אל תיאטרון הבימה בתל אביב נכנס אבי נוסבאום לראשונה כתלמיד מגמת תיאטרון בתיכון כצנלסון בכפר סבא. בהמשך, לקראת סיום שירותו הצבאי בתותחנים, הוא חזר לשם כסטנדאפיסט מתחיל שבודק חומרים ובדיחות מול הקהל במועדון "היינקן הבימה קלאב" המיתולוגי, ששכן במרתף.
מאז הוא פקד את התיאטרון הלאומי באינספור הזדמנויות שונות, אבל אפילו בחלומותיו הפרועים ביותר הוא לא דמיין שיזכה להיכנס בשעריו כשהוא חמוש בתואר המחייב "מחזאי". הנס קרה לו אחרי שבדיחה מוצלחת אחת במופע הסטנד־אפ שלו קיבלה חיים משלה והתפתחה לכדי מחזה שלם, ואגב כך פתחה צוהר מפתיע בחייו האמנותיים - שאפילו נוסבאום עצמו לא מצליח לגמרי לעכל.
"משכנתא", ההצגה שכתב, עולה בסוף השבוע לראשונה בהבימה. קומדיה שמגוללת את סיפורם של אודי ותמר, בני זוג רגילים עם אוברדראפט ומשכנתא, שנקלעים למצוקה כלכלית. פנייה לבנק בבקשת עזרה מבהירה להם שהדרך היחידה להיפטר מהחוב כרוכה במוות של אחד מהם, ולכן הם מחליטים לביים את מותו של אודי, במטרה לזכות בכספי ביטוח המשכנתא.
משם מתחיל מסע הזוי שמטלטל את חייהם, כולל הסתבכות עם העולם התחתון וניהול חיים כפולים של אודי כמת וכחי, בניסיון למכור את הדירה ולברוח לעתיד חדש בחו"ל, כשברקע מתפתח משבר זוגי שמאיים על יחסיהם. בהצגה, בבימויו של עידו רוזנברג, משחקים יעל לבנטל, יובל סגל, פיני קידרון, עמי סמולרצ'יק, הגר טישמן/ספיר אזולאי, נדב ארצ'יק ונויה אביגדור.
"צריך דם חדש בכל הצדדים של המפה הפוליטית, אנשים שהאינטרס היחיד שלהם הוא לדאוג לחיים פה, ולא לג'ובים שלהם. אנחנו עם מדהים, אבל איפה האנשים המדהימים בין ה־120 שאמורים לנהל את האירוע? הם לא שם"
לצד הטייטל החדש, נוסבאום משיק גם מופע סטנד־אפ חדש, שאותו כתב בתקופה הכי עצובה שידעה המדינה. המופע יעלה (19 בנובמבר) בפרמיירה חגיגית בתיאטרון היהלום ברמת גן.
יותר כלכלי למות
"אחת ההופעות הראשונות שלי בסטנד־אפ היתה במרתף הבימה, בערב שאירח שלום אסייג, לפני 25 שנה בערך", הוא נזכר. "ומה שמצחיק הוא שגם את בדיקת החומרים למופע החדש עשיתי שם. כיום זה נקרא 'הבימה 4', אבל זה האולם של 'היינקן קלאב'. בכלל, הבימה הוא מקום שאני מסתובב מאחורי הקלעים שלו כבר הרבה שנים. כשהגעתי בפעם הראשונה לשבת עם השחקנים בהצגה שלי זה היה די מטורף. התיאטרון הוא עולם שאתה מסתכל עליו מלמטה, וזה כיף שאחרי עשורים במקצוע אני עדיין מוצא דברים חדשים להתרגש מהם".
כבר הוספת "מחזאי" לקורות החיים?
"זה נורא מצחיק. באחת הפגישות הראשונות של ההפקה, מישהו מהצוות הטכני שאל 'רגע, מי המחזאי? מול מי אני עובד?' - ואני מחפש בעיניים את המחזאי", הוא צוחק, "כי מה לי ול'מחזאי'? ומה שעוד יותר הצחיק זה שבחדר אחד היו החזרות להצגה שלי, ובחדר שליד - החזרות ל'מעגל הגיר הקווקזי' של ברטולט ברכט".
איך בכלל הגעת למעמד הרם הזה?
"זאת חוויה מצחיקה, שנולדה לגמרי במקרה כשבדקתי ב'הבימה 4' חומרים למופע החדש שלי. אחת מהבדיחות הראשונות בו היתה על כך שכשלוקחים משכנתא, אם אחד מבני הזוג נפטר המשכנתא מתבטלת. ואמרתי שמאז שלקחנו משכנתא אני מרגיש שאשתי מנסה לחסל אותי, כי פתאום היא הבינה שאני הרבה יותר כלכלי מת", הוא צוחק.
"הסוכן האהוב שלי, אבי זליג, אמר לי 'תקשיב, זו סדרה לטלוויזיה, הבדיחה הזאת'. אמרתי לו 'עזוב, זה לא הגיוני'', ואחרי חודשיים הוא אמר לי שוב 'זה יכול להיות מחזה'. הפעם הוא התעקש, וכדי שישחרר אותי כתבתי לו בריף קצר להצגה, שאותו הוא העביר למשה קפטן, שהיה אז המנהל האמנותי של הבימה. להפתעתי, הם מאוד אהבו את זה".
מה היה שונה בכתיבה לראשונה לתיאטרון, לעומת הכתיבה שלך לטלוויזיה או לסטנד־אפ?
"ביומיים הראשונים לא ידעתי אפילו באיזה פונט כותבים לתיאטרון. ב'ארץ נהדרת' עובדים על פונט אריאל בגודל 13, ולא רציתי לצאת מגוחך, שיגידו 'מי כותב ככה?' אני מדבר ברמה הטכנית! אבל אז אתה מגלה שבאמת, בכל העולמות האלה זה פחות או יותר אותו הדבר. זאת מתמטיקה. צריך לכתוב מהלך של סיפור עם משבר ראשון, ועדיף שיהיה גם משבר שני ואיזשהו קלוז'ר. בסוף בדיחה זו בדיחה, ואם היא מצחיקה - היא מצחיקה גם בטלוויזיה וגם בתיאטרון".
כשקולגות שלך - ישראל קטורזה, צביקה הדר וגם יעקב כהן, עליו השלום - השתלבו בתיאטרון כקומיקאים וכסטנדאפיסטים, הם נתקלו בהרמות גבה על החדירה להיכל הקודש. אתה חושש מצקצוקים דומים כלפיך?
"אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה לדבר עם חברי רשף לוי, שכבר עשה את המהלך הזה עם המחזה שכתב, 'החולה ההודי', שהפך להצלחה פסיכית. הבנתי ממנו שלמחזאי זה קצת פחות משנה, כי הוא די מאחורי הקלעים של האירוע, ולמדתי שבסוף מבקרים הם משהו מהעולם הישן. אני בבסיס שלי לא אדם חרדתי או לחוץ. אני כותב את הדבר שלי הכי טוב שאני יכול, ומקווה שזה יעבוד. אין לי הרבה מה לעשות מעבר לזה".
"לא יזרקו עלי חזיות"
נוסבאום גדל בכפר סבא, בן לישראל, שניהל בעבר חברת אבטחה, ואלה, שעבדה בחברת גז. הוא תמיד נחשב המצחיק בחבורה. בצבא הוא שירת תחילה בתותחנים, ואחרי שנה וחצי עבר להדרכה בפיקוד בתל השומר. השירות בבסיס הפתוח אפשר לו להתנסות על במת ה"קאמל קומדי קלאב" בסופי השבוע. "חבר דחף אותי להופיע ב'קאמל', ושם התחלתי להרגיש שקורה משהו בהופעות, שזה עובד. ואז הגיעה 'האקדמיה לצחוק' (תוכנית ריאליטי ששודרה ב־2004 בערוץ 2; מ"כ) שחבר אחר רשם אותי אליה".
אחלה חברים יש לך.
"כן, נפלאים... ב'האקדמיה לצחוק' כבר התחילו לשים עלי עין, למרות שעפתי בחצי הגמר. אבל אז אמרו לי 'בוא תהיה כתב התוכנית שמסקר את הגמר'. אחרי 'האקדמיה' התחלתי לעבוד ב'ערב אדיר' של אדיר מילר, ואחר כך ב'ארץ נהדרת', והתחיל מסלול הכתיבה. במקביל ההופעות שלי צברו תאוצה, כי נהייתי יותר מוכר".
"באחת הפגישות הראשונות להצגה, מישהו מהצוות הטכני שאל 'רגע, מי המחזאי? מול מי אני עובד?' - ואני מחפש בעיניים את המחזאי, כי מה לי ול'מחזאי'? ומה שעוד יותר הצחיק זה שבחדר אחד היו החזרות להצגה שלי, ובחדר שליד חזרות לקלאסיקה של ברטולט ברכט"
בעצם אתה פליט ריאליטי, בלי כל מה שמתלווה לתואר הזה כיום.
"אני ממש בין הראשונים! ובין הבודדים שעוד אפשר לדבר איתם", הוא צוחק.
ממרחק השנים, אתה זוכר את "האקדמיה לצחוק" כחוויה חיובית?
"לא! זאת אומרת, פגשתי שם אנשים מקסימים שאני בקשר איתם עד היום, מקשת ומביפ, ובסוף זה פתח לי דלתות, אבל החוויה עצמה היתה ממש קשה, לא טובה ולא נכונה. הגעתי לשם נורא תמים, בטוח שבאמת מחפשים את הקומיקאי הבא, אבל בסוף זה מוצר טלוויזיוני, לא באמת אקדמיה שבה מקבלים כלים לעשות סטנד־אפ.
"זה היה סוג של 'האח הגדול' עוד לפני שמישהו פה שמע על זה. גרנו כולנו בווילה, שהיתה בתוך קניון בהרצליה, וזה היה נורא מלחיץ. לא ממש ידעו אז מה זה ריאליטי, ופתאום אתה מצולם 24/7, תככים ומזימות, זה היה מלחיץ ולא כיף. הדבר היחיד שהיה פאן היה שאחת לשבוע לקחו אותנו במונית לעשות סטנד־אפ לתוכנית המצולמת של קשת, וזה היה הרגע שחיכינו לו תמיד. לכתוב בדיחות, לעשות את הדבר האמיתי - ולא לריב בינינו על קוטג' וסיגריות".
ב־2009 נוסבאום זכה לקפיצת מעמד נוספת כשנבחר להשתתף ב"מועדון לילה", תוכנית בידור ואירוח בהנחיית ארז טל, שמתחילתה זכתה לרייטינג גבוה. "בהתחלה ארז לא רצה שזו תהיה תוכנית של סטנדאפיסטים, זה התחיל בכלל בשיחה על ענייני היום. לקראת העונה השלישית עשיתי אודישן, שהיה כיף וצחוקים, ומשם זה כבר התגלגל. כיום אני הכי ותיק, היחיד שנשאר מאז. קטורזה וכל האחרים באו אחריי".
אגב, יש סיכוי לעוד עונה?
"אני מקווה מאוד. בכל פעם זה חוזר לכמה תוכניות, ותמיד נופל על ענייני לו"ז או מלחמה. היינו קרובים לחזור, ואז קרה בארץ איזה משהו נורא גדול ודחו את כל התוכניות. היה לנו לאחרונה ספיישל סיום המלחמה עם איראן, שהיה נורא כיפי. זה רק עניין של פניות וזמינות".
התוכנית הזניקה אותך למעמד של סלב מוכר בכל סלון בארץ.
"עד 'מועדון לילה' חשבתי שאני סוג של מוכר, אבל משם זה נהיה פסיכי. לא יכולתי ללכת ברחוב, למרות שאני לא נינט. זה היה קשוח, לא פשוט. הבנתי אז מהי המשמעות של 30% רייטינג. כיום זה הרבה יותר נעים, נינוח וקול, כי יש כל כך הרבה כוכבים, ומושג ה'כוכבות' מאוד ירד. זה כבר הרבה יותר שפוי ורגוע. וגם הגיל שלי משפיע, בדצמבר אהיה בן 45. הסטנד־אפ שלי הוא לא לילדים, וגם הקהל שלי - אין חשש שיזרוק עלי חזייה. אולי חזיות לגברים".
"חייב להצחיק אותם"
את המופע החדש כתב נוסבאום תוך כדי המלחמה. "כשהתחילה המלחמה לא היו הופעות, והשביתו אותנו לגמרי. השתעממתי, הרגשתי שהעולם נעצר ושאני צריך לעשות משהו. התחלתי בסבב של בדיקת חומרים באולמות קטנים וב'הבימה 4', וזה נתן לי חשק. זאת הפעם הראשונה שאני עולה עם מופע חדש לגמרי, כי עד היום הייתי מחליף בכל פעם קטע אחר במופע הקיים".
"הווליום אצלנו נורא גבוה. אתה לא יכול להגיד היום כלום בלי שזה יעצבן מישהו, בלי שמישהו יצרח, וזה גומר אותנו. הסיטואציה הזו גרמה לי להרגיש צורך לנסות למצוא את מה שמחבר אותנו. הכי קלישאתי, אבל זה ממש ככה"
לא היה קל להצחיק בתקופה כזאת.
"כמו שהכי חכם לקנות מניה כשהבורסה למטה - אז הכי נכון, מתברר, לכתוב מופע סטנד־אפ כשכולם בדיכאון. כי אז אתה עולה ביחד עם הקהל, שיש לו הרבה מה לפרוק. יש לך גם הרבה מה לפרוט לקומדיה בתוך כל החסך והחוסר. בכל שבוע בדקתי חומרים עם נגיעה של אקטואליה, וזה נתן לי את האפשרות לפרוט לקומדיה את כל החרא שקורה כאן, וברוך השם קורה. אפשרות לעשות עם זה משהו, לא רק לשבת בבית מתוסכל מהסיטואציה שנקלענו אליה".
הקהל בכלל רצה לראות סטנד־אפ בנסיבות הקשות האלה?
"המון. זה היה פסיכי. בהתחלה היינו מופיעים רק לחיילים ולמפונים, והצורך בהומור היה ענק. אני מדבר איתך ברמה של שבוע אחרי 7 באוקטובר, במלונות בים המלח, שלשם הביאו מפונים. את רואה אנשים שמתים לצחוק. הם ניגשו אלינו רק כדי שיהיו קצת צחוקים. כקומיקאי, אין לך אופציה אחרת מלבד להצחיק אותם. זה מה שאנשים רוצים ממך, ואתה עובד אצלם ונותן להם את זה".
הרגע העצוב עם הכלב
הוא זוכר מקרה אישי מטלטל במיוחד שהוא חווה עם תחילת המלחמה. "הגענו לאחד המלונות בתל אביב, פחות משבוע אחרי. היו שם אנשים שפונו ממש מהתופת, מאחד היישובים על הגדר בעוטף. אמרו לנו 'בואו תדברו עם האנשים, תעשו להם קצת שמח'. הגענו, קבוצה של קומיקאים, ואנשים התאספו ונכנסו פנימה לתוך משהו שנקרא לו 'מופע', אבל זה היה יותר כמו שיחה.
"תוך כדי זה, אני רואה מישהי יושבת בחוץ עם לברדור גדול ומעשנת. אני אומר לה 'מה? את צריכה הזמנה מיוחדת? יאללה, בואי'. והיא מחייכת אלי חצי חיוך כזה ואומרת לי 'הבן שלי נפל לפני שלושה ימים, אני עוד לא במצב לסטנד־אפ'. היא הסתכלה עלי, ואני התפרקתי בתוך שנייה. מצד שני, קלטתי בווייב שהיא לא רוצה להפסיק את השיחה איתי, וחשבתי איך אני מנסה לפרק את הסיטואציה.
"אני אומר לה 'לא הבנתי, הבן שלך נפל לפני שלושה ימים, והכלב, מה איתו?'. היא עונה לי 'אתה מבין, זה הכלב שלו. אמרתי לו שבסוף אני אטפל בכלב, והנה מה קרה? בסוף אני מטפלת, הוא תקע אותי עם כלב!'. והיא מתחילה לצחוק עם דמעות, ואני צוחק, ובסוף היא נכנסה איתי למופע. ואז אתה מבין פתאום, בתוך שנייה, מה התפקיד שלך.
"כי עד אז הייתי קצת מבולבל, ופתאום המציאות אומרת לך לא להתבלבל. זאת העבודה, אם אתה כשיר. יש כאלה שלא היו כשירים, וזה בסדר גמור. היו אנשים שהרגישו שהם צריכים עוד זמן להתאפס. אבל אם אתה מסוגל - זאת העבודה. ובאותו הרגע אמרתי 'אני מסוגל, אני בפנים', ועשיתי את זה נון־סטופ.
"היינו נוסעים בבוקר לבסיסים ובצהריים לבתי חולים. כמה שיותר להספיק ולגעת, גם פיזית, בכמה שיותר אנשים, לחבק אותם, להצחיק אותם, לדבר איתם. וזה היה מפרק. עשיתי את זה חודש ומשהו רצוף, כל יום כל היום, ואני זוכר יום אחד שבו ממש התפרקתי".
מה קרה שם?
"חזרנו מיום שהתחיל בהופעה בבסיס של יחידה מיוחדת בצפון, ואז אמרו לנו שיש עוד כמה חיילים שמאבטחים את הטנקים. הלכנו לשם, לסטנד־אפ מאולתר, עם ערן זרחוביץ', מאור כהן וליאת הר לב, מול צוות של 12-10 אנשים שירדו משני טנקים, חיילים שישנים בבוץ. משם נסענו לעוד בסיס, ולסבב בתי חולים.
"אני זוכר שב־23:00 הגענו לבית של זרחו, שם היה האוטו שלי, ועצרנו לסיגריה בחצר, להירגע ולשתות משהו - ופשוט התחלתי לבכות. הייתי מרוסק. קלטתי פתאום מה אנחנו עושים חודש וחצי, והבנתי שזה לא עומד להיגמר, וזה ריסק אותי. ההבנה שיש בכל יום עוד פצועים, עוד מפונים, עוד חיילים הרוגים, ואתה לא רואה את הסוף של הדבר הזה. וואו, זה היה מרסק".
אחרי שנתיים זה עוד לא באמת נגמר.
"מי חשב שנגיע לשנתיים? אפילו עכשיו אנחנו מדברים בהפסקת אש, ואנחנו לא באמת יודעים אם עד שהכתבה תתפרסם זה יישמר. זאת סיטואציה מאוד־מאוד קשוחה למדינה ולעם להיות בה. מלחמה של שנתיים? זה של העולם הישן. קשוח מאוד.
"באחד מבתי החולים היה מאושפז חייל מיחידה מיוחדת, ובכל פעם שבאנו לבקר שם החיילים אמרו לנו שאי אפשר לפגוש אותו. בהתחלה הוא היה בתרדמת, אחר כך בניתוח, אמרו שהוא לא ייצא מזה, אחר כך אמרו שגם אם ייצא הוא לא יוכל לדבר.
"אחרי ארבעה חודשים אני מקבל טלפון, וקול נורא צרוד אומר לי 'זוכר שרצית לבוא לבקר אותי? אז שתדע שאני פה ואני בסדר'. מובן שפגשנו אותו ואת אבא שלו, שאותו ראינו כל הזמן בבית החולים. ולא רק שהבחור יצא מזה, הוא גם התחתן עם החברה שממש חיכתה לו, וזה היה מרגש".
אז למרות הכל אתה נשאר אופטימי?
"כן, לסבתא שלי ז"ל היה משפט: 'באושוויץ היו רק אופטימיים, כי הפסימיים ברחו לניו יורק בזמן'. אז אופטימיות היא לפעמים גם טמטום, אבל לפעמים צריך להיות קצת מטומטם כדי להאמין בטוב, ואני מקווה שאנחנו קרובים לתחתית שממנה נתחיל לצמוח.
"ממש לפני אוקטובר 2023 הנחיתי אירוע של יחידת הקומנדו מגלן, ואחד הדוברים שם היה סגן המפקד, רס"ן חן בוכריס ז"ל. הוא דיבר שם מדהים, על אחדות ומנהיגות, והרגשנו כמה כיף שיש אנשים כמוהו בצד שלנו. לחצנו לו את היד, החלפנו טלפונים והזמנו אותו להופעה שלי, אבל ממש ביום הראשון של המלחמה הוא נפל (בקרב ההגנה על קיבוץ נחל עוז; מ"כ).
"איך שראיתי את השם והתמונה שלו נשבר לי הלב. עד היום אני בקבוצת ווטסאפ שבה אמא שלו ומשפחתו מנציחים אותו. המון אנשים מדהימים איבדנו. ומצד שני, באופן הזוי גם הרווחנו אנשים מדהימים שאולי לא היו נכנסים להנהגה אלמלא האסון הגדול הזה, ואנחנו בונים עליהם שייקחו את המדינה למקום טוב וחדש.
"כל עוד אמן לא אומר משהו נורא קיצוני, לאנשים אין בעיה ללכת למופע של מישהו שחושב הפוך מהם. אבל בגלל קבוצה קטנה שישר מתחילה עם הטוקבקים, נוצרת תחושה כאילו לכולם יש בעיה עם זה - וזה בולשיט"
"אני חושב שצריך דם חדש בכל הצדדים של המפה הפוליטית, צריך להביא אנשים שהאינטרס היחיד שלהם באמת הוא לדאוג למדינה ולחיים פה, ולא לג'ובים שלהם. לקחת את המדינה הזאת למקום טוב. כי יש פה עם באמת מדהים, זה משהו שראיתי בשנתיים האלה. איפה האנשים המדהימים בין ה־120 שאמורים לנהל את האירוע? הם לא שם. יש מתי־מעט שהם בסדר. אני מקווה שמהדבר הזה ייצא משהו טוב, זה חייב לקרות".
קטע סיום על האחדות
השנתיים האחרונות חידדו אצל נוסבאום עוד תובנות לגבי החשיבות והשליחות של המקצוע. "גם חשיבות וגם שליחות, וגם איזשהו צורך מסוים במתינות, כי הווליום אצלנו נורא־נורא גבוה. אתה לא יכול להגיד היום כלום בלי שזה יעצבן מישהו, בלי שמישהו יצרח - והווליום של הצרחות והשנאה הוא בלתי אפשרי. הוא גומר אותנו. דווקא הסיטואציה הזו גרמה לי להרגיש צורך לנסות למצוא את מה שמחבר אותנו. זה הכי קלישאתי, אבל זה ממש ככה.
"בבתי החולים ראיתי בחדר אחד קיבוצניק, מתנחל ובחור דרוזי מריצים דאחקות ביחד, ואתה אומר לעצמך: זה באמת קורה. אנחנו באמת מחוברים פה ב־80% מהדברים, אבל כל היום מתעסקים ב־20% שלא. וזה לא מקרי, יש אנשים שעובדים בלהתעסק ב־20% האלה, כי זאת זכות הקיום הפוליטית והתקשורתית שלהם, מזה הם מתפרנסים. ואנחנו נותנים ל־20% האלה לנהל אותנו, נותנים לזנב לכשכש בכלב.
"את המופע שלי אני סוגר עם קטע שבו אני מדבר על חשיבות האחדות הזאת. הוא קטע לא מצחיק. היחיד במופע, אני מקווה, שהוא לא מצחיק. ותמיד אומרים לי אחר כך 'שמע, היה נורא מצחיק וכיף, אבל הקטע בסוף...'. כאילו, בסוף זה מה שאנשים לוקחים איתם, וזה נורא חשוב".
כאמן, הווליום הגבוה שאתה מדבר עליו גרם לך לפעמים לא להביע דעה בפומבי?
"כן, וזה נורא מאכזב ומבאס שאנחנו חושבים שמונה פעמים לפני שאומרים משהו. כי בעולם נורמלי כל אחד אומר את דעתו, וזהו. אני מרגיש שכולם חוששים. הרי מה זה משנה, ולמה זה משפיע? אם מישהו אמר משהו, לא תלך למופע שלו? איך זה קשור בכלל?
"היום הכל נהיה כל כך קיצוני, ואתה מפחד לדבר בגלל אותם 20% שמנהלים את האירוע. זה טמטום, כי בסוף, גם אם תאמר משהו - ל־90% מהקהל לא מפריע באיזו דעה פוליטית אתה מחזיק. כל עוד אומרים משהו שנמצא בטווח ההיגיון, ולא משהו נורא קיצוני, לאף אחד לא אכפת. אין לאנשים בעיה ללכת למופע של אמן שחושב הפוך מהם, אבל בגלל אותה קבוצה קטנה, שישר מתחילה עם טוקבקים, נוצרת תחושה כאילו לכולם יש בעיה עם זה - וזה בולשיט. אנחנו חייבים לעבוד כדי שהווליום הקיצוני הזה ישתנה".
"הבת שלי מייעצת לי"
כבר 15 שנה הוא נשוי ללירן, יועצת ומטפלת בדרמה שמעבירה הרצאות בתחום, ואב לשלושה - גיא (בת 13), שירה (10) ועידו (5). "גיא מייעצת לי לגבי סרטונים שצריך לערוך ולהעלות, היא נורא חדה בזה. היא ממש בעניינים של הרשתות החברתיות, והיא נמצאת שם כמובן הרבה יותר ממני, כך שאני יכול לבדוק עליה חומרים או לתקן איתה. האחרים קטנים מדי".
"זאת בעיה לבדוק חומרים ובדיחות על אשתי, כי היא צד בעניין... לפעמים היא אומרת 'אבל לא אמרתי את זה ככה'. אבל כשהיא באה למופע - זה נורא מצחיק אותה. לפעמים היא מזכירה לי דברים ששכחתי בסיפור ושהיו במציאות, והם עוד יותר מצחיקים - אז אני משדרג"
עד כמה אשתך מעורבת בבדיחות שלך על חיי המשפחה והזוגיות?
"זאת בעיה לבדוק עליה, כי היא צד בעניין... לפעמים הייתי בודק, ואז היא היתה אומרת 'אבל לא אמרתי את זה ככה'. עכשיו רגע, אנחנו באים ליישב את הוויכוח או להרוויח ממנו כסף? תניחי לי, תני לי לקחת את הסיפור לאן שבא לי", הוא צוחק. "אז היא לא האדם לבדוק עליו, אבל כשהיא באה למופע ורואה - זה נורא מצחיק אותה. לפעמים היא מזכירה לי דברים ששכחתי בסיפור ושהיו במציאות, והם עוד יותר מצחיקים, אז אני משדרג".
במשך שנים הוא כתב ל"ארץ נהדרת" ("אני עדיין בקבוצת הווטסאפ, וכשיש לי רעיון שקשור לאקטואליה הוא תמיד הולך לשם"), אבל אל תצפו ממנו לעשות כמעשה חברו זרחוביץ' ולעבור מעמדת הכותב לפרונט. "זרחו הוא שחקן, עושה דמויות, ויש מעט מאוד דברים שאני חושב שיכולתי לעשות ברמה כזאת. ב'ארץ' אין הרבה מקום לסטנד־אפ, חוץ מקיציס, שהוא לא בר־החלפה. בדקתי את זה רפואית", הוא צוחק.
אחרי מחזה בתיאטרון הלאומי, יש עוד חלום?
"לשמור על מה שיש, שזה חלום מספיק בפני עצמו. אני רוצה להגיע למצב שהשם שלי כסטנדאפיסט יהיה בטופ של התחום, ואני תמיד מכוון לשם".
Maya19.10@gmail.com
