רוי מילר: "עשיתי דברים מאוד גבוליים כדי לשרוד. חייתי בפחד"

כמו כל דבר שקרה ב־46 שנותיו של רוי מילר על פני האדמה, גם הצעת הנישואים שלו לשירי פדלון הפכה בשלב מסוים למשימה הישרדותית. "היינו בווייטנאם באיזה אי קופים כזה, בלי קליטה או אינטרנט", מעניק השחקן אקספוזיציה לעלילת קומדיית האימה הרומנטית שהוא נקלע אליה במציאות. "הכנתי תיק עם מצלמת גו־פרו, בירות, יין, טבעת, ואמרתי 'יאללה, ניקח קיאק ונחתור לאי הזה בידיים שלנו'.

"המסר הסימבולי היה אמור להיות 'לא משנה כמה ים יש סביבנו, תמיד לך ולי תהיה אדמה לעמוד עליה'. אז לקחנו את הקיאק, התחלנו לחתור, והים התחיל פתאום להיות גלי. אני יושב מקדימה, היא מאחוריי, לא חותרת יותר, לחוצה מהים שעולה, ואני אומר לה 'סמכי עלי, שירתי בשייטת, אני שייט, תני לי קצת קרדיט. הכל בסדר, אני שולט בסיטואציה'.

"עכשיו, היא בלחץ ובחרדה מהמצב, אני בחרדת ביצוע, עצבני וממש לחוץ גם בלי קשר, בגלל ההצעה. ואז מגיעים משום מקום נשרים ומתחילים לעוף מעלינו. שלושה נשרים חגים מאה-מאתיים מטרים מעל לראש שלנו. היא שואלת אותי 'תגיד, נשרים זה מסוכן?', ואני עונה 'בגדול, כן. יש להם טפרים, ואם הם עכשיו מחליטים לרדת לנו על הראש, אז הם מפצחים לנו את הגולגולת'.

"היא אומרת 'אני רוצה לחזור', אני עונה 'אין סיכוי שזה יקרה, את יכולה להירגע?'. היא אומרת 'למה צעקת עלי?' ואני חושב לעצמי 'לעזאזל, המומנט הלך. זה לחלוטין לא הכיוון שהרגע הזה היה אמור ללכת אליו'. בסוף אמרתי לעצמי 'טוב, רוי, חלץ לאחור'. הנשרים כמובן לא תקפו אותנו, חתרנו בחזרה לחוף, חיבקתי אותה, הבנתי ביני לבין עצמי שזה לא יקרה הפעם, והלכנו לראות שקיעה".

רוח האדם מנצחת

לסיפור הזה יש סוף טוב. הוא הגיע שבועיים אחר כך, בדמות הצעה כמעט סטנדרטית על רקע שקיעה תאילנדית, שהמשיכה בשמונה שנות נישואים מאושרות ואהבה פורחת. עד אז גם רוי וגם שירי עברו עוד כמה וכמה דברים בחיים, נוסף על נשרים בלב ים סוער, שיכולים לשמש חומר נפלא לסרטים באורך מלא.

במקרה של מילר, המאבק החל עוד בילדות. היו שם, בין השאר, חוויה של זרות בתקופה שבה גר בגרמניה, אב גרמני נפקד, מצוקה כלכלית קשה של המשפחה החד־הורית לאחר החזרה לארץ, ועין עצלה. כל אלה, בסופו של דבר, סייעו לו להיכנס לדמותו של יוסי דהן ב"לצערי, אני אוהבת אותך", סרטו החדש של הבמאי שחר רוזן, שגם אחראי לתסריט, יחד עם הסופר דודו בוסי: בחור עני משכונת התקווה שמסרב להתבגר, ומנסה להתעשר, או לפחות להשיג מספיק כסף כדי שהזוגיות שלו לא תתפרק לו בידיים.

"גדלתי בחדר בגודל של מחסן, עשרה מ"ר. התביישתי להביא בנות הביתה. גם כשחקן לא תמיד הצלחתי לכלכל את עצמי. לפני שהכרתי את אשתי קיבלתי תפקידים בתיאטרון, אבל לא ראשיים, ולא הייתי גומר את החודש"

זה תפקיד לא שגרתי עבור מילר, שפרץ לתודעה בתפקיד של גיא פרנסיס, הפושע הזוטר בסדרה "מלכות" (HOT). העובדה שהוא זהוב שיער, תכול עיניים וחצי גרמני הסלילה אותו אל קריירה של הפקות מקושרות שואה, כמו הקופרודוקציה של "הבימה" ותיאטרון השאובינה הברלינאי "הדור השלישי"; "פוסט־טראומה" של "הבימה" ושל "השאואפילהאוס" בדיסלדורף; ו"זינגר", שעולה ממש בימים אלה בתיאטרון הקאמרי, שבה הוא מככב לצד עמוס תמם, נדב נייטס ורמי ברוך.

הוא מגלם שם ניצול שואה פגוע נפשית ומוחית - בהחלט תפקיד שונה מזה של יוסי דהן משכונת התקווה. אבל במקרה של מילר, שמראהו משלב בין חזות אירופית לעור ישראלי מחוספס ושזוף, דווקא הצד של האם (ששמה, האמינו או לא, הוא ציונית) קבע את מסלול חייו. כלומר החצי הפרסי החם, המחבק והאוהב, וכן, גם זה שרגיל תמיד להילחם כדי לשרוד.

"אם שואלים אותי מה זיכרון הילדות הכי חמים שלי, אני תמיד חוזר למשפחה של אמא שלי", הוא מספר, "בימי שישי היו שולחים אותי לבית הכנסת כדי להיות עם סבא שלי, ואחר כך כל בני הדודים והנכדים היינו ישנים על מזרנים על הרצפה, 20 אנשים בחדר אחד, מצטופפים. כולם אחד על השני, אחד עם כף הרגל של השני ליד הראש. ועדיין קמים ביחד, אוכלים ארוחת בוקר של שבת ויוצאים לטיול ברגל. זה הזיכרון, ואין בו כסף או זוהר. אין גלאם".

אתה חושב שמלהקים ובמאים נתנו בך מבט והחליטו שאתה לא מתאים לגלם דמויות קשות־יום, כי אתה נראה כמו בן טובים שגדל בהרצליה?

"אני חושב שכן, אבל יש מלהקים שהספיקו להכיר את הפנים ואת השילוב הזה, ובסוף זה עובד לטובתי. כשהייתי קטן חייתי בפחד. גדלתי בבית בלי אבא, שעזב אותנו, ועם אמא שעובדת בשלוש עבודות כדי לפרנס אותנו. עשיתי אז דברים מאוד גבוליים כדי לשרוד, כדי לא להיות שונה וכדי שיהיו לי גם מכנסי ליווי'ס ונעלי ספורט ממותגות.

"רציתי להיות כמו כולם, אז התחלתי לעבוד בגיל מאוד מוקדם. עוד לפני שהייתי בן 13 התחלתי לעבוד כעוזר קבלן בחברת חשמל. אמרנו שאני בן 15, ועוד הייתי מהילדים הכי נמוכים בכיתה, עם עין עצלה. עד גיל 10 עוד הייתי מרכיב רטייה. היום אני לא צריך משקפיים. בצבא אפילו הייתי קלע".

סיפור ניצחון.

"כן, הנפש ורוח האדם מנצחות את המגבלות. אני בא מילדות שבה גדלתי בחדר בגודל של מחסן, פחות מעשרה מ"ר. התביישתי להביא בנות הביתה. גם כשחקן לא תמיד הצלחתי לכלכל את עצמי. לפני שהכרתי את אשתי קיבלתי תפקידים בתיאטרון, אבל לא ראשיים, ולא הייתי גומר את החודש. הלכתי לעשות קורס מדריכי ספורט כדי לשרוד את החודש ולהתפרנס בכבוד. קם בחמש בבוקר, בשש מתחיל לאמן אנשים, אחרי זה הולך לתיאטרון, לחזרות. אין כסף, אבל אין אגו. כששירי פגשה אותי היא אמרה שהיא נורא אהבה את זה בי, ושהיא יודעת שבחיים לא תהיה רעבה ללחם".

פתאום תפקיד של בחור עני משכונה קשה לא נראה כל כך מופרך עליך. יש לך את ארגז הכלים המקצועי.

"כל אמן מביא את הפצע ואת הכאב שלו לתפקיד. ככה התחברתי ליוסי - דרך הפחד הכלכלי, ההישרדותי. חוסר האונים של לא לדעת איך ייגמר היום ומה יהיה. כילד היה בי המון כעס, זעם כבוש על הורה שנטש. לשמחתי, ידעתי להפוך את הזעם הזה לדלק, לאמביציה, לרצון להוכיח".

לא ראית התנגשות בין הצורך בכסף לרצון בקריירת משחק? זו בחירה קרייריסטית מסוכנת.

"הייתי נורא בודד בתקופה שגרנו בגרמניה, כשאבא שלי עוד היה בתמונה. הייתי הולך לבד לקולנוע וצופה באותו סרט שמונה פעמים. גם נורא אהבתי לעשות חיקויים בסלון מגיל קטן, לסבא ולסבתא שלי. חיקיתי את מייקל ג'קסון, אלביס, כל מיני. בכיתה ח' שיחקתי בהצגה. הייתי ילד שרוצה נעליים אחרות, כלומר להיכנס למציאות אחרת, כי היה לי חסך בכסף, וגם בדמות אבהית ובהכרה. בסוף בחרתי ללכת בעקבות הרצון באהבה ובהכרה, וזה השחקן שבי. אם הייתי הולך על מסלול של כסף, אולי הייתי איש מאוד עשיר היום".

כמו חיה פצועה

גם אחרי הנישואים החיים של מילר לא הפכו פשוטים יותר. הזוג מגדל היום שני ילדים - לוקא (5 וחצי) ואסא (3), שם תנ"כי, שהוא גם שמו של טיפול הוליסטי שמתקשר למתח, לקשיים רגשיים ולחרדות. גם אלה הגיעו בשלב מסוים. זמן קצר אחרי החתונה התגלה בגופה של שירי סרטן השד. הצילומים ל"לצערי, אני אוהבת אותך" התקיימו ב־2018, בשיאה של התמודדותם עם המחלה. כאילו לא די בכאב שמילר הביא איתו מבית ראשון, גם תלאות בית שני ליוו אותו אל הסט.

עבור מילר זו היתה תקופה מורכבת ומבלבלת משהו. לצד מה שנראה כתקופת פריצה, עם צילומים לסרט שנכתב במשך 11 שנה, עוד מימיו כתלמיד בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין (שותפיו לסרט הם חבריו לכיתה, ובהם ארז דריגס, דיאנה אברמוב, שראל פיטרמן ורינת מטטוב), התחוללה סערה בחייו האישיים.

"הסרט צולם כשאשתי עברה כימותרפיה במחלקה האונקולוגית", הוא אומר, "במהלך הצילומים הייתי מזגזג בין בית החולים שיבא והסט בשכונת התקווה. אלה מעברים משוגעים ובלתי אפשריים, אבל הם גם הכי אפשריים כי אתה חי, אתה מפחד".

אתה פצע חשוף שמגיע כל יום לשחק אדם שנמצא במאבק קיומי.

"בסוף שירי ואני פייטרים, אז שיחקתי את הדמות הזו בדיוק בזמן שאלוהים עשה בנו ניסיונות, דווקא כשהייתי צריך להיות גם לידה במיטה. הקריירה סוג של התחילה בדיוק באותו זמן, וזה היה נורא מאתגר - אבל זה מה שזה, אתה יוצא מהבית בבוקר בשליחות. הכימיה של הגוף אחרת".

היה לך רגע ששאלת את עצמך למה זה קורה לנו דווקא עכשיו?

"אני תמיד מקנא, ואולי זו לא המילה המתאימה, באנשים שחווים כאב כזה, כי הם חיים פתאום. אתה חי, אתה בוער. מכאן אתה יכול רק לעלות. יש בזה משהו שמחבר אותך מאוד לעצמך. אתה חיה פצועה שאין לה מה להפסיד, וכשאין לך מה להפסיד, אתה פורץ את הגבולות של עצמך. הרגשתי שמה שקורה לנו זה סוג של שליחות, ושזה לא סתם קרה. כנראה היא היתה צריכה לעבור את זה, ואני אמור להיות טייס המשנה של הדבר הזה, בן הזוג המכיל, כי כנראה יש לי את הכוחות לזה".

"שיחקתי את הדמות בסרט בדיוק בזמן שאלוהים עשה בנו ניסיונות, כשהייתי צריך להיות גם ליד שירי במיטה. הקריירה התחילה בדיוק באותו זמן, וזה היה נורא. אתה יוצא מהבית בבוקר בשליחות. הכימיה של הגוף אחרת"

ראית את זה, שוב, כאתגר. אתה בסופו של דבר אדם משימתי.

"קיבלנו את האתגר הזה ואמרנו 'אנחנו הולכים לנצח אותו, להטביע אותו', אבל קודם כל היינו צריכים לקבל אותו. זו המציאות, בואי נבין אותה ואז ננצח. זה השיעור".

דיברת בסט על מה שקורה לך בבית?

"בצילומים עשיתי ניתוק חברתי מהדבר הזה, כי זו היתה התמודדות מאוד אישית ופרטית. שירי לקחה אותי לשיחה ואמרה לי 'אתה לא מוותר על שום דבר עכשיו, אף תפקיד'. אז על הסט לא פתחתי את זה, אבל עבדתי מתוך זה. זה השאיר אותי חד. גם התפקידים שאני אוהב לעשות הם כאלה של אנשים שנמצאים בקצוות.

"אירוע תיאטרוני מטורף", הוא מכנה את "זינגר", שהוא מככב בה כעת, יש שיטענו אפילו גונב בה את ההצגה. הדרמה שכתב פיטר פלאנרי, תרגמו שחר פנקס ותום חודורוב וביים גלעד קמחי, כבר נחשבת לשיחת היום בעולם התיאטרון, זמן קצר לאחר שעלתה. היא מגוללת את סיפורו של פיטר זינגר (עמוס תמם), ניצול אושוויץ שמגיע ללונדון חסר כל וממציא את עצמו מחדש כבעל אימפריית נדל"ן מצליחה ואיש החברה הגבוהה, אבל לא באמת יכול לברוח מעברו.

מילר מגלם שם, במה שנראה כמופע בימתי מרהיב, את מאניק, ניצול אושוויץ פגוע ראש ורדוף סיוטים, יד ימינו של זינגר, בתפקיד שמזכה אותו בשלל שבחים. "זה פאקינג ברודוויי", הוא אומר, "אירוע אקסטרווגנטי ואינטימי לפרקים, מחריד וכואב ויפה וזוהר. אני כל כך גאה להיות חלק מיצירת האמנות הזו, שרצו להעלות אותה על במות בישראל כבר במשך 30 שנה ולא עשו את זה אף פעם, כי זה היה יקר מדי ועוד כל מיני סיבות.

"זה לא בדיוק מחזה שואה, זה מחזה על חיים שלמים. מאניק, הדמות שלי, מאבד את הזיכרון ואת כל האישיות שלו באושוויץ, ונהיה בעצם אדם עם פיגור שכלי. יש כאן שלוש דמויות: זינגר, שהנרטיב שלו זה לשכוח ולהדחיק, והוא היה נותן הכל כדי לא לזכור דבר מהשואה; סטפן, שעושה הכל כדי לא לשכוח את הזוועות; ומאניק, שלא זוכר אפילו את השם שלו, לא זוכר כלום. בעצם יש פה שלושה היבטים לטראומה ולהתמודדות איתה, ושלושתם עוברים מסע חיים שלם.

"מדהים לראות איך הפוסט־טראומה של אחרי מלחמת העולם השנייה והמחזה הזה רלוונטיים למה שקורה אצלנו היום. כולנו בחוויה פוסט־טראומטית, ובהצגה אני מראה של הטראומה הזו גם עבור מי שבחר להדחיק, כמו זינגר. אני הטראומה שבפנים".

"אתה בהתקף חרדה"

ועוד בענייני טראומה, כי את המתנות בחייו ואת התפקידים הגדולים רוי מילר מקבל תמיד במעטפת של כאב ומציאות: לתפקיד מאניק המבוהל, המבועת ועתיר התקפי הפאניקה נכנס מילר כשבמהלך החזרות הוא חווה לראשונה בחייו התקפי חרדה קשים.

הטראומה תמיד תופסת אותך בסופו של דבר, לא משנה כמה אתה מנסה לברוח.

"אני חושב שאולי הטריגר של זה היה במלחמה עם איראן, כשטילים שרקו מעל הבתים ואני הייתי בממ"ד עם הילדים שלי, שוכב עליהם פיזית, מגונן עליהם בגופי, ולצידי תיק עם בגדים, נעליים, קסדה וחגורות שונות, כדי שאם חלילה הבניין יחטוף פגיעה, נוכל לחלץ את עצמנו מבין ההריסות. ממש בזמן המלחמה, בתחילת החזרות, התחילו לי התקפי החרדה".

באיזה אופן חווית אותם?

"זה הגיע אלי בצורה של קוצר נשימה נורא חזק. תעוקה, כאילו בפנים יש איזשהו גמד שחונק לי את כל האיברים הפנימיים. תגובה פיזית חריפה למשהו, ואני לא יכול לנשום. לא הבנתי מה זה, בהתחלה לא קישרתי את זה לחרדה. אמרתי לשירי, 'מאמי, קשה לי לנשום'. היא ענתה, 'התאמנת? רצת?' עניתי שלא, ושפשוט ממש קשה לי. ואז היא אמרה פתאום, 'אתה בהתקף חרדה'".

"הסבל מהפוסט־טראומה מיותר. פעם לא היינו הולכים לפסיכולוגים, לא מדברים בטיפול. אמרנו 'זה רק למשוגעים'. אבל בוא, אנחנו מדינה פסיכית. אנחנו לא בשווייץ, קמים בבוקר ואומרים 'היום אחלוב את הפרה שלי ואחר כך אשחק באחו'"

אבחון יפה ומתבקש.

"לא קיבלתי את זה, אבל זה המשיך וקרה שוב ושוב. פעם זה קרה לי באמצע יום חזרות, אז נשכבתי שנייה. כשזה קורה, חלק מהמשתתפים מבינים יותר, חלק פחות - עד שזה עובר. נורא התביישתי בזה בהתחלה. אמרתי 'חברים שלי, קוראים לי הרקולס, אני יכול לעשות הכל'. בהקשר של המלחמה עוד יותר התביישתי, כי אנשים איבדו את המשפחות שלהם, נאנסו, חיילים נהרגו. לא הייתי במסיבת הנובה, לא קפצתי ב־7 באוקטובר עם נשק לקיבוצים. אנשים איבדו את יקיריהם, ואני מוגן - יש לי עבודה, ברוך השם הילדים שלי ואשתי בריאים. איך זה קשור אלי?"

אתה לא בתחרות צלקות עם אף אחד. להדחקות יש המון סיבות להתפרץ.

"נכון, והבנתי שזה בסדר שיכאב לי, גם אם זה מסיבה שלא ידועה לי עדיין. זה בסדר שלכולם יהיה כאב. בשלב מסוים הבנתי שאני לא יכול להמשיך ככה ולהגיד 'יהיה בסדר', כי זה לא יעבור מעצמו. ההתקפים האלה ביישו אותי כי אני סמל לחוזק, אני מסמל כוח, לפחות בעיני עצמי, ואני יודע שגם בעיני הרבה אחרים.

"העובדה שאני בוחר עכשיו לדבר על זה בגילוי לב מאוד לא פשוטה לי, אבל אני חושב שצריך לדבר על זה, צריך לעודד אנשים להיפתח. יש המון כוח בלדבר. ברגע שאתה מוציא את השד, אתה מגלה שהוא לא כזה נורא. אתה חייב לקבל את המצב שלך, לטפל ולא להתבייש, כי הבושה גורמת לסבל, שמייצר את המשך הכאב".

אתה חושב שיתפתח בישראל שיח משמעותי סביב פוסט־טראומה, אחרי המלחמה של השנתיים האחרונות?

"חייב להיות, כי הסבל הזה מיותר. פעם לא היינו הולכים לפסיכולוגים, לא מדברים בטיפול. אמרנו 'זה רק למשוגעים'. אבל בוא, אנחנו מדינה פסיכית. אנחנו לא בשווייץ, קמים בבוקר ואומרים 'היום אחלוב את הפרה שלי ואחר כך אלך לשחק באחו'. אנחנו יושבים פה על חומרי נפץ. זו מדינה משוגעת עם לב ענק, שגם לוקחת ללב. וזה מגיע גם אלי".

לפני כמה חודשים הוא עבר עם שירי והילדים למושב בשרון. אחרי שני עשורים בתל אביב, בתזמון לא לגמרי מקרי, הם החליטו להמיר את המולת הכרך בשקט כפרי. "בהתחלה ההרגשה היתה כמו להיות דג מחוץ למים, עד שגיליתי שהגעתי הביתה", הוא אומר. "עדיין קשה לנו, יש חבלי לידה, אבל נפלנו לקהילה מדהימה של אנשים שהם באמת מלח הארץ. נורא כיף לילדים שלנו, ויש את כל החופש והמרחב הזה. יש עולם שלם.

"אני כבר לא רווק שחושב 'מה קורה הלילה?'. מה שקורה הלילה זה שאני רוצה להירדם עם אשתי והילדים שלי, עם כף הרגל של הבן שלי ליד הפנים. אז נכון, זה היה מפחיד לעבור למקום חדש, כי לא הכרנו שם אף אחד, וכן, תל אביב נוחה, הכל זמין, הכל נגיש. אבל כשאתה שואל בן אדם למה הוא לא רוצה לעזוב את העיר, הוא לא יגיד לך 'אני רוצה להיות קרוב לבית הקפה שלי'. בגלל בית קפה אתה לא פוסל מעבר".

כמו שאמרת קודם, כשאין לך מה להפסיד אתה פורץ את הגבולות של עצמך.

"נכון, וקיבלתי עוד תזכורת לדבר הזה. אני רק חושב במשך היום על לחזור למושב ולשבת על כיסא הנדנדה שלי. אתמול עבר לי תן בחצר, שלשום עברו שם חמורים. אני יושב בחוץ ומסתכל על הציפורים והטווסים של השכנה".

בסוף החלפת את הנשרים בטווסים ובציפורים קצת פחות מסוכנות.

"כן, אבל אני שומר לעצמי את הפצע קצת פתוח, ברמה כזו או אחרת, כדי שאוכל לעבוד ממנו". 

amifriedmann@gmail.com