דורין פרנקפורט: "עצוב שהידרדרנו ככה. תראי את ההנהגה שלנו"

המורה אמרה שהשיעור יוקדש לתך נסתר, תפר שלא רואים מהצד היפה של הבגד, ועל המקום התאהבתי בשם. לשלב הביצוע לא הגעתי. בשביל שלא יגלו שנבהלתי מהמחט וממכונת התפירה, הפרעתי עד שהעיפו אותי מהחוג לתפירה. מאז אני מסתובבת בעולם עם איזו הערצה לנשים תופרות. 

הפעם הראשונה שראיתי את דורין פרנקפורט היתה בטלוויזיה, התראיינה על משהו תוך כדי תיקון של איזה בגד, והייתי מרותקת לתנועה הסבלנית שלה, למחט הבוטחת בין אצבעות עדינות, מלאות תבונה ומיומנות שהחלה נטמעת בהן עוד כשהיתה ילדה, פורמת ובוראת מחדש בגדים מהארון של סבתא ואמא.

"האצבעות הכי יפות בעולם", אומרת קמיע, הבת שלה, אוצרת אמנות מוערכת שראתה הרבה יופי בחיים שלה. "אצבעות עקומות מאחיזה במספריים", מחדדת דורין. "חונכתי לעבודת כפיים, למדתי רוב מלאכות, ואני לא בוחלת באף אחת. אני גאה באצבעות האלה שלי", היא חותמת, ואני חושבת על כל המאסטרים במטבח היפני שהזדמנו לחיי, שמלאכתם טבועה באצבעות שלהם כמו חותמת כבוד לעשייה שלה הקדישו חיים שלמים.

כבר שנים שאנחנו מדברות, יודעות את התך הנסתר בבגדי החיים האחת של השנייה. ביום שלישי השבוע, כשראיתי אותה עומדת במוזיאון אשדוד לאמנות, מוקפת עד צוואר בקהל מתפעם שבא להשקת "פועלת אופנה", תערוכה המוקדשת ל־50 שנות היצירה שלה, הלב שלי קפץ על חבל.
הם עמדו שם, מוחאים כפיים למעצבת ותעשיינית שמראשית שנות ה־70 ועד סגירת המותג שלה ב־2022 סירבה להתייחס לאופנה כאל מופע אסתטי בלבד. שהתעקשה על הנכחת מקורות השראה, על ביטוי עמדות, גם כשלא נחשבו פופוליסטיות או שיווקיות.

שעות ארוכות ביליתי איתה ועם הצוות שהיה מעורב בהקמת התערוכה המתפרסת על פני כל הקומות והחללים של המוזיאון, שחזר לפעילות אחרי שנתיים שבהן היה סגור לרגל שיפוצים. רואה אותה עולה ויורדת, יוצאת ונכנסת, זוכרת מה בדיוק נמצא ואיפה. מוצאת פתרונות לבניית קונסטרוקציות ממתכת, את מה ואיך לקבע, ומאיזה כיוון כדאי שייפול האור. כאילו כל ארגז הכלים שאצרה בחייה חיכה לרגע הזה שבו תידרש לסיפור השלם.

ב־2018 התחיל רעיון התערוכה להתגלגל בשיחות בין דורין לליסה פרץ, עיתונאית ויוצרת קולנוע דוקומנטרי, שחתומה על עבודת האוצרות. הקשר בין השתיים וההיכרות העמוקה הצמיחו תערוכה שלרגע לא מבקשת להכריז על איזה גראנד פינאלה או פרידה, אלא ליצור מבט מלמעלה על שנים של יצירה, לאפשר הצצה לראש שחושב רחב, שמספר את הסיפור של הארץ הזו מכל כך הרבה זוויות. לפעמים לא חוסך ממנה ביקורת, אבל תמיד בא אליה באהבה גדולה.

"אנשים לא מביאים בחשבון שההיסטוריה וההווה שלנו הם שמתווים את העתיד", דורין אומרת, "אנחנו מדינה מאוד ממהרת ואנחנו מזניחים את העונג שבצפייה על העבר. אני אוהבת את זה שבגיל שלי, מתאפשרת לי ההתבוננות אחורה על רקמת השמיכה של העבר, ואני מספיק בריאה כדי לחלום לעתיד".

"אנחנו פרמנו את הקודים. רוב בגדי האירועים הם לא מגבילים, הם נוחים, נינוחים, כאלה שאפשר ללבוש אותם במהלך כל היום, ואני אומרת את זה לחיוב. רוב הבגדים שעיצבתי הם כאלה. זה חלק מהגדרת המקומיות שלי"

חצי שנה צללה פרץ במצולות ארכיון בגדים וחומרים ויזואליים, ועלתה משם נפעמת ממלאכת השימור ועם תובנה ברורה שעל פני כל שנות עשייתה דורין מקיימת דיאלוג עם נושאים קבועים, שהתמות הן הסיפור.

מקורות השראה, מקומיות, אייקונים ישראלים, קיימות שעוד לפני שמישהו בכלל קרא לה ככה ליוותה את העשייה של דורין ושל השותפה שלה, מרגיט סגל. מהרגע הראשון שבו פתחו את המפעל שלהן ב־83', אז יצרו בגדים מגלילי בדים שנמצאו נטושים במפעלים שנסגרו אחד אחרי השני בעקבות המשבר הכלכלי שחיסל את אימפריית הטקסטיל שפעם פעלה פה.

"עיסוקה החלוצי בנושא הזהות המגדרית באופנה הישראלית", כותבת פרץ בכניסה לחלל המוקדש למגדר, "החל כבר בשנות ה־80 כשהציבה את המהפכה הלהט"בית ומסריה בחזית המותג שלה".
במקום בולט, סמוך לכניסה, מרחק נגיעה מהפורטרט היפהפה של דורין שצילם גולי כהן ונבחר לפתוח את התערוכה, תולה תצלום של שתי דוגמניות מתנשקות מתוך תצוגה שהתקיימה בתל אביב על הגג של מועדון אלנבי 56 במסגרת יום הגאווה, שנת 1994. הצילום הוליד בזמנו מהומת עולם, אפילו טומי לפיד ז"ל הקדיש זמן מסך ב"פופוליטיקה" להיכנס במוסריות המעשה.

הדיאלוג היפה שקיימה בשנות ה־80 עם האמן בועז תורג'מן זוכה לקיר משלו, ועד היום יש איזה צער בלחן המילים של דורין כשהיא מדברת על השמרנות שלא הצליחה להכיל את הדמות הקווירית של האיש המוכשר הזה, ועל איך שבגללה הפסדנו אותו לטובת בריסל, שם הוא פועל.

חלל השורשים נוגע בבית האינטימי שהצמיח אותה, חוטי משי וכותנה שנשזרו עוד הרבה לפני שאמא תפרה לה כותונת ראשונה. המולת חפצים שמצליחה להנכיח רסיסי חיים, צילומים מצהיבים של סבא שלה שתיעד את תל אביב בשנים שבהן רחוב שינקין עוד היה מרוצף בעץ והמשורר ביאליק עוד התהלך ברחוב הקרוי על שמו.

"אני צופה במבט מלמעלה על 50 שנה. ומה הדבר שהופך את זה לסיפור", אומרת לי דורין כשאנחנו עושות את הדרך מתל אביב לאשדוד, "זה תהליך שדורש לשים את האגו בצד ולוותר על הרבה דברים. לחשוב איך הופכים הכל למשהו מזוקק שמעביר תחושה בלי הפרעות של זמן. בחלל אחד מוצגים אחד ליד השני בגדים שנוצרו בפער של 40 שנה".

"ההישג הגדול שלי"

מהפעם הראשונה שסיפרה לי על התערוכה המתרגשת אמרה לי שהיא הולכת להציג רק בגדים שלבשו או שילבשו, כאלה שהיו בייצור. שכמו בתצוגות שלה לא יוצגו בגדים שנוצרו בשביל השואו. "אני הצלחתי ליצור בגדים שאנשים באמת רצו ללבוש ביום־יום. מבחינתי זה ההישג הכי גדול בחיים שלי, זה שהם היו נגישים לאנשים ולא רק בגדים שעוצבו בשביל אגו של מעצבת.

"אצלנו באירועים האימהות של החתן והכלה נורא מתלבשות, אבל אם תסתכלי על שאר האורחים אין קוד לבוש. אנחנו פרמנו את הקודים. רוב בגדי האירועים הם לא מגבילים, הם נוחים, נינוחים, כאלה שאפשר ללבוש אותם במהלך כל היום, ואני אומרת את זה לחיוב. רוב הבגדים שעיצבתי הם כאלה. זה חלק מהגדרת המקומיות שלי. בגדי ערב תמיד פחות דיברו אלי, אבל עשיתי אותם באהבה למען אנשים אחרים".

היא לגמרי מתחברת לדברים של אוסקר ווילד, שבחיבור שלו על "הפילוסופיה של הלבוש" שפורסם באביב 1885 הוא מתאר את האופנה הפריזאית כמסקרנת, אבל עמוסה בקישוטים שבאים לשרת אגו של מעצבים. "אני מתעניין ביופי ובחסד של הגוף האנושי", הוא כותב שם, "ויופי הוא תמיד אורגני, כזה שבא מבפנים ולא מבחוץ, מהשלמות של הצורה שלו ולא מתוספות שלו".

בהכנסת אורחים לעולמה היא מאפשרת לקהל המבקרים לעלעל בספרי הסקיצות שלה. אומרת שאם ייהרסו אז כפרה. להיכנס לתוך קפסולות יצירה שהקדימו כל קולקציה שיצרה. רישומים, קטעי מחשבות בכתב יד, פיסות בדים, החומרים שמהם עשויה הבריאה שלה.

"אנשים לא מביאים בחשבון שההיסטוריה וההווה שלנו הם שמתווים את העתיד. אנחנו מדינה מאוד ממהרת ואנחנו מזניחים את העונג שבצפייה על העבר. אני אוהבת את זה בגיל שלי, מתאפשרת לי ההתבוננות אחורה על רקמת השמיכה של העבר, ואני מספיק בריאה כדי לחלום לעתיד"

מזמנת את הקהל להלך אחריה בעקבות מקורות ההשראה שלה, מהאסון האקולוגי של עמק החולה, מלחמת לבנון הראשונה, ברוך אגדתי חלוץ המחול בארץ, הציירת אביבה אורי, הלמר לרסקי שעל דעת רבים הוא גדול הצלמים שפעלו בארץ לפני קום המדינה, או קולקציות שנבראו בהשראת זלדה אהובתה.

פשתן, שטריימל וקפוטה

היא הבכורה מבין ארבעת הילדים של משפחת פרנקפורט. היא גדלה למורשת של אנשים שהתלבשו יפה. "ארונות עם מעט בגדים, אבל כאלה שביטאו הערכה לאיכות. גם הצד הדתי במשפחה שלי. לנו זה נראה כמו מדים, אבל יש מלא ניואנסים - בגרביים, במעיל השטריימל שזה דבר שעולה מלא כסף".

אבא שלה, אדי, ניהל את חברת התעופה TWA, אבל דורין אומרת שהיו לו יותר מדי פספורטים מהנדרש לתפקיד הזה, טיפח אוסף מניפות משי של הרמס. הוא נולד בווינה, שממנה ברח ב־38' והיה היחיד שניצל. בין כל המסמכים שהיא שומרת נמצא גם מכתב שאמא שלו שלחה לו ממחנה הריכוז טרזיינשטט. אומרת שיותר מפעם הציעו לה למסור אותו ל"יד ושם" אבל היא לא מסוגלת.

זיוף סרטיפיקטים עבור "ההגנה" הוא שהפגיש בינו לבין אמא שלה, נאווה בית אלי, ילידת תל אביב והאחיינית של איסר יהודה אונטרמן, מי שלימים יהיה הרב הראשי לישראל. סבא שלה יצא בשאלה, וככה היו מהלכים שני האחים בשדרות רוטשילד, "האחד בכובע בורסלינו וז'קט פשתן, והשני עם שטריימל וקפוטה. הוא היה רב ראשי שלחץ יד לאישה כי כבוד האדם קודם לשמירת נגיעה.

"אנחנו הידרדרנו, עיקמנו את היהדות, זה מאוד מעציב. אני חושבת שאנחנו אמורים להיות אור לגויים. אני מאמינה בטוב, פתוחה להקשיב לכולם, הרבה יותר מרוב האנשים מסביבי, אבל זה מטורף מה שקורה לנו עכשיו מתחת לאף. זה באחריותנו לתקן, כי את ההפקרות הזו אנחנו אפשרנו. לא עשינו מספיק בתיכונים, עשינו לביתנו.

"אמרנו קומץ, ומרוב שזה קומץ תראי איך נראים המנהיגים שלנו. כל תקרית בחברון, כל השתוללות של נוער גבעות, שוברת לי את הלב. יהודים ידעו שפות, תראי איזו בורות מטופחת כיום בישיבות. איך נהיינו ככה? מי אנחנו? מי מערבב דת ומדינה, דת ומשטרה - מה זה?". ואז, כמו ביקשה לרגע לפתוח חלון, הוסיפה "הכל יכול להתהפך באחת, כי רוב האנשים רוצים שקט ורוצים בטוב".

בראשית דרכו של המפעל, כשהיא ומרגיט לא הצליחו לבסס לעצמן כמות מספקת של לקוחות, הן נענו להצעה של משקיע אנגלי, שפתח להן חנות בקובנט גארדן, ודורין פעלה בין שתי ערים.
"מעולם לא הייתי מעצבת קוסמופוליטית, גם לא כשעבדתי באנגליה", אמרה לי ב־2019. "אני מפה, אני ים־תיכונית". עד היום היא לגמרי משוכנעת שההצלחה שלה בחו"ל באה דווקא מהמקומיות שלה, מהייחודיות שהיא מביאה. כיכבה במגזינים כמו "ווג" ו"אל", אבל היה לה ברור שהיא לא רוצה קריירה שמתבססת על הצלחה בחו"ל. "זה פרובינציאלי בעיניי", היא אומרת.

ב־86' פגשה את דריוס סמית, צייר בריטי, שהיה לאבי התאומות שלה, קמיע וקיאן. כשהבנות הגיעו לגיל שלא היה אפשר להמשיך לנסוע איתן הלוך־חזור על הקו, היא הודיע לדריוס שזהו - חוזרים לישראל. הוא נתן לזה צ'אנס, אבל זה נפרם די מהר והיא נשארה פה עם כל צהלת העשייה וגידול הבנות.

"היא היתה אמא עובדת עם כל המחויבויות", אומרת קיאן, שכל הניסיונות של דורין להניא אותה מהכוונה ללכת ללמוד עיצוב אופנה בשנקר לא יכלו למה שנצרב בה בראשית ימיה. ילדה קטנה, שיער בכתום בוער, משחקת עם אחותה התאומה על רצפת המתפרה, בוראות עולמות מפיסות בדים. "היא היתה נוסעת הרבה. היתה אומרת לנו תספרו שלוש-ארבע שינות, ואני אחזור. הייתי בכיתה י' כשהיא היתה בסין, אני אפילו לא זוכרת מה בדיוק היה העניין אבל התקשרתי אליה, היא היתה באמצע פגישה, וכמו ששמעה את הקול שלי אמרה לי שהיא חוזרת. הודיעה לסוכן שלה: 'קפל!'. תמיד היה ברור לנו שלא משנה מה - היא שם בשבילנו".

כל כך הרבה כבוד ואהבה מתקיימים בתוך השלישייה הזו, ויש משהו מרגש באופן שבו קמיע מהלכת אחרי אמא שלה ברחבי המוזיאון, רק ללמוד ממנה מה היא צריכה, מה נדרש, איך אפשר להקל עליה. מין שיעור בנתינה שעובר בירושה בין הנשים במשפחה הזו. קשה לדמיין את המולת האירועים שהתרגשו על בית פרנקפורט בתוך חודש וחצי בלי הרשת הזו - תערוכה, לידת נכדה ותצוגת הביכורים של קיאן שהתקיימה בנובמבר האחרון במסגרת "שבוע האופנה תל אביב", שנה אחרי שחנכה מותג משל עצמה. היא היתה אז בחודש השמיני, ואצל דורין בלב התנגנו כל הלחשים שאימצה ממזרח ומערב, העיקר להרחיק את עין הרע, ולא משנה באיזו שפה. שהכל יהיה בסדר עם התצוגה, ושכל קרחנת חדר ההלבשה חלילה לא תדחק בשעת הלידה.

שלוש בנות אנחנו

הלמות לב בקעה ממערכת הסאונד כשהווידאו החל מתנגן, דוגמניות עלו על המסלול, רחשי התפעלות בקהל, ואז, מתוך "HORSES" של פיטר גבריאל, עלה הקול הרך של דורין. "אהבה", אמרה, ספק שאלה, עוצרת רגע לפני שתמשיך את שירת המילים שכמעט תמיד יוצאות ממנה ככה, בשקט, במין אורך רוח, לא נדחפות.

"יש כל מיני סוגים של אהבה, בייבי. יש אהבה למשפחה, יש אהבה לילדים שזה לא לכל המשפחה, יש אהבה למקום, אהבה למקצוע. אלה אהבות מאוד שונות. יצירה, בטח באופנה, זה בר חלוף, וילדים זה לאהוב חלק ממני. כי אמא זה לאהוב כפליים, זה לחוות חיים שלמים שנבנים מתוכך. אני לא אהיה כנה אם אומר שביצירה הייתי כל כך מחוברת כמו באימהות", אמרה, ואני חשבתי על המתנה שקיבלה - שככה, בשדות המפוארים שבהם היא, דורין, זורעת כבר שנים, קיאן הצליחה להצמיח קול משל עצמה, כמה כוח וביטחון יצוקים בתוכו אם בתצוגה הראשונה שלה עשתה כזה מקום לאמא האייקונית שלה.

"אני אוהבת את המקום הזה עם הספוג שהוא עושה מאיתנו בקיץ. מבחינתי אין לי מקום אחר, ואף אחד לא יגיד תלכי מפה. כשאני מביטה בתערוכה אני גאה. יצרתי אופנה מדברת עברית. האם הצלחתי להעביר את השפה - אני אדע רק מתגובות של אחרים, אחרת אני מדברת בדורינית לעצמי"

"היא סיפרה לך שהיא עבדה עלי?" דורין צוחקת. "שתינו היינו בחדר השינה כשהיא התחילה לשאול אותי על אהבה ויצירה. ראיתי שהיא מקליטה, אבל לא היה לי מושג שזה לתצוגה. הייתי בטוחה שזה בשביל הנכדה שאצלה בבטן".

סיינה נולדה ב־21.12, דורין נכחה בלידה, לקבל פני תינוקת אדמונית, טפו־טפו חמסה, יפהפייה. המיילדת שליוותה אותם בחדר הלידה היתה אוולין פנטורין, שהיופי שלה מכה בחלל המוזות, זה המוקדש לדוגמניות שליוו את דורין משך השנים כמו קיטי ממון, חלי גולדנברג, סמדר קילצ'ינסקי, יאנה גור, גילי סער, אביה בן־דוד, דורית בר־אור, שירי בן־ארי ויעל רייך.

שם תולה גם תמונת הדמעה של תמי בן־עמי ז"ל. פרויקט של הצלם מיכה קירשנר, שהתמקד במחוות לארבעה במאי קולנוע, הוא שהוליד את התמונה האייקונית. דורין היתה הסטייליסטית והמאפרת שיצרה את הדמעה עם טיפות עיניים שתמיד נמצאות אצלה בתיק. גם בזה שאיתו היא מהלכת עכשיו בין חללי המוזיאון, תיק עור חום יפהפה, פרי קולקציה שעיצבה בשיתוף פעולה עם "מוניק" ועתיד לצאת לשוק בקרוב.

לרגע היא לא מתגעגעת למפעל. "אני רוצה זמן להיות סבתא, רוצה זמן לשיתופי פעולה מהסוג הזה, רוצה לתת מקום להתפתחות של עוד יצירה, לטייל בעולם, לראות הופעות".

קוד סריקה מוביל את המבקרים בתערוכה לליין שמלווה אותה בשעת יצירה. כש־MTV הפציעה לעולם בתחילת שנות ה־80 נולדה לצידה תעשיית הקליפים שבאה להאכיל אותה, ואיתה התמקצעות חדשה של אנשי סטיילינג ומאפרים, רוחות חדשות החלו נושבות בין הבדים. לא שאלתי אותה אם יש קשר בין הדברים, אבל רוב סרטוני האופנה שמוקרנים בתערוכה הופקו באמצע שנות ה־80, כי דורין חשבה שככה צריך להיראות קטלוג.

כשחזרה מלימודי האופנה בפריז ולא מצאה עבודה כמעצבת בסצנת האופנה שהורכבה ברובה מעסקים משפחתיים, היא פנתה לייצור. התנסתה כמעט בכל תחנה בתהליך בריאת הבגד. רכשה מיומנויות בעבודה בצמר ובעור וקנתה שליטה בעוד תהליכי תפירה. במקביל החלה לעצב בעיקר לחברים.

תלבושות לסרטים של איתן גרין וג'אד נאמן, בגדים ללהקות בת שבע ובת דור, לשולץ האיום והקליק, לשלום חנוך ב"חתונה לבנה" וללהקת תסלם. התפרסמה כמלבישת האירוויזיונים, אחת שמביאה מזל. היא שהלבישה את יזהר כהן עם "אבניבי" ואת עפרה חזה עם "חי".

"לבגדים באירוויזיון יש כוח מניפולטיבי", הסבירה לי פעם. "הם חלק מהאמירה, מהרושם, שמבקשים להעביר. לא המקומות שמהם מונעת היצירה שלי בדרך כלל. כשעפרה עלתה לשיר את 'חי' על במה בגרמניה, אני, בלי לצאת בהצהרות, הלבשתי אותה בלבן, צבע של תקווה ושלום, אבל את הרקדנים סביבה הלבשתי בבגדים צהובים, צבע הטלאי".

כשהיא ומרגיט החליטו על פתיחה המפעל, היא הפסיקה לעשות בגדים בהזמנה. מפעל שמראש היה מסוכם ביניהן שייסגר כשיגיעו לשנת ה־70 לחייהן, ככה, בשקט, בשיא, בלי פעולות החייאה. הקורונה קצת עיכבה את התוכניות, "כי אין דבר כזה לשלוח אנשים הביתה בלי פרנסה".

כמה שלא ניסיתי, מעולם לא הצלחתי להוציא ממנה איזה דבר טינוף על הקיץ. לא על החום ועל הלחות. "להפך", היא אומרת. "אני גיליתי שיצירת הקיץ שלי יותר לירית".

היא מתה על השמש שאליה היא אלרגית, מהלכת בעולם בעור חיוור ועדשות כהות. כמעט תמיד היא לובשת את הבגדים שהיא מעצבת, הרבה פעמים בשחור. אוהבת את השקט ואת הבעיטה שלו. "עבור דורין פרנקפורט שחור אינו רק צבע, אלא נושא לעיון אינטימי ומעמיק", כמו שכתוב בחלל בשחור המוקדש לחותם אישי.

50 מרקמים של שחור אוצר הארון שלי, שחייב לה על כל השנים שבהן רק אצלה נשים מלאות עם גוף גיטרה יכלו למצוא גזרות שספרו אותן.

"אני אוהבת את המקום הזה עם הספוג שהוא עושה מאיתנו בקיץ. מבחינתי אין לי מקום אחר, ואף אחד לא יגיד תלכי מפה, או יקרא לי בוגדת, כי מה שאני מוכנה לעשות בשביל המקום הזה מעט מאוד מוכנים לעשות.

"היום־יום הוא כל כך מורכב. מי שחושב שהוא יחיה ולא יכאב, לא יתאבל או לא ייפגע - יותר טוב שינעל את עצמו בחדר. החיים לא צפויים, ובגלל זה העונג שבהם גדול שבעתיים. אנחנו נתפסים לשלילי ומפספסים את החיובי. ככה המוח שלנו מוסלל, כמו האדם הקדמון, להתגונן כל היום מהחיה שאולי לא תבוא".

בערב שלפני הגאלה התקשרתי אליה. "את מתרגשת?" שאלתי. "כשאני מביטה בתערוכה אני גאה. יצרתי אופנה מדברת עברית. האם הצלחתי להעביר את השפה - אני אדע רק מתגובות של אחרים, אחרת אני מדברת בדורינית לעצמי בתוך הראש, כמו שהיה תמיד".