"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

היום
שיתוף כתבה
חג ההודיה: מה בעצם חוגגים, והסוד האפל מאחורי התאריך
למה דווקא העוף המוזר למראה הפך לסמל, ואיך ארוחת החג מסתירה באלגנטיות פרק קודר למדי בהיסטוריה האמריקנית? • כדי לענות על השאלות האלה, צריך לצלול לסיפור שארה"ב מקפידה לספר לעצמה עד היום
התרנגול, והכפרות: מה מנסה חג ההודיה לטשטש? . צילום: Envato

חג ההודיה: מה בעצם חוגגים, והסוד האפל מאחורי התאריך

למה דווקא העוף המוזר למראה הפך לסמל, ואיך ארוחת החג מסתירה באלגנטיות פרק קודר למדי בהיסטוריה האמריקנית? • כדי לענות על השאלות האלה, צריך לצלול לסיפור שארה"ב מקפידה לספר לעצמה עד היום

פרופ' נמרוד לוז
, עודכן
0

Your browser doesn’t support HTML5 audio

[object Object]
טראמפ חונן תרנגולי הודו בחג ההודיה %2F%2F צילום%3A רויטרס

ארצות הברית תסב מחרתיים (חמישי) הקרוב לארוחתחג ההודיה, ולשולחן חג עמוס לעייפה. מוקד הארוחה יהיהתרנגול ההודו, עוף אופייני לצפון אמריקה, שקרוי בטעות טורקי (Turkey); וגם השנה יוקרבו כ-45 מיליון תרנגולים, במסגרת מה שמכונה לעיתים "יום תרנגולי ההודו" ונחגג בכל שנה ביום חמישי האחרון של נובמבר.

על מה ולמה? מה חוגגים, ומדוע דווקא עוף מוזר למראה הפך לסמל החג? לשם כך עלינו לצלול תחילה לסיפור שמספרים לעצמם האמריקנים.

האם הסיפור של חג ההודיה באמת התרחש כפי שמסופר?

הסיפור המקובל, כפי שילדים אמריקנים לומדים אותו בבתי הספר וכפי שממוחזר לא אחת בסרטים, בתוכניות טלוויזיה ובתקשורת, מציג תמונה אידילית למדי של העבר האמריקני.

על פי המיתוס המקובל, התכנסו יחדיו בשנת 1621 המתיישבים הראשונים מאירופה והילידים של שבט הוומפונג לארוחת הודיה משותפת.

על מה אומרים תודה בחד ההודיה?

על שהמתיישבים הצליחו לשרוד בתנאים הקשים של היבשת החדשה, לאחר שהילידים לימדו אותם כיצד לטפח את הגידולים המקומיים, ובהםהתירס,השעועיתוהדלעת. ללא ספק, סיפור נאה על התחלה משותפת של האומה החדשה שזה עתה נולדה.

45 מיליוני תרנגולים בשירות החגיגה. תרנגול הודו בשוק, צילום: אי.פי

אלא שהמציאות ההיסטורית היתה זוהרת פחות. בני השבט לא בדיוק הוזמנו לארוחה בצעד של הוקרה וטוב לב, אלא פשוט באו לברר את פשרם של צלילי ירי שנשמעו במקום ההתכנסות. כמה שנים מאוחר יותר הרגו אותם מתיישבים "מוקירי תודה" את בנו של ראש השבט, ושיפדו את ראשו על חנית מעל חומות המושבה כדי להרתיע את הילידים.

המיתוס הקולינרי של הארוחה מסתיר היטב את דרמת הנישול המתמשך של ילידי היבשת, את הרס תרבותם ואת הזוועות שעוללו להם, הכל למען תחזוק חלום השפע והשלום האמריקני.

מתי חג ההודיה נקבע כחג רשמי?

חג ההודיה במתכונתו הנוכחית נקבע כחג רשמי רק ב-1863, בידי הנשיא לינקולן. היה זה מאמץ מודע ליצירת מסורת לאומית משותפת ומאחדת, לאחרמלחמת האזרחיםהעקובה מדם ששיסעה את האומה.

איך אוכל הופך לכלי לבניית זהות לאומית?

חג ההודיה הוא דוגמה מושלמת לאופן שבו אוכל משמש כלי לבניית זהות לאומית. ארוחות חג שכאלה הן דרך יעילה לייצור לכידות חברתית ולתחזק את הזיכרון הקולקטיבי הלאומי. האומה נבנית דרך יצירת תחושת קהילה משותפת עם אנשים שלעולם לא נפגוש, אך אנו חולקים איתם בדמיוננו אותה ארוחה ויוצרים באופן זה תחושת שייכות משפחתית ולאומית כאחד.

כדי לאפשר את האפקט הרצוי, האמריקנים אינם זוכרים את העבר כפי שהתרחש אלא כפי שהאומה מעוניינת שיתקבע: סיפור על מתיישבים טובי לב, אינדיאנים ידידותיים, שפע של מזון שמגיע מהאל, ושולחן משותף המסמל פיוס ואחווה. חוזקו של הטקס, מעבר למסרים המועברים בו, הוא גם בקיומו המשותף שנה אחר שנה.

ובכל שנה המנות המוכרות שבות ומהדהדות את האירוע המקורי, אף שספק רב אם אכן התקיים כפי שמסופר.

למה בכלל קוראים לתרנגול ההודו “Turkey”?

ומי שמחזיק על גבו את כל הסתירות הללו יחד, הוא אותו תרנגול הקרוי "Turkey". שם זה בטעות יסודו: הסוחרים באירופה קראו לו טורקי, שכן בלבלו אותו עם תרנגולי בר מגיניאה המשוונית ששווקו בעיקר בידי סוחרים טורקים. כך קרה גם לילידים עצמם, שכונו בטעות אינדיאנים, שכןקולומבוס סבר שהגיע להודו.

בדומה לילידים, כך גם התרנגול עבר תהליך של ביות. העוף נכלא בלולים ענקיים והפך למוצר תעשייתי, והילידים נכלאו בשמורות, ותולדותיהם שוכתבו בתרבות הפופולרית האמריקנית. ובדומה לילידים, גם העוף הפך בסופו של יום לסמל הכיבוש המרחב הפראי והניצחון עליו, כהוכחה מוחצת לעוצמתם של המתיישבים הלבנים.

אירוני לציין שבכל שנה הילדים האמריקנים מציירים תרנגולי הודו בבתי הספר, ומדביקים על הציורים נוצות - בדיוק כפי שהמיתוס האמריקני הופך את ילידי היבשת לקריקטורות באמצעות ייצוגם בספרי ילדים ובסרטים.

מה מסמלת ארוחת חג ההודיה בעידן המודרני?

מעבר לסמליות הארוגה בארוחה, חג ההודיה הוא חג השפע - כפולחן, כהפגנה מודעת של הצלחה ועוצמה. ולא לחינם, שהרי עסקינן בתרנגול גדל מידות (משקלו מגיע לעיתים ל-10 ק"ג), המגיע לשולחן כשהוא ממולא בנדיבות בלחם, בעשבי תיבול ופירות יער. לצידו נוהגים להגיש פשטידות דלעת, תפוחי אדמה, רוטב חמוציות (לרוב קנוי) ובג'לי צבעוני, ובכל משתלבות תועפות של חמאה; ארוחה שכולה מפגן של השפע והעושר האמריקניים. המסר המרכזי כאן הוא ביתיות ומסורתיות, אף שרוב המנות קנויות ומתועשות, ומקובל להסתיר את האריזות והעטיפות כדי לתחזק את האשליה.

שפע לשם שפע. ארוחת חג הודיה (אילוסטרציה), צילום: GettyImages

אבל השפע הזה אינו נחלת כולם, ובכל שנה מתקיימת חלוקת תרנגולים בחינם לאלה שידם אינה משגת. כך מפיצים את תרבות השפע גם עם מי שאינם נהנים ממנה בחיי היומיום.

האם חג ההודיה מסתיר פרק אפל בהיסטוריה האמריקנית?

ארוחת חג ההודיה מבהירה כי אוכל הוא לעולם לא רק אוכל. הטקס הקולינרי מסתיר באלגנטיות פרק אפל למדי בהיסטוריה של האומה. מאכלי החג, שמוצגים כמחוות פיוס ואחווה בין ילידים למתיישבים, הם בפועל עדות לטראומה היסטורית שהודחקה.

דומה שהאמריקנים מחויבים להרוג את הטורקי כדי שיוכלו לנוח - בחיק תחושת השייכות לאומתם. החג הזה מאפשר להם לאכול את המיתוס, ולו ליום אחד, ולעכלו כמציאות. כאשר העופות המוזרים האלה עומדים במוקד ארוחת החג ברוב הבתים האמריקניים, אין מדובר באכילה בלבד אלא בהשתתפות בטקס לאומי המשלב דמיון, יצירת זיכרון ולכידות. וכדרכם של מיתוסים, העובדות והאמת אינם בהכרח העניין המרכזי.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
[object Object]
Load more...