בתה של איילת (שם בדוי) שיתפה אותה בכך שאביה פוגע בה מינית, ואיילת פעלה על פי חוק חובת הדיווח והגישה תלונה במשטרה. "יום אחד, מבלי שידעתי, הגיעה חוקרת ילדים לגן, לקחה את הילדה לחדר צדדי וחקרה אותה", מספרת האם. "עד היום אין לי מושג מה הילדה סיפרה, אני רק יודעת ממנה שיום אחד הגיעו לגן עם מצלמה וביצעו חקירה".
בסופו של דבר התיק נסגר. "כלכלית, לא יכולתי להמשיך בהליכים ולהגיש ערעור על הסרת צו ההרחקה, כך שהילדה ממשיכה לפגוש את אביה", אומרת איילת.
לפני כשנה הילדה דיווחה שוב על פגיעות, איילת דיווחה למשטרה, והבת נחקרה שוב. גם הפעם, אומרת האם, "אין לי שום מידע, אני לא יודעת מה היא סיפרה ולא אם נקבעה או לא נקבעה מהימנות". מכיוון שלא הוגש כתב אישום, לאיילת נאמר מפורשות "תפסיקי לדווח. הפגיעה לא הוכחה, אז לא היתה פגיעה".
מאז שבתה שיתפה את איילת וגורמים נוספים בפגיעה המינית, היא לא זכתה לטיפול שמגיע לכל ילד נפגע עבירות מין. במחלקת הרווחה הוחלט על חידוש הקשר בינה לבין אביה, איילת מקפידה על הסדרי הראייה, והילדה אף ישנה אצל האב חלק מהשבוע. "אני רואה אותה עם סימנים של מכות ועם סחרחורות, וכשאני מבקשת לקחת אותה לבדיקות האבא מסרב ואין לי אפשרות להעניק לה לא טיפול רגשי ולא טיפול רפואי.
"המצב הזה מחריד. הייתי אישה עצמאית והפכתי לאישה שעסוקה כל הזמן רק בלנסות להציל את הילדה שלי. המערכת מקריסה אותי כלכלית, ואחרי שנפרדתי ממי שהתעלל בנו, עכשיו גם הרשויות מתעללות ואין למי לפנות. ככל שאני מדברת, מתחילים האיומים. אומרים לי 'אולי נוציא את הילדה מהבית?'".
"תסכול גדול"
זוהי אחת החוליות הקריטיות ביותר במאבק בעבירות מין ואלימות נגד ילדים: חקירת הילדים. זאת שאמורה לדובב ילדים קטנים לספר את הסיפור שלהם. זאת שאמורה מצד אחד להגיע לאמת תוך כדי הגנה על שלומו הנפשי של הילד, ומצד שני לאפשר להעמיד עבריינים לדין ולהעניש אותם תוך שמירה על הליך הוגן. במציאות, טוענים גורמי מקצוע בתחום, שירות חקירות הילדים בישראל, שאחראי על כל חקירות הילדים המעורבים בעבירות אלימות כקורבנות, כעדים או כפוגעים, מגיל 14-0, וכן על חקירות אנשים עם צרכים מיוחדים - פשוט לא עומד במשימה.
לפני הכל, צריך להזכיר שבישראל - החל משנת 1984 ובניגוד למרבית מדינות העולם המערבי - חקירות הילדים הן באחריות משרד הרווחה ולא באחריות המשטרה. "זאת אחת הבעיות המרכזיות", יסבירו בהמשך גורמי המקצוע.
המשמעות היא שלא מדובר במערכת שעומדת בפני עצמה. היא אינה חלק מההליך הפלילי ולא נמצאת ברצף שבין הגשת התלונה במשטרה ועד להחלטה של מחלקת התביעות או הפרקליטות אם להגיש כתב אישום. בסופו של דבר, בממוצע לאורך השנים, יותר מ־75% מהתיקים הפליליים שעוסקים בעבירות אלימות קשות נגד ילדים נסגרים, מה ש"מייצר תסכול מאוד גדול בקרב חוקרי וחוקרות הילדים", לדברי גורם בכיר במערכת.
"החוקרים שואלים את עצמם 'האם אני במקום הנכון?'", ממשיך אותו גורם. "חוקרי הילדים מבינים שהם עובדים מאוד קשה ובסופו של דבר אין תוצאה. אני יכול להגיד לך שהרבה חוקרי וחוקרות ילדים עזבו את השירות כי הם הפסיקו להאמין בו.
"בסופו של דבר, את כל הזמן במפח נפש מול המערכת המשפטית. תזכרי שמדובר בעובדים סוציאליים, ובעבודה סוציאלית מה שאת בעצם רוצה לעשות זה להניע תהליכים, להוציא אנשים ממשבר. מערך חקירות הילדים, באופן שבו הוא בנוי, הוא מאוד פורמלי. החקירה מאוד פורמלית, וכמה שלא תנסי להנגיש אותה ולהתייחס להליכים רגשיים - בסופו של דבר זו לא העבודה הסוציאלית הקלאסית".
זאת גם לא חקירה קלאסית.
"נכון, אבל זה יותר חקירה מאשר שיחה טיפולית. כאן חוקר הילדים מכוון להוציא מהילד עדות מספקת שתוביל לכתב אישום. הוא פוגש את הילד בנקודת הזמן הכי משברית בחייו, ולא רואה אותו בסוף התהליך. כמה אפשר לראות רק מצוקה וקושי?
"יש הרבה טראומטיזציה משנית בקרב חוקרי הילדים, הם פוגשים ילדים עדים לרצח ולאלימות במשפחה, ילדים נפגעי עבירות קשות. זה לא משהו שקל להכיל, ואחרי 7 באוקטובר זה הצטרף לטראומה הלאומית, הקולקטיבית, והתחלופה גברה.
"רבים הגיעו למסקנה שאולי עדיף להם לעבור לתפקיד יותר טיפולי, שבו הם יכולים לראות גם התקדמות ולא רק להחזיק את השבר. המערך מתמודד עם מציאות כל כך קשה, עם הטראומות הכי נוראיות, עם האנשים הכי מוחלשים בחברה, ובסופו של דבר אין שיתוף פעולה בין המערכות ואין תקצוב נכון לא ביחס לתקנים ולא ביחס לשכר. כל אלה גורמים לכך שמי שנכנס לתפקידים הכל כך חשובים האלה, חוקרי וחוקרות הילדים, הם עובדים סוציאליים צעירים שרק יצאו מהניילון".
לדבריו, חוקרי ילדים בעבר ובהווה חוששים לדבר על הנושא. "אף אחד לא רוצה לפגוע בשירות. זה שירות שגם אלה שעזבו אותו מאוד אהבו אותו והאמינו בו".
"אין עבורם פתרון"
"בישראל נעשה מחטף לא חוקתי, שבו חקירות הילדים שהיו תחת כנפי משטרת ישראל הועברו למשרד הרווחה", אומרת עו"ד רוני אלוני־סדובניק, מומחית בייצוג קורבנות עבירות מין. "חוקרי הילדים הם עובדים סוציאליים ולא בוגרי בית ספר לשוטרים וחוקרים.
"המטרה של חוקרי משטרה היא להגיע לראיות, לחקר האמת, בעוד שמטרת הרווחה היא טובת הילד, והאג'נדה המרכזית בשנים האחרונות היא שגם אם בוצעו עבירות פליליות בקטין על ידי הורה, טובת הילד היא לשקם ולחדש את הקשר עם ההורה".
לדברי עו"ד אלוני־סדובניק, שייצגה לאורך 20 השנים האחרונות עשרות רבות של נפגעי עבירה שנפגעו בילדותם, "הדבר הזה לא מסתדר יחד. נתקלתי בהרבה מאוד חקירות ילדים מכל רחבי הארץ, של חוקרי וחוקרות ילדים שלא מכירים אחד את השני, וכולם כאילו באים עם אותו דף מסרים. הם 'אוסרים את העדת הילד כדי לא לפגוע באפשרות שיקום הקשר'. סליחה? שיקום קשר עם חשוד בעבירה זה לא קריטריון של חוקר משטרה".
ולא רק תיקים שבהם החשודים הם מתוך המשפחה נסגרים. גם מקרים רבים של חשד לעבירות אלימות קשות שבהם החשודים הם זרים, פעמים רבות לא מגיעים לבית המשפט ולהרשעה.
"ברוב המקרים התיקים נסגרים אוטומטית", אומרת ד"ר סוזי בן־ברוך, לשעבר ראש מחלקת נוער ארצית במשטרת ישראל. "בעיקר כשהנפגעים הם פעוטות עד גיל 5. המון ילדים נפגעים, אבל אין עבורם פתרון. חוקרי וחוקרות ילדים לא יודעים איך לחקור ילדים בגיל 4".
על פי נתוני הדוח השנתי של המועצה לשלום הילד שפורסם ב־2023, בשנים 2023-2012 הוגשו כתבי אישום בפחות מ־20% מהתיקים שנפתחו בגין עבירות מין נגד קטינים. ב־2023 נסגרו 68% מהתיקים שנפתחו בגין עבירות אלימות ומין כלפי קטינים. מתוך 2,090 תיקים שנפתחו באותה שנה בגין עבירות מין, שמהווים 18% מכלל התיקים בעבירות נגד קטינים, 1,122 תלונות נסגרו.
כ־82% מהתיקים שנותרו פתוחים בגין חשד לעבירות מין בתוך המשפחה, ממתינים להחלטת הפרקליטות או מחלקת התביעות במשטרה. מבין התיקים שנותרו פתוחים בגין חשד לעבירות מין שבוצעו בילדים מחוץ למשפחה, 75% ממתינים להחלטה. רובם המוחלט של התיקים שנסגרו כלל לא נידונו. כאשר מדובר על עבירות נגד גופם של ילדים, 99%(!) מכלל התיקים בתוך ומחוץ למשפחה נסגרו מבלי שנידונו כלל.
"ראיון, לא חקירה"
"גביית עדות מילד צעיר היא משימה מורכבת. ילדים וילדות שנפגעו צריכים לספר לאנשים שמעולם לא הכירו סוד שהם יודעים שאסור להם לספר. אם אין שיתוף פעולה של הילד, הוא ימשיך להיפגע עד שיום אחד הוא יוכל לספר וזאת הזוועה הגדולה", אומרת בן־ברוך. "בגילים כאלה צעירים חייבים דבר־מה נוסף לסיוע. שיהיו סימנים, ראיות פיזיות, שיהיו עדים.
"באחד ממרכזי ההגנה היה לנו מקרה של ילדה בת 6 שאבא שלה פגע בה. במילים שלה היא סיפרה שהוא משתמש בקונדומים במהלך ביצוע העבירות הקשות. צפינו בה דרך מראה חד־כיוונית, והילדה סיפרה שהאבא מחביא את הקונדומים במגירה ליד המיטה. שלחנו בלש עם צו חיפוש, האמא פתחה וליוותה אותו לחדר השינה - והכל מתועד. הבלש הגיע לחדר, למגירה, פתח אותה ומצא את הקונדומים. במקרה הזה היתה לנו ראיה חזקה לסיוע. האב נעצר מייד ותוך 24 שעות הוגש כתב אישום".
לדברי בן־ברוך, אף שבאותו מקרה המטרה הושגה, הסיפור הזה הוא היוצא מהכלל. כמי שניהלה בעבר מהלכים להשבת חקירות הילדים לחוקרי המשטרה, מאמציה לא צלחו. "חוקרי משטרה עוברים קורס חקירות שאורך מספר רב של חודשים, בעוד שחוקר ילדים עובר קורס של שישה שבועות, וכנראה שלא די בכך. זה לא אומר שהוא חוקר. בנו שירות גדול, אבל ילדים שהם קורבנות צריכים חקירה מקצועית. חוקרות הילדים חוקרות מכל הלב, אבל מה שהן עושות זה בעצם ראיון ולא חקירה. כך, למשל, ילדים בגיל הרך כמעט שלא זוכים להגנה".
אולי זאת צריכה להיות יחידה משותפת למשרד הרווחה ולמשטרה?
"היתה פעם מחשבה שאם חוקרי הילדים יהיו תחת המשרד לביטחון הפנים אולי הדברים היו נראים אחרת", עונה גורם בכיר במערכת, "אבל אני לא יודע. גם שוטרים רבים עוזבים את המשטרה ומאוד קשה לגייס חדשים. יש משבר כוח אדם חריף שקורה גם בחינוך, זה לא רק במשרד הרווחה. זה נופל על קריסה גדולה של כל המערכות במדינה".
ד"ר סוזי בן־ברוך: "ילדים וילדות שנפגעו צריכים לספר לאנשים שמעולם לא הכירו סוד שהם יודעים שאסור להם לספר. אם אין שיתוף פעולה של הילד, הוא ימשיך להיפגע עד שיום אחד הוא יוכל לספר"
"אבא נגע לי בטוסיק"
"ילד בא ומספר שאבא אנס אותו, ואף אחד לא מקשיב. שולחים אותו להיאנס שוב. זה העולם שאנחנו חיים בו כיום, וזה כל כך עצוב", מסכמת טלי (שם בדוי) את הסיפור שלה ושל ילדיה.
כבר שנים היא לא ישנה בלילות. אף שהיתה אמיצה מספיק כדי לעזוב את בעלה האלים, אף שילדיה עברו חקירת ילדים ושיתפו בזמן אמת שהם נפגעים פיזית ומינית ושחייהם בסכנה, אף שהצליחה להוציא צו הרחקה זמני כדי להגן על הילדים, היא יודעת שאם ייסגר התיק הפלילי נגדו - אין מי שיציל אותה ואת ילדיה.
"הוא היה מוציא סכין מהמגירה ומראה לנו איך יהרוג את כולנו", מספרת טלי. הילדים שיתפו את חוקר הילדים כיצד אביהם הטיח אותם בקירות. כל אחד בנפרד סיפר על מקרי אלימות קשים שבהם ספגו מכות כמעט עד אובדן הכרה. מקרים שלהם היתה עדה גם טלי, אשר אף דיווחה עליהם בתלונתה.
באחד הימים בנה הבכור שיתף רגע לפני שנשלח להיפגש עם אביו במרכז קשר: "יש אבות בעולם שהדבר שהם הכי אוהבים זה את החור של הטוסיק של הילדים שלהם". טלי דיווחה, וחקירת ילדים נוספת התקיימה. "זאת היתה חקירה די קצרה", היא מספרת. "הבן שלי שיתף את החוקר שאבא נגע לו בטוסיק הרבה פעמים, אבל החוקר אמר שהוא לא יכול להאשים בפגיעה מינית רק עם המשפט 'אבא נגע לי בטוסיק'".
טלי (שם בדוי), שילדיה נפגעו על ידי אביהם: "כל המערכות יודעות מה קורה ומשתפות פעולה. בבית המשפט לא העזתי להגיד 'פגיעה מינית'. כדי להוציא צו הרחקה הייתי חייבת להעלים את הפגיעה המינית, אחרת לא היו מאמינים לי. זאת מערכת הזויה"
במקלט שאליו הגיעו, פגשו טלי וילדיה הרבה מקרים כמו שלהם. "הילדים בחצר המקלט מתארים דברים מזעזעים, ואחר כך הולכים לפגוש את האבא במרכז הקשר. כל המערכות יודעות מה קורה, משתפות עם זה פעולה ונותנות לזה לקרות. בבית המשפט לא העזתי להגיד 'פגיעה מינית'. כדי להוציא צו הרחקה הייתי חייבת להמעיט במה שקרה, להעלים את הפגיעה המינית, אחרת לא היו מאמינים לי. זאת מערכת הזויה. הילדים בעולם שלנו לא מוגנים".
"דבר־מה לסיוע"
על פי תיקון חוק דיני הראיות בישראל, תיעוד חקירת הילדים ודוח החקירה קבילים בבית המשפט. במקרים שבהם אוסר חוקר הילדים את העדת הילד בבית המשפט (ומדובר ברוב המקרים), החוק מאפשר לחוקר להעיד במקומו.
לצד זאת, כפי שמסבירה עו"ד אשרת שהם, לשעבר ראש הפורום לעבירות מין בפרקליטות המדינה, במאמרה על חוק תיקון דיני הראיות, "המחוקק קבע שלא יורשע אדם רק על סמך עדותו של ילד בפני חוקר הילדים במצב שבו הילד לא העיד בבית המשפט - אלא משהונחה תוספת ראייתית כבדת משקל לעדות הילד והיא ראיית הסיוע.
"הדרישה לראיה מסייעת מהווה משוכה קשה ומחייבת מאמץ באיסוף ראיות חיצוניות לעדותו של הילד, ראיות פורנזיות כגון טביעות אצבע, הימצאות דנ"א, תיעוד חבלות בגופו של הילד שמתאימות לתיאוריו, מצבו הנפשי של הילד בסמוך לאירועים או בעת החשיפה, שקריו של החשוד, וכדומה".
"החוק מפלה עדות של ילד לעומת עדות של אדם מעל גיל 18", אומרת עו"ד אלוני־סדובניק. "בית המשפט נותן אמון בעדותה של צעירה בת 18 שמעידה על תקיפה מינית ומסתפק בה להרשעה, אבל כשמדובר בילד צריך דבר־מה לחיזוק. ומהו הדבר־מה הנוסף? עדות מחזקת שהילד סיפר לאמא או לגננת זה לא מספיק? מה עוד ילד צריך להביא?".
אלוני־סדובניק מבהירה כי גם במקרים רבים שבהם ישנו "דבר־מה לסיוע", במיוחד כשמדובר בעבירות בתוך המשפחה - התיקים נסגרים.
עו"ד רוני אלוני־סדובניק: "כל חקירות הילדים צריכות להיערך במרכזי ההגנה. זאת גם חקירה שצריכה להימשך כמה ימים, כדי לרכוש את אמון הילד. ילד שנפגע לא יספר לאדם זר את הדבר שהוא הכי מתבייש בו. אבל הכי קל לרשום בדוח חקירת הילדים 'הילד לא מסר אשמה'"
פרופ' רחל לב־ויזל מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה, מטפלת משפחתית ומומחית בטיפול בנפגעי עבירות מין ואלימות שפיתחה כלים יצירתיים אשר תוקפו מחקרית לאיתור ילדים נפגעי עבירות, מבהירה כי "פרוטוקול חקירת הילדים לא מותאם לילדים צעירים מאוד, וגם לא לילדים שתפקודי המוח שלהם נפגעו כתוצאה מהפגיעה המינית, ולכן הם לא מסוגלים לבנות נרטיב.
"לצערי, חוקרי הילדים לא משתמשים בכלים שמאפשרים לילד לבטא תחושות ורגשות לא מילוליים. דורשים מילדים קטנים להעיד באופן שבו גם יצביעו על הפוגע וגם יתארו בפרוטרוט מה קרה, כדי לעמוד במבחן הדין הפלילי. גם לבגירות או לבגירים שעברו פגיעה מינית לוקח שנים לתאר בפרוטרוט מה קרה להם, אז איך דורשים את זה מילדים? זה סותר את עיקרון ההגנה על חסרי הישע. הקורבן צריך לעמוד בדרישות הדין הפלילי? לא. זו אחריות המערכת לחקור. תמצאו ראיות ותעמידו פושעים לדין".
"עדות של ילד צעיר היא דלה בפרטים, זאת לא עדות זורמת עם התחלה, אמצע וסוף", מסביר עו"ס מיכה הרן, לשעבר יו"ר איגוד קציני המבחן לנוער ומי שהכשיר חוקרי ילדים רבים.
"גביית עדות מילד עד גיל 6 דורשת מיומנות רבה. הגישה אליו צריכה להיות סבלנית, איטית, תוך יצירת קשר עמוק יותר טרם ביצוע התשאול. בגילים בוגרים יותר, הילדים כבר יותר מודעים למשמעות תפקיד חוקר הילדים".
הרן הוא בין המומחים שדוגלים בחשיבות חקירתם של ילדים רכים בשנים והעדתם בבית המשפט, גם כאלה שהיכולות הקוגניטיביות שלהם עדיין לא מספיק מפותחות. עם זאת, ברוב המוחלט של המקרים אוסרים חוקרי הילדים את העדת הילד.
לדבריו, "חוקר הילדים הוא הסמכות הבלעדית שקובעת אם ילד יעיד או לא יעיד בבית המשפט. זאת לא החלטה של פרקליט, לא של סנגור וגם לא של השופט. אני זוכר מקרה של ילד בן 5 שהתלונן כי השכן ביצע בו מעשים מגונים. התרשמתי מאוד מהיכולות הוורבליות שלו, מהפתיחות, מהעמידה בתנאים שבהם ניהלתי את התשאול, והתרשמתי שהילד מהימן. השכן כמובן הכחיש את המיוחס לו.
"קבעתי, בתיאום עם ההורים, שהילד יעיד בבית המשפט, כיוון שללא העדות שלו לא יוגש כתב אישום. הילד מסר עדות מול שלושה שופטי בית המשפט המחוזי, כשהחשוד צופה מאולם אחר. השופטים לא ישבו על הפודיום, אלא בגובה העיניים של הילד, והם גם לא לבשו מדי שיפוט אלא חולצות לבנות רגילות. הסכמנו שהסנגור לא ישאל שאלות מכשילות או תקיפות, ושגם עורכי הדין לא ילבשו גלימה. העדות התנהלה בנעימות והילד מסר פרטים משכנעים.
"בחקירה הנגדית הוא ישב לידי, כשגם השופטים שאלו שאלות הבהרה בנימוס. בסופו של דבר השכן הורשע, אבל זה מקרה יוצא מן הכלל שמעיד על הכלל - רוב חוקרי הילדים לא נוקטים עמדה כזאת, או לא מספיק משוכנעים שילד כל כך צעיר יכול למסור עדות".
מדובר בתפיסה שגויה שהשתרשה בקרב חוקרי הילדים, ולפיה חקירה נגדית עלולה לפגוע בילד. עם זאת, מחקר שערכה ד"ר רונית צור, לשעבר מנהלת היחידה לחקירות ילדים ולחקירות מיוחדות, הבהיר באופן חד־משמעי שדווקא ילדים שהעידו בפני שופטים חוו העצמה.
"אפשר להעלות חשש כי עלול להיגרם לילד נזק אם לא יעמוד בחקירה נגדית, אבל המציאות מראה שצריך גם אומץ מקצועי וגם שזה יסתמך על התרשמות של חוקר הילדים מהילד עצמו", ממשיך הרן. "אני דגלתי בזה שילד שנפגע יכול להרגיש העצמה ברגע שהוא משתף את השופטים באולם. אני חושב שכשאנחנו מדברים על ילדים בני 6-5, כדאי לאמץ את השיטה של התרת עדויות, בתנאים מוגנים כפי שתיארתי, כי אחרת לא מוגשים כתבי אישום".
"חוקר ילדים צריך לעשות איזון בין שני תפקידים מרכזיים: האחד - לקדם את החקירה ולהביא את האמת לבית המשפט; השני - לשמור על טובת הילד", אומרת צור. "זה איזון מאוד עדין, להבדיל מחקירות אחרות, שם החוקרים ממוקדים רק במציאת האמת, חוקרי הילדים רוצים לגלות את האמת, אבל לא במחיר של פגיעה בילד".
לדברי פרופ' לב ויזל, "ניתן להשתמש בחקירות ילדים צעירים גם באמצעים תקפים אחרים, למשל כאלה יצירתיים כמו ציור, משחק או קלפים. בנוסף, יש עוד גורמים שיכולים להעיד, כמו רופאים בבתי חולים ובמרפאות, יש מידע רפואי שהמשטרה יכולה לאסוף".
פרופ' רחל לב־ויזל: "גם לבגירות או לבגירים שעברו פגיעה מינית לוקח שנים לתאר בפרוטרוט מה קרה להם, אז איך דורשים את זה מילדים? הקורבן צריך לעמוד בדרישות הדין הפלילי? לא. זו אחריות המערכת לחקור. תמצאו ראיות ותעמידו פושעים לדין"
"הילדה מתביישת"
כדי ללכת ככל הניתן לקראת ילדים שנשלחים לחקירת ילדים, הוקמו ברחבי הארץ תשעה מרכזי הגנה לילדים, שבהם נמצאים כל אנשי הצוות - חוקרת ילדים, עובדת סוציאלית, רופאה משפטית ככל שיש צורך באיסוף ראיות פורנזיות, נציג המשטרה.
המרכזים בנויים באופן מזמין וידידותי ויש בהם חדרי המתנה נעימים, עמוסים במשחקים לילדים בגילים שונים. עם זאת, למרות ההשקעה האדירה בהקמה ובתחזוקה של המרכזים, הכוללת פיתוח מודלים חדשניים לתשאול ילדים והמון כוונות ורצון טוב מצד כל הגורמים, במקרים בודדים בלבד מובילות חקירות ילדים לכתבי אישום ולהעמדה לדין.
נוסף על כך, בשנים האחרונות הפסיק השירות החשוב במרכזי ההגנה להינתן לילדים שמתלוננים על פגיעות בתוך המשפחה. חקירות אלה מבוצעות לרוב ללא ידיעת ההורים, כשלרוב מגיע חוקר הילדים למסגרת הלימודים של הילד, ללא הכנה, ומבצע את החקירה בחדר צדדי מאולתר. "תמיד עדיף לחקור את הילדים במרכז ההגנה ולא בבית הספר או בגן. אבל לרוב חוקרות הילדים לא עושות את זה - הן נכנסות לגן ותוך כחצי שעה הולכות", אומרת בן־ברוך. "מה אפשר לחקור בחצי שעה? רק לדובב ילד קטן לוקח שעתיים. לצערי, משתמשים במרכזים האלה פחות ממה שציפינו".
"כל חקירות הילדים צריכות להיערך במרכזי ההגנה", מוסיפה עו"ד אלוני־סדובניק. "זאת גם חקירה שצריכה להימשך כמה ימים, כדי לרכוש את אמון הילד. ילד שנפגע לא יספר לאדם זר שהוא לא מכיר את הדבר שהוא הכי מתבייש בו. אבל הכי קל זה לרשום בדוח חקירת הילדים 'הילד לא מסר אשמה'. לצערי הפסיקו לעשות חקירות ילדים נפגעי עבירה בתוך המשפחה במרכזים האלה. חוקרות הילדים לוקחות את הילד לחדר צדדי או למחסן בתוך בית הספר. ראיתי עשרות קלטות וידאו של חקירות כאלה.
"את רואה ילדה בכיתה א', שאף אחד לא הכין אותה, שהוציאו אותה מהכיתה ולקחו אותה לשיחה בחדר צדדי, כל שנייה ילד אחר פותח את הדלת, כל החברים רואים שהיא עם אישה שהם לא מכירים, כשהיא יוצאת הם מתחילים לשאול אותה 'מה קרה?', והילדה מתביישת. לאורך כל החקירה היא עסוקה במה שקורה בחוץ. החוקרת שואלת אותה 'יש לך עוד משהו להגיד?', והילדה עונה 'לא, לא, אני יכולה ללכת?'. בזה הסיפור נגמר".
אין מעקב - אין נתונים
בחודשים האחרונים ניסינו לאתר מידע ונתונים שעל פניו נשמעים פשוטים להשגה: כמה תלונות הוגשו בעשור האחרון על עבירות אלימות ומין נגד ילדים על פי פילוח לגילאים, כמה חקירות ילדים בוצעו באותן שנים, כמה כתבי אישום הוגשו, בכמה הליכים היתה הרשעה וכמה עבריינים הגיעו לבתי הכלא.
בפועל - קשה מאוד להתחקות אחר המידע ולהצליב אותו בין הרשויות. התלונות נפתחות במשטרה, חקירות הילדים מתבצעות במשרד הרווחה, ומי שקובע אם יוגש או לא יוגש כתב אישום הם משרד המשפטים או מחלקת התביעות במשטרה.
במשטרת ישראל לא סיפקו נתונים שביקשנו וכך גם בשירות בתי הסוהר. בכדי לברר את הנתונים, פנינו לקבלתם דרך חוק חופש המידע ונעקוב אחרי הפנייה. גם ברווחה לא מסרו נתונים שביקשנו, ואת אלה המפורסמים בכתבה אספנו ממידע גלוי ומדוחות שפורסמו בעבר.
בפרקליטות התקשו לאתר נתונים ורק השבוע דיווחו כי בכ־27% מתיקי עבירות המין בעניינם של נפגעי עבירה קטינים מתחת לגיל 14, שבהם נערכות חקירות ילדים, מוגש כתב אישום.
"כל המידע שקשור בחקירות ילדים ממוחשב", אומרת ש', בכירה לשעבר במערכת. "אנחנו יכולים לדעת כמה פניות התקבלו, כמה חקירות ילדים בוצעו, כמה ילדים מסרו או לא מסרו אשמה, מי דיווח, בכמה מקרים קבע החוקר מהימנות.
"בכל הקשור לנתונים על אודות ההליכים המשפטיים - זה מידע שלא קיים ברווחה. חוקר ילדים יידע שהתקיים הליך משפטי רק כאשר יקבל זימון להעיד בבית משפט. אבל באמת אחוז מאוד קטן של החקירות בסופו של דבר מגיע לבית המשפט, וזה לא צריך להיות ככה, מכיוון שהחקירות מאוד מקצועיות. לכן, כשהסיכום מגיע עם חוות דעת של חוקר שהילד מהימן, אני חושבת שזה לא מותיר מקום לשיקול דעת וצריך ללכת למסלול של כתב אישום. כשחוקר ילדים קובע שהילד מהימן, יש לו כל כך הרבה על מה לבסס את ההחלטה הזאת, אז למה שהפרקליטות לא תנהל את התיק?"
לדברי הבכירה לשעבר, הנתונים שכן אפשר וחשוב לבחון ברשויות הרווחה הם מה קורה עם הילדים והילדות שנחקרו בצעירותם על ידי חוקר ילדים כשהם בגיל ההתבגרות. "אם נסתכל על נתונים ממעונות נעולים לבני נוער בסיכון של רשויות הרווחה, ניווכח שמדובר בהרבה בני נוער שנחקרו בעבר. כקורבנות. יש שם נערות ונערים בקצה הרצף, בסיכון הכי גבוה, שרובם נחקרו על ידי חוקרי ילדים כשהיו בני 7-6 על פגיעות, על התעללות. איך יכול להיות שהמערכת הכירה אותם בכיתה א', ועכשיו בגיל 16-15 ומכורים לסמים במעונות נעולים, במקומות הכי קשים? איך ילדה שמסרה אשמה בגיל 7 הפכה להיות שפחת מין בגיל 12? איפה המערכת כשהיא היתה צריכה לשמור עליה, להגן עליה, לתת לה טיפול, לוודא שהיא לא מידרדרת?
"למה משרד הרווחה לא עושה מעקב? עד גיל 14 ילד שמדווח על אלימות קשה בבית הוא אצלכם בחקירות ילדים, לאחר מכן הוא בלשכות הרווחה, בשירותים החברתיים - הכל תחת אותה קורת גג. המטפלים שלכם, המשפחות שלכם, אתם יכולים להיות מסונכרנים - האם אתם עוקבים אחרי התוצאות? הרי משקיעים כל כך הרבה בחקירת הילדה, ומה התוצאה? אם בסוף היא נמצאת בזנות או בסמים ומתגלגלת שוב לפתחו של משרד הרווחה? אני חושבת שאם אנחנו רוצים להביא לציבור את הדברים - צריך לגעת במקומות הכואבים האלה ושם לעשות את השינוי".
על פי נתונים שנאספו על ידי מבקר המדינה ופורסמו ב־2023, סיכוייו של בוגר מעון נעול לשהות במעצר או מאסר בבגרותו גבוהים פי 8, ביחס לסיכויים של בוגר באוכלוסייה הכללית, ופי 2.5 מבוגר משפחת אומנה. סיכוייה של נערה במעון נעול ללדת לפני גיל 17 גבוהים פי 5 ביחס לנערה באוכלוסייה הכללית, ופי 1.5 מאלו של נערה באומנה.
למרות שבמקרים רבים קובעים השופטים על סמך דברי גורמי הרווחה שהוצאת ילדים מהבית נועדה לשקם אותם ולטפל בהם - ל־87% מהילדים באומנה לא נקבעו תוכניות טיפול כנדרש בחוק. 27% מהילדים באומנה ובפנימיות נעים ונדים בין כמה מסגרות. 91% מהאימהות שילדיהן הוצאו מהבית (2017) לא השתתפו בתוכניות שיקום במימון משרד הרווחה, ו־10% בלבד מהילדים שהוצאו מבתיהם שבים הביתה לאחר שיקום הילד וההורים.
"אין סיבה שלא יהיה מעקב ופיקוח שיטתי", אומרת ש'. "משרד הרווחה מחזיק תקציב מאוד גדול, כ־10 מיליארד שקל בשנה לרכש חברתי. זה כסף ציבורי, ואף אחד לא באמת נותן עליו דין וחשבון. זה עצוב וכואב לי. אני רואה את האוכלוסיות החלשות האלה, והלב שלי יוצא אליהן כי באמת יש אפשרות לתת להן הרבה יותר ממה שהן מקבלות, ולאפשר להן חיים חדשים. לצערי זה לא קורה".
תגובות
ממשרד הרווחה והביטחון החברתי נמסר: "אנו דוחים מכל וכל את הטענות שהועלו בפניית 'ישראל היום' בנוגע לשירות לחקירות ילדים. בשונה מהנתונים שהוצגו, מדי שנה מקיים השירות כ־8,500 חקירות ילדים בישראל עד גיל 14. שירות חקירות הילדים מעביר את עדויות הילדים למשטרה, וההחלטה על הגשת כתבי אישום נתונה לגורמי האכיפה והתביעה, כך גם לגבי העברת הנתונים בנושא סגירות תיקים והרשעות.
"בניגוד לטענות, השירות אינו סובל מתת־תקצוב. קיימת תקינה מספקת, אך קיים קושי באיוש מלא בשל המחסור הכללי בעובדים סוציאליים והאתגר הרגשי הכרוך בתפקיד. המשרד פועל לשימור החוקרים, לתמיכה רגשית ולהכשרות מקצועיות שוטפות. חוקרי הילדים הם עובדים סוציאליים שעוברים הכשרה ארוכה, ייחודית ורגישה לתפקידם. ההכשרה הבסיסית אורכת כשנה ומלווה בהדרכה צמודה, וההכשרות המתקדמות עד להסמכה מלאה נמשכות כשלוש וחצי עד ארבע שנים.
"במקרים של חשד לפגיעה בילד בידי בן משפחה, חקירת הילד אינה מתבצעת לרוב במרכזי ההגנה, שכן מי שאמור להביא את הילד למרכז הוא לעיתים החשוד עצמו. במצבים כאלה, לשם שמירה על תקינות החקירה ומניעת זיהום ראיות, נערכת החקירה במוסדות החינוך, בתנאים מותאמים ומגוננים ככל שניתן.
"חוקר הילדים אמור להיות גורם מקצועי מחוץ למשטרה כדי להבטיח איזון בין צורכי החקירה לבין טובת הילד, וכן כדי לאפשר רצף טיפולי וליווי מתאים מצד גורמי הרווחה בקהילה לאחר החשיפה. משרד הרווחה ימשיך לפעול במקצועיות ורגישות ולעשות הכל למען ביטחונם ורווחתם של ילדי ישראל".
ממשטרת ישראל נמסר: "משטרת ישראל מתייחסת במלוא הרצינות וכובד הראש לתלונות על אודות חשדות לאלימות, פגיעות ועבירות מין בכלל, ובקטינים בפרט. בכל חקירה מתבצעות כלל פעולות החקירה הנדרשות לצורך מיצוי ואיסוף ראיות מיטבי, בשיתוף גורמי רווחה הן לצורך חקירת ילדים והן לצורך תיאום, קבלת מידע והמשך טיפול רווחתי. כמו כן, במקרים המתאימים ישנו שיתוף פעולה בין המשטרה למשרד הבריאות לצורך בדיקות פורנזיות.
"נציין כי עבירות אלימות ועבירות מין בקטינים מאופיינות פעמים רבות בכך שמדובר במילה מול מילה, במיוחד בגילים צעירים יותר - בהיעדר יכולת ורבלית או קושי של חוקרי הילדים לקבוע מהימנות וכן בחשש טבעי של הקטינים לשתף פעולה ולמסור האשמה נגד הפוגעים בהם, במיוחד במקרים שבהם החשד הוא לפגיעות בתוך המשפחה. גם במקרים שבהם נמסרת האשמה ראשונית, אנו עדים לחזרה מהאשמה עם התפתחות ההליכים. במצב דברים זה, אכן יש קושי במקרים רבים לאסוף ראיות מספיקות לכתבי אישום.
"עוד נוסיף כי הזמנת חשוד לחקירה הינה רק חלק מהפעולות הננקטות. ישנה חשיבות לביצוע פעולות נוספות שבכוחן להפריך או לאשש חשדות, כגון זימון מעורבים נוספים, ביצוע עימותים, קבלת סקירות מקצועיות מצד גורמי מקצוע, ביצוע בדיקות רפואיות וכן פעולות חקירה נוספות, כל זאת, בהתאם לנסיבות ולגיל הקטין ומצבו הנפשי".
בפרקליטות מסבירים כי הטיפול בעבירות אלימות ומין נגד קטינים הוא מהנושאים המורכבים והרגישים ביותר במערכת אכיפת החוק. רבות מהחקירות מבוססות על עדויות של ילדים צעירים מאוד, במקרים רבים מתקשים למסור גרסה מפורטת ועקבית. במקרים רבים אין ראיות חיצוניות נוספות מלבד עדותו של ילד. בדין הפלילי, נדרשת ראיית סיוע לצורך הגשת כתב אישום כאשר ילד לא מעיד בבית משפט וחוקר הילדים מעיד במקומו. אף כאשר חוקר הילדים מתיר את העדות של הילד בבית המשפט, נדרשות לעיתים תוספות ראייתיות שונות. נוכח כך תיקים רבים אינם מבשילים להעמדה לדין.
בפרקליטות מדגישים עוד כי כל תיק נבחן לגופו, ברגישות ובמקצועיות רבה, וכי היא פועלת בשיתוף פעולה הדוק עם יחידות חקירות הילדים בשירות המבחן לנוער ועם המשטרה. עוד נמסר כי נעשים מאמצים להגיע לחקר האמת, ובמקרים המתאימים מנחה הפרקליטות את המשטרה לבצע השלמות חקירה טרם קבלת החלטה בתיק. בכ־27% מתיקי עבירות המין בעניינם של נפגעי עבירה קטינים מתחת לגיל 14, שבהם נערכות חקירות ילדים, מוגש כתב אישום. נתון המשקף את המאמץ המתמשך להתמודד עם עבירות קשות ורגישות אלה.
Noam.barkan@gmail.com
