צריך להודות: המשימה העיתונאית הזו נועדה מראש לכישלון. אחרי הכל, אין סיכוי שאצליח להעביר את מלוא הרבדים, העומקים ועושר הגוונים של מאור צברי במסגרת כתבה מסכנה אחת. הבנתי את זה כבר במפגש הקצר בינינו, פנים אל פנים, למול מראהו השדוף, עיניו בורקות האש ושפתיו שדיברו דיבורים נפלאים וקשים וגבוהים ומסקרנים. ובכל זאת, ננסה.
אנחנו נפגשים בכפר טרומן, במתחם היפהפה של "אחים לחיים", עמותה המסייעת בשיקום לוחמים שנפצעו בשדה הקרב. צברי עובד שם במשרה מלאה, ובעיקר ממלאת, כלשונו, כמנהל תחום הנפש. זו שעה עמוסה. כמו בכל יום, מחכה לחבר'ה ארוחת צהריים מושקעת במטבח הווילה. חלק מהנוכחים ימשיכו משם לסדנאות, האחרים יישארו סתם לפטפט ("לא ברור למה אנחנו כל כך מתאמצים אם בסוף זה הטיפול הכי טוב").
אבל לא לשם כך התכנסנו כאן, אלא כדי לדבר על "נספח צבאי", ספר השירים הטרי של צברי, שראה אור בהוצאת עם עובד. ספר יוצא דופן, חשוף, דוקר, לעיתים הופך קרביים, אך גם מלא רכות, כאב וגעגוע. ספר שיש בו מהקרב על הבית ומהקרב בבית, שירי מלחמה, טראומה, אובדנות, אהבה, ארוטיקה ופרידה.
"התחלתי לכתוב בדרך חזרה מפעילות מבצעית. רק במבט שני ראיתי שזה מעין שיר. כשלא היה נייר, הייתי כותב על אמת היד, ולא פעם, עד שהיה לי זמן להעתיק לדף - חלק מהמילים נמחקו. אני שמח שבספר הוחלט להשאיר את השירים עם המחיקות והקטיעות"
כמו רבים מהשירים, שנותרים קטועים, כך גם המפגש עם צברי נחתך, כי הוא חייב להמשיך בלו"ז הצפוף. יש לוחמים שמחכים לו. את מה שנקטע נמשיך בהתכתבות. לכתוב הוא יודע. הוא כותב כבר מגיל 10. כותב עד אובדן תודעה. "כתבתי לא מעט. כמה? עד שהדפים מילאו את כל הבית, ולבת הזוג שלי לא היה יותר מקום לגור בו. המשבר הזוגי בינינו גרם לי להבין שעלי לטפל גם בעצמי". לפני כן הוא דאג רק לנפשות שסביבו.
ספר תנ"ך חי ונושם בבית
צברי (30), משורר, מתרגם ומרצה לפילוסופיה ולמחשבת ישראל, חתן פרס משרד התרבות וקרן רבינוביץ למשוררים ופרס נגב לשירה מטעם האוניברסיטה העברית, נולד וגדל במושב אורה שבהרי ירושלים, לחמולת צברי, משפחה תימנית שורשית ממייסדי המקום. אמו, אליאן, נולדה בצרפת לאב יהודי ולאם נוצרייה, והגיעה ארצה לחפש את שורשיה היהודיים. היא פגשה את שמואל צברי, האהבה ביניהם פרחה, אליאן התגיירה, וביחד הם הביאו לעולם שלושה ילדים. מאור הוא הצעיר שבהם.
את החיים יחד במשפחה המורחבת הוא מתאר במילים ציוריות: "סבי, עין אחת שלו חסד, עין השנייה אמת. לפעמים פיו פולט צחוק מתגלגל ולפעמים דברי תורה - ותמיד ממלמל. סבתי, עין אחת צדק, עין השנייה שלום, ושתיהן טובות אלי. סבתא תימנייה משקה פרחים בחצר, מביטה בחתול כל הצהריים. לא מבזבזת את הזמן ולא בזה לו. נדמה לי שזו תמונה מוכרת לרבים. אך היא מעלה אבק של הוד.
"גדלתי לבית קורא תנ"ך, ספרות ופילוסופיה. התנ"ך בבית לא היה ספר שנסגר ונחתם, אלא חי ונושם. דודי, ישעיה, אומר פסוקים ושולף מדרשים, כשם שהוא פונה לגברת במכולת. אני לומד ממנו הרבה על תורה ודרך ארץ. לו גם מוקדש הספר 'נספח צבאי'. בית הגידול הזה היה עבורי קרקע פורייה ותחושת בית בעולם, גם ברגעים שיבואו אחר כך - כשהאדמה נסדקה וחשפה את התהום".
הוריו, ששמרו על אורח חיים מסורתי, הם מחלוצי ביה"ס "קשת" בירושלים, שם למד מאור 12 שנים. במקביל שלח אותו אביו למורי, שילמד עוד תורה ומשנה. בבוקר, לפני בית הספר, הוא למד דף יומי בקהילת הרמב"ן של הרב ד"ר בני לאו. מהתיכון ומהמכינה הוא היה בורח לאוניברסיטה העברית, כשומע חופשי בחוג לפילוסופיה. עוד בילדותו נחשף לשיחות בין אנשי דת שונים - רבנים, כמרים ושייח'ים.
"בנערותי הייתי בקשר עם פרופ' שלום רוזנברג (הוגה דעות דתי, ראש החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, שנפטר בתחילת 2023; י"א), קשר שהתהדק במהלך שירותי ביחידה. אחרי השירות ערכתי את ספריו ולימדתי את גישתו הפנומנולוגית למקורות. לעיתים הוא היה מכנה אותי 'רבי מאור', והייתי מאדים ומלבין כירח.
"פעם השבתי לו 'המאור הקטן', ושתיקתו התפשטה כחלל מלא כוכבים. פתאום בקע מתוכו צחוק ארגנטינאי מתגלגל, שהיה מאיר את העולם כולו. אפילו המאור הקטן, האפל, שאין לו אור משלו - הואר עכשיו כשמש, ופניו זהרו באור יקרות. שלום רוזנברג ברא עולמות במבטו. חוכמתו של בן אלפיים, צחוקו צחוק תינוקות של בית רבן".
כיום מאור שומר על קשר אינטלקטואלי ורוחני קרוב עם הנזיר הישועי האב דוד נויהאוז, שאותו פגש במקרה. "הכרנו בצעירותי בנסיעה באוטובוס בירושלים. הוא שאל אותי בערבית איך להגיע לשער שכם, והסברתי, אבל מרוב שדיברנו הוא פספס את תחנת הירידה והמשכנו לדבר.
"טראומה חושפת שלכל דבר בעולם יש דלת לדבר אחר. עבור מי שנמצא בעוררות־יתר, גשם על פח יכול להיות גם יריות. סיבוב מנעול חלוד נשמע כמו דריכת אקדח. סבך כבלי הטלפון על עמוד העץ נראה כמו חוסם עורקים על היד הקטועה. והאור מהבהב כפעימות הדם"
"שמעתי בערבית שלו מבטא, אז שאלתי איפה הוא נולד, והוא השיב באנגלית שחשפה מבטא צרפתי. עברנו לצרפתית. שאלתי מה מעשיו כאן בישראל, והוא השיב שהוא סגן הפטריארך הראשי והממונה הכללי על הקהילות דוברות העברית. עברית אמרת? אז דיברנו בעברית. ארבע שפות בנסיעה אחת".
את הערבית שלו למד מאור בחמולת צברי, את הצרפתית ינק מאמו. עם אמו הוא גם חווה "הסתערבות" כבר כנער. האם חשקה לבקר בבית לחם, לצפות ביצירות אמנות באחת הכנסיות. מאור התלווה אליה, כביכול כמדריך מקומי, משתמש בחזות המזרחית שלו ובערבית השגורה בפיו. בשתי השפות, לצד עברית ואנגלית, הוא גם קורא וכותב. את כתבי הפילוסוף עמנואל לוינס, לדוגמה, הוא קרא בצרפתית המקורית.
את השאיפה לפיקוד ולקצונה הוא ספג בחינוך בבית. "עבור כולנו, אחותי ליגל־אוסאן ואחי אלמוג־ג'וליה, שירות צבאי כלל בתוכו כבר יציאה לקצונה. אפשר לומר שזה היה המינימום הנדרש. אבי, סגן אלוף במילואים, התחנך בפנימייה צבאית ואף היה מנהל לחימה באוגדת איו"ש - כשאני הייתי בשטח, עמוק בתוך סמטאות מחנות הפליטים. שירותי ביחידת דובדבן נפתח עם מבצע צוק איתן, ונדמה שלא הסתיים לעולם".
דודו הנערץ, ישעיה, נפצע ב־1967 בשירותו הצבאי. "הוא לא מוכר כנכה צה"ל, אבל אני מכיר אותו. יש דוד כזה, תאמיני לי, חי על ההר וחולם על ירושלים, מביט לשמיים ומתפלל. דודי מדבר יותר מדי על הצבא, אבי פחות מדי - את מבינה על מה אני מדבר?".
את קורס הקצינים שלו הוא סיים בהצטיינות, וזכה לקבל את הדרגות מהרמטכ"ל דאז, גדי איזנקוט. על הרגעים הללו כתב את השיר:
לקצין
"הָרַמַטְכָּ"ל הֶעֱנִיק אֶת הָאוֹת וְאָמַר:
הַדַּרְגָּה הַזֹּאת, סִימָן לַמְּשִׂימָה
לְהָשִׁיב אֶת לוֹחֲמֶיךָ
מֵאָז עָבְרוּ כַּמָּה שָׁנִים וְיֵשׁ לִי
שְׁלוֹשָׁה אֲרוֹנוֹת וּבֵית קְבָרוֹת
עַל כֶּתֶף הַר הֶרְצְל -
וַהֲלֹא הַר
וַהֲלֹא צֵל".
אני שואלת את מאור מתי כתב את השיר, מאחר שבספר עצמו אין תאריכים לשירים, רק תיחום כללי "רמאללה-עזה 2024-2018". "קשה לתארך שיר", הוא עונה. "והאמת היא שאני גם לא מעוניין בזה. 'נספח צבאי' הוא אולי אנטיתזה למבנה הכרונולוגי המוכר לכולנו, לצורך האובססיבי שלנו לתחם אירוע, למסגר, לפתוח 'דף חלק'.
"כלוחם וכמפקד נפצעתי בכמה מבצעים לאורך השנים. אצבעות שבורות הן עניין חוזר אצלי. לא טיפלתי בזה כמו שצריך, כי למי יש זמן באינטנסיביות המבצעית של היחידה? בסוף היו צריכים לעשות ניתוחים ולהכניס ברזלים, כי רסיסים קרעו גידים. אז מה? להפסיק לכתוב?"
"הכתיבה של 'נספח' לימדה אותי שהזמן אינו ליניארי כפי שאנו נוטים לחשוב. המצב שבו אני נמצא בכתיבת שיר מאפשר לנוע בזמן, והעיפרון הופך להיות ידית ההילוכים של מכונת הזמן הזו. ובכל זאת, נדמה לי שבסדיר, כשהייתי בדרגת סגן, הוספתי ארון. לאחר האבל הקשה שפקד את גדי איזנקוט (ששכל בעזה את בנו, רס"ר גל מאיר איזנקוט ז"ל; י"א) הפסקתי לקרוא את השיר הזה, אבל הוא ממשיך וקורא לי".
שינוי בעקבות הפציעה
קו פרשת המים בחייו של צברי הגיע במאי 2018, כשפקודו הקרוב, סמ"ר רונן לוברסקי ז"ל, לוחם בסיירת דובדבן, נהרג במחנה אל־עמארי שבפאתי רמאללה, במהלך פעילות מבצעית למעצר ארבעה מחבלים שירו לעבר היישוב פסגות. שלושה מחבלים נעצרו אז. את הרביעי נכנסו הלוחמים לחפש בבית סמוך, אחרי שהכוח המסוערב כבר נחשף.
כשיצאו לחצר הושלך מהגג לוח שיש כבד, שפגע בראשו של לוברסקי ובאצבעות ידיו של צברי, אז קצין מצטיין בסיירת דובדבן. צברי, שהיה באותו שלב לבדו עם רונן, כלל לא חש בפציעתו. הוא מיהר לבצע הנשמה ברונן - החייל האהוב שלו העניק את סיכת המפקד בסוף המסלול - והמשיך לפקד על המבצע עד לסיומו.
במשך יומיים התנדנד רונן בין שמיים לארץ, בין חיים למוות. "היה רגע שבו אלנה, אמו, ביקשה מכולם לצאת מהחדר. היא רצתה שרק אני אשאר איתו ואצווה עליו להישאר בחיים. 'לך הוא תמיד מקשיב', היא הסבירה". אך הפעם, למרבה הצער, הפקוד לא הקשיב. או שהמפקד לא באמת היה מסוגל לתבוע חיים מהגוף הפצוע שבו צינורות נשמו חיים. אחרי יומיים לוברסקי נפטר מפצעיו האנושים.
"רונן היה ההרוג המבצעי הראשון של היחידה, והיא כולה היתה באבל. הורגש שנדרש שיח אחר. בהתחלה זה הגיע מתוך רצון לעזור לאחרים. אולי זו היתה הדרך שלי להתחמק מלעזור לעצמי, מלהבין שאני עצמי השתניתי מאז הפציעה. הפער בין הרצון לדבר לבין אי־היכולת לכתוב הוליד את 'נספח צבאי'.
"השירים לעיתים קצרים, מקוטעים או נפסקים, לא מתוך בחירה סגנונית, אלא מכורח הנסיבות. קודם לכן כתבתי טקסטים ארוכים. אבל הפעילות האינטנסיבית לא השאירה לי זמן. היו הרבה אירועים מאז גיוסי ב־2014, יותר ממספר הלילות. התחלתי לכתוב נקודות בדרך חזרה מפעילות מבצעית. ואז, רק במבט שני ראיתי שזה מעין שיר.
"כשלא היה נייר, הייתי כותב על אמת היד, ולא פעם, עד שהיה לי זמן להעתיק לדף - חלק מהמילים נמחקו. אני שמח שבעריכת הספר התקבלה החלטה להשאיר את השירים עם המחיקות והקטיעות".
השירים שבורים, כמו אצבעות ידיו. "כלוחם וכמפקד נפצעתי בכמה מבצעים לאורך השנים. אצבעות שבורות הן עניין חוזר אצלי. לא טיפלתי בזה כמו שצריך, כי למי יש זמן באינטנסיביות המבצעית של היחידה? בסוף היו צריכים לעשות ניתוחים ולהכניס ברזילים, כי העצמות התאחו עקום והרסיסים קרעו את הגידים. אבל מה? להפסיק לכתוב? אז אני כותב בידיים שבורות ובאצבעות עקומות".
צברי המשיך לפקד על אותם הלוחמים זמן ממושך יותר משתוכנן, במטרה לסייע להם להתגבר על המיטה הריקה שנותרה בחדרי הצוות. הוא המשיך להוביל פעילויות מבצעיות מורכבות, שכללו בין היתר את לכידת המחבל שהרג את רונן ואת המבצע להרס ביתו.
"ינאי רימון ז"ל היה לצידי בפעילות הזאת. עם שחרורו מצה"ל הוא יצא לטיול הגדול במקסיקו - וטבע שם בנהר. הצוות טס לאתר אותו, ואני הייתי בבית משפחתו, שבו הוקם חמ"ל למשך ימים ארוכים, עד שגופתו אותרה והושבה לקבורה בארץ. בהמשך איבדתי פקודים וחברים נוספים ביחידה. חודש אוקטובר 2023 חייב אותי לבחור הלוויה אחת בין כמה שהתרחשו במקביל".
האותיות הן לפעמים ציור
הוא מלהטט בשפה באופן שמעולם לא פגשתי כמוה. שיריו קצביים, לעיתים שזורים בהם חרוזים, והמילים מתפרקות ומולחמות. האותיות הן לפעמים ציור.
"גּוּפוֹ כָּחַשׁ
אַחַר הַצַּיִד
שָׁתוּי כְּדָם, אָכוּל
כַּזַּיִת. הוּא מְעַשֵּׁן וּ
מְעַשֵּׁן כְּמוֹ אֲרֻבָּה,
בְּלִי בַּיִת".
למשל, האות ו', כמו מחבר השיר, נותרת בודדה, עד כי נדמה שתכף תשלח יד לקטוף את הסיגריה.
"חורבן הבית קשור בחורבן השפה. עודפות הזיכרון, גודש של משחקי מילים, חזרתיות של פירוק והרכבה - כל אלה מרוקנים את המילה ממשמעותה. וכשאין מילה, אין ברית. בספר הזוהר כתוב שיש 60 ריבוא אותיות לתורה. שניקח רגע ונספור? בתכלס יש כחצי מזה. אחת מהפרשנויות האהובות עלי מציעה שהספירה כוללת גם את הרווחים כאותיות. 'נספח צבאי' מפנה את המבט ממשחקי לשון אל הרווח, אל החללים".
"צריך להיזהר מניו אייג', מחבילת 'חיים מאושרים' ב־9.90, מקורס מזורז המתחייב ל'שקט נפשי'. פלסטרים זה סבבה, אבל לא בשביל רגל קטועה. ובכל זאת, האם באמת אין לנו אפשרות לתיקון? נדמה לי שחזרה למקורות תאפשר לכולנו למצוא שפה ולהקשיב"
האין־בית של מאור נוכח־נפקד בספר. הוא נפרד מאהבת נעוריו, מי שהיתה כעין ארוסתו, אחרי שלא יכלה עוד להכיל את הפוסט־טראומה.
אֶרֶס
"בְּאֵרוּסֵינוּ הָיָה אֶרֶס
רָאִיתִי אֶת זֶה
בִּקְצֵה רַגְלִי הַמְּרַשְׁרֶשֶׁת
כְּמוֹ זְנַב עַכְסַן פַּעֲמוֹנִים.
זוֹ אַהֲבַת־נִעוּרִים, זֶה טַלְ
טֵלוֹת וּפְחָדִים
בְּגֵרוּשֵׁינוּ הָיָה גֶּשֶׁר
שָׁמַעְתִּי אֶת זֶה
בִּקְצֵה שְׂפָתָהּ הָרוֹעֶדֶת
כְּמוֹ גֶּשֶׁר חֲבָלִים:
"חֲבָל עָלֶיךָ וְעָלַי וְעָלֵינוּ,
חֲבָל עַל הַיְּלָדִים".
הַכְּתֹבֶת
הָיְתָה עַל כָּל הַפְּתָחִים:
אִלּוּ רָאִית שֶׁמֵּת גָּר שָׁם
אוּלַי שָׁמַעְתְּ שֶׁמִּתְגָּרְשִׁים"
"בת זוגי דאז ואני נפרדנו בקיץ 2023, אחרי שנים של זוגיות מופלאה ובית משותף. מתברר שלא חייבים להתחתן בשביל להרגיש גירושים. בזמן שהיינו יחד היא רצתה שנטוס לטייל, ותמיד דחיתי, כי זה נראה לי בזבוז זמן ביחס לסיוע לפצועים. אחרי שנפרדנו הבנתי למה היא התכוונה, אבל זה כבר היה מאוחר מדי".
שופטי הפרס שיבחו
עם שחרורו מקבע ב־2019 בדרגת רב־סרן, אחרי חמש שנות שירות כמפקד בדובדבן, צברי לא יצא לטיול הגדול בחו"ל, אלא רץ לאקדמיה ולמד באוניברסיטה קרימינולוגיה ופילוסופיה. במקביל, הוא עבד במשרד ראש הממשלה והצטרף לצוות ממשל באגף ממשל וחברה. מאוחר יותר הוא היה יועץ אסטרטגי בכיר באגף לתכנון אסטרטגי ומדיניות בנציבות שירות המדינה.
"בכל פעם שבה העם היהודי עמד מול שבר קיומי, הוא יצר תגובה מחשבתית חדשה. המשבר הנוכחי מחייב תגובה דומה: לא רק צבאית, אלא תגובה מחשבתית־יהודית שתגדיר מחדש את משמעות חיינו כאן"
הוא לימד פילוסופיה בישיבות ובמכוני מחקר שונים, ובהם מכון הרטמן ומכון ון ליר. כיום הוא חבר בפורום המנהל של כמה תוכניות בוון ליר, ובמקביל עמית במכון מנדל. לאורך הדרך הוא עסק בכתיבת מאמרים, בעריכה ובתרגום (גם מיידיש). במקביל הוא ייסד את "פריחת הדובדבן", מערך לשיקום לוחמים שנפצעו בגוף ובנפש, והרצה בנושא טראומה ופילוסופיה בארץ וברחבי העולם.
"עבדתי באינטנסיביות ובלילות לבנים גם בחיים האזרחיים, כי באופן פרדוקסלי זה החזיר אותי לתחושת הבית, למה שהכרתי בשנים הארוכות ביחידה. עם כל הקושי, והגוף שאותת לעיתים שזה יותר מדי עומס ופחות מדי שינה ואוכל - יצרתי המון. החזרה ללמוד וללמד היתה עבורי חזרה הביתה. חזרה ללימוד, לחברותא, לכתובים, למדרשים, ומעל הכל - לתלמידים. עם תלמידיי הרגשתי שהפלגנו בכל העולם".
רק אחרי המשבר הזוגי שחווה - הוא הפליג בעצמו. "החלטתי לטוס לבד למזרח, אי־שם להרי ההימלאיה. אלא שמצאתי את עצמי חוזר לישראל אחרי ימים ספורים בלבד, בעקבות הטבח הנורא. נקראתי להקים צוות תחקור מבצעי שיגבש ויעביר מודיעין קונקרטי ותמונת מצב למפקד יחידת דובדבן ולמטה הכללי, ועמדתי בראשו כמעט שנה".
העדויות שאסף, כמו גם הדים של הטבח והשבי, מצויים בין דפי "נספח צבאי". את כתב היד הוא הגיש עוד ב־2022, כמועמד לפרס נגב לשירה, וזכה בתמיכת האוניברסיטה העברית לפרסומו. "בנימוקיהם, השופטים ציינו שכתב היד 'מגובש ומוכן לפרסום' - אלא שאני התמהמהתי ונמנעתי מלפרסם אותו". ההתמהמהות אפשרה בסופו של דבר להכניס אל הספר גם שירים שנכתבו אחרי 7 באוקטובר.
"שמעתי על האבל הקשה שפקד את יונדב קפלון (משורר ששני בניו שכלו את בנות זוגם במתקפת המחבלים; י"א), כשבעצמי הייתי ביישובי הדרום אחרי הטבח. הרגשתי דחף לשלוח לו את השירים שלי, והוא השביע אותי להוציאם לאור. עשיתי כדברו, ושלחתי את כתב היד לדרור בורשטיין (סופר ופרופסור לספרות באוניברסיטה העברית; י"א). כבר באותו הלילה דרור התקשר, ואמר שמעולם הוא לא קרא כדבר הזה ושהספר מוכרח להתפרסם. מוזר. אדם נושא בליבו כתב יד במשך שנים - ובלילה אחד הכל משתנה".
ב"נספח צבאי" אפשר למצוא גם שירי תקווה ואהבה. למשל, השיר היפהפה "יקיצה", שגם בו, מעשה אומן, צברי מצליח לשחק במילים - כך שהכתיב הוא "מהוד אדים" והקריא הוא "מעודדים":
כָּל הַכֵּרְוָנִים כְּבָר נָדַמּוּ
הַדְּרוֹר
טֶרֶם נֵעוֹר
בְּהִירִים מְאוֹד הַשָּׁמַיִם
וְרֻדִּים
מֵהוֹד אֵדִים. זְרִיחָה
אוֹ שְׁקִיעָה?
שֶׁקֶט כָּזֶה
אֵין לוֹ שָׁעָה
המוטיב "ילדי" או "בני" עובר כחוט השני בספר. מיהו אותו הילד? האם זו התשוקה לילד שלא התממשה עדיין? הילד שאתה? הילד שאנחנו לאלוהים? הילד הערבי שפגש בסמטאות מחנות הפליטים?
"כשהייתי בתיכון, משרד החינוך צילם אותי לאיזו כתבה, ובמהלכה המראיינת שאלה אותי 'מה החלום שלך?'. השבתי 'להיות אבא', והייתי ילד בעצמי. נדמה לי שהילד הוא אותו קול, מבט, הדורש מאיתנו להיות טובים יותר".
"בְּנִי, בֶּן הַשָּׁלוֹשׁ
שׁוֹכֵב לִפְנַי וְלִפְנִים הַשָּׁמַיִם
מַבִּיט בַּכּוֹכָבִים
"הוּא לֹא עוֹנֶה."
"מִי לֹא עוֹנֶה"
"לֹא יוֹדֵעַ. הוּא לֹא עוֹנֶה."
מאור, שכאמור גדל במשפחה גרעינית מסורתית, עבר בגיל התיכון תהליך של החצנה דתית ואימץ כיפה גדולה וציציות - שנשרו בהמשך הדרך.
איפה אתה היום מול אלוהים? האם זה הוא שלא עונה?
"קשה לענות לשאלה על אלוהים בדרך אחת. בכלל, אני לא מאמין בדיקטטורה. נדמה לי שיש כמה דרכים אליו. השאלה אם יש אלוהים או לא היא לא השאלה. אם יש דיבור - זו השאלה הנוקבת. הילד בשיר לימד אותי שבעוד אני שואל על מציאות האל, עסוק בשכר ועונש - הוא כבר בדיבור, אפילו באי־שיחה, הוא בשיחה, הוא בתורה מן השמיים.
"בת זוגי ואני נפרדנו אחרי שנים של זוגיות מופלאה ובית משותף. מתברר שלא חייבים להתחתן בשביל להרגיש גירושים. בזמן שהיינו יחד היא רצתה שנטוס לטייל, ותמיד דחיתי, כי זה נראה לי בזבוז זמן ביחס לסיוע לפצועים. רק אחרי שנפרדנו הבנתי למה היא התכוונה"
"את זוכרת את התחושה, כילדה, לישון לבד בחדר בפעם הראשונה? לחצות את הלילה לבד? חלל החדר ממלא, והעולם נוכח פתאום בהיעדרו. שקט מוחלט, אבל אי אפשר לומר שאיננו שומעים".
את הדרך אל ההוא שלא עונה, צברי רואה כמרפא רוחני לטראומה האישית והלאומית. אם הטיפול הנפשי בפוסט־טראומה שואף להחזיר את האדם לתפקוד, ליכולת לווסת את רגישות היתר שבו, הרי המענה הרוחני כולל בנייה של קומה נוספת - של צמיחה מתוך הטראומה, של חיפוש משמעות.
"העולמות הטיפוליים, שאני מרגיש חלק מהם ולכן מרשה לעצמי להפנות גם ביקורת, שטופים בניסיון המתמיד לטפל בכאן ובעכשיו. אנחנו מודדים הצלחה בטיפול בטראומה לפי רמת התפקוד. נפש, אוקיי. אבל מה עם נשמה? זה כבר נראה לנו הגיוני שאנחנו לחוצים, תזזיתיים, נפגעים בגוף ובנפש, אוחזים את זה בפיגומים, וממשיכים להילחם.
"ההשלכות שיש למלחמה, העלייה החדה בפוסט־טראומה, מקרי ההתאבדות בקרב לוחמים, הם תגובה נורמלית למציאות לא נורמלית. היזהרו מניו אייג', מחבילת 'חיים מאושרים' ב־9.90, מקורס מזורז המתחייב ל'שקט נפשי'. מי רוצה בכלל שקט כזה? פלסטרים זה סבבה, אבל לא בשביל רגל קטועה. ובכל זאת, האם באמת אין לנו אפשרות לתיקון? נדמה לי שחזרה למקורות תאפשר לכולנו למצוא שפה ולהקשיב".
צברי, שלומד משניות בכל הזדמנות, ועשה זאת גם בהפוגות שבין מבצעים צבאיים, מתאר רגע שבו הבין לעומק משנה אחת. "יש משנה מופלאה של רבי עקיבא במסכת כלים יז, יג: 'כל שבים טהור, חוץ מכלב המים, מפני שהוא בורח ליבשה'. זאת שאלה הלכתית בעניין של טומאה. אדם רואה חיה ולא ברור לו אם היא חיית יבשה או מים, וזה משפיע על הקביעה אם היא טמאה או לא. מים? היא טהורה. ניסיתי להבין מהי המחשבה שעומדת מאחורי המשנה. רבי עקיבא נפגש עם מציאות לא ברורה, עם יצור חי שספק מי הוא. הוא מציע להפחיד את החיה ולראות לאן היא בורחת. כלומר, רבי עקיבא מניח שכשאדם מפחד - הוא חוזר למקור שלו, לבית.
"טראומה חושפת שלכל דבר בעולם יש דלת לדבר אחר. עבור מי שנמצא בעוררות־יתר, הדלתות לעיתים נפתחות מעצמן. הגשם על הפח יכול להיות גם יריות. סיבוב מנעול חלוד נשמע כמו דריכת אקדח. סבך כבלי הטלפון על עמוד העץ נראה כמו חוסם עורקים על היד הקטועה. והאור מהבהב כפעימות הדם.
"האירוע הטראומטי מסיר את חומות ההגנה שלנו, ויש אפשרות למפגש אותנטי עם תחושת הסופיות שבחיים, עם המוות. למדתי לחיות עם המוות. באופן מוזר, המוות הוא הדבר הוודאי ביותר שיש לנו בחיים. הרי כולנו יודעים שנמות בסופו של דבר.
"ובכל זאת, זה אולי הדבר שכולנו מתכחשים לו יותר מכל. מנסים בכל דרך להאריך את החיים, להשאיר חותם. המודעות למוות מאפשרת אותנטיות. היא מפגישה אותנו עם ה'אני' העירום ביותר, עם כל הפחדים שלו. נימוסי יום־יום ומסיכות למיניהן נראים פתאום מיותרים - ואפשר להתחיל לדבר באמת".
כמו להכין קרפ צרפתי
לדברי צברי, עמותת "אחים לחיים" צמחה מתוך ההבנה והתחושה שללוחמים שנפצעו בשדה הקרב יש שפה משותפת. "השיח של הדור הצעיר יותר, של לוחמי חרבות ברזל, מאפשר לדור הקודם סוף־סוף לדבר ולשתף. כבר יש בעמותה שני דורות, אבות ובנים, ותהליכים מרתקים מתרחשים. לוחמים שנפצעו בשדה הקרב מדברים בעיניים.
"תמיד הפליא אותי שלכל אדם בעולם יש פנים ועיניים ייחודיות משלו. הכל מסופר שם. במובן מסוים, הפנים הן כל מה שיש לנו על עצמנו, הן החתימה הייחודית שלנו בעולם. אבל כולנו מסתובבים בעולם מבלי שנראה את הפנים ואת העיניים של עצמנו. הדרך לגלות את העיניים שלנו מתחילה במפגש עם האחר.
"ישראל נמצאת היום באחת מנקודות השבר הגדולות בתולדותיה. הטראומה הלאומית של השנים האחרונות - המלחמה, אובדן האמון, הקרע הפנימי - אינה רק משבר ביטחוני או פוליטי. היא בראש ובראשונה משבר מחשבתי ורוחני. אנו מגיבים בחרדה, בשחור ולבן, בשיח שמחפש פתרונות מיידיים, אך חסרה לנו מחשבה עמוקה שתעניק משמעות לקיומנו כעם.
"המסורת היהודית מלמדת שמשברים אינם סוף, אלא פתיחתה של תקופה חדשה של יצירה רוחנית. אחרי חורבן בית שני צמחה מחשבת חז"ל, ואחרי גירוש ספרד נולדה הקבלה. בכל פעם שהעם היהודי עמד מול שבר קיומי, הוא יצר תגובה מחשבתית חדשה, שביקשה לא רק להסביר את המציאות - אלא גם לברוא עולם רוחני חדש.
"המשבר הנוכחי מחייב תגובה דומה: לא רק תגובה צבאית, אלא תגובה מחשבתית־יהודית שתגדיר מחדש את תכליתה של המדינה ואת משמעות היותנו כאן. הציונות היתה מהפכה מחשבתית אדירה - היא שינתה את התפיסה מיהדות כדת ליהדות כעם. אבל נדמה כי היום נדרש שלב נוסף באבולוציה של הרעיון הציוני: להבין שאיננו רק עם, אלא עם הנושא את בשורתו של אלוהים".
העיסוק שלך בפילוסופיה, כלומד וכמלמד, פחות נוכח בין השירים.
"הפילוסופיה והגישה הפנומנולוגית, שאליה נמשכתי, אפשרו לי לשוחח במרחב האקדמי את מה שמצאתי במקורות, בהלכה ובאגדה. לפני ואחרי הכל, אליהם אני חוזר, לא לפילוסופיה. ארון הספרים היהודי זה מה שיש לי במקרר. ניסית פעם להכין קרפ צרפתי? למי יש כוח להשרות את הבלילה כשהבטן רעבה? אז אתה לוקח קוטג' פג תוקף ועגבניית שרי רקובה. למרות תופעות הלוואי שעשויות להיות, בזמנים כאלה אני ניגש ישר אל הנגיש לי".
בנסיבות מחמירות
"נִסִּיתִי לְהַסְבִּיר לַשּׁוֹפֵט
שֶׁסָּבִיר כִּי הַנִּרְצָח יָאֳשַׁם בָּרֶצַח
רַק הַבֹּקֶר הִסְתַּכַּלְתִּי בַּמַּרְאָה
וְהֶעֱמַדְתִּי אוֹתִי לְדִין מָוֶת
עַל רֶצַח עַצְמִי"
אני מעירה לצברי שיש עוד מוטיב שזועק בין שורות הספר: ה"רצח". אחר כך מבקשת שיסביר יותר את התחושה - מי הקורבן ומי המקרבן? הלוחם? האויב? הפקוד? המפקד? המתאבד?
"קשה לי לומר איך נראית הצלקת כשהפצע עוד מדמם", הוא עונה.
yifater1@gmail.com
