זה מאוד פרטי, ולכן החלטתי לגלות את זה לעשרות אלפי אנשים

החוק הראשון של הטור שלי בעיתון, הוא שלא מדברים איתי על הטור שלי בעיתון. החוק השני של הטור שלי בעיתון, הוא שלא מדברים איתי על הטור שלי בעיתון. אם מישהו מכם ניסה לדבר איתי על הטור שלי בעיתון, הוא בטח ראה אותי מתחילה לגמגם ולהזיז כל מיני מפרקים באי־נוחות, כי הטור שלי מאוד־מאוד אישי! בעיתון שמופץ בכמה מאות אלפי עותקים!

אני יודעת שזה מוזר, נכון שקראתם טורים שלי על תרופות נגד דיכאון, שמעתם שירים שלי על בנים ששברו לי את הלב, רילס שלי באינסטגרם על שינויים הורמונליים וציוצים פוליטיים שלי בטוויטר, אבל אני אדם מאוד פרטי, מופנם וסגור. שעומד על במה. בשמלה. ורוקד.

בראש שלי אני כותבת למגירה, ואף אחד לא אמור לקרוא אף פעם על זה שנעלבתי מהגינקולוג, או שאני מפחדת לקנות אוטו כי האפוקליפסה אולי תגיע למחרת ואין ביטוח שמכסה את זה. כן, אני יודעת שזה לא רציונלי, אני מודעת היטב לעובדה שאני והמילים שלי מוקלטות, משודרות, מודפסות, מופצות ומועלות לארכיונים נצחיים בענן. אני בדיוק מתאוששת מצפייה בראיון שלי מגיל 28, שבו אני נועלת מגפי בוקרים ומסופרת כמו ששי קשת.

יש מי שיגיד שזו בחירה מוזרה של מקצוע לאישה כמוני, שמתחילה להתגרד כששואלים אותה למה היא לא עושה עוד ילד. במקצוע שלי את כל הזמן פוגשת אנשים, וחלקם אפילו רוצים לחבק אותך! אבל אם באמת הייתי שונאת בני אדם, הייתי יכולה ללכת לעבוד כשומרת לילה או במכון לרפואה משפטית. אגב, במקרה כזה להיות אסטרונאוטית זה הכי גרוע, כי את אולי מאוד רחוקה מרוב המין האנושי, אבל עדיין תקועה עם ארבעה נציגים שלו ולאף אחד מכם אין קליטה בטלפון.

להלן רשימת הנושאים שאני כן מוכנה לשוחח עליהם עם זרים: מזג האוויר, מחלות עונתיות, פקקים, תוכניות טלויזיה, שיפוצים.

להלן רשימת הנושאים שאני לא מוכנה לשוחח עליהם עם זרים: פוליטיקה, חינוך ילדיי, יחסיי עם ההורים, דת ואמונה, מערכות יחסים, נדל"ן, כסף.

עכשיו, כשאני חושבת על זה, גם עם הילדים שלי אני לא מוכנה לדבר על כסף. אני לא מסכימה להגיד לבת שלי כמה אני מרוויחה, כי אני בטוחה שהיא תספר את זה לכל החברות שלה, וגם כי היא בת 8 וקצת קשה להסביר לה מושגים כמו "פק"מ", "ריבית פריים" ו"שוטף פלוס 90". ובכלל, כשהורים מבית הספר שואלים אותי "נו, יש הופעות?", הם מתכוונים לשאול "כמה את מרוויחה". כשנהגי מונית שואלים אותי אם "יש בזה כסף", הם מתכוונים לשאול "כמה את מרוויחה". כשעיתונאים שואלים אותי "מה עם קיסריה", הם מתכוונים לשאול "כמה את מרוויחה". ככה התרגלתי, לספר למישהו כמה שכר דירה אנחנו משלמים שווה ערך לסלפי בביקיני. שניהם דברים שממש לא באים בחשבון.

זה מרגיש אישי, זה מרגיש חודרני, זה מרגיש כאילו גיליתי לכם משהו בסוד, ואסור לכם לגלות אותו, גם לא לי. אתם בטח תגידו שאני עושה מזה יותר מדי עניין

אני דווקא מחבבת בני אדם, אני פשוט לא כל כך אוהבת שהם מסתכלים עלי. למשך יותר מדי זמן. בלי איפור מקצועי. ותאורת סטודיו. לפיכך הטור הזה והשירים האלה והספרים שיבואו הם התערטלות שיכולה להתבצע רק בחדר חשוך. היות שאין חושך ואין חדר, אני איאלץ להעמיד פנים.

אני לא בדיוק יודעת להסביר את המנגנון המשונה הזה, שבו אני רוצה שכולם יראו אותי ושאף אחד לא יראה אותי בו בזמן. אני רוצה לכתוב, אני חייבת לכתוב, אם אני לא אכתוב אני כנראה לא אזהה את עצמי יותר במראה, ואחרי הכל אני שמחה מאוד להשתתף ב"עוץ לי גוץ לי" המוזר הזה, שבו הופכים ח** לזהב וניתוח חניכיים ל־700 מילה אחרי הגהה, פלוס איור. זה רק אומר שאני אצטרך להמשיך לפגוש אנשים ששואלים אותי "נו, אמא שלך באמת נתנה לך את האוטו?"

זה מרגיש אישי, זה מרגיש חודרני, זה מרגיש כאילו גיליתי לכם משהו בסוד, ואסור לכם לגלות אותו, גם לא לי. אתם בטח תגידו שאני עושה מזה יותר מדי עניין.

אני יודעת שאני עושה מזה יותר מדי עניין כי בשבוע שעבר הלכתי לקנות לילדה חולצות בית ספר. עמדתי בתור בחנות בגדים, והאיש שלפני סיים לשלם ואמר לי "איזה יפה את כותבת את הטור בעיתון!". אמרתי תודה רבה וחייכתי ושוב תודה, ואז הוא הלך משם ואשתו שאלה אותו "מי זאת", והוא אמר "אפרת גוש".