הלהקה הכי טובה שרובכם לא מכירים חוזרת: "יש יותר מה להפסיד"

עוד רגע 2025 היתה מסתיימת ומסורת בת 36 שנים היתה נשברת. אבל בסוף, שבועות בודדים לפני תום השנה האזרחית, הפה והטלפיים, הטריו הפעיל־מקטעית של אסף גברון, רם אוריון ואהד פישוף הוציא עוד אלבום, כפי שהתחייבו לעשות בכל שש שנים.

"חופי קרשלטון", היצירה החדשה של השלושה, שפעילים מאז 1988, עומדת בכל תנאי הקוד שהכתיבו לעצמם לפני שלושה עשורים וחצי וחיים שלמים: הוא הראשון שהם מוציאים מאז 2019; שמו הוא שם של שטח גיאוגרפי; הוא כולל שיר ששמו הוא כשם אלבומם הקודם; עטיפתו זהה (כמעט, לשם שינוי) לזו של התקליטים הקודמים; לשיר שבא לפני האחרון יש משמעות מורבידית, וזה שחותם את האלבום הוא קאבר לקלאסיקה ישראלית פטריוטית.

יש עוד תנאים, גם בהם הם עומדים, כפי שבדקו ברשתות חברים מעדת המעריצים, או המאמינים, אם תרצו, שמלווה אותם כבר שנים.

"אנחנו לא משינה"

האירועים שחוגגים את האלבום, שני ערבי ההשקה שהכרטיסים אליהם נמכרו כולם בתוך זמן בזק (9.1-8.1 בפליציה: בית לאמנות הצליל ברחוב ביאליק בת"א) יכללו סשן האזנה ודיון שלהם באלבום, והופעות מצד שמות כמו פלג, רייסקינדר, ניקו טין והמסך הלבן, שיבצעו את שירי ההרכב. מעין מופע מחווה של להקה לעצמה, יש שיאמרו, כשהיא נוכחת במקום אך לא לוקחת חלק אקטיבי בנגינה. מה שמעלה את השאלה - למה בעצם לא להופיע בעצמך עם השירים שלך, כדרכן של כל הלהקות?

התשובה היא שגם אם יש מי שמגדיר את הפה והטלפיים כסופר־גרופ, כלומר מגה־להקה, מבחינתם השימוש במושג בצורתו הבסיסית חוטא לאמת ולקונספט שמגדירים אותם. "אפשר לקרוא לנו להקה, אבל אנחנו לא להקה במובן שחושבים עליו כששומעים את המושג הזה, אנחנו לא משינה", אומר אוריון. "בלהקות שמוגדרות ככאלה, בדרך כלל הדבר הראשון והכי חשוב בהן הוא ההופעות החיות, וכמעט תמיד תהיה היררכיה בלהקה. אצלנו זה לא ככה".

פישוף: "הפרקטיקה שלנו היא לעשות אלבום כל שש שנים. להופיע זו פרקטיקה נפרדת, זה לא אותו נוהל. הפה והטלפיים עושים אלבומים, לזה אנחנו מחויבים. הופעה היא סוג אחר של השקעה".

אין בכם את הצורך או הרצון לבצע את השירים מול קהל?
גברון: "זה לא תמיד קשור לרצון. רצון יש לפעמים, אבל אני חושב שאחד הדברים היפים בזה שאנחנו קיימים כבר 36 שנים זה שאנחנו יודעים איך אנחנו קיימים. היו לנו ארבע-חמש הופעות, כשהאחרונה היתה לפני כעשור. אנשים שואלים אותנו על זה, אנחנו מודעים לזה שהם רוצים, אבל במבחן התוצאה זה לא קורה. אנחנו מאוד משקיעים באלבום שיוצא כל שש שנים ויוצא לנו המיץ כדי שזה יקרה בכל פעם. זה סוחט מאיתנו הכל".

פישוף: "כשאתה צעיר אז אתה יודע שתתבגר ותזדקן, אבל זה נראה לך רחוק ולא רלוונטי. 'הפה' זה קצת אותו הדבר. התחייבנו לזה באיזה גיל כשזה נראה אבסורדי ומצחיק, אבל אז התחלנו לחיות את זה וזה התחיל לקרות"

התחייבתם למשהו לפני 36 שנה. זה באותה מידה יכול היה להפוך לנטל.
אוריון: "אנחנו מחכים לזה. אמנם מחכים לפעמים לרגע האחרון, אבל זה תמיד דבר לחכות לו".
גברון: "כשזרקנו את המספר הזה, שש שנים, זה היה חצי שרירותי. אנחנו לא מייצרים את האלבום בקלות, כי ככל שעובר הזמן אנחנו עסוקים ביותר דברים אחרים ובחיים בכלל, אבל במקביל ככל שאנחנו עושים עוד אחד ועוד אחד, זה מדליק אותנו להשלים את המשימה".

פישוף: "אני חושב שזו הנקודה. ככל שאנחנו עושים את זה וככל שעובר יותר זמן אז יש יותר מה להפסיד, כי אנחנו מושקעים בזה יותר, ואז עוד יותר קשה לך להפסיד, אז בעצם הרצון רק גדל".

אבל קוד, כמו שהוא מתווה גבולות גזרה, גם יכול להגביל.
פישוף: "מגבלות זה אולי הדבר הכי חשוב ליצירה. כללים או חוקים הם מה שמאפשר יצירה, זה מגדיר אופי מסוים. עם 'הפה' זה טיפה יותר מובנה ובאמת יש גם כללים שלא משתנים, כך שזה יותר דידקטי, ואנחנו שומרים ומקפידים עליהם יותר. המשחק הוא לעשות את אותו הדבר לאורך הרבה מאוד שנים, אבל עצם העבודה עם מגבלות הוא טבעי לכל מי שיוצר. יש מספיק דברים שאנחנו יכולים לעשות בלי קריטריונים. לא חסר לנו חופש יצירתי בעולמות שלנו. מה שמגדיר את 'הפה' זה בדיוק המחויבות הזו לקוד".

גברון: "זה גם מה שגורם לזה לקרות. בלי להיות מוכרחים למלא את הרובריקות הקבועות, אולי לא היינו מצליחים להוציא אלבום כל שש שנים".

אוריון: "אני נחרד מהמחשבה של לנסות לבחור שם לאלבום בלי מסגרת וששלושה אנשים יסכימו עליו".

יש לכם קהל אדוק ונאמן, כזה שמתווכח איזה שיר עונה על איזה כלל של הקוד ומכיר את כל הדיסקוגרפיה שלכם. בעצם נוצרה כאן מחויבות הדדית.
אוריון: "אחד הזיכרונות הוותיקים שלי בחיי כמוזיקאי הוא מפסטיבל הבלוז ב־1993. היינו חבורה קטנה והלכנו להופעה של ניק קייב. הסתובבנו שם בין ההאנגרים בנמל חיפה ופתאום מאיזו פינה בחושך צצו להם ארבעה תיכוניסטים, ואני שומע אותם צועקים 'בג'ונגל בבנגקוק' (שיר שמופיע באלבום הראשון של ההרכב, "בין הים והביצות"; ע"פ). זה היה המפגש הראשון שלי עם מעריצים של הפה והטלפיים וזה הרחיב לי את הלב. אז ברור שזה משמח מאוד וגם מדרבן, אבל זה לא השיקול של אם לעשות את זה או לא".

מתי הבנתם שיש סביב ההרכב עניין? שהוא צובר לו מעמד קאלט?
גברון: "זו שאלה טובה, כי אני לא יודע אם יש רגע שאמרנו 'וואלה, זה דבר'. אני חושב שבכל פעם זה נהיה יותר ויותר דבר".

פישוף: "זה כמו שכשאתה צעיר אז אתה יודע שתתבגר ותזדקן, אבל זה נראה לך רחוק ולא רלוונטי. ואני חושב ש'הפה' זה קצת אותו הדבר. התחייבנו לזה באיזה גיל כשזה נראה אבסורדי ומצחיק להתחייב על זה, אבל אז התחלנו לחיות את זה וזה התחיל לקרות".

אוריון: "כשהאלבום השני יצא, הוא כבר קיבל באזז די משמעותי בארץ. שלושתנו גרנו באנגליה אז והלכתי לשכונת גולדרס גרין, קניתי את העיתונים הישראליים וראיתי שכתבו עלינו".
דרכים מצטלבות

פישוף וגברון הכירו בילדותם במוצא עילית שבאזור ירושלים. לשניהם היו להקות נוער (לא משותפות) ביישוב שבו גדלו. את אוריון הכיר גברון בשירותם הצה"לי בגדוד 52 של חיל השריון. אסף הגיע לקראת סוף שנות השמונים כמפקד טנק צעיר לפלוגה ח', שבה שירת אוריון כנהג מג"ד.

אוריון: "אנחנו שווים דוקו, אבל זה משנה את הדינמיקה כשיש עוד בן אדם עם מכשור, כבלים וסוללה של מצלמה שהולכת להיגמר. אם היה אפשר לשחרר בחדר איזה זבוב אנדרואיד שיצלם את הסשנים ושלא היה עושה רעש זה היה מדהים"

באחד הימים ניגן רם את "Jesus Walking on The Water" של להקת האלטרנטיב האמריקנית וילונט פמס, בכניסה למבנה צבאי. גברון התקרב כדי להאזין. אוריון השמיע לו חומרים של הדה בושס, הרכב המחתרת שניגן בו אז יחד עם רוגל אלפר. גברון סיפר על הלהקות שהוא מנגן בהן, ובהמשך הכיר בין רם לאהד. את צליל אורגן הקסיו, שמהווה את כלי הנגינה המרכזי בהקלטות של הפה והטלפיים, הביא גברון מהרכב אחר שבו ניגן באותה תקופה, עם חברים מבית הספר.

המינימליזם של צליל הקסיו יהפוך בהמשך למזוהה עם היצירה והאסתטיקה של הפה והטלפיים, קצת יותר מעשור בטרם הפך לכלי נגינה שאמנים והרכבים רבים משתמשים בו, ביניהם גם ההרכב הבריטי שמוביל דיימון אלברן, הגורילז.

לשלושה קריירה ארוכה ונפרדת במקביל לעשייה כהרכב. פישוף, 55, הוא יוצר מוזיקלי שמלמד במדרשה לאמנות בבית ברל ובבית הספר לאמנות בצלאל. הוא פעל בנושאי המגבעת האייקונית ובהרכב בני המה יחד עם ישי אדר, ומוציא בימים אלה אלבום חדש בשם "Witchcraft and Gardening". לצד המוזיקה, הוא פועל כמורה לגאגא וכאמן וידאו ארט וכוריאוגרף, שיצר בין היתר מופעים דוגמת "Speaker" יחד עם בת זוגו לשעבר, נועה צוק ו"או הנרי" בביצוע שרון צוקרמן. בנובמבר 24' ראה אור ספרו הראשון, "המקל המדבר לומד עברית" (הוצאת פרדס).

אוריון, 58, המשיך לקריירת סולו אחרי התפרקות נושאי המגבעת והוציא שלל אלבומים. האחרון שבהם, "פאקינג הל", יצא אף הוא בשנה החולפת. לאורך עשורים הוא ניגן ועבד עם עשרות אמנים, ביניהם אסף אמדורסקי, אלונה דניאל, גלעד כהנא, איגי וקסמן, עמיר לב, ערן צור, הילה רוח וענבל פרלמוטר ז"ל.

גברון, בן 57, היה עיתונאי ואיש הייטק ומ־1997, אז הוציא את ספר ביכוריו "אייס", הפך לאחד השמות המוכרים בספרות הישראלית גם כעורך וכמתרגם. ספריו תורגמו לכמה שפות. בין יצירותיו: "מובינג" (2003), "תנין פיגוע" (2006), "הידרומניה" (2008) ו"הגבעה" (2013). ספרו האחרון, "האם אינך רוצה בי", יצא לפני עשרה חודשים בהוצאת "ספרי עליית הגג".

רוח התקופה

למרות הקהל הנאמן, לחברי ההרכב אין אשליות בכל הנוגע להשמעות ברדיו של שירי האלבום, לפחות לא בשעות היום. לא היה קשה לנחש ש־6 השנים האחרונות, שנות הקורונה, הרפורמה המשפטית והמלחמה הארוכה, לא יולידו את ראשון האלבומים הקלילים והאסקפיסטיים של הפה והטלפיים. אבל "חופי קרשלטון", ששמו הוא משחק מילים על שמה של השכונה הלונדונית "Carshalton Beeches" (Beech הוא למעשה אשור, ממשפחת עצי האלון), כפי שהוא עבור חברי הפרויקט שמם של חופים מרוחקים ומדומיינים, הוא לא ספק הפוליטי והנטוע שביצירותיהם.

אם שמים בצד לרגע את "The Soul of the World", שיר אופטימי למדי שכתב עבורם בילי סטיינברג, הפזמונאי האמריקני שחתום על שלל קלאסיקות פופ אייטיז-ניינטיזיות כמו "Like A Virgin" של מדונה, "True Colors" של סינדי לאופר ו־"Eternal Flame" של הבאנגלס", האווירה הכללית המשותפת בין שירי האלבום היא של קדרות ואבדון. זה זועק כבר מ"כאן סיפורנו תם", השיר שפותח את האלבום, ששמו מדבר בעד עצמו והוא משמש מעין הצהרות כוונות לרצועות הבאות. מילותיו הפטאליות לא מותירות מקום לעודף פרשנות: "כָּאן סִפּוּרֵנוּ תַּם, בְתֹם הַטֶּבַח וּקְרִיאוֹת נָקָם", הם שרים טקסט שכתב המשורר עמוס נוי, "יבוֹאוּ אֲחֵרִים שֶׁעַל דַּרְכָּם רַק עֲרָכִים שׁוֹנִים בְּמַהוּתם".

ב"הונצ'ו פונצ'ו" הם מספרים על "עשנות מיתמרות, עננות לבנות. ימים מרירים וצרות מצטברות". זה לא שאוריון, פישוף וגברון אי פעם חשבו שהולכת להיות כאן אידיליה - מדובר על הרכב שכבר ב־95' הקליט קאבר אירוני ל"הנה בא השלום". אבל השנים האחרונות הביאו עמן השלמה, אולי איזשהו יישוב דעת, מהסוג האפל יותר.

בשיר "קו המשווה" הם שרים: "כל הסיפורים כבר סופרו, כל הזיכרונות נערמו, כל החיים, כי כולם באדמה". ועוד הם שרים בו "טובים רעים כבר לא חיים, יפים מכוערים, כולם נעלמים, לא יהיה סיבוב נוסף, לא יהיה מקום אחר".

גרסת הכיסוי הפטריוטית שמופיעה בכל אלבום של הלהקה, כחלק מהקוד המדובר, היא הפעם קאבר ל"הימים האחרים" ששרה פעם להקת פיקוד מרכז ב־1970. אם תושמע ברדיו זה כנראה יהיה בגלל שורות כמו "צוחקים את האביב, האהבות, הנעורים" ופספוס של עורכי פלייליסט את משמעות הקאבר ותפקידו בקאנון של הפה, כמו גם את העובדה שבגרסה שלהם הם מודים שהם ודאי כבר לא יזכו לראות את אותם ימים אחרים.

גברון: "בכל אלבום היו שירים מדכדכים שאפשר לפרש באופן פוליטי. אני לא בטוח אם הוא יותר פוליטי, אבל אני מסכים שהוא יותר עצוב ומדוכדך".

"הוא אולי הכי כבד?", מציע אוריון. "יש בו את רוח התקופה".

גברון: "בסופו של דבר, אנחנו נהנים מזה ועושים את זה בשביל עצמנו, ואם מתישהו זה יפסיק להיות כיף אז נפסיק גם אנחנו. אין לנו ציפיות לכבוש את העולם. אבל הבטחנו עשרה אלבומים, אז אולי זה ייראה אידיוטי לא לעשות את זה"

אפשר להגדיר אותו כאלבום התפכחות מוחלטת? הוא נשמע כאילו הכל חסר סיכוי.
פישוף: "זה מובן מאליו, לא? אנחנו חיים בתוך קטסטרופה מוחלטת, זה לא בר השוואה לשום דבר אחר. תמיד היה אפשר לראות לאן כל זה הולך, אבל עכשיו זה הגיע".

אוריון: "אנחנו מסתכלים על דברים שקרו ב־30 ומשהו השנים האחרונות ויכולים לראות איך אנחנו מידרדרים לתוך אירוע היסטורי איום ונורא".

גברון: ״בספר האחרון שלי, יש שיחה בין הגיבורים שנמצאים בניו יורק, ואחד מהם אומר: 'אם אריק שרון ייבחר, אני לא חוזר לארץ בחיים'. תמיד היתה התחושה הזאת, רק השמות התחלפו. תמיד היתה התהום הזו שעל פיה אנחנו עומדים. יחד עם זה, התהום עכשיו הרבה יותר אמיתית ואנחנו הרבה יותר קרובים לסיפה, אם לא עברנו אותו. 'כאן סיפורנו תם' מספר את זה. ועדיין, בעוד שש שנים נהיה פה ונוציא אלבום, ואני מקווה שגם בעוד 12 שנים".

אוריון: "אולי לא נהיה פה".

שמעתי אתכם אומרים לאחרונה שלרוב האמנים בארץ "אסור" להתבטא פוליטית, אבל לכם מחליקים את זה.
פישוף: "הרוב מפחדים".

גברון: "אנחנו מדברים פה על הפה והטלפיים, באמת לא אכפת לנו אם יבטלו לנו את החוזה עם בנק הפועלים".

אוריון: "לא אכפת לנו מההשלכות כי אין השלכות. אם כבר, היינו רוצים שיהיו יותר השלכות לשיר כמו 'כאן סיפורנו תם'".

פישוף: ״נראה שיש בהשתקה של המשטר איזה סף שמתחתיו הוא לא רואה אותך, כי אתה לא מספיק מוכר. אי אפשר לעשות מההשתקה שלך הון פוליטי מספיק גדול".

מהבחינה הזו זה עוד יותר לא מובן מאליו שאתם ממשיכים לפעול יחד. כמו בכל מערכת יחסים, אנשים יכולים לגדול למקומות אחרים ולהתרחק בתפיסות העולם שלהם.
פישוף: "אפילו חלוף הזמן לבדו הופך את עצם הניסוי הזה שנקרא הפה והטלפיים ליותר ויותר מעניין. הפרספקטיבה גדלה, העולם משתנה ברקע, הוותק עצמו הופך דברים לרציניים.

אוריון: "זה מה שדיברנו עליו מקודם, בנוגע לקוד. לא גדלנו לאותם מקומות אבל אנחנו מתאספים פעם בכמה שנים ועושים את הדבר הזה. יש לנו משהו שמלכד אותנו גם מבחינת תפיסת העולם, ההומור והאופן שבו גדלנו. ככל שאנחנו מתבגרים, אנחנו נהיים יותר מאותו הדור. אם אתה שואל מה היה קורה אם אחד מאיתנו היה ביביסט, אני לא חושב שזה על השולחן מלכתחילה".

פואטיקה של חברות

חלק מבני דורם המוזיקלי הוציאו בזמן האחרון שירים ואלבומים שעוסקים בהזדקנות, במפגש שבין אתוס רוק'נרולי להתבגרות גברית. הפה והטלפיים לא מדברים בשפה הזו ולא מתפתים לניתוח אישי פולשני מדי. "אנחנו עושים את הדבר שלנו", הם אומרים. אבל זה לא שהקוד אי פעם אסר רפלקסיביות.

גברון: "יש דברים שקשורים לעבר שלנו ולמערכות יחסים שהיו לנו, אבל זה הכל חלק מהסיפור של השנים. אנחנו לא צריכים לעצור ולראות איפה אנחנו נמצאים עכשיו ולהגיד 'וואו, אנחנו בני 50'".
אוריון: "אני לא בקטע של נוסטלגיה כל כך, זה לא מעניין". ופישוף מוסיף: "הפרויקט עצמו מגלם את הזמן שעובר ואת הפערים והמרחבים האלה".

הספר החדש של אסף מדבר על חברות גברית ארוכת שנים. אחת הדמויות בו מבוססת על אהד.
פישוף: "חברויות חשובות לנו, ויותר מכך, חברויות ארוכות־טווח הן דבר שמאפיין אותנו".

גברון: "מפני שהספר מבוסס ברמות כאלה ואחרות על חיי, אז ברור שעלתה השאלה 'מה מחיי אני מביא אליו?' הפה והטלפיים זה חלק מחיי שיכולתי להכניס לספר, אבל בסוף בחרתי שלא. הדמות שמבוססת עלי בחלקה היא לא של סופר, אז בחרתי להרחיק מעט".

למה עוד לא נוצר דוקו על הסיפור שלכם?
פישוף: "האמת היא שהיה לנו ניסיון כזה לפני כמה שנים והיינו בדיבור עם אבידע לבני (במאי ותסריטאי; ע"פ) שאנחנו אוהבים, שיצלם. אבל אני חושב שמה שקרה זה שפשוט הנוכחות של מצלמה היתה מעיקה מדי בשבילנו. להיות כל הזמן עם מצלמה בזמן הפרויקט הרגיש כמו עול. אני מתחרט על זה לא מעט, כי אני חושב שאם היינו מצלמים כל 'עונה' מאז זה היה מדהים. אני קצת מצטער שלא התחלנו לצלם בהתחלה ואז היינו ממשיכים".

אוריון: "אנחנו שווים דוקו, אבל זה משנה את כל הדינמיקה והריכוז כשיש לידך עוד בן אדם עם עוד מכשור וכבלים וסוללה של מצלמה שהולכת להיגמר ותריסים שצריך לסגור. אם אפשר היה לשחרר בחדר איזשהו זבוב אנדרואיד שיצלם את כל הסשנים שלנו ושלא היה עושה רעש, זה יכול היה להיות מדהים".

אמרתם פעם שאתם רואים את עצמכם ממשיכים לשחרר אלבומים עד גיל 80. זו עדיין התוכנית?
אוריון: "יש את עניין המוות. רק שניים מאיתנו לא ימשיכו את זה. או שלמישהו לא יבוא. אנחנו עדיין לא יודעים איך זה להיות בני 74".

פישוף: "אולי כשיש לך כל כך מעט זמן ונשארו לך כל כך מעט שנים לחיות, זה ייראה אידיוטי".
גברון: "בסופו של דבר, אנחנו נהנים מזה ועושים את זה בשביל עצמנו, ואם מתישהו זה יפסיק להיות כיף אז נפסיק גם אנחנו. אין לנו ציפיות לכבוש את העולם. אבל הבטחנו עשרה אלבומים, אז אולי זה ייראה אידיוטי לא לעשות את זה".