כבר יותר משנה אל"ם (מיל') דני הרמן ובת זוגו, עינת גורה, מוציאים טיולים ברחבי הארץ לנפגעי מלחמת חרבות ברזל בגוף, אבל בעיקר בנפש. חיילים, שוטרים - מי שרוצה מוזמן להצטרף. יגיע אליו ג'יפ עם נהג מתנדב, שייקח אותו לטיול בארץ - מהבוקר עד הערב, כולל הכל, וגם יחזיר אותו הביתה.
"המטרה היא שהם יחייכו", מסביר הרמן בן ה־72. "חלק מהם מגיעים אלינו תזזיתיים, לא שקטים, סובלים מהנכות, ולאורך היום אתה שם לב שהם פתאום מחייכים. במקרים מסוימים זו הפעם הראשונה שבה הם יוצאים מהבית, והם מספרים לנו שפתאום הם יכולים ממש לשבת במקום אחד ולהקשיב. זה מה שנותן לנו את הכוח להמשיך".
הרמן הוא איש צבא שעשה ועבר לא מעט בחיים - מסיירת גולני, דרך פיקוד על פלוגת הנ"ט "עורב" בחטיבה, ועד ליחידת הקומנדו מגלן, שאותה הקים בשנת 1986 והיה מפקדה הראשון.
"במלחמת לבנון הראשונה לא היה לי תפקיד מוגדר, אז חברתי לחטיבת גולני והייתי שם בחפ"ק מח"ט", הוא מספר. "היתה לחימה קשה בכפר סיל והתבקשתי, בשעת לילה מאוחרת, לקחת כמה נגמ"שים עם פצועים וחללים ולפנות אותם לאחור. זה היה ציר הררי שעליו שהו טנקים במנוחת לילה.
"במקום שהדרך תיקח 20 דקות הנסיעה לקחה שעתיים וחצי, כי בכל פעם היה צריך לרדת, להעיר נהג טנק ולהזיז את הכלי מהשביל. כשהגעתי לבית חולים שדה התברר ששניים מאלה שהכרתי טוב לא שרדו את הנסיעה ונפטרו. זו היתה תחושת כישלון והרגשה שהם לא חיים - בין השאר בגללי".
לסייע בלי לשאול שאלות
אמרו אז לדני שייצא הביתה לנוח, ואחרי שיחזור מחופשת סופ"ש יקבל על עצמו את הפיקוד על פלוגת עורב, שמפקדה נפצע. "בדרך חזרה ללבנון, בצידי הכביש, היו מוטלות גופות של חיילי קומנדו סורים, והרגשתי שאני נכנס לאירוע עם עצמי ולא מבין מה קורה לי. לא הצלחתי להשתלט על עולמי הפנימי, אז החלטתי שאני מפנה את עצמי לתאג"ד, ושם ביקשתי שימסרו שאני לא כשיר לפקד.
"בשלב מסוים הגיע לשם גבי אשכנזי, שהיה אז סמח"ט גולני, ובמשך חצי שעה ניסה לשכנע אותי להמשיך בכל זאת. הסברתי לו שעוברים עלי דברים שאני לא מכיר, ושאני לא יכול לקבל החלטות. בטח לא על אחרים. פנימית, הייתי מרוסק. חוויתי דברים שנטרלו את הכוחות האלמנטריים שלי, כמו היגיון, כושר שיפוט, יכולת לראות דברים ולנתח אותם. כל זה לא היה לי".
הרמן חזר לביתו שבקיבוץ גבעת חיים איחוד וביקש עזרה. בשעתו הטיפול בהלם קרב היה מוגבל ובחיתוליו. "הלכתי למרפאה, ואיש מקצוע נתן לי כדורים לשלושה שבועות. באותו זמן חבר ניסה לשכנע אותי לקחת בכל זאת תפקיד בצבא. אמרתי לו שאני לא כשיר, והוא אמר 'לפחות תצא לקורס מ"פים'. הסכמתי, וזה באמת עזר לי לחזור לתפקוד, כי כשאתה בקורס אתה מחויב ללוחות זמנים, למסגרת. סיימתי, חזרתי ללבנון והיה בסדר".
דני הרמן: "בדרך חזרה ללבנון היו מוטלות גופות של חיילי קומנדו סורים, והרגשתי שאני נכנס לאירוע עם עצמי ולא מבין מה קורה לי. לא הצלחתי להשתלט על עולמי הפנימי, אז החלטתי שאני מפנה את עצמי לתאג"ד, ושם הודעתי שאני לא כשיר לפקד"
במארס 1984 שוב חווה את עוצמת הקרב, הפעם על בשרו. "באותה תקופה צה"ל היה במצב דומה לעכשיו - חצי לחימה בלבנון, הרבה ימי מילואים, ואנשים פחדו. המציאו המצאות רק כדי להתחמק. ביום הכניסה ללבנון קצין אמר לי 'אני מסרב'. ניסיתי לשכנע אותו שנשארו עוד משימות, אבל הוא לא השתכנע ונכנס לכלא.
"באותו יום נקלענו למארב ליד הכפר ג'רג'וע, פגעו בי חמישה כדורים ורסיס אחד חדר ללסת. היה שלב שבו איבדתי הכרה ואחרי שנייה התעשתי ואמרתי 'אתה עושה הכל כדי לשרוד'. הבחירה המחודשת בחיים היתה ברורה, וגם בהמשך זו היתה הבחירה שלי - בחיים. הפחדים והחרדות במצבי קיצון עדיין צפו, אבל המשכתי להילחם, הקמתי את מגלן, וגם שם היו חששות איך אעמוד בעומס ובלחצים. לשמחתי, היחידה מתפקדת עד היום".
בתשע וחצי בבוקר, בתחנת הרכבת הישנה בכפר יהושע, הקבוצה שהצטרפתי אליה מתארגנת לטיול. דני כבר הגיע לשם עם בת זוגו עינת חצי שעה קודם לכן כדי לסדר שולחנות עם ארוחת בוקר מדוגמת: סלטים, מאפים, גבינות, ירקות, עוגות ותה חם, שהכין על גזייה.
"הפלוס הגדול בדני ועינת זה שהם לא שואלים אותך יותר מדי", מסבירה מורן מלכי מקיבוץ כפר החורש. "רוצה לבוא לספר שנפצעת בלבנון וששמונה מחבריך נהרגו? ספר, אבל גם אם תבוא ותגיד לאחרים רק את שמך הפרטי ואת הגיל שלך, אף אחד לא ילחץ אותך לשתף".
מלכי בת ה־44 היא אם יחידנית שהגיעה לטיול עם בנה ליאו בן ה־7. במלחמת חרבות ברזל היא התגייסה לתוכנית השמירה על היישובים "בני המקום", ועמדה מדי יום בשער הקיבוץ - עד שבאחת המשמרות מעדה ונפצעה.
זו לא היתה רק פציעה פיזית, שממנה מלכי ממשיכה להשתקם - גם הנפש נשרטה. הפציעה, למעשה, היוותה טריגר. "ראית את הסרטונים שהופצו במלחמה?" היא שואלת ולא מחכה לתשובה. "אל תראה. אני ראיתי את הסרטון הגדול, הלא מצונזר. אם התחלת בסרטון אחד ביוטיוב, התקדמת גם לאחרים.
"שתבין, אני נכנסת כיום לקניות בסופר, והילד שלי אומר 'את לא יכולה, עמוס כאן מדי, זה לא יעשה לך טוב'. כשאני בבית, ברגע שיורד החושך, אני לא פותחת חלונות או את דלת המרפסת. לא יוצאת לשם אפילו לשנייה".
זה הטיול השמיני שמארגנת עמותת "אנפה - גשר לחיים מיטביים", שאותה הקימו דני ועינת, ודרכה, כמו מלכי, הגיעה גם א', אשת כוחות הביטחון, שהתייצבה בתחנת הרכבת בכפר יהושע עם בנה. נראה שמצב רוחה טוב, והיא מחייכת לכל עבר. לרגע אפשר לחשוב שהיא טעתה בכתובת.
"בטיול הראשון כמעט לא דיברתי על עצמי", היא מספרת. "שמחתי, צחקתי וראיתי שהנהג שהסיע אותנו לא מבין איך אני קשורה. במשך שנתיים היה לי קשה לקבל עזרה, אפילו קשה לומר זאת, כי פוסט־טראומה זו פציעה שלא רואים. כל הזמן אמרתי לעצמי 'זה שום דבר, יש אנשים שבאמת פצועים'. התביישתי. פחדתי שאולי זה יתפרש כסוג של חולשה.
"הטיול הראשון נתן לי פרספקטיבה על עצמי. הבנתי שגם לי מותר, ורק אז התחלתי לספר מה עובר עלי. בטיול הראשון בעלי ליווה אותי, ובטיול השני הבן שלי, וזו אחת הדרכים לקרב אותם לזה. עכשיו יותר קל לי לדבר על הנושא".
אחרי סיור קצר בתחנת הרכבת בכפר יהושע, שהיתה בעבר תחנה של רכבת העמק, כל משתתף עולה על אחד מתוך 13 הג'יפים שהגיעו ללוותם במהלך היום. נוהגים בהם ג'יפאים שהתקבצו מכל קצות הארץ ומתנדבים לסייע מבלי לשאול שאלות. הנהג מאיר הוניג, לדוגמה, הגיע בבוקר לצפון תל אביב כדי לאסוף את דרור, פגוע הראש, את אשתו אוולין ואת ג'ימי המטפל, ונצמד אליהם במהלך הטיול.
הוניג בן ה־75 הוא הייטקיסט לשעבר, ובעברו לוחם בסיירת גולני. "לא כולם מסוגלים להתמודד עם הדבר שנקרא פצועי מלחמה", הוא אומר. "יש לי חברים שקשה להם וגם לי קשה ועצוב, אבל אני אומר שחייבים להתגבר. הפצוע שהבאתי היה בעבר מהנדס מחשבים, ואתה רואה שזה לא קל לו, ובטיול הקודם ליוויתי פוסט־טראומטי מהלחימה בעזה שלא מוצא את עצמו. המצב בעיניי הוא שואתי - והכי נורא זה שאנחנו עדיין לא יודעים את ממדי התופעה".
"פוסט־טראומה מוסרית"
הג'יפים מגיעים לנקודת תצפית בגלבוע, והמטיילים יורדים כדי לקבל הסבר קצר על האזור משאול וייס בן ה־63, חקלאי מקיבוץ שלוחות שבעמק בית שאן. וייס, איש חייכן, חברה'מן, אבל מתחת למעטה המחוספס של חקלאי ותיק מסתתרת פוסט־טראומה קשה ממלחמת לבנון הראשונה. לאורך כל הטיול מלווה אותו אווה, כלבת לברדור שמאומנת לטפל באנשים במצבו. לא מזמן הוא חווה התקף בזמן נהיגה ליד קיבוץ עין השופט, והיתה זו הכלבה שמיהרה להצילו.
"עד מבצע חומת מגן לא חשבתי שאני סובל ממשהו", הוא מספר. "כיום אני יודע לנתח תופעות שחוויתי לפני כן - בעיות בעבודה, עצבים שחטפתי על כולם. שתבין, לא הסכמתי אף פעם להישאר עם הילדים לבד. לא הרגשתי כאב בטיפולי שיניים. הייתי עובר אותם בלי הרדמה, כולל עקירה.
"אחרי חומת מגן חזרתי הביתה מהמילואים, ואשתי טענה שהרבצתי לה מתוך שינה - ולא זכרתי.
א', אשת כוחות הביטחון: "בטיול הראשון שמחתי, צחקתי וראיתי שהנהג שהסיע אותנו לא מבין איך אני קשורה. היה לי קשה לקבל עזרה, כי פוסט־טראומה זו פציעה שלא רואים. אמרתי לעצמי 'זה שום דבר'. התביישתי. פחדתי שזה יתפרש כסוג של חולשה"
"בסוף היא אמרה 'אם לא תטפל בעצמך, נתגרש'. אמרתי לה 'לכי, זו מדינה חופשית'. אחי, שמכיר את כל העולם, שלח אלי את אל"ם (מיל') דן חפץ, שהתקשר יום אחד, ביקש להיפגש, וככה התחלנו לנהל 'רומן' במשך כמעט חצי שנה. אני מתכחש והוא משכנע. בסוף התחלתי טיפולים. פסיכולוגית, תרפיה באמנות, עד שהעובדת הסוציאלית של משרד הביטחון המליצה לי לקחת כלב. בהתחלה סירבתי, כי עד אז מקסימום גידלתי שממית על החלון".
כיום שאול לא יכול להסתדר בלי אווה. היא הולכת איתו לכל מקום, וכשהיא מתרחקת יש לו משרוקית שמזעיקה אותה. אחד הפצועים שמשתתף בטיול שואל אותו איך יש לו אומץ להסתובב עם כלבה, כי זה כמו להודות שהוא פגום.
"יש אנשים שמעירים הערות עוקצניות, אז אני ממהר לנתק מגע", הוא עונה לו. "שמע, אני עושה הליכות עם אווה ב־4 בבוקר כשאני לא נרדם, והיתרון הוא שהיא אף פעם לא תגיד שאני טועה. היא כל הזמן תלקק אותי, וכשאשרוק, לא משנה היכן היא נמצאת, היא תגיע. זה שינוי גדול בחיים. הייתי מוכן לשים יד, רגל, ראש - העיקר שייקחו ממני את הפוסט־טראומה".
שאול הצטרף לחבורת המטיילים גם בעקבות היכרותו עם הרמן מהשירות הצבאי. הוא כבר מזמן לא מתבייש. על הג'יפ שלו יש שלט גדול שמבהיר לנהגי המכוניות שמשתרכים מאחור שישימו לב, יש כאן עסק עם פוסט־טראומטי.
"עברתי תקופות קשות מאוד במלחמה האחרונה שהגדילו לי את מינון הכדורים הפסיכיאטריים", הוא מספר. "אצלי זו נקראת פוסט־טראומה מוסרית. פגעו בדנ"א של המוסר, במי שהייתי לפני כן, ולכן כל עניין החטופים פגע בי. לא יכולתי לראות שיש חיילים שמוכנים להיהרג כדי להציל אותם וממשלה שלא עושה כלום כדי להחזיר אותם.
"לדעתי, יהיה בלתי אפשרי לטפל במכת הפוסט־טראומה שתצוף בקרוב, כי המדינה לא ערוכה. זה יגיע למצב שגם הילדים של הצעירים האלה יהיו פוסט־טראומטיים בעצמם, מבלי שראו כדור אחד שנורה מעל לראשם. למה? כי ההתנהגות בבית לא טבעית. אני כל הזמן מבקש מילדיי סליחה. לא הייתי בחתונה של אף אחד מהם, כי לא הייתי מסוגל. אז מה הילדים חושבים, שאבא שלהם חרא? זה ממשיך הלאה לדורות, ואני שומע היום מחברים שלחמו במלחמת יום כיפור שהבנים שלהם פוסט־טראומטיים. זה לא ייעלם לבד. זה יעבור מדור לדור, כמו העוני".
למה בעיניך פוסט־טראומה עדיין נחשבת למשהו שיש להתבייש בו?
"אתה אומר לעצמך שבצוות יש עשרות לוחמים, אז איך יכול להיות שזה פגע רק בי? בפלוגה שיש בה 300 איש - מה קרה, האופי שלי לא טוב? אני דפוק? נולדתי דפוק? משהו לא בסדר? הגבריות? ויש גם תחושת אשמה מאוד קשה".
חוויית סף מוות
אחרי ביקור בטורבינות של חוות הרוחות, שנמצאת על הגלבוע, דני מוביל את שיירת הרכבים דרך שביל מאתגר לקיבוץ ניר דוד שבעמק בית שאן. דורון, שהגיע עם הג'יפ שלו מפרדס חנה, מתלונן בחיוך שהסובארו שלו לא בנויה לסלעים ולדרך הלא סלולה, ושואל למי לשלוח את החשבון מהמוסך.
"מה היינו עושים בלי האנשים האלה כמדינה?" אומרת א' מכוחות הביטחון. "הם כל כך רוצים לתת, ולי עדיין קשה לקחת. בפעם הראשונה שהגעתי היה לי קשה, כי אתה כל הזמן מודד את עצמך, כמה הפציעה שלי אמיתית לעומת מה שאתה שומע מסביב. אתה רואה אנשים עם קביים ואומר לעצמך, מה הבן אדם הזה עבר ומה המשפחה שלו עוברת?
"פוסט־טראומה היא מתנה שברצון הייתי מוותרת עליה, אבל אם היו שואלים אותי 'היית עושה שוב את מה שעשית, בידיעה שאלה יהיו התוצאות?', הייתי עונה שכן, כי בסוף אני יודעת שסייעתי למדינה. מה, אני אעמוד מהצד? כל עוד הייתי בתפקיד - עבדתי כמו רובוט, כמו משוגעת, מהבוקר ועד הלילה".
החבורה מתפזרת בחיבוקים ובהבטחה להיפגש שוב. אלה לא טיולים קלים שנועדו רק להנאה - הם חלק מתהליך הבראה ארוך. יש אנשים שהצטרפו ומיעטו לשוחח עם האחרים לאורך כל היום, תפסו פינה רחוקה. ייקח עוד זמן עד שהם יחזרו למסלול
השיירה מגיעה בשעת צהריים לקיבוץ ניר דוד לארוחת צהריים. בין הסועדים זוחלת רעות בת השנה, שהגיעה מהיישוב הקהילתי הר ברכה שבשומרון עם הוריה רוני (אהרון) ואפרת וינשטוק. "זה נחמד להיות קצת עם אשתי והילדה, עם עוד פצועים, להכיר אנשים חדשים, לצאת לטבע", מסביר רוני. "אני מרגיש שפצועים מבינים זה את זה יותר טוב, ומתמודדים עם אותן בעיות".
רוני, לוחם מילואים בגדוד 8207, הגיע תוך כדי החלמה ממושכת וטיפולים במסגרת שיקום יום. הוא נפצע ב־26 באוקטובר 2024 באחד הקרבות הקשים במלחמה בכפר עייתרון שבלבנון, שבו נהרגו שישה לוחמים ו־13 נפצעו.
"נפצעתי מרסיסי רימון בכל הגוף והמשכתי להילחם", הוא מספר על אותו יום קשה. "אחרי זה קיבלתי כדור בצוואר, שיצא מהגב, ועדיין המשכתי להילחם בשכיבה. יריתי עוד שלוש מחסניות, עד שספגתי שלושה כדורים ברגל. האדרנלין עבד חזק באותן דקות, אבל בפציעה האחרונה הכאב היה חזק מדי".
אחרי שלושה ימים במחלקה לטיפול נמרץ בביה"ח בילינסון רוני עבר למחלקה הנוירולוגית, משם לשיקום אורתופדי בהדסה הר הצופים שנמשך עשרה חודשים, וכעת הוא בשיקום יום פעמיים בשבוע. "אני לומד ללכת, לרוץ ולהחזיר לעצמי את היכולות", הוא אומר. "הרגל תחזור לעצמה, ובעזרת השם אחרי שאלך וארוץ אחזור לשירות מילואים".
גם רוני, אב לשמונה, נראה מבחוץ מאה אחוז, חוץ מהצליעה. "אתה לא רואה את הפוסט־טראומה כשאתה מדבר איתי, אבל אני סובל מלילות ללא שינה, ודי נמנע מלהגיע לאירועים המוניים", הוא מספר. "נהרגו לידי חברים טובים, ויש לזה השפעה כמו חוויית סף המוות כשאתה נמצא בין עולמות. אצלי ברוך השם לא שמים לב, אבל בהחלט יש התמודדות".
כבר עכשיו אתה חושב על חזרה ללחימה?
"זה חלק מלחזור להיות מה שהייתי לפני כן. זה נותן מוטיבציה להתמודדות, לעשות ולומר שאני בסוף אוכל. הרי מגיעים למילואים חבר'ה צעירים, ופתאום הם רואים אנשים מבוגרים שכבר נתקלו, נפצעו וחוזרים להילחם - ויש לזה משמעות. אתה לא שולח ילדים לבד לשדה הקרב, אלא לצד אנשים שמבינים מה זה החיים ומה זה כשנהרגים לידך חברים. אני מבין את גודל השליחות".
בטיולים האלה אפשר לראות את כל קצות החברה. נהג תל־אביבי שמאלני שמסיע משפחה של מתנחלים, ובזמן הנסיעה הארוכה הם לא מתווכחים על פוליטיקה ומי צודק יותר. "אין כאן ימין ושמאל", מסביר רוני מהשומרון. "בימים כאלה זה פתאום לא מעניין, לא אישיו, אלא רק לעשות טוב למדינה ולאנשים שנפצעו למענה. כל אחד תורם בשיטתו, ומבין שיש כאן מקום לכולם".
השמש עומדת לשקוע על עמק בית שאן, ודני ועינת מחליטים לסיים, אף שלא עמדו בכל התוכנית. דני אומר לבאים שהם מוזמנים לקיבוץ גבעת חיים איחוד להדלקת נרות חנוכה, ומי שרוצה שיעקוב אחרי הפרסומים לטיול הבא.
"אסור להתייאש"
החבורה מתפזרת בחיוכים, בחיבוקים ובהבטחה להיפגש שוב. אלה לא טיולים קלים שנועדו רק להנאה - הם חלק מתהליך הבראה ארוך. יש בחור שכבר שלוש פעמים ביטל את הגעתו בבוקר הטיול, אמר שנפשית הוא לא מסוגל להצטרף. יש אנשים שהצטרפו ומיעטו לשוחח עם האחרים לאורך כל היום, תפסו פינה רחוקה. ייקח עוד זמן עד שהם יחזרו למסלול.
"אני אומר לכל מי שבסביבתי 'אם אתה הורה, דבר כל הזמן עם הילדים, תהיה בתקשורת איתם, בוודאי אם הם בצבא - ושים לב לדברים חריגים", מבקש דני. "אם כן, צריך לראות איך להתייחס אליהם כדי שיקבלו את המענה המתאים".
הרכב של דני נכנס בשערי קיבוץ גבעת חיים איחוד קצת לפני השעה 6 בערב, אחרי יום עמוס. הוא ועינת עוד היו צריכים לפרוק את הבגאז' המלא, לסדר את ערימות הציוד ולהתכונן למשימה הבאה. הוא איש צבא, היא אשת חינוך, כך שהכל אצלם מוכן לפי תוכנית מסודרת.
"לכל אחד מהפצועים יש קצב הבראה משלו", מסביר דני רגע לפני הפיזור הביתה. "או שהוא מתפתח בדרך להחלמה, או שלצערנו הוא בוחר לשקוע ונכנס למערכת של השתבללות, ולא משנה אם זה בבית החולים ואם זה בבית. עד שהם לא החליטו שהם מוכנים להירתם, קשה לקדם אותם.
"אחד הדברים שאמרתי לעצמי כשהייתי פצוע היה 'אתה יוצא מהר מהאשפוז ומרים את עצמך. היד משותקת? תעבוד עליה'. צריך לעשות הכל כדי לחזור לחיים מאפשרים. הנכות קיימת, צריך להכיר בה, אבל אסור בשום אופן להתייאש. לצערי, רבים לא מרימים ראש כדי לראות שהשמש בחוץ ממשיכה לזרוח, שהטבע מזמין ושיש המון אנשים לידם שמוכנים לעזור".
