חג ההודיה: מה בעצם חוגגים, והסוד האפל מאחורי התאריך

ארצות הברית תסב מחרתיים (חמישי) הקרוב לארוחת חג ההודיה, ולשולחן חג עמוס לעייפה. מוקד הארוחה יהיה תרנגול ההודו, עוף אופייני לצפון אמריקה, שקרוי בטעות טורקי (Turkey); וגם השנה יוקרבו כ-45 מיליון תרנגולים, במסגרת מה שמכונה לעיתים "יום תרנגולי ההודו" ונחגג בכל שנה ביום חמישי האחרון של נובמבר.

על מה ולמה? מה חוגגים, ומדוע דווקא עוף מוזר למראה הפך לסמל החג? לשם כך עלינו לצלול תחילה לסיפור שמספרים לעצמם האמריקנים.

האם הסיפור של חג ההודיה באמת התרחש כפי שמסופר?

הסיפור המקובל, כפי שילדים אמריקנים לומדים אותו בבתי הספר וכפי שממוחזר לא אחת בסרטים, בתוכניות טלוויזיה ובתקשורת, מציג תמונה אידילית למדי של העבר האמריקני.

על פי המיתוס המקובל, התכנסו יחדיו בשנת 1621 המתיישבים הראשונים מאירופה והילידים של שבט הוומפונג לארוחת הודיה משותפת.

על מה אומרים תודה בחד ההודיה?

על  שהמתיישבים הצליחו לשרוד בתנאים הקשים של היבשת החדשה, לאחר שהילידים לימדו אותם כיצד לטפח את הגידולים המקומיים, ובהם התירס, השעועית והדלעת. ללא ספק, סיפור נאה על התחלה משותפת של האומה החדשה שזה עתה נולדה.

אלא שהמציאות ההיסטורית היתה זוהרת פחות. בני השבט לא בדיוק הוזמנו לארוחה בצעד של הוקרה וטוב לב, אלא פשוט באו לברר את פשרם של צלילי ירי שנשמעו במקום ההתכנסות. כמה שנים מאוחר יותר הרגו אותם מתיישבים "מוקירי תודה" את בנו של ראש השבט, ושיפדו את ראשו על חנית מעל חומות המושבה כדי להרתיע את הילידים.

המיתוס הקולינרי של הארוחה מסתיר היטב את דרמת הנישול המתמשך של ילידי היבשת, את הרס תרבותם ואת הזוועות שעוללו להם, הכל למען תחזוק חלום השפע והשלום האמריקני.

מתי חג ההודיה נקבע כחג רשמי?

חג ההודיה במתכונתו הנוכחית נקבע כחג רשמי רק ב-1863, בידי הנשיא לינקולן. היה זה מאמץ מודע ליצירת מסורת לאומית משותפת ומאחדת, לאחר מלחמת האזרחים העקובה מדם ששיסעה את האומה.

איך אוכל הופך לכלי לבניית זהות לאומית?

חג ההודיה הוא דוגמה מושלמת לאופן שבו אוכל משמש כלי לבניית זהות לאומית. ארוחות חג שכאלה הן דרך יעילה לייצור לכידות חברתית ולתחזק את הזיכרון הקולקטיבי הלאומי. האומה נבנית דרך יצירת תחושת קהילה משותפת עם אנשים שלעולם לא נפגוש, אך אנו חולקים איתם בדמיוננו אותה ארוחה ויוצרים באופן זה תחושת שייכות משפחתית ולאומית כאחד.

כדי לאפשר את האפקט הרצוי, האמריקנים אינם זוכרים את העבר כפי שהתרחש אלא כפי שהאומה מעוניינת שיתקבע: סיפור על מתיישבים טובי לב, אינדיאנים ידידותיים, שפע של מזון שמגיע מהאל, ושולחן משותף המסמל פיוס ואחווה. חוזקו של הטקס, מעבר למסרים המועברים בו, הוא גם בקיומו המשותף שנה אחר שנה.

ובכל שנה המנות המוכרות שבות ומהדהדות את האירוע המקורי, אף שספק רב אם אכן התקיים כפי שמסופר.

למה בכלל קוראים לתרנגול ההודו “Turkey”?

ומי שמחזיק על גבו את כל הסתירות הללו יחד, הוא אותו תרנגול הקרוי "Turkey". שם זה בטעות יסודו: הסוחרים באירופה קראו לו טורקי, שכן בלבלו אותו עם תרנגולי בר מגיניאה המשוונית ששווקו בעיקר בידי סוחרים טורקים. כך קרה גם לילידים עצמם, שכונו בטעות אינדיאנים, שכן קולומבוס סבר שהגיע להודו.

בדומה לילידים, כך גם התרנגול עבר תהליך של ביות. העוף נכלא בלולים ענקיים והפך למוצר תעשייתי, והילידים נכלאו בשמורות, ותולדותיהם שוכתבו בתרבות הפופולרית האמריקנית. ובדומה לילידים, גם העוף הפך בסופו של יום לסמל הכיבוש המרחב הפראי והניצחון עליו, כהוכחה מוחצת לעוצמתם של המתיישבים הלבנים.

אירוני לציין שבכל שנה הילדים האמריקנים מציירים תרנגולי הודו בבתי הספר, ומדביקים על הציורים נוצות -  בדיוק כפי שהמיתוס האמריקני הופך את ילידי היבשת לקריקטורות באמצעות ייצוגם בספרי ילדים ובסרטים.

מה מסמלת ארוחת חג ההודיה בעידן המודרני?

מעבר לסמליות הארוגה בארוחה, חג ההודיה הוא חג השפע - כפולחן, כהפגנה מודעת של הצלחה ועוצמה. ולא לחינם, שהרי עסקינן בתרנגול גדל מידות (משקלו מגיע לעיתים ל-10 ק"ג), המגיע לשולחן כשהוא ממולא בנדיבות בלחם, בעשבי תיבול ופירות יער. לצידו נוהגים להגיש פשטידות דלעת, תפוחי אדמה, רוטב חמוציות (לרוב קנוי) ובג'לי צבעוני, ובכל משתלבות תועפות של חמאה; ארוחה שכולה מפגן של השפע והעושר האמריקניים. המסר המרכזי כאן הוא ביתיות ומסורתיות, אף שרוב המנות קנויות ומתועשות, ומקובל להסתיר את האריזות והעטיפות כדי לתחזק את האשליה.

אבל השפע הזה אינו נחלת כולם, ובכל שנה מתקיימת חלוקת תרנגולים בחינם לאלה שידם אינה משגת. כך מפיצים את תרבות השפע גם עם מי שאינם נהנים ממנה בחיי היומיום.

האם חג ההודיה מסתיר פרק אפל בהיסטוריה האמריקנית?

ארוחת חג ההודיה מבהירה כי אוכל הוא לעולם לא רק אוכל. הטקס הקולינרי מסתיר באלגנטיות פרק אפל למדי בהיסטוריה של האומה. מאכלי החג, שמוצגים כמחוות פיוס ואחווה בין ילידים למתיישבים, הם בפועל עדות לטראומה היסטורית שהודחקה.

דומה שהאמריקנים מחויבים להרוג את הטורקי כדי שיוכלו לנוח - בחיק תחושת השייכות לאומתם. החג הזה מאפשר להם לאכול את המיתוס, ולו ליום אחד, ולעכלו כמציאות. כאשר העופות המוזרים האלה עומדים במוקד ארוחת החג ברוב הבתים האמריקניים, אין מדובר באכילה בלבד אלא בהשתתפות בטקס לאומי המשלב דמיון, יצירת זיכרון ולכידות. וכדרכם של מיתוסים, העובדות והאמת אינם בהכרח העניין המרכזי.