אהד פישוף: "נשבר לי הלב לא פעם, לא פעמיים ולא שלוש"

1. זיכרון הילדות הראשון שלך?

"נעליים צבאיות הולכות על סלעים בשחור־לבן - מלחמת יום כיפור בטלוויזיה. הייתי בן 3. יש לי את הדימוי הזה בראש. התרגלתי לחשוב עליו כזיכרון הראשון שלי, אבל לך תדע".

2. הדבר האחד שלקחת מהוריך?

"כולנו עובדים הרבה. אבא שלי בן 88 ועדיין עובד. לפעמים זה טוב ולפעמים רע, וברור שזו לא האפשרות היחידה, אבל חיים שמעוגנים בתשוקה לעבודה הם המאפיין העקבי ביותר בחיים של ארבעתנו - שני הוריי ואחי".

3. דבר אחד שלא לקחת מהוריך?

"זה גנרי, אבל הם גדלו בתקופה, בתרבות ובמשפחות עצורות מבחינה רגשית. לי יש נפש סוערת, ואני יותר נוח ומשוחרר עם העובדה הזו. אני גם הרבה יותר פיזי מהם".

4. מי האדם שהכי השפיע על חייך?

"אני מושפע בקלות. הביקורתיות היא מנגנון מאזן לנטייה הזו, ולכן אני עשוי להצטייר כחשדן - אני יודע שברגע שאתמסר למישהו או למשהו, יש סיכוי טוב שזה יהיה רציני, אז אני מנסה לברור בקפידה. המורים המרכזיים בחיי הם לרוב גם החברים הקרובים והשותפים היצירתיים שלי: המוזיקאי ומלחין הפסקולים ישי אדר, שאיתו הקמתי בגיל 16 את נושאי המגבעת ובגיל 40 את בני המה, ושהיה מעורב בחיי באינספור דרכים מאז הכרנו בתיכון; המוזיקאי ומעצב הפסקול בניה רכס, שותף כמעט לכל פרויקט מוזיקלי שלי בשנים האחרונות; אורי קצנשטיין ז"ל, חבר קרוב שאני ממשיך ללמוד ממנו גם אחרי מותו; גיא בר־אמוץ, אמן ישראלי שחי באנגליה. יצרנו יחד כשחייתי שם, ולמרות שעבר זמן מאז, המפגש איתו היה מכונן עבורי; אסף גברון, סופר וחבר ילדות; אוהד נהרין - אנחנו חברים כבר 30 שנה, אני מלמד את שפת התנועה שלו, גאגא, כבר 21 שנה, יצרתי פסקולים לרבות מעבודותיו ואני לומד איתו וממנו בסטודיו ובחיים. אחרונה ברשימה, ואולי ראשונה בהשפעה, היא נועה צוק. היא אם ילדיי, ומה יותר משפיע מזה. היינו זוג 17 שנה. התחלנו ליצור עבודות כוריאוגרפיות לפני כ־15 שנה, ואנחנו ממשיכים ליצור יחד גם אחרי הפרידה".

5. מתי ידעת מה תעשה בחיים?

"מוקדם. בתור ילד חשבתי שאהיה ספן, נזיר או אמן. לנגן, לכתוב ולצלם (היה לי חדר חושך בחדר האמבטיה) היו דברים שתמיד אפשר היה לעשות ושתמיד יצרו עבורי, כבמטה קסם, מרחב מושהה, מוגן, מסתורי אך בטוח, מלא אפשרויות".

6. מי או מה שבר לך את הלב ומה למדת מזה?

"הלב שלי נשבר לא פעם, לא פעמיים ולא שלוש. בשביל אדם בגילי זה רק הגיוני, אחרת אולי לא חיית. אני חושב שהדבר העיקרי שלמדתי זה איך לשרוד לב שבור, לא הרבה מעבר לזה".

7. כישלון שהשפיע על חייך?

"האלבום 'מי רצח את אגנתה פאלסקוג' של נושאי המגבעת נדמה לי, כשסיימנו לעבוד עליו, ככישלון מוחלט, או אולי באמת תבוסה, לא משום שהוא היה כל כך גרוע, אלא משום שמבחינה מוזיקלית הוא לא היה בכלל מה שקיוויתי שיהיה. מובן שהתקוות ההן לא היו מעוגנות במציאות הממשית, וכך החל תהליך למידה ארוך על צמצום הפער בין חזון למציאות: מתי להתעקש ועל מה לוותר, מה באמת חשוב לי ומה התנאים שלהם אני זקוק כדי להיות במיטבי. זה משהו שאני מנסה לעזור גם לסטודנטים שלי למצוא, עבור עצמם.

"התשובה האוטומטית לשאלה מה אמנים צריכים כדי להיות במיטבם היא עוד כסף, או עוד זמן. למעשה, זה נכון רק לעיתים רחוקות. בפועל זה אישי ומשתנה. בלי קשר לעובדה הזו, לכולם מגיע עוד כסף ועוד זמן".

8. רגע אחד של דלתות מסתובבות ששינה את מהלך חייך?

"אני עדיין מחכה".

9. ממי אתה רוצה לבקש סליחה?

"מעצמי, על שאני לא עושה מספיק כדי להתנגד למשטר הרצח, ההשמדה והכיבוש הפושע שמחריב את חיינו ואת עתיד ילדינו".

10. מה תרצה להשאיר אחריך?

"אני מקווה שהאנשים הקרובים אלי, הילדים בעיקר, החברים, השותפים ודרך האמנות גם האנשים היותר רחוקים, יוכלו למצוא בזיכרון שלי ובנגזרותיו כלים וכוחות שיעזרו להם בתורם לשאת את מסע חייהם, כפי שהמתים המשמעותיים בחיי עזרו לי. לשמש השראה זה אחד הדברים הכי משמעותיים שאנחנו עושים זה עבור זה. אנחנו מקבלים ונותנים, זה חולף בין כולם כמו זרם, וככה האור ממשיך לדלוק. אולי זה כל מה שיש?

"יש לי חבר שחי בסין. הוא אוהב לשוטט ולצלם, אז יש לי אספקה שוטפת של צילומי מקדשים בכפרים נידחים, ואנחנו מדברים על הדת שם. הדת הפופולרית ביותר בסין, בניגוד אולי לדעה הרווחת, היא דת ללא שם של אלילים מקומיים המגולמים בפסלים קטנים, אשר מייצגים אנשים אמיתיים בשר ודם שמתו, חלקם מקומיים וחלקם מפורסמים. המתים הם האלים. נדמה לי שזו אחת הצורות הדתיות הנפוצות בעולם, בעצם. אני מרגיש איתה בנוח".

11. אם יש לאדם תפקיד אחד בעולם, מהו התפקיד שלך?

"אני לא יכול לגלות את התפקיד שלי, הוא סודי".

12. ספר, סרט או יצירה אהובים עליך ולמה?

"שאלה בלתי אפשרית. זו אקולוגיה שלמה של יצירות שבלעדיהן החיים שלי היו אחרים. אני יכול להזכיר כמה יצירות שהשפיעו עלי כאדם צעיר: 'חלומות צב' של מרדית מונק. 'ענן במכנסיים' של מיאקובסקי. הסרטים של הרזידנטס. הכוריאוגרפיות של אדוארד לוק עם לה לה לה יומן סטפס. לינץ', הרצוג, 'טרמינייטור' - כרבים מבני דורי. ואחר כך, בתחילת שנות ה־20: האוס וטכנו, פלה קוטי, סאן רא, הארי פארץ', וויליאם פורסיית, מייק קלי, כריס ברדן".

13. אתה מאמין באלוהים? אם כן, אתה מדבר איתו?

"כן. אבל - 'אלוהים' ו'להאמין' הם מושגים מאוד מופשטים, שאומרים דברים שונים בתכלית לאנשים שונים. אין להם פירוש מוסכם. אפילו בתוך המסגרת של דת ממוסדת אחת, נניח יהדות, מתקיים טווח עצום של תשובות סותרות, אז על אחת כמה וכמה כשיוצאים אל אזורי הספר של חיי הרוח הלא ממוסדים. מה זה אומר להאמין במשהו ובאיזה אלוהים מדובר, אלו שאלות שהן גם מסובכות, גם עדינות וגם - באזורי הספר של חיי הרוח הלא ממוסדים - פרטיות. לא בטוח שאני יכול או רוצה לנסות לענות עליהן במסגרת שאלון בעיתון.

"אבל אני כן מדבר איתו. אני מדבר עם כולם (חוץ מעם פשיסטים). אני דברן - מדבר עם כל מי שמוכן להאזין, לפעמים גם עם מי שלא. אבל אני גם רוקד הרבה, וזו דרך נוספת אבל אחרת מאוד לדבר עם עצמך, עם העולם ועם אלוהים".

14. הרגע שבו אמרת "הצלחתי"?

"יש רגע קבוע, חוזר, שמופיע בכל תהליך יצירה, כשפתאום משהו קורה, משהו מתהווה, משהו מתחבר למשהו ומשהו מתעורר לחיים, בעזרתך אבל מחוץ אליך. זה רגע מרומם, רגע שבו, בתרגום לשפה עכשווית, אתה עף על עצמך. גם הוא חולף, כמו כל הרגעים".

כמה קטנות

אם לא ישראל - איפה?

"אני אוהב את יפן. גם את ארה"ב. לא חסרים מקומות יפים בעולם, אבל זה לא עובד ככה".

אם לא עברית - איזו שפה?

"אספרנטו".

אם לא אהד - איזה שם?

"אוהד, עם ו'".

לא תתפסו אותי מחוץ לבית בלי?

"משקפי קריאה".

מדד האושר האישי?

"אני לא עושה מדדי אושר".

ב־7.11 יקיים פישוף (54) מופע בשם "כִּישוּף וגננוּת", לקראת אלבום סולו חדש שייצא בקרוב. המופע יתקיים במוזיאון ת"א במסגרת "פסטיבל תל אביב". כמו כן, "כאן סיפורנו תם", סינגל חדש של להקת הפה והטלפיים, יצא לאור לאחרונה