1. התנהלות פושעת בקבוצות ווטסאפ: וואי וואי, אם רק הייתי יכולה להיות שוטרת הווטסאפ, הייתי עושה עבודה מדהימה. גברת, עצרי בצד, את לא רואה שכתבו את זה כבר? אדוני, איך אתה לא מתבייש, זו שאלה להודעה פרטית. גבירתי, את נקנסת בגין שליחת אמוג'י עצמאי ולא כתגובה להודעה, והגישה שלך לווטסאפ נשללת ממך ל־30 יום. מוזמנת לערער בסמס. לצערי (ולצערכם) אף אחד לא נתן לי עדיין את הסמכות הזו, וחבל מאוד, מה אני אגיד לכם. חוסר הנכונות לקבל על עצמך את החוקים הבסיסיים ביותר של קהילה הוא פריבילגיה של פסיכופתים ואנשים מעל גיל 80. רק אצל הסוג השני זה חמוד.
אחת הקבוצות שלי היא קבוצה מקצועית של קולגות שבילו יחדיו סמינר לפני שנתיים.הטראפיק בה אמור להיות שתי הודעות בשנה גג, אבל אחת החברות בקבוצה שולחת בה הודעה פעם בשבוע.
בזמן שכל יתר חברי הקבוצה בדום שתיקה, היא מפרסמת באופן קבוע את ההגיגים שלה, אירועים שבהם היא משתתפת, קטעים מראיונות שלה בטלוויזיה וטורים אישיים בענייני דיומא. בהתחלה היו מי שעוד היו מגיבים לה עם לב אדום או אגודל למעלה, עד שגם המנומסים ביותר הרימו ידיים, וכעת הקבוצה כוללת רצף של הודעות שלה בלבד.
לפני שנה בערך הרמתי את הכפפה וכתבתי משהו גנרי בסגנון "בואו נשמור את הקבוצה הזו להודעות שרלוונטיות לכולם", מתוך הבנה מלאה שכולם יבינו שאני מדברת עליה, ובאמת כולם הבינו חוץ ממנה. בכל פעם שמופיעה נוטיפיקציה בטלפון שלי על הודעה חדשה בקבוצה, אני מופתעת מחדש לגלות שאף אחד אחר לא התפוצץ מזה עדיין, לא יכול להיות שאני הקטנונית היחידה.
בכל שבוע אני כותבת לה פעם אחת ולתמיד שיש מקום אחד שבו מקובל לפרסם מונולוגים משמימים של קידום עצמי, וקוראים לו פייסבוק. שם החברים שלה יכולים להעמיד פנים שהם לא ראו את זה, בדיוק כמו שהטבע התכוון. אני כותבת את ההודעה הזו במשך 15 דקות, מדייקת בה את כל העקיצות, מוחקת, מתקנת, מתלבטת, משכללת אותה לכדי יצירת מופת של עלבונות, ואז לא שולחת. יום אחד אני כבר לא אוכל לעצור את עצמי ואלחץ "שלח", ואז כל שאר החברים בקבוצה ישמחו מאוד וגם יחשבו שאני משוגעת. אגב, לבחורה עצמה זה לא יזיז בכלל, ויומיים אחר כך היא תשלח בקבוצה שוב פוסט בנושא פרשת השבוע.
2. אנשים שמתחילים כל משפט במילה "לא", גם כשהם מסכימים איתך.
"לא, זה לא החום, זה הלחות", "לא, העוגה הזו לא טעימה - היא מדהימה!", "לא, אל תיקחי מעיל, תיקחי מעיל וצעיף!". "לא, אני מסכימה איתך, ועדיין יש לי רצון עז להוכיח לך שאני יודעת יותר טוב ממך על כל דבר, בכל תחום, ולכן דבר ראשון אני רוצה שתדעי שאת טועה. גם כשאת צודקת". איכשהו האנשים האלה אף פעם לא מבינים איך זה שתמיד יש לי שיחת טלפון חשובה לעשות כשאנחנו נפגשים במקרה, כי חבל, יש להם כל כך הרבה מה להסביר לי.
3. "חכי". כל הפולניות בעולם במילה אחת. את מתלוננת? את מעיזה להתלונן? אם היית יודעת מה שאני יודעת על החיים, לא היית מטריחה ומשתפת אותנו בטרדות הזעירות שלך, בפוסט האישי שלך שבפרופיל האישי שלך, באינסטגרם הפרטי שלך.
חכי. חכי שיהיו לך ילדים, חכי שהם יהיו בני שנתיים, חכי לגיל ההתבגרות, חכי לגיל המעבר, חכי שתהיי בת 40 ו־50 ו־60, חכי לקיץ, חכי לחורף, חכי לשנה הבאה, חכי שתהיי גם את האישה הזו שכותבת בתגובות "חכי".
4. כשאומרים "לדובב" במקום "לדבב". אני יודעת, מקום מיוחד שמור בגיהינום של הטרחנים לאנשים שמתקנים לאחרים שגיאות בעברית. הטרחנים אפילו לא צריכים לחכות לעולם הבא, העולם הזה הוא כבר גיהינום בשבילנו, מכיוון שאנשים לנצח ימשיכו לשגות בעברית וגם לשנוא כשמתקנים אותם. וזה לא שאני חפה משגיאות בעברית, ואפילו יש לי כמה שירים שבהם הנצחתי אותן לתמיד, אבל יש לי איכשהו אובססיה ספציפית לשני הפעלים האלה.
בכל שבוע אני כותבת הודעה במשך 15 דקות, מדייקת בה את כל העקיצות, מוחקת, מתקנת, מתלבטת, משכללת אותה לכדי יצירת מופת של עלבונות, ואז לא שולחת. יום אחד אני כבר לא אוכל לעצור את עצמי
נכחתי לאחרונה בערב חידונים (אני חיה חיים מסעירים למדי), והמנחה התבלבל במילה, ובחדר המלא באנשים זרים אישה אחת צרחה בקול צרוד "לדבב! לא לדובב!", ואז היה שקט וכל האנשים האלה הסתכלו עלי וקלטו שמדובר באיה כורם, ההיא, הזמרת. אבל אני לא מצטערת על כלום! בעיקר כי נדמה שאני היחידה שמבדילה, ואלמלא אני אמשיך להתעקש, העולם מסביבי ישכח לנצח את ההבדל בין "החלפת הפסקול של סרט או סדרה בשפה זרה לפסקול בשפה המקומית" לבין "לגרום לאדם אחר לחלוק את מה שעל ליבו".
אם תשאלו את הבינה המלאכותית, למשל, היא תגיד לכם שאין הבדל. אבל יש!! יש!!!!! זו לא אותה מילה!!!! וזו הגבעה שאני אמות עליה!!!!!!! מייד אחרי שאני אסיים עם כל מי שאומר "לצותת" במקום "לצטט".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו