קול ששון

למרות שיש מאחוריו יותר מארבעים שנים של קריירת משחק מצליחה, ששון גבאי לא מפסיק לנהל דיאלוג נפשי מייסר עם המקצוע. "אני מרגיש כל הזמן כמו מישהו שיורד מקרוסלה עם סחרחורת קשה, או כמו ברכבת הרים בלתי נגמרת. ההתעסקות והנבירה האינסופיות במה ובמי שאתה נדרש לגלם, התנודות בין קומי לטרגי ובחזרה, המעברים הרבים והתכופים בין סיפורים ועלילות, הקפיצות מקולנוע לתיאטרון, מתיאטרון לטלוויזיה. לצאת מדמות ולהיכנס אל אחרת, לפעמים כמה פעמים ביום אחד.

"הדברים האלה לוקחים אותי למחוזות לא פשוטים, וזה נותן את אותותיו. על הגוף עוד אפשר לשמור, אבל הנפש היא סיפור אחר. הנפש לא לגמרי יודעת שמדובר במשחק, היא חווה דברים. משחק הוא מקצוע שיכול לערער, ליצור מתיחויות, חרדות. יש פיקים, שיאים, גבהים ואושר גדול, ולעומתם יש נפילות ותסכולים. 

"אצלי, לכל המעמסה הנפשית מתווסף חוסר שביעות רצון. אני לא תמיד מרוצה לגמרי. לא מאושר לחלוטין ממה שאני עושה, מהאישיות שלי. הרי אין סוף לחיפוש אחרי שלמות, אחרי שיפור. זה תהליך מתיש, בלתי נגמר.

"נוצר אצלי מצב אבסורדי, שככל שהתהליך קשה לי נפשית, כך אני נהנה יותר ומרגיש שאני מתפתח. הדרך המנטלית מטלטלת, אבל מסתיימת בגמול גדול. באמת שזה אבסורד.

"ובמקביל ישנם החיים. ילדים, נישואים, גירושים, ושוב זוגיות וילדים. אני חושב שהמזל הגדול שלי הוא שמתחילת הדרך בכל זאת הצלחתי לעשות הפרדה בין העבודה למציאות. מי שלא יודע לעשות זאת הוא בצרות צרורות".

חוסר שביעות הרצון נובע מכישלונות לאורך הדרך? ממאבק על המקום שלך?

"לא שמעתי הרבה 'לא' במהלך הקריירה שלי, ועדיין היה לי קשה. כי גם אם אתה מצליח מאוד, אתה נאבק לשמור על ההצלחה הזאת, לעשות את הבחירות הנכונות. בתשעים אחוזים מהמקרים הבחירות שלי היו נכונות. וכמובן לא ארחיב על עשרת האחוזים הנותרים. 

"אז כן, כלפי חוץ אני מצליח לשמור על מקומי בתעשייה, אבל אני תמיד רוצה עוד ולא מסופק לגמרי. רוצה להשיג יותר, להשתכלל יותר. בכל פעם אני מציב לעצמי הר לטפס עליו, ולא פעם ההר הזה הוא פשוט המצב הקיים. לשמור על המצב הקיים, על המעמד שלי, זה כמעט סיזיפי. אתה חייב כל הזמן לפרפר כדי לא לשקוע, לטבוע ולהישכח. התגובות מסביב טובות מאוד, אני רק צריך ללמוד ליהנות מהן יותר.

"אבל את יודעת, זה טוב שאני לא נח על זרי הדפנה, אחרת המשחק יהפוך לעוד מקצוע. אני לא יכול להגיד, אני שחקן, הכל בסדר, הדברים רצים מאליהם. אם אני לא אמשיך לשאול את עצמי שאלות, להיאבק, לא לוותר לעצמי ולא לנוח, לא אהיה באותו מקום".

מחבק את הספל

צהריים. גבאי (67) יושב בבית הקפה השכונתי ברמת אביב הישנה, חמש דקות מביתו. זהו המקום הקבוע עבורו לפגישות, להפוגות. הוא שותה קפה גדול ולא חזק, וכשהמלצרית מציעה לפנות את ספל הזכוכית, שהתרוקן בינתיים, גבאי לוקח אותו בחזרה ומבקש להשאירו אצלו, חבוק בין כפות ידיו. "אני צריך להמשיך להחזיק אותו תוך כדי שאני מדבר איתך".

הוא מרואיין זהיר, מודע לסביבתו, ערני, מקפיד על מילותיו. "אני נורא מקנא באנשים שמתראיינים בלי לחשבן לאף אחד ופותחים הכל. אני מעריץ את היכולת הזאת לספר ולשפוך בלי מעצורים, ומניח שזה אפילו עוזר להם וגם למי שקורא את מה שהם מספרים. הרי כולנו מאוד דומים ומתמודדים פחות או יותר עם אותם דברים. אני יודע שאני נמצא בתודעה שנים, והקהל רוצה לדעת עלי כמה שיותר ולהכיר אותי.

"אבל אני מנסה כל השנים להגן על עצמי מזה. ואת יודעת מה? אולי זה טוב שאנשים ימשיכו להתעניין, לרצות להכיר אותי, להרגיש שיש אצלי עוד משהו לא מוכר, לא פתור, ושאמשיך לשמור לעצמי סודות, במירכאות, כמובן".

בסרט "המילים הטובות". "מנסה לאחות את ההתנתקויות מחדש" // צילום: רונאלד פלאנט

השבוע עולה לאקרנים סרט חדש בהשתתפותו, "המילים הטובות", שכתב וביים שמי זרחין. סרט רווי סודות, שגיבוריו יוצאים למסע פיזי ונפשי לגלותם. גבאי משחק אב לשלושה ילדים, שמגלים בגיל מבוגר שרב הנסתר על הגלוי בחייהם. שעובדות בסיסיות בביוגרפיה האישית שלהם הן שקר גדול. 

"אני חושב הרבה על הסרט הזה", גבאי מלטף את בלוריתו. "זה סרט על נתקים בחיים. בימים האחרונים חשבתי על זה שבחיים אנחנו כל הזמן מתנתקים מדברים ומנסים להתחבר אליהם בחזרה. כמו ב'ימי בנימינה' של אהוד מנור, מה קרה לילד שנרדם בחול החם? כאדם מבוגר, אתה מנסה להתחבר למקומות שעזבת, לזיכרונות. החיים שלנו מריצים אותנו קדימה, ואנחנו כל הזמן משאירים אנשים ודברים מאחור.

"בסרט, הילדים שלי מתנתקים ממני, אחרי שאני עוזב את אמם. יש להם כעס וטינה כלפיי, ובכל זאת יש כל הזמן רצון בחיבור. הסרט מנסה לאחות את ההתנתקויות מחדש. וזהו, לא נעשה יותר מדי ספוילרים".

גם הוא עבר התנתקות משלושת ילדיו הגדולים, מנישואיו למימי ברעם, שהסתיימו לפני יותר מ־25 שנים. כשהתגרשו היו הילדים בני 13, 10 ו־3 ונותרו לחיות עם אמם. "כן, עברתי בעצמי את הפרידה הזאת מהילדים שכרוכה בגירושים. הם היו קטנים, אבל כל גיל הוא קשה לגירושים. מי שעוזב את הבית נפרד. הוא, פיזית, במקום אחר מהילדים. הילדים גדלו אצל אמם, ואני השתדלתי להישאר בסביבה. אני מבין את התחושה הזאת של הריחוק, ההחמצה, הניסיון לשמור על קירבה, המאמץ לחבר מחדש. לשמחתי, עם השנים הצלחתי לחזק את הדברים הכיפיים, החיוביים. לסלוח לעצמי על דברים, לקבל את הבחירות שעשיתי".

היום רדי כבר בן 39, בעל אתר אינטרנט למכירת תכשיטים; נועה בת 36, מעצבת גרפית ויוצרת קליפים; ותמר בת 30, סיימה לימודי יחסים בינלאומיים ושוהה בטנזניה עם ארגון Children Crossfire, המסייע לילדים בגיל הרך. אליהם נוספו שני בניו הצעירים, אדם (17) ואורי (15), שנולדו מהזוגיות עם הסופרת דפנה חלף גבאי.

"לשמחתי, היחסים בין כל הילדים טובים, אבל אני תמיד רוצה לחבר ביניהם יותר. אני מנדנד להם קצת בעניין הזה. הגדולים באמת גדולים, ויש להם חיים משלהם. לרדי כבר יש שלושה ילדים משלו, ולנועה נולדה לפני שלושה שבועות בת ראשונה, נעמי. טווח הגילאים רחב, יש מגוון עצום, והאתגר הוא לחבר. למרבה המזל, דפנה היא פרטנרית נהדרת בעניין הזה".

הילדים הגדולים לא הלכו בדרכך.

"רדי לא רצה לשמוע מתיאטרון וממשחק, לא עניין אותו בכלל. נועה למדה במגמת תיאטרון בתלמה ילין, לכאורה כהזדהות איתי, אבל לא המשיכה בזה ולמדה עיצוב בבצלאל. תמר ניסתה קצת והפסיקה.

"אדם לומד במגמת התיאטרון של תיכון עירוני א'. עוד בגן הילדים, מהתגובות ומדרך המשחק שלו, הבנתי שהוא אוהב את זה, שהוא שם, שיש לו כישרון. אולי חלק מזה נבע מניסיון להזדהות איתי. אורי, אחיו הקטן, עוסק במוסיקה, מנגן בבס ובקונטרבס. זה קרוב לתחום שלי, נושק, אבל לכי תדעי מה יקרה בעתיד". 

עודדת את הילדים לנסות את התחום הזה?

"להפך. לגדולים אמרתי, 'למה לכם. המקצוע קשה, לא מתגמל. עיזבו'. לבנים הצעירים לא אמרתי כלום, מטוב ועד רע, ודווקא מהם צמח השחקן. הם גדלו איתי, לידי, ראו תיאטרון וקיבלו את ההחלטות שלהם בעצמם. לאדם אני מאחל שהמקצוע יחזיר לו טובה, כי זה מקצוע אכזרי מאוד. אתה יכול להיות מוכשר ואינטליגנטי, ובכל זאת משהו בכריזמה שלך, או באמביציה, או בתזמון, יכול להיות לא מדויק, ואתה תמצא את עצמך נאבק ונאבק בלי להצליח. זה מקצוע שבו לא מספיק להיות מוכשר. לא תמיד יש צדק מוחלט".

מדיטציה פעמיים ביום

את קריירת המשחק שלו החל בתחילת שנות השבעים, מייד עם סיום לימודי התואר הראשון בפסיכולוגיה ותיאטרון באוניברסיטת תל אביב. רשימת התפקידים שמילא ארוכה, וכך גם רשימת הפרסים שבהם זכה. בתיאטרון שיחק תפקידים בלתי נשכחים ב"זינגר", "מי מפחד מווירג'יניה וולף", "משרתם של שני אדונים", "רוחל'ה מתחתנת", "מלאכת החיים" ועוד. בטלוויזיה שיחק ב"שכונת חיים", "סיטון", "משפט קסטנר" ושלוש עונות של "פולישוק". בקולנוע שיחק ב"עונת הדובדבנים", "בוקר טוב אדון פידלמן", "ביקור התזמורת", "לצוד פילים", "גט" ואחרים.

שלוש פעמים זכה בפרס אופיר לקולנוע - על תפקידיו ב"עונת הדובדבנים", "ביקור התזמורת" ו"גט", ופעם אחת בפרס האקדמיה לטלוויזיה (על "פולישוק"). הוא קיבל פרס מפעל חיים מפסטיבל הסרטים של ירושלים ואת פרס האקדמיה האירופית לקולנוע לשחקן הטוב ביותר (על "ביקור התזמורת"). 

בסרט החדש הוא לא מגלם תפקיד ראשי, "וזה לא מפריע לי. כל עוד יש לי משהו מעניין לעשות, והתפקיד והתסריט מוצאים חן בעיניי - זה בסדר. כמובן שהיה אפשר לספר את הסיפור רק מנקודת מבטו של האבא, אבל שמי בחר לספר את הסיפור מנקודת מבטם של הילדים, והיה לי מעניין להתחבר לזה. הצעירים שבסרט - רותם זיסמן־כהן, אסף בן־שמעון, רועי אסף וצחי הלוי - היו פרטנרים נהדרים, שחקנים מוצלחים.

"אני גם מאוד אוהב את שמי. הקראתי את ספרו 'עד שיום אחד' ב־'iCast' ושיחקתי ב'אביבה אהובתי'. כשהייתי צעיר מאוד שיחקתי ב'סיפורי תל אביב', ששמי כתב, והיו לנו כמעטים. כמעט שיחקתי ב'לילסדה' וב'הכוכבים של שלומי' ואיכשהו זה לא יצא, למרות שתמיד היה רצון הדדי". 

אתה חושש לפעמים שצעירים יתפסו את המקום שלך?

"לא. זה מקצוע שבו אם אתה בריא וטוב, אתה תוכל לעבוד בו בכל גיל, כשהתפקידים מותאמים לך. יש תפקידים שאני כבר לא יכול לעשות, של בני 30 עד 50, צעירים ורעננים. זה בסדר מבחינתי".

מתוך המגוון של העשייה, מה אתה הכי אוהב?

"אני אוהב את כל התחום הזה, אבל התיאטרון הוא ליבת הכל. גם בגלל העניין הכלכלי. בארץ אנחנו לא במצב כזה שאתה יכול לעשות סידרת טלוויזיה ולנוח שנתיים. אני צמחתי מתיאטרון, אני אוהב אותו ואני זקוק לו בהתנהלות היומיומית שלי. הבמה גורמת לחושים שלי לעבוד. האינטראקציה עם הפרטנרים שלי, הקשר עם הקהל - זה משאיר אותי חי, חיוני, צעיר".

אתה עדיין אוהב את המקצוע, למרות הקשיים? 

"כן. וזאת גם פרנסתי. אני עובד קשה ואומר לעצמי לא פעם, תרפה קצת. תנשום. למה אתה רץ? אם הייתי זוכה בסכום כסף גדול, הייתי עובד פחות".

בהצגה "אוצר יקר". "אני עובד קשה ואומר לעצמי תרפה קצת, תנשום" // צילום: דניאל קמינסקי 

בעשרים השנים האחרונות הוא בעיקר בתיאטרון בית ליסין. "יש לי הרבה אפשרויות לעבוד במקומות אחרים, אבל כל עוד אני אוהב את מה שאני עושה שם, אני שם. ציפי פינס (המנהלת האמנותית; נ"ל) מקפידה להציע לי בכל פעם תפקידים שמאתגרים אותי. כך שלמרות שאחרים מנסים למשוך אותי אליהם, עדיין לא מצאתי סיבה מספיק טובה לא להמשיך שם".

בתקופה הזאת הוא משחק בשתי הצגות, "טרטיף" ו"אוצר יקר". בסוף החודש יתחיל חזרות על מחזה צרפתי בשם "האבא", של פלוריאן זלר, "סיפור על איש בן 80 המתמודד עם דמנציה. מחזה מצחיק וגם עצוב".

שוב אבא.

"אני כבר בגיל כזה של תפקידי אבא ואפילו סבא, מה לעשות. גיל כזה שאנשים סביבי מתים. זהרירה חריפאי, ספי ריבלין, שהיה חבר טוב, אהוב, ותיק. שיחקנו יחד עוד בחאן בשנות השבעים.

"אבא בשבילי הוא אישיו. אבי, משה, נרצח במכולת שלו בחיפה על ידי לקוח חמום מוח שהתרגז כי העיר לו על חוב. הייתי אז בן 20, אבל הוא ממשיך להיות משמעותי בשבילי גם אחרי מותו. זאת היתה טראומה גדולה ששינתה אותי כאדם. שינתה את התייחסותי לחיים. אתה מוצף ברגשות קשים ולוקח שנים להתאושש מזה, להתיישר. אני דומה לו באישיות ובפיזיות. אני אכפתי כמוהו, חם כמוהו, כועס כמוהו. אני לא מסוגל לפרט יותר, אלה דברים שאני מוכרח לשמור לעצמי, אחרת זה יהיה חשוף מדי".

הבריאות מטרידה אותך?

"אני אדם בריא, אבל זוכר לשמור על עצמי. דברים שהיו אוטומטיים כשהייתי צעיר יותר, הם כבר לא כאלה. איך לזוז, איך לקום, איך לאכול".

איך אתה שומר על עצמך? 

"אני עושה תמיד תרגילים לפני כל הצגה. 10 עד 15 דקות של נשימות, כפיפות ומתיחות של הגוף. פעמיים ביום אני עושה מדיטציה, 20 דקות בכל פעם. בבוקר, אחרי ההתעוררות, ואחר הצהריים או בערב, לפעמים אפילו תוך כדי נסיעה להצגות, ברכב ההסעות. הסיטואציה פחות משנה לי, מה שחשוב הוא המנטרה שאני חוזר עליה בלב. זה נגיש וקל, וחשוב לעשות זאת. זה שומר עלי וממלא אותי. אני מקווה שזה מעניק לי אנרגיות, עוזר לי להתמודד עם מתחים וחרדות. 

"תקופה מסוימת עשיתי יוגה, ואני באמת צריך לחזור לזה. אני משתדל ללכת ברגל כמה שיותר, ורץ פעם בשבוע. לאחרונה אני קצת מחפף עם זה, צריך לתפוס את עצמי בחזרה.

"לפני שלוש שנים וחצי הפסקתי לעשן, ואני משתדל לאכול מעט, במידה. לא מזמן הפכתי להיות צמחוני. אני לא בטוח שאהפוך לטבעוני, שזה ההמשך ההגיוני, כי אני רוצה שיישארו לי כמה הנאות. את יודעת כמה קשה לי לעבור ליד דוכן שווארמה ולהריח את הריח המשכר? במעבר לצמחונות היתה מעורבת גם אידיאולוגיה. הבנתי שאני לא רוצה להזיק לבעלי חיים, לפגוע בהם. בתי תמר צמחונית מגיל 12. היא באה יום אחד לצילומים של הסידרה 'סיטון' והתיישבה ליד הסאונדמן, שהיה צמחוני. היתה לי שם סצנה שבה הקפתי בריצה חלק מסוים בשכונה. כשהתחלתי את ההקפה, היא לא היתה צמחונית, וכשסיימתי אותה, אחרי חמש דקות, היא כבר היתה צמחונית. גם אורי ואדם צמחונים. דפנה אוכלת מעט מאוד בכל מקרה".

בשבוע האחרון היה גבאי עם ההצגות שלו בנתיבות, ביגור ובגן יבנה. "כל חיי אני נוסע. זה מקצוע שבו חלק גדול מחייך אתה יוצא בחמש בערב וחוזר באחת בלילה. זה שוחק, אבל זה חלק מהעבודה. שני שלישים מהזמן שבו ההצגה רצה אנחנו לא בתל אביב".

מה אתה עושה כשאתה חוזר הביתה בלילה?

"אני חוזר ב־1 בלילה ולא נכנס מייד למיטה. דפנה מחכה לי, אנחנו שותים משהו, מדברים. לפעמים הילדים מחכים. אני עובר על מיילים, בוהה בטלוויזיה, בעיקר בחדשות או בערוץ 8. או שאני מזפזפ סתם.

"סרטים אני רואה בקולנוע, פחות בבית. לאחרונה צפיתי ב'סיפורים פרועים', סרט ארגנטינאי־ספרדי מקסים. אסופה של סיפורים אבסורדיים ומוטרפים".

אתה קורא?

בזמן האחרון אני קורא בעיקר טקסטים של עבודה. יש לי ספרים ליד המיטה ואני לא מצליח להגיע אליהם. אני קורא את הספר של אחי הבכור, צבי, שהיה איש משרד החוץ. ספר אוטוביוגרפי, 'מבגדד לנתיבי הדיפלומטיה'. אני גם קורא עכשיו שירים של ארז ביטון".

מאחל הצלחה לשרת התרבות

הוא נולד בבגדד, הצעיר מבין ארבעה אחים, ועלה לארץ עם משפחתו כשהיה בן כ־3. הוא דובר ערבית, אבל לא יודע לקרוא ולכתוב. "גדלתי בחברה אשכנזית בחיפה, ולכן פחות הבלטתי את המוצא שלי. לא הסתרתי אותו, אבל גם לא הבלטתי. לא הופליתי בעבודה, גם לא היה לי אף פעם טייפ קאסט של מזרחי.

"שיחקתי את קסטנר, שיחקתי ניצול שואה, הרבה מאוד תפקידים שלא תואמים אותי עדתית. הילדים שלי מעורבים, עיראקים ואשכנזים, גם הם לא חוו את זה. אבל הדעות הקדומות, ההתנשאות והגזענות תמיד היו. על התרבות הערבית הסתכלו מלמעלה, לא נתנו לה ביטוי, לא מספיק התייחסו אליה. גם ההיסטוריה של יהדות ערב לא באה לידי ביטוי, אפילו לא בבתי הספר.

"מכיוון שמדובר בתרבויות שיש לנו, כמדינה, קונפליקט איתן, לא היתה הבלטה. וכמובן שהיתה ועדיין יש פה הגמוניה אשכנזית. אמנם קרה משהו חיובי לאורך השנים, כבר לגיטימי יותר להבליט את הזהות והתרבות המזרחית, אבל מבחינה כלכלית, תרבותית, חברתית - אוכלוסייה שלמה נשלחה הרחק מהמרכז, לפריפריה, בלי תעסוקה, חינוך או השקעה, לעיתים במזיד ולעיתים במקרה. הפערים נשמרו ועברו מדור לדור, ומה שמרגיז הוא שעדיין יש מקומות שבהם זה קיים. 

"אותי חינכו לא ליילל, לא להגיד 'דפקו אותי'. זה האופי שלי. אבל אלה דברים שחייבים להיפתר. לא יכול להיות שלא גומרים עם העניין הזה. המדינה צריכה לחסל את המערבולת הזאת. לפחות חלק מהמשאבים שמנותבים להתנחלויות ולחרדים צריכים להיות מנותבים לפריפריה כדי שנהרוג כבר את השד העדתי הזה".

איך עושים את זה?

"בואי נתחיל מספרי הלימוד. הסיפור של יהודי אשכנז מגיע לתודעת התלמיד. סיפור יהודי ערב לא. יודעים שהם עלו בשנות החמישים, נשלחו למעברות - וזהו. שאלתי את ילדיי, והם לא למדו כלום על התרבות המזרחית העשירה, השפה, מאילו מקומות הגיעו העולים האלה, אילו תלאות עברו, מה עברו פה בארץ".

בתפקיד פולישוק. "עבודת פרך" // צילום: אלדד רפאלי

לפני הפגישה שלנו הוא יושב לקפה קצר עם חברו, גברי בנאי. בנאי התבטא בחריפות נגד מינויה של מירי רגב לשרת התרבות והספורט, לפני שבועיים.

דיברת עם גברי על האמירה שלו?

"לא. לשרת התרבות אני מאחל הצלחה. אני יכול רק לקוות שהיא תהיה שרה טובה לכולם, תשמור על חופש הביטוי וההבעה ולא תחיל הגבלות על דעות ששונות מדעותיה ומתפיסת עולמה. שלא תצבע את התרבות בצבעים פוליטיים. שיהיו לה הפתיחות המחשבתית והנכונות לאפשר ביטוי לכל האוכלוסיות. זה מה שיאפשר לנו להמשיך להיות חברה דמוקרטית, נאורה. בלי חופש הביטוי והיצירה זה לא יקרה.

"לעולם אי אפשר לדעת מה התפקיד יעשה לבן אדם. גם מהמינוי של לימור לבנת חששו, ובסופו של דבר היא תרמה לתרבות תרומה תקציבית ששרים אחרים לא תרמו. זה אף פעם לא מספיק, ואני לא שלם עם כל מה שהיא עשתה, אבל היא עזרה וקידמה.

"בארגון השחקנים חותרים כל השנים שאחוז מסוים מתקציב המדינה יוקצה לתרבות, כמו שצריך להיות במדינות דמוקרטיות ומתוקנות. יש המון כסף במדינה, צריך רק להחליט למה לייעד אותו. התרבות היא צורך קיומי - אין אדם שלא צורך תרבות ברמה כזאת או אחרת. אין אדם שלא צופה בטלוויזיה, שלא הולך לקולנוע או לתיאטרון, שלא מאזין למוסיקה".

מה פולישוק חושב על המינוי הזה?

"פולישוק לא מופתע או מתרגש משום דבר, כולל המינוי הזה. הוא עצמו אוקסימורון של פוליטיקאי".

תהיה עונה רביעית?

"אני מקווה שלשמואל הספרי יהיה כוח לכתוב עוד עונה. פולישוק נחוץ עכשיו ונחוץ תמיד כקריקטורה, כסאטירה. הוא דמות נהדרת, ובשבילי הוא גם עבודה קשה. בקומדיה העבודה היא עבודת פרך. צריך לפרק ולפרט כל רגע וכל ניואנס כדי שהם יעבדו.

"יש לנו בארץ כמה וכמה פוליטיקאים כמו פולישוק, ובכל אחד מהפוליטיקאים שלנו יש מרכיבים ממנו. למשל, תועלתנות אישית, הישרדות פוליטית, כיבוי שריפות, שקרים, רמאויות, נוכלויות וריצה אחרי התקשורת".

במהלך העבודה על הסידרה למדת להיות סלחני יותר כלפי הפוליטיקאים?

"בהחלט. הם עדיין בני אדם, ויורדים עליהם לפעמים בלי הצדקה. יש להם משפחה, ילדים וחיים אישיים, והציבור יכול להיות מאוד מרושע אליהם. למשל, חרף ההבדלים האידיאולוגיים ביני לבין ראש הממשלה, חשתי הרבה פעמים סימפטיה כלפי המשפחה שלו והרגשתי שחצו את הגבול בהתייחסות אליהם. שזה יותר מדי. גם פוליטיקאים לא עשויים מברזל". √

naamal@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו