניר עציון (לא רחוק מעין חוד; נ"ב). ביום שאיתמר נעלם הגעתי במקרה למושב ונכנסתי בוכה לבית ההארחה. יוסי ראה אותי, שמע את הסיפור - ומאז הוא איתנו. ארגן ימי חיפושים לאורך כל השנתיים, הביא בכל פעם 150 מתנדבים. בכל יום שלא מצאנו הוא היה מרגיע: 'אל תדאגי, אני אמשיך בחיפושים, אני כבר חושב על יום החיפושים הבא'".
גד: "איל פרסם בפייסבוק, ולא משנה איזה מזג אוויר היה - אנשים נרשמו לקבוצה והגיעו. תלינו מודעות ושלטים עם התמונה של איתמר בכל מקום. אתה עושה דברים שאתה לא מבין איזו משמעות יכולה להיות להם. הכנו שלט גדול מפלסטיק – ותלינו בכניסה לכפר עין חוד. בכל פעם שהגענו, שנתיים וארבעה חודשים, השלט עוד היה תלוי שם. ביום שאיתמר נמצא – השלט נעלם. וזה לא שמישהו ידע מראש שדווקא היום נגיע והעלים את השלט".
סימה: "ולכן, בכל פעם שהגענו לעין חוד והיינו רואים את השלט, היינו אומרים: 'איתמר, הנה אתה מחייך אלינו. באנו לחפש אותך עוד פעם'".
גד: "כאמור, אף אחד לא הוריד את השלט - עד לאותו יום של המציאה".
סימה: "חשבתי שמתישהו אולי מישהו מהכפר יוריד אותו, הרי זה לא נעים לראות כל יום מחדש בכניסה שלט עם תמונה של נעדר".
גד: "גם בזמן המלחמה הגיעו אנשים לחיפושים. שבועיים אחרי שאיתמר נעלם קרה 7 באוקטובר. כל תשומת הלב של המשטרה עברה לנושא הנעדרים מהטבח, ובכל מיני מוקדים היו צריכים לפעול בצורה מעמיקה מול המגזר הערבי. באחד החיפושים ביקשתי מהמשטרה שיעלו רחפנים. מפקד המשטרה אמר לי 'אין לי אישור להעלות בזמן הזה רחפן'".
סימה: "לעשות חיפושים היה קשוח באמת, ואנחנו סבלנו. במקום חיפושים הייתי באה לכיכר החטופים בתל אביב ומשגעת את המשטרה. אמרתי להם שאני רוצה לפגוש את החוקרים הכי בכירים במשטרה, והם באו. הגיעו גם בכירים ממשטרת כפר סבא. ברגעים הקשים שלנו הם היו איתנו ביחד. הביאו חוקרים, הפעילו את יחידת אית"ן (איתור נעדרים) של המשטרה".
גד: "לחצנו שיפעילו את שב"כ. אפילו ביקשתי מידיד, שהוא איש שב"כ בכיר לשעבר. הם יצאו מהנחה די ברורה, לאור בדיקות שעשו, שלאנשי עין חוד אין יד או קשר לדבר. לי תמיד היו ספקות. חשבתי שאולי איתמר נכנס לכפר בטעות, אולי נבהל שמישהו יעשה לו משהו וניסה להימלט - ותוך כדי ההימלטות הוא פגע בכלי רכב ובאנשים? אולי היה בסטרס.
"יצאתי מנקודת הנחה שהוא לא עשה טוב לאנשים שם, ואולי טיפלו בו, במירכאות. אחר כך, כשמצאו את השרידים, אמרתי לעצמי שאם מישהו היה מנסה להעלים ראיות הוא לא סתם היה זורק את הגופה בשטח. הוא היה הולך וחופר חפירה די עמוקה. מעלים את השרידים כך שלא יימצאו אף פעם. אבל זה לא היה המקרה. ובכל זאת, יש פער מהתיעוד האחרון של איתמר, והמשטרה לא יודעת לומר מה קרה שם".
"הטרגדיה שלנו תישאר"
סימה מספרת על התיעוד האחרון של איתמר. "דקה לפני שהוא נעלם יש צילום שלו באוטו".
גד: "רכב שהגיע מבחוץ צילם אותו מגיע לכיוון השער מבפנים. רואים את איתמר במושב הנהג, נוסע לכיוון השער. גם המשטרה היתה מתוסכלת. אם הייתי שוטר הייתי הופך עולמות רק בשביל האגו שלי – לפתור תעלומה".
סימה: "טוב, הם ניסו. אני מאמינה באנשים. גם ראיתי אותם בשטח".
גד: "זאת תעלומה. למה הגעת לעין חוד? רבת עם מישהו? לא רבת? למה גרמת לתאונה? מה קרה? מישהו איים עליך? ובכל זאת, אמרתי לסימה, 'זהו, המעגל נסגר'".
סימה: "הטרגדיה שלנו תישאר".
גד: "אבל לא נתחיל לנבור. יהיה קשה מאוד להבין מה בדיוק קרה. צריך לפתוח דף חדש, זה קשה אבל חייבים להמשיך את החיים".
סימה: "נכון. יש ילדים, יש נכדים. זה תמיד יכאב, לאבד בחור כזה. אני לא מאמינה שזה קרה לי, הסיוט של כל הורה".
ממשטרת ישראל נמסר כי החקירה בפרשת שלזינגר נמשכת.
