"כמו בעל ואישה במנהרה": הפיצוץ בין גיא גלבוע-דלאל לאביתר דוד

לפני שאנחנו מתחילים את הראיון עם אביתר דוד וגיא גלבוע דלאל, מביאים להם אוכל. הם הגיעו בטיסה ממיאמי, והם רעבים, אז דאגו להם לפאסט־פוד - המבורגרים, סנדוויצ'ים, קצת שתייה. הם אוכלים בריכוז. כולם סביבם מדברים, ורק הם שומרים על דממה. מתייחסים ברצינות לכל ביס. רק אחר כך, כשאביתר מספר בראיון שהם נהגו לאכול את מעט המזון שהיה להם במשך שעות כדי למשוך את הזמן ולהתענג על "הארוחה", אני מבין למה.

מאז חזרו מהשבי ניכר שהם עלו במשקל. רחוק כל כך מהסרטון של אביתר חופר את קברו ומספר מה הוא (לא) אכל בימים האחרונים. הוא היה אז עור ועצמות, שלד אדם, כמו בתמונות בשחור־לבן שגדלנו עליהן. גיא אומר שגם הוא היה בדיוק ככה. שניהם עלו במשקל מאז, ובעיקר משתדלים ליהנות מהחיים עם המשפחות שלהם, שמלוות אותם לכל מקום, וביחד.

הכל אצלם ביחד. גם אם תחשבו על האינטימיות הקרובה ביותר שאפשר להעלות על הדעת בין אנשים, היא לא תתקרב למה שיש בין שני הבחורים הצעירים האלה. הם מדברים במבט, מחייכים בעיניים, לא נכנסים זה למילים של זה, אלא משלימים זה את זה. את העולם שלהם זר לא יבין, ולפעמים גם לא את השפה. את הערבית שלמדו בשבי הם מנצלים לעיתים כדי להגניב משפטים שאחרים לא יבינו. אני מבקש הדגמה. זה מבדח אותם, אבל הם זורמים.

אני שואל מה שלומם. השאלה קצת מצחיקה אותם. גיא: "ב־7 באוקטובר בבוקר היינו במסיבה, והיה לנו מדהים. היינו במקום הכי גבוה שיש. נחטפנו - ובתוך שלוש שעות מהרגע שהתחילו הטילים הגענו למקום הכי נמוך שיש, ואפילו יותר נמוך מזה. היינו שם במשך שנתיים, ועכשיו אנחנו חוזרים בבום לחיים האמיתיים.

"רגע אחד אנחנו במנהרה שאין בה אוויר, אין שמש, אין מקום לזוז, אין עוד אנשים. אני ואביתר התרגלנו להיות לבד ולראות רק זה את זה, בלי לקבל גירויים למוח, ורק לטחון את אותם נושאי שיחה במשך שנתיים. ופתאום, ברגע אחר, אנחנו בעולם שבחוץ, עם מיליון גירויים, רואים אלפי אנשים... אלה הדברים הכי קטנים - לראות את השמיים ואת השמש בבוקר, לנשום אוויר בחוץ. יש לנו את היכולת לבחור בעצמנו. זו מתנה בשבילנו".

גיא: "היתה תקופה בתחילת השבי שלנו שבה המים היו ממש מגעילים. אין לי מושג מה בדיוק היה שם, אבל זה היה משהו נורא, בטעם של דם, של ברזל. אחרי זה, כשירדנו למנהרות, היו לנו מים בטעם התפלה"

מכל מה שיש בחוץ, מהו הגירוי הכי משמעותי עבורכם?
אביתר: "הכל מגרה בטירוף. עברנו מאפס למאה, אז כל החושים מתפוצצים. כל האנרגיה שאנחנו מקבלים, כל החוויות, הכל מטורף".

גיא: "עבור שנינו, לרדת פה מהמלון וללכת לקנות המבורגר או ללכת לקניון - כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה מטורף עכשיו, כל מה שמתלווה אליו המילה 'חופש'".

אבל אני מניח שכשאתם נמצאים שם, יש דברים שמפנטזים עליהם. אחרי החיבוק של אמא, מה הדבר הבא שהיה ברשימה?
אביתר: "לאכול אוכל טוב, כמובן. לי היה רצון בעיקר לצלחת חומוס, שקשוקה, פלאפל, דברים יותר ישראליים. חוץ מזה - לישון במיטה משלך, לנגן בגיטרה, לחיות חיים של בן אדם רגיל".

דיברתם על זה ביניכם שם?
אביתר: "בטח, כל הזמן - איך בא לי, מה נעשה, איך נעשה, לאן, איפה, מתי... הכל".

גיא, תחזיר אותי רגע לשיחה כזאת.

גיא: "שנינו מאוד־מאוד אוהבים את אסיה ואת המזרח. אני הייתי אמור להגשים חלום ולטוס ליפן באפריל 2024, אז שנינו עשינו מין פרויקט כזה בראש, ממש מסלול עם כל המדינות של אסיה, שמתחיל בצפון ויורד לדרום, ואנחנו גם עוברים בצפון קוריאה. הפרויקט הזה מילא לנו לא מעט שיחות".

וכשנכנסים לשיחה כזאת, מפרטים אותה? נגיע לקמבודיה, מה בדיוק נעשה שם, נגיע לווייטנאם, נעשה את הצפון... איך זה מתנהל?
גיא: "כשאתה נמצא במקום כזה שנתיים ולא מכניס שום דבר למוח, הוא מתחיל לדמיין. אז חושבים בגדול מה אנחנו רוצים לעשות, וקצת 'אוספים מידע' מכל מיני דברים שאנחנו מכירים או ששמענו מאנשים אחרים".

אביתר: "דיברנו, למשל, איך אנחנו נוחתים בטוקיו והולכים לאיזה סופרמרקט, קונים חטיפים יפניים מוזרים כדי לטעום, מסתובבים בקיוטו ומבקרים במקדשים, או למשל באוסקה, שיש בה כל מיני מועדונים, כי זו עיר יותר צעירה ותוססת".

אתם עדיין מתכוונים לנסוע ליפן? זה עדיין ברשימת המשימות?
שניהם משיבים יחד: "בגדול כן. אולי גם נגיע לצפון קוריאה. רק שלא יחטפו אותנו גם שם...".

רבנו, הסתדרנו

גליה, אמא של אביתר, הזהירה מראש שהוא לא מדבר. גיא כבר התראיין לפני שנסע לאמריקה, ועבור אביתר זאת הפעם הראשונה, ולא היה ברור איך הוא יזרום. והוא זורם, כמו גדול. בדרך שלו, בשקט שלו, מדבר באריכות על מה שהיה, ועל מה שיש, ועל מה שיהיה. ובעיקר על החברות הזאת ביניהם, הנדירה כל כך, שהפכה בשבי למשהו שלא ניתן להסבר.

אתם חברים מגיל שנה וחצי. החברות הזאת, בסיטואציה הזאת - ספרו עליה קצת. היא עוזרת, או שדווקא קרבה כזו גורמת לכם לריב יותר?
גיא: "זה שהיינו ביחד - זה הדבר הכי חשוב בשבי. לא עזבנו זה את זה, היינו כמו עוגן, החזקנו זה את זה במשך שנתיים. וברור שגם רבים. רבנו הרבה, וכמה שזה מקום קטן - יש מספיק על מה לריב, גם על דברים 'טיפשיים'. זה מצב קיצוני וקשה שם".

אביתר: "כל מה שאמרתי בסרטון מהשבי - הכל היה מבוים לחלוטין. אבל מובן שהמצב הפיזי שהייתי בו היה אמיתי לגמרי. גיא היה באותו המצב בדיוק, אנחנו נראינו בדיוק אותו הדבר, הם פשוט בחרו לצלם אותי"

אביתר: "תחשוב שאתה רעב כל הזמן, עצבני, ואז אתה רב על שטויות - למה לא שמת את זה במקום, למה לקחת יותר מדי מגבונים, למה לא חילקת מספיק טוב את האוכל".
גיא: "זה גם יכול להיות על דברים בסגנון של מתי אנחנו רוצים לאכול, כי כל אחד רוצה לאכול בשעה אחרת, לכל אחד נותנים דברים אחרים, או איך להתנהל מול השומרים שלנו. לכל אחד מאיתנו יש דעות שונות, ובסופו של דבר אנחנו ביחד, חולקים את אותם חיים".

יש כללים איך רבים בשבי?
אביתר: "לא, אבל מצאנו את הדרך הכי נכונה לנו איך להסתדר. כי גם אחרי ריב אתה תקוע עם אותו בן אדם בחדר, ואתה לא יכול לברוח. אתה לא יכול לצאת החוצה ולהירגע כמו בעולם הרגיל. אז הבנו שאנחנו צריכים למצוא דרך פשוט להשלים. לא לשמור שום דבר בפנים, ולדבר על כל מה שמרגישים".

גיא: "לא סתם אמרתי שאנחנו כמו בעל ואישה. היו פעמים שהיו לנו ריבים של פיצוצים, משהו מטורף, ואחרי שלוש דקות אנחנו מתחבקים ובוכים זה עם זה, ביחד".

בדיחה על האוכל הרקוב

אני מבקש מהם לדבר על הרעב, על מה אנחנו בבית לא מבינים או יודעים. ועל התנאים, את כל מה שהיה ולא היה אפשר לראות בסרטון המצמרר ההוא של אביתר. את המראה שלו לא היה אפשר לזייף, אבל אני תוהה לגבי תוכן הדברים. אם זה היה מבוים, אם אמרו לו מה להגיד.

אביתר: "מה שאמרתי שם היה מבוים לחלוטין. עומדים מולי טרוריסטים עם נשקים, ואני לא אסרב עכשיו למה שהם מבקשים. בסך הכל אני רוצה שהם יעזבו אותי בשקט".

גיא: "אני רק רוצה לחדד - מה שהוא אמר על נתניהו, על הממשלה, אלה דברים שהכתיבו לו. המצב שהוא היה בו - שלא מאכילים אותנו, שאנחנו רעבים, גוססים - זה אמיתי".

אביתר: "וגיא היה באותו המצב בדיוק. נראינו בדיוק אותו הדבר, הם פשוט בחרו לצלם אותי".

איך היה נראה היומיום שלכם שם?
אביתר: "קמים בשעה מסוימת, לא ידענו בדיוק מה השעה, ידענו שהימים מתחלפים בערך, שאנחנו ערים תמיד בלילות וישנים במהלך היום, לפי התפילות שלהם. מתעוררים בעצם כששומעים את הדלת נפתחת ואחד המחבלים נכנס להביא אוכל ומים. הוא מניח את מה שהביא ויוצא, ופה מתחיל היום, שבגדול זה הרבה הליכות. היו לנו איזה כמה מטרים ללכת הלוך־חזור".

גיא: "זה היה בתקופה שבה יכולנו ללכת, לפני ההרעבה הממש־ממש קיצונית. היו תקופות שיכולנו לזוז, היו תקופות שיכולנו לדבר ולשחק קלפים, והיו גם תקופות שלא יכולנו לזוז כי גססנו. היינו ככה שלושה חודשים וחצי, לא יכולנו לזוז, לא הלכנו. מה שאביתר מתאר אלה ימים מהתקופות שהיינו עם עומר ונקרט וטל שהם".

נתנו לכם מים בכל יום?
אביתר: "לא. בעיקר כשאני וגיא היינו ביחד, אז לפעמים היו מדלגים על ימים".

גיא: "היתה תקופה בהתחלה שהמים היו ממש מגעילים. אין לי מושג מה בדיוק היה שם, אבל זה היה משהו נורא, בטעם של דם, של ברזל. אחרי זה, כשירדנו למנהרות, היו מים בטעם התפלה".

ואוכל - כמו בסרטון? יום כן, יום לא?
אביתר: "היו זמנים שלא הביאו לנו אוכל, אבל רוב הפעמים הביאו, פשוט ברמה ובכמות שאי אפשר לתאר. אם אדם ממוצע צריך לאכול 2,500 קלוריות ביום, אנחנו היינו אוכלים אולי 300".

גיא: "היה שלב במנהרות שלא יכולתי יותר לשחק קלפים, כי לא הייתי מסוגל להזיז את הידיים בגלל איבוד המון מסת שריר בכתפיים. אביתר היה צריך להוריד בשבילי את המכנסיים בשירותים ולהרים בחזרה"

גיא: "בתקופה שבה הם הרעיבו אותנו לקיצון, הם דילגו לנו 48 שעות על אוכל, אז התחלנו לשים אוכל בצד עד היום הבא שהם יביאו לנו, וכך קרה שפשוט אכלנו אוכל רקוב. הכל היה משנה צבע. היתה לנו בדיחה על זה, היינו שואלים 'מה, אחי, זה נראה לך הפעם בטעם לימון או שזה רקוב?'".

כמה מחבלים שמרו עליכם?
גיא: "זה גם תלוי בתקופה. אני ואביתר עברנו המון חבורות של מחבלים. היתה לנו את התקופה של מעל הקרקע, של המנהרה, וגם את התקופה שהפרידו אותנו. אבל אם ניקח את המנהרה, אז איפה שהיינו - אני, אביתר, טל ועומר - היתה חבורה אחת של שומרים".

בטלפון שלו מחזיק גיא בסקיצה שאייר, שבה מתוארת אותה מנהרה. הנה פתח הכניסה, וההסתעפויות, וכאן הם ישנו. מזרן ליד מזרן, ארבעה אנשים בחלל קטן מאוד. גיא: "הם ישבו במקום אחד ואנחנו במקום אחר, ובינינו היתה דלת מברזל ולא יכולנו להיכנס לאזור שלהם. בכל פעם שהיינו באזור הזה העיניים שלנו היו מכוסות, אז לא יכולנו לדעת באמת כמה אנשים נמצאים. באזור שלנו היו מזרנים צמודים, ולידם בור של חרא, 30 סנטימטר מעל הראש שלנו. כל החדר סירחון".

ועם השובים נוצר איזה קשר אישי, דיברתם איתם?
אביתר: "בתקופה שבה החזיקו אותנו מעל הקרקע היינו איתם באותו הבית. יש לך יותר חופש תנועה שם, אז אתה יותר זמן איתם במהלך היום, והם רואים בך צד אנושי, כיהודי".
גיא: "שמע, הם שונאים אותנו, אבל מתייחסים אלינו לפי פקודות שהם מקבלים. אז אם אומרים להם עכשיו להיות איתנו בסדר, הם יהיו איתנו בסדר. והם עדיין שונאים אותנו, ואנחנו שונאים אותם, לא משנה איך הם מתנהגים אלינו. אבל אנחנו חייבים להיות איתם בסדר, כדי שהם יהיו איתנו בסדר. אלה הכל משחקים".

אבל יש שיחה? אפשר לפנות אליהם?
אביתר: "זה גם מאוד תלוי בימים, באנשים. פעם אחת הבן אדם יכול להיות רע, לא להקשיב, לזרוק עליך כמו כלב מה שהוא צריך לתת לך ולהתנהג מגעיל, ופעם אחת הוא פתאום יכול לדבר איתך על המשפחה שלו".

גיא: "לדוגמה, בהפסקת האש אחרי שעומר וטל יצאו, אחד השומרים אמר לנו 'אני שומר עליכם שאף אחד לא יפגע בכם. אם מישהו עושה לכם משהו, תבואו ותגידו לי'. בתקופה אחרת הוא בא, לוקח גלון של מים, זורק אותו על אביתר, בועט בנו. אני אומר לו 'יש לי פטרייה', הוא אומר לי 'שתז... הפטרייה שלך' ומתנהג אלינו כמו חרא".

ואלימות?
אביתר: "כל הזמן. מהיום הראשון, כשחטפתי פיצוצים שם ברחובות, ועד הסוף, אתה פוגש את זה. אם זה כשהודיעו למישהו מהמחבלים שמישהו מהמשפחה שלו נהרג, או כשבן גביר דיבר על האסירים הפלשתינים - אז הם שומעים ומוציאים את זה עלינו בכעס ובעצבים. וכן, גם במכות".

איימו שיהרגו אתכם?
גיא: "כן, לפעמים הם היו נכנסים לחדר ואומרים 'בוקר טוב, מישהו צריך למות, מי זה הולך להיות?'".

גיא: "הייתי תקוע עם החוטף שלי, שתקף אותי מינית פעמיים. לא יכולתי לברוח, וכל הזמן חשבתי אם אני צריך להתנגד פיזית, אם לספר למישהו. אולי אם אפעל, הוא יהיה עוד יותר אלים? יכול להיות שהוא יהרוג אותי"

ואתם יודעים שהם עובדים עליכם, או שחשבתם שזה רציני?
אביתר: "הבנו שלא מסתדר הגיונית שיהרגו אותנו באותו רגע, אבל זה מאוד מפחיד. אתה שומע את זה, והם כאילו משחקים את עצמם רציניים. הם באמת באים בשביל לעשות רע, להפחיד אותנו".

שטיפת מוח יומיומית

מה אתם בכלל יודעים על מה שקורה בחוץ?
גיא: "לא יודעים כלום. מהרגע שירדנו למנהרות, שמונה חודשים מהחטיפה (אחרי מבצע ארנון, שבו חולצו ארבעה חטופים ב־8 ביוני 2024; י"ל), לא היינו חשופים לשום דבר בתקשורת, והם יכלו להתחיל בשטיפת מוח איך שהם רוצים. להגיד לנו במשך ימים 'הממשלה לא רוצה אתכם, הצבא מחפש להרוג אתכם, המשפחות שלכם לא רוצות אתכם, לאף אחד לא אכפת, ישראל עכשיו במלחמה עם כל העולם, כולם מחרימים את ישראל, אתם לא תצאו מפה שנים' - אנחנו לא יכולים לדעת, אנחנו תקועים במנהרות".

ואיך מבודדים בראש אמת משקר? אתם בעצם כל הזמן תחת מניפולציה.
גיא: "נכון, זה מאוד־מאוד קשה".

אביתר: "בדרך כלל השקר הוא מוקצן יותר, מוגזם ולא הגיוני. כשהיתה המלחמה עם איראן, אמרו לנו שתל אביב הוחרבה לגמרי ונראית כמו עזה. לא האמנו לשטויות האלה. יש לנו צבא חזק והגנה מעולה".

להגיד "יש לנו צבא חזק והגנה מעולה" כשאתם נחטפתם, כשהצבא לא היה חזק וההגנה לא היתה מעולה - זה בלתי נתפס לשמוע את זה ממך.
אביתר: "נכון, היה מחדל. אני לא חושב ששום דבר מושלם בעולם הזה, אבל כשיש מוכנות ונמצאים בכוננות אמיתית, יש לצבא שלנו יכולת מאוד גבוהה. באותו יום לא היו מוכנים, אבל אני אומר שיש לצבא שלנו פוטנציאל מאוד גדול בכל מה שקשור בהגנה. ב־7 באוקטובר הוא לא מומש".

בכלל התעסקתם במה שקרה ב־7 באוקטובר, או ששמתם את זה מאחוריכם כי הייתם עסוקים במלחמת ההישרדות שלכם?
גיא: "זה עלה כל הזמן בשיחות בין כל החטופים. היו הרבה אנשים שפגשנו בשבי, וכולם היו במסיבה, אבל כל אחד היה במקום אחר והסיפור של כל אחד שונה. לי היה מאוד קשה לשמוע את זה, כי אח שלי, גל, היה במסיבה, ובמשך שנה וחצי לא ידעתי מה קורה איתו. אז לשמוע על הדברים שקרו במיגוניות, בקיבוצים ובמקומות אחרים שלא הייתי בהם כשאני לא יודע מה קורה איתו - זה גמר אותי. כשהבנתי שהוא בסדר, זו היתה ההקלה הכי גדולה בשבילי".

אני עכשיו שומע את החצי השני של הסיפור. זה מדהים, הדאגה ההדדית הזאת, כי גל היה בחוץ ונטרף מאשמת הניצול בזמן שאתה דאגת לו.
גיא: "זו לא רק אשמת הניצול. הוא רצה שאבוא איתו ברכב, אבל היום הוא יודע שזה לא היה מבטיח שום דבר, כי כולנו יכולנו להיהרג. כשחזרתי הוא אמר לי 'איך לא תפסתי אותך ולקחתי אותך איתי?'. אני בטוח שזה משהו שנמצא איתו".

"לבד זה אתחול מחדש"

הם הגיעו לארה"ב למפגש של כל החטופים שחזרו עם הנשיא דונלד טראמפ. אחר כך המשיכו לפלורידה, ומשם הגיעו לניו יורק לטובת ועידת "ישראל היום" שנערכה השבוע בעיר. הם יישארו באמריקה עוד שבועיים, למפגשים עם קהילות ואנשים טובים שהפכו עולמות למען שחרורם. את המסע הזה, באופן טבעי, גיא ואביתר עושים ביחד, כשסביבם המשפחות שמביטות בהם בהשתאות - מחמיאות, צוחקות, דומעות, שותקות, ובעיקר מנסות להסתגל לסיטואציה החדשה שהם בטוחים בבית, במרחק נגיעה.

בסוף נורא קשה לשמור על שפיות. איך לא משתגעים כשלא יודעים מתי השחרור? זה יכול להיות חודשיים, אחר כך שנתיים, ויכול להיות גם 20 שנה. לא היתה שום לוגיקה באירוע הזה. איך שומרים על צלילות?
אביתר: "לכל אחד היו קשיים דומים בסך הכל, אבל לכל אחד זה היה ברמת קושי שונה. לשנינו הרעב היה קשה, וכל אחד מצא את הדרך להתמודד עם זה. מה שיכול להשפיע על השפיות אצלי היה אי־הוודאות, אם אני אצא הביתה, ואם כן - מתי. הרבה פעמים הדרך הכי טובה היתה לא לחשוב על זה. להתעסק במה שקורה כאן ועכשיו, לדבר עם גיא ולשחק קלפים, או לעשות הליכה".

אילו משחקי קלפים?
גיא: "הכל - רמי, טאקי, חתחתול... עד השלב שבו לא יכולתי יותר לשחק, כי לא יכולתי להזיז את הידיים בגלל איבוד של הרבה מסת שריר בכתפיים. זה הגיע לרמה שאביתר היה צריך להוריד את המכנסיים בשבילי כשאני הולך לשירותים ולהרים לי אותם בחזרה. או, למשל, כשלא היינו מתקלחים כי לא היה לנו איך לחמם את הגוף, ונהיינו חולים מזה, אז היינו מנקים את בית השחי או את המפשעה עם מגבונים, והוא היה מרים לי את היד, כי לא יכולתי להרים אותה ליותר משתי שניות בלי לצרוח מכאבים".

וכשהמחבלים רואים שאתה כל כך שבור ומפורק, זה לא מזיז להם?
גיא: "ברור שזה לא מזיז להם, כי זה מה שהם ניסו לעשות איתנו".

אביתר: "הם רצו שנגיע לנקודת גסיסה בשביל הסרטון. הם חולי נפש, משוגעים לגמרי, לא רואים בעיניים. הם לקחו אותנו לקיצון".

ירדו רופאים למנהרה לראות אתכם?
אביתר: "בתקופה הזאת לא. הגיע רופא קצת לפני העסקה בינואר 2025, כי לי ולטל היה זיהום מטורף ברגל. חשבו שאולי גם גיא ואני נצא, אז רצו שכאילו נשתחרר בריאים. אבל אחרי זה, בתקופה שבה היינו שלדים - כלום, לא ראינו שום רופא".

כיווץ של כאב בבטן

כשהסתכלתם זה על זה, או על עצמכם כשלדים, כמו שאתם מגדירים את זה, מה אמרתם זה לזה?
אביתר: "ניסינו להקליל את הלוק הזה, אבל ידענו בפנים כמה גרוע המצב, שאנחנו על סף קריסת מערכות, שאני בחוסר אנרגיה לחלוטין ואני לא יכול לעשות כמעט שום דבר, ושגיא סובל מכאבים. היתה פעם אחת שהוא קיבל כיווץ בשריר קטן בבטן ולא הפסיק להתפתל במשך שעתיים. הייתי בטוח שיש לו פיצוץ בתוספתן או משהו כזה, ואמרתי לעצמי שאם זה קורה - הוא גמור, ואז אני גמור, לא יודע איך אשרוד".

אביתר: "לא היה לנו ספק שהמשפחות נלחמות עלינו ועושות הכל כדי להוציא אותנו. ראינו תמונות וסרטונים עוד לפני שירדנו למנהרות, אז ידענו שעניין החטופים נמצא על סדר היום, נוכח. אבל לא ידענו באיזו רמה"

היה פחד שיפרידו אתכם, שתישארו לבד? כי כבר הפרידו אתכם פעם אחת מטל ומעומר, והיה גם את הסרטון המפורסם שבו אתם רואים איך משחררים אותם.
גיא: "אחרי שנה ועשרה חודשים שאנחנו ביחד, כבר לא היתה לי שום מחשבה שיפרידו אותנו, אלא אם כן מישהו יוצא בעסקה והשני נשאר. לכן, כשהפרידו אותי מאביתר לא האמנתי. גם כשלקחו אותי צפונה־צפונה, לצד השני של הרצועה, חשבתי שאולי עוד יומיים יביאו אותי אליו. בדרך הם גם לקחו אותנו למנהרה אחרת, אז אמרתי לעצמי - טוב, בדרך כלל הם עושים את זה ככה, בשלבים, שלא יהיה חשד. ואז המחבל אומר לנו 'תיפרדו', ואנחנו בוכים, מתחננים שייתן לנו להישאר ביחד".

אביתר: "אלה היו דמעות של בלבול ובהלה".

גיא: "לא הצלחתי באמת להאמין בתוכי שהם הולכים להפריד אותנו, כי אחד השומרים בא אלינו עם מצלמה ואמר 'תגידו שלום', וזה הכי קלאסי שלהם לביים ככה סרטון תעמולה. 'תתחילו להוציא עכשיו דמעות ונעשה סרטון מרגש'. זאת היתה התקופה הכי קשה שלנו, גם מבחינת התנאים".

ואתה, אביתר, כשאתה מבין שאתה נשאר לבד - מה עובר בראש בחודשיים האלה, עד השחרור?
אביתר: "קודם כל זה היה אתחול מחדש. הבנתי שאני חייב לאפס את עצמי מנטלית ולמצוא דרך לעבור את זה לבדי, לנסות לא להשתגע. הייתי מדבר עם עצמי, שר כל מיני שירים שאני וגיא אוהבים, הרבה מטאל, שירים בעברית. הייתי פשוט זורם. הייתי הולך המון, הייתי קובע לי זמן מסוים לארוחה ואוכל איזה שלוש שעות, כדי להאריך את העשייה. זה משהו שהיינו עושים כל השבי, לאכול כמה שיותר לאט, גם כשזה כפית וחצי".

גיא, גם אתה לבד בחודשיים האלה?
גיא: "הייתי לבד עשרה ימים מעל הקרקע, עברתי בכמה בתים. הסרטון שפורסם, שבו רואים אותי ברכב, צולם ביום שבו הפגישו אותי בפעם הראשונה עם אלון אהל. לא היה לי מושג בכלל שהוא חטוף. אנחנו מכירים מהטירונות, היינו בקורס ביחד, הוא חבר טוב מאוד שלי, ופתאום אני מגלה שהוא חטוף. זה היה שוק טוטאלי. לקחו אותנו למנהרה והיינו ביחד עד שיצאנו. ברור שלא שמחתי לראות את אלון בשבי, אבל שמחתי לפגוש פנים מוכרות ושאני לא לבד.

"אחד השובים שלי שאל אותי אם אני דוד. מייד הבנתי שהוא מדבר על אביתר, ושאלתי אותו אם הוא מכיר אותו, אם הוא בסדר. הוא ענה לי שאביתר קרוב והוא בסדר".

אומץ לקום ולספר

אני מתלבט אם לשאול את גיא על הפגיעות המיניות שעבר בשבי. בכל זאת, גבר צעיר שמחפש את דרכו החדשה, וזה - יותר מכל דבר אחר - מחזיר אותו לסיוט שעבר. ובכל זאת, אני מחליט שכן. כי נדמה לי שדווקא עבורו חשוב לדבר על זה. לשתף. כדי שכולם יידעו.

אביתר: "הבנו שלא מסתדר הגיונית שיהרגו אותנו כשהחוטפים איימו עלינו, אבל זה מאוד מפחיד. אתה שומע את זה, והם כאילו משחקים את עצמם רציניים. הם באמת באים כדי לעשות רע, להפחיד אותנו"

גיא: "קודם כל, הנושא של פגיעות מיניות הוא משהו מאוד גדול. הרבה נשים וגברים חווים את זה, והרבה אנשים שומרים את זה בתוכם מהרבה סיבות - פחד, בושה או דברים אחרים. בעצם, אף אחד חוץ מהאדם עצמו לא יודע את זה. ואני רוצה שאנשים שעברו דברים כאלה וישמעו אותי יקבלו מזה כוח, שיידעו שהם לא לבד, שזה יחזק אותם. כמו כן, המון אנשים שעברו תקיפות מיניות חושבים אחרי זה - האם זו אשמתי? האם הייתי צריך לעשות משהו אחר? האם יכולתי למנוע את זה? לכן חשוב שגם מי שבוחר לא לדבר על זה יידע שהוא לא לבד".

כשגיא מדבר על ההטרדות שעבר, אמא שלו, מירב, יושבת מעבר לשולחן ומקשיבה. אני מגניב אליה מבט. היא מרוכזת. עיניה ממוקדות, ואי אפשר לא לתהות מה חולף בראשה כשהיא שומעת את הזוועות שחווה בנה בשבי.

גיא: "אני הייתי תקוע פעמיים עם החוטף שלי שתקף אותי מינית. לא יכולתי לברוח, וכל הזמן חשבתי לעצמי אם אני עושה משהו לא נכון, אם אני צריך להתנגד פיזית. אולי אם אעשה משהו כזה הוא יהיה עוד יותר אלים, יכול להיות שהוא יהרוג אותי. חשבתי שאולי אני צריך לספר למישהו, למרות שהוא איים עלי שיהרוג אותי אם אעשה את זה. זה אוכל את המוח. אני בטוח שזה קורה גם לאחרים שעוברים את זה".

סיפרת לאביתר?
גיא: "רק כשהיינו בחוץ. בשבי סיפרתי רק לטל, לפני שהוא יצא הביתה, כדי שיספר למשפחה שלי אם אמות. באותה תקופה זה היה האיום הכי גדול בשבילי, וחשבתי שאני לא יודע לאיזו רמה זה יגיע. אבל מתישהו אהיה חייב לעצור את זה, לספר למישהו, להשתמש בפיזיות כדי לנסות למנוע מזה להימשך. ידעתי שבקלות אוכל לגרום למחבל שתקף אותי להרוג אותי אם רק אעשה משהו לא נכון".

אמרת שזה קרה פעמיים.
גיא: "כן, ובשתי הפעמים הייתי בהלם. בפעם השנייה זה כבר היה ברמה אחרת".

"התנאים שוברים"

אני מבקש מהם לספר על רגע אחד טוב שהיה בשבי, כי רגעים רעים היו מיליון. הם מסתכלים זה על זה ומחייכים בשתיקה, כאילו מנסים לאתר את הרגע המדויק. אביתר: "היה את היום שסיפרו לנו על העסקה (בינואר 2025; י"ל). היינו בהלם מרוב שלא ידענו איך להכיל את השמחה. זה היה יום שהיינו פשוט רגועים לגמרי, ארבעתנו בקושי החלפנו מילה. כל אחד רצה להיות בשלו, אבל בקטע טוב".

שאלתם את עצמכם אז למה טל ועומר כן ואתם לא? זה משהו שעבר בראש?
אביתר: "הבנו שזה בגלל מחלות רקע שיש לטל ולעומר, אבל היינו בטוחים שאנחנו יוצאים אחרי זה, בחלק השני, כביכול, שהיה אמור לקרות".

וגם היה את הסרטון ההוא שבו צילמו וביימו אתכם. אני מניח שזה היה סיוט לראות אותם משתחררים כשאתם לא.
אביתר: "כן, חד־משמעית, זו היתה התעללות פסיכולוגית".

על מה דיברתם ביניכם שלא למצלמות?
אביתר: "קיללנו אותם על מה שהם עושים לנו. באמת חשנו קנאה. תשמע, ראינו את עומר ואלי-ה (כהן) יוצאים, ושנינו מתכווצים מקנאה, יודעים שהם עכשיו הולכים לצאת ולראות את המשפחה שלהם בעוד כמה שעות - ואנחנו לא. זה היה נורא".

גיא: "שנינו היינו שנה וחודשיים בתוך המנהרה הזאת, שהיא מסדרון קטן. אי אפשר לפרוס את הידיים ולהרים אותן, אין שם כיור, אין שירותים ואין תנאים אנושיים, בלי אוויר ובלי שמש. הפעם היחידה שהוציאו אותנו למעלה בתקופה הזאת היתה כדי לעשות עלינו תעמולה ולהשתמש בנו, לראות את עומר וטל יוצאים. אז ברור שאנחנו אוהבים את עומר וטל הכי בעולם. הם משפחה שלנו, וברור שרצינו שייצאו לחופשי. אבל מה עובר לנו באותו רגע בראש - למה לא אותנו? גם אנחנו אזרחים שלא אמורים להיות פה, וגם אנחנו רוצים את המשפחות שלנו.

"ואחרי זה מחזירים אותנו למנהרה. אנחנו לא יודעים כמה זמן נהיה שם, כי הם לא מספרים לנו מה שקורה בחוץ, ואנחנו יודעים ששום דבר לא ודאי, ולא יודעים אם מחר יהיה אוכל או לא, ומה יהיה איתנו, ואם נחזור הביתה בחיים, וכמה זמן זה ייקח. אנחנו חוזרים לתנאים לא אנושיים, וזה שובר".

לא ידעתם כלום על מה שקורה בארץ, חוץ ממה שהמחבלים סיפרו לכם?
אביתר: "לפעמים יצא לי לשמוע אותם אומרים 'רואים את אחותך פה ושם, או בהפגנה', אבל לא באמת אמרו לנו מה קורה בארץ, כלום, שום דבר".

גיא: "גיליתי בעצמי במקומות האלה כוחות שלא ידעתי שקיימים בי, וזה המסר שחשוב לי להבהיר - כל אחד מסוגל להגיע למקומות שלא האמין שיגיע אליהם באמת. בכל אחד קיים הכוח הזה"

מה דמיינת שקורה בארץ?
אביתר: "הבנתי שאנשים עושים הרבה דברים, שהמשפחות פועלות, אבל פשוט לא הבנתי כמה זה היה גדול, לא תפסתי את זה. רק כשיצאנו הבנו את סדר הגודל של הדברים".

דיברתם ביניכם אם נלחמים עליכם? אתם מכירים את המשפחות שלכם ואת האופי שלהן, אבל תיארתם לעצמכם שמדינה שלמה נלחמת למענכם?
אביתר: "דיברנו על זה, ולא היה לנו ספק שהמשפחות נלחמות עלינו ועושות הכל כדי להוציא אותנו. ראינו תמונות וסרטונים עוד כשהיינו למעלה, לפני שירדנו למנהרות, אז ידענו שעניין החטופים נמצא על סדר היום, שזה נוכח. אבל לא ידענו באיזו רמה, אף אחד לא אמר לנו כלום".

וכשיצאתם והתחלתם להבין מה קרה פה - מה חשבתם? מה אומרים?
אביתר: "הלם, זה הדבר היחיד שאתה מרגיש בתקופה הראשונה. הייתי מסתכל בעמוד האינסטגרם שלי, שעכשיו הוא 'אביתר is back home', וזה מטורף מה שקורה שם. הייתי בן אדם רגיל, עברתי חרא גדול, ולא היה לי מושג מה קורה בחוץ, ואז פתאום אני מתפוצץ במידע על עצמי ועל כל מה שקורה בסביבה. הכל השתנה".

"יש לי קצת צמיגים"

החיבוק שאתם מקבלים הוא עצום, אבל בסוף אתם חבר'ה פשוטים מכפר סבא ומאלפי מנשה. אתם מדברים על העתיד, מה אתם רוצים לעשות? או שכל יום ביומו?
גיא: "איפה שהיינו, זה היה להתנתק מהחיים האמיתיים. זה מסע בפני עצמו. יש לי כל מיני תוכניות לעתיד, אבל צריך קודם כל להשתקם".

מה אני לא רואה כשאני מסתכל עליכם? כי אגיד לכם מה אני כן רואה: קודם כל, אתם הרבה יותר מלאים ממה שהייתם.
אביתר: "לי אפילו יש קצת צמיגים".

ואתם מחייכים. זה לא מובן מאליו.
אביתר: "אנחנו פשוט באופוריה כרגע. אנחנו עדיין בכל הטירוף הזה בחוץ".

אבל ברצינות - אני לא רואה את הקשיים שלכם, אני לא רואה על מה אתם חושבים באמת. את זה אני לא יכול לראות. אז תגיד לי אתה, אביתר, מה אני לא רואה.
אביתר: "הקושי עכשיו זה באמת רגע להתאזן מכל התנודה המהירה הזאת, מהתחתית אל הפסגה, שזה מאוד־מאוד מבלבל והכל מציף. יש עוד דרך ארוכה שצריך לעבור כדי להשתקם פיזית, נפשית, פסיכולוגית, מנטלית - הכל. הדרך הזו ארוכה, ואותה נצטרך לעבור".

ואצלך, גיא, מה אני לא רואה כאן?
גיא שותק ארוכות. "הרבה דברים".

אתה כועס? על המדינה, על הצבא, עלינו, שלא עשינו מספיק, על חמאס, אולי על עצמך? אפשר לכעוס על הכל ועל כולם.
גיא: "לא, אני לא כועס".

אתם מטופלים? מדברים עם אנשי מקצוע?
אביתר: "כן, יש לנו פסיכולוגית, אבל עכשיו, כשאנחנו באמריקה, יש קצת פחות קשר איתה".

גיא: "יש לנו את מחלקת השיקום מבית החולים שהיינו בו (בילינסון; י"ל). מטפלים בנו טוב. מה שאנחנו צריכים נותנים לנו".

מה הכי חשוב לכם שאנשים שקוראים את הראיון הזה יידעו?
גיא: "אם היו אומרים לי לפני השבי מה שאני הולך לעבור, אני לא חושב שהייתי תופס את זה. הייתי אומר שאני לא מסוגל לעבור את זה. כי גם כשיצא לי לחשוב שם, בשבי, הבעיות הכי גדולות שלי לפני כן היו כשעשיתי טוטאל־לוס לרכב, והייתי צריך לקחת אוטובוס לעבודה שעה לפני. זה היה לי כמו סוף העולם.

"אז זה בסדר להישבר, וזה בסדר לבכות, אבל הדבר הכי חשוב זה לקום ולהתגבר על הקשיים. גיליתי בעצמי במקומות האלה כוחות שלא ידעתי שקיימים בי, וזה המסר שחשוב לי להבהיר - כל אחד מסוגל להגיע למקומות שלא האמין שיגיע אליהם באמת. בכל אחד קיים הכוח הזה".

אביתר: "אני אחזק את זה. כל החטופים שחזרו - אנחנו לא אנשים מיוחדים ולא שונים. פשוט בסיטואציה שהיינו בה, חייבים למצוא דרך לנסות לא לאבד את השפיות ולמשוך את עצמנו למעלה. הרבה מאיתנו הצליחו. הנקודה שלי היא שיש המון אנשים שאין להם מספיק אמונה בעצמם. הם חושבים שהם לא מסוגלים להתמודד עם קשיים בסיטואציות מורכבות, עם דברים שהם יכולים להרגיש לגביהם חסרי תקווה - וזה פשוט לא נכון. אסור לאבד תקווה".

אני כבר שבור

אתם מצליחים לישון בלילה, כן? יש רגעים שבהם השבי חוזר בחלומות, במציאות, כשמשהו נטרק, כשמישהו מדבר? זה יכול לקרות?
אביתר: "אנחנו מצליחים לישון, אבל זה בהחלט יכול לקרות. לפני יומיים חלמתי שאני בשבי, ופתאום היתה לי תחושה שאין אוכל - וזה חרפן אותי בחלום, ולא ידעתי מה לעשות. כנראה הייתי רעב בלילה או משהו, ואז התעוררתי והרגשתי הקלה מטורפת".

גיא: "ברור שהשבי חוזר. אבל אני מנסה להוציא את המילים מהמוח שלי, וזה כבר יותר מדי שבור, אני כבר לא מצליח יותר".

אפשר לסמוך באמת על מישהו, על משהו? חוץ מזה על זה, כי את זה יש לכם ברמות. אבל לסמוך על העולם, על כל השאר - זה אפשרי? לא מאבדים את האמון?
אביתר: "ממש לא. העולם הוא לא שחור־לבן. יש לך הכל מהכל. אסור לאבד אמון בגלל חוויה מסוימת, לא משנה כמה היא גרועה ומה הסוג שלה. אמון זה משהו אנושי מאוד. זה משהו בקשרים טבעיים, זה חשוב. ולאבד דבר כזה, בסוף זה יכול לפגוע בכל הצדדים".