מגיפה שקטה: מי עושה הכל כדי שהילדים שלכם יהיו שמנים וחולים?

בזמן שחלקנו עסוקים בעדכונים האחרונים משבע החזיתות במלחמה שנמשכת כבר שנתיים, או בהתגוששות האחרונה של טראמפ עם הטלפרומפטר, מתחת לרדאר הציבורי מתרחשות מהפכות של ממש. אבחנה זו תקפה במיוחד לתעשיית המזון המודרנית והשפעותיה הדרמטיות. דו"ח יוניצ"ף (קרן האו"ם לילדים) לתזונת ילדים 2025, שהתפרסם לאחרונה תחת הכותרת: "הזנת רווח: כיצד סביבות המזון מכשילות ילדים", מציג תמונה מטרידה מאוד, ונתונים שצריכים להדיר שינה מעינינו.

זהו סיפורה של מגיפה שקטה שמתפשטת בבתי ספר, בקניונים, במטבחים ובמסכים. היא מעצבת את עתיד ילדינו, ולא נפריז אם נאמר, את עתיד העולם.

זו אינה מגיפה במובן הרפואי המוכר. אין כאן וירוס שמתפשט מאדם לאדם, ואין חולים סופניים המוטלים במיטות בבתי חולים. במקום זאת, זוהי מגיפה של מערכות, של סביבות מזון שהושחתו, של ילדים הגדלים בעולם שבו המזון הזמין, הנגיש והמושך ביותר הוא גם המזיק ביותר להם.

מדובר במזון אולטרה-מעובד, כלומר מזון שעבר עיבוד תעשייתי מורכב, ומכיל חומרים כימיים, תוספות טעם ומשמרים, והוא עשיר בסוכר, במלח ובשמנים לא בריאים. כדי להבין את עוצמתה של התופעה, כדאי להתבונן באיור בדו"ח יוניצ"ף המציג רשת צבעונית, כמעט כאוטית, שבה מאות חברות מזון, תאגידים בינלאומיים, קרנות, ארגוני תעשייה וגופי רגולציה, הנשזרים אלה באלה בקשרים בלתי נגמרים. הקווים מצטלבים, ומבהירים היטב כי לא מדובר ב"שוק חופשי" תמים אלא במארג של כוח. תעשיית המזון האולטרה־מעובד אינה אוסף מקרי של יצרנים, אלא הון, שלטון, תעשייה ושיווק, הפועלים יחד כדי להבטיח שהמוצרים עתירי הסוכר, השומן והמלח יהיו נגישים בכל מקום.

הגוף כזירת קרב

427 מיליון ילדים ומתבגרים ברחבי העולם חיים כיום עם עודף משקל. מספר הילדים והמתבגרים בגילי 19-5 הסובלים מעודף משקל הוכפל - מ-194 מיליון ב-2000, ל-391 מיליון ב-2022. בשנת 2025 נרשמה נקודת מפנה היסטורית כאשר לראשונה, שיעור השמנת היתר בקרב בני 5–19 עלה על שיעור אלו הסובלים מתת משקל. המזון האולטרה-מעובד חודר לכל מרחב שבו הילדים נמצאים: בבית, ברחוב, בבית הספר, אצל ענקיות המזון כמובן, ובעיקר ברשת. פרסום דיגיטלי הפך לכלי מרכזי בקידום התעשייה, תוך שהוא עושה שימוש בפרסומות מותאמות אישית לפי תחומי עניין, במשחקי רשת שמקדמים מותגים ובשגרירים צעירים ברשתות החברתיות. מה שהופך את המגיפה הזו ל"שקטה" הוא העובדה שהיא פועלת מתחת לעין הציבור. בניגוד למגיפות מסורתיות, שבהן הסימפטומים מיידיים וברורים, כאן הנזק מצטבר לאורך שנים. ילד שצורך מזון אולטרה-מעובד בגיל שש יתכן שלא יפתח סוכרת באופן מיידי, אך הוא מניח יסודות לבעיות בריאות שיתפתחו מאוחר יותר בחייו. הורים שמחים שהילד אוכל ונראה "בריא", בלי להבין שהמזון האולטרה-מעובד שהם מכניסים הביתה הוא כר פורה למחלות עתידיות.

זה מתחיל בבתי הספר, שם הילדים הם בבחינת קהל שבוי ונטול אפשרויות, רבע מתוכניות ההזנה מגישות בשר מעובד ומשקאות ממותקים (לשמחתי, אין זה המצב כרגע בישראל), ומכונות לממכר מזון מעובד נגישות יותר מקערת סלט טרי או צלחת פירות; זה ממשיך במחסור במקומות שמציעים מזון שאינו אולטרה-מעובד; וזה מגיע אפילו לאפליקציות המשלוחים, שמפציצות מתבגרים בהתראות על הצעות מפתות. הנתון הבא, אם כך, לא צריך להפתיע איש: 75% מהצעירים בגילי 24-13 נחשפים בכל שבוע לפרסומות של מזונות לא בריאים במרחב הדיגיטלי.

כלכלת הכאב

העלויות העתידיות של מגיפה זו נבחנו בשורת מדינות, והמספרים לא פחות ממטלטלים. בסין, למשל, ההשקעה בטיפול במחלות השונות שילדים אלה עתידים לחלות בהם כתוצאה מצריכת תזונה קלוקלת זו תגיע ל-31.6 טריליון דולר, ובמקסיקו - ל-1.8 טריליון דולר. מאחורי המספרים מסתתרות דרמות אנושיות של הורים שיצטרכו לטפל בילדים חולים, של מערכות בריאות שיקרסו תחת הנטל, ושל כלכלות שייפגעו מירידה ביעילות הייצור וממחלות עובדים.

התחכום של תעשיית המזון האולטרה-מעובד טמון לא רק ביכולתה לייצר מוצרים ממכרים, אלא גם בעוצמת השפעתה על הסביבה הרגולטורית. במחקר נבחנו 202 מדינות, ואף אחת מהן לא ייצרה מערכת מקיפה של חוקים המגנים על ילדים ממזון לא בריא. רק 3% מהמדינות אוסרות על שיווק דיגיטלי של מזון לילדים, ו-6% בלבד אוסרות על שיווק המופנה לילדים באמצעי התקשורת השונים.

חוסר הרגולציה הזה איננו מקרי. התעשייה משקיעה מיליארדי דולרים בשתדלנות, במחקרים מוטים ובמכוני מחקר שנדמים לעצמאיים אך משרתים את האינטרסים שלה. היא יוצרת ספק מדעי כשהמדע ברור, מעכבת חקיקה, מחלישה תקנות ומנצלת משברים להרחבת השפעתה. במהלך מגפת הקורונה, למשל, תאגידי המזון הגדולים (והגלובליים בעיקר) לא רק הרחיבו את השיווק הדיגיטלי שלהן אלא גם השתמשו במשבר כדי לעכב יישום של חוקי תיוג מזון בכמה מדינות.

אחד ההיבטים המטרידים ביותר של המגיפה השקטה הוא אופי התפשטותה הלא שוויונית. במדינות עניות, המזונות האולטרה-מעובדים לא רק שהם נגישים יותר אלא שהם נתפסים כסמל סטטוס. רכישת מותגי מזון פופולריים הופכים עבור משפחות עניות לסימן לשגשוג ומודרניות. לעומת זאת, במדינות עשירות המגמה מתהפכת - ובעוד המזונות הלא בריאים הופכים לסמן עוני, בעלי אמצעים יכולים להרשות לעצמם מזון בריא ואיכותי יותר. התוצאה היא שהמגיפה השקטה פוגעת בחלשים ביותר, בכל מקום.

מאחורי הנתונים היבשים והניתוח הקר, קל לשכוח מדובר בילדים ובמתבגרים בשלבים קריטיים של עיצוב חייהם וגופם. נטה, בת 14 מדלהי שבהודו, מספרת: "כשאנחנו יוצאים מבית הספר, אנחנו מוקפים משקאות קרים, צ'יפס, גלידה. אם הולכים קצת רחוק יותר, רואים מזון בריא. אבל ליד בית הספר - רק מזון לא בריא". לולות'ו, בן 19 מפרטוריה, דרום אפריקה, מציג תובנה עמוקה יותר: "זה בדיוק מה שחלק גדול משיווק הג'אנק־פוד מנצל. הוא עוטף מוצר מסוים בחוויה וברגש. כך נבנית סביבו תרבות שלמה, ואתה מוצא את עצמך רוצה להיות חלק מהתרבות הזו".

תעשיית המזון משקיעה מיליארדי דולרים בשתדלנות, במחקרים מוטים ובמכוני מחקר שנדמים לעצמאיים אך משרתים את האינטרסים שלה. היא יוצרת ספק מדעי כשהמדע ברור, ומעכבת חקיקה שתפגע ברווחיה

אלה קולותיהם של ילדים הגדלים בתוך סביבות מזון רעילות אלה. חלקם מבינים את המנגנון, רואים את המלכודות, אך אין באפשרותם להתנגד. יתרה מכך, המערכות השונות נכשלות בהגנה עליהם.

אורות של תקווה

אבל לא הכל אבוד. בכל זאת יש מה לעשות, ובחלק ממדינות העולם כבר החלו לפעול. מדינות כמו צ'ילה, מקסיקו וברזיל הוכיחו שאפשר לשנות את המצב הנוכחי - באמצעות שילוב של מחקר עצמאי, תמיכה ציבורית רחבה ונחישות לעמוד בפני לחץ התעשייה. צ'ילה חוקקה חוקי סימון מזון חדשניים, מקסיקו הטילה מסים על מזונות לא בריאים, וברזיל פיתחה הנחיות תזונה המבוססות על רמת העיבוד של המזון.

הדוגמאות הללו מוכיחות שהמצב הנוכחי אינו גזירת גורל, אלא תוצר של בחירת מדיניות. השאלה היא האם למדינות נוספות יהיה האומץ ללכת בדרך הזו. אנחנו בצומת קריטית שבה עלינו לשאול את עצמנו אם להמשיך ולאפשר לתעשיית המזון לעצב עתיד עגום לילדינו, או לחלופין, לפעול למען דור שיגדל על מזון אמיתי, טרי ובריא. התשובה ברורה, אבל כדי ללכת בדרך הנכונה צריך רכיב שבניגוד לסוכר ולשומן, תמיד יש מעט מדי ממנו; לרכיב הזה קוראים אומץ.