מפקד סיירת גבעתי: "ישנים פה כל לילה בחשש שמחבל ייצא ממנהרה שפספסנו"

רק פעם אחת במהלך 7 באוקטובר סא"ל שמואל פחד. הוא פחד לשאול.

בשעות אחר הצהריים של אותו יום, אחרי שקפץ מביתו שבשומרון, התארגן על נשק והספיק לבצע סריקות בשדרות - הוא הגיע לנחל עוז. שמואל, שהיה אז חניך בקורס מג"דים, הצטרף ביוזמתו ללוחמים מסיירת גבעתי, שיחד עם אנשי מגלן היו הכוח הצבאי המשמעותי הראשון שנכנס לקיבוץ מאז החלה מתקפת הפתע של חמאס.

במהלך טיהור הקיבוץ הוא נכנס לאחד הבתים בשכונה המערבית, זו שקרובה לעזה, זו שממנה נחטפו ושבה נרצחו רוב תושבי נחל עוז באותו יום. הבית היה שרוי בכאוס, ועל רצפת הסלון היו מוטלים מזרקים רפואיים, זוג מדי צה"ל וכתמי דם. היה ברור שעד לפני כמה דקות עוד התחוללה בו דרמה, אלא שכעת הבית היה ריק, וגם בממ"ד לא נמצא איש. "הבנתי שמישהו נחטף מהבית הזה, אבל לא היה לי מושג מי", הוא אומר, "עד היום גם פחדתי לשאול".

עוד נגיע לזהותו של החטוף. נגיע גם לתחושות האשמה של שמואל, שבשנתיים שקדמו ל־7 באוקטובר שימש ראש לשכתו של אלוף פיקוד הדרום, ועד היום מתקשה להבין כיצד פספס הפיקוד את המתקפה הממשמשת ובאה. "אני הייתי חלק מהדבר הזה", הוא אומר בהרכנת ראש.

נחזור גם אל הנער שהיה, זה שהתקשה למצוא את עצמו במערכת החינוך, שעזב את הבית לטובת רעיית כבשים בדרום הר חברון ועלה באותה תקופה על הרדאר של המחלקה היהודית בשב"כ. נגיע גם אל הבחור הצעיר שהתגייס לשייטת 13, הפך אב לארבעה והשלים תואר ראשון במשפטים בהצטיינות, אף שעד היום אין לו תעודת בגרות.

אבל קודם כל נלך לרצועת עזה, וליתר דיוק לבית חאנון. שם פגשתי לראשונה את שמואל, שמשמש כבר יותר משנה מפקד סיירת גבעתי, יחידה שמאז הכניסה הקרקעית לעזה לא הפסיקה לפעול ברצועה. "אתה חייב לבוא לראות מה אני עושה בעזה, אלה החיים שלי בשנתיים האחרונות", הוא ביקש. אז באתי.

בשבועות האחרונים ליוויתי את שמואל מקרוב. נפגשנו בעזה, בנחל עוז ובביתו. שם ישב על הספה ליד אשתו, צוריה. שמעתי ממנו על הצלחותיו וכישלונותיו כחייל, כמפקד וכאבא, על יחסיו עם צוריה, על תסכוליו ועל פחדיו. התוצאה היא ראיון לא שגרתי: לא בכל יום נתקלים בקצין לוחם בצה"ל, מפקד יחידה קרבית, שמוכן לדבר גם על חולשותיו, ושעושה זאת בכנות ובפתיחות כאלה.

אבל שמואל הוא לא מפקד שגרתי. "אני לא אגיד שאני נהנה מהצבא, כי זה יהיה מזוכיזם להגיד דבר כזה", הוא מחייך. "יש ימים שאני חושב לעצמי 'מה לעזאזל אני עושה פה'. אבל במקביל אני מרגיש סיפוק אדיר. אני מחויב למשימה, לחיילים שלי, לסיירת. אני מחויב לעם ישראל".

תחנה ראשונה: בית חאנון, יולי 2025

ברדיו מסבירים שאנחנו על סיפה של הפסקת אש. נתניהו חזר לא מזמן מביקורו בבית הלבן, והמגעים מול חמאס להסכם השבת החטופים נמצאים בשיאם. אני מחנה את הרכב ממש על גדר הגבול, לא רחוק מאנדרטת חץ שחור, ועולה על "נמר" - נגמ"ש ממוגן שמשרת את חטיבת גבעתי ומאפשר לה להוביל את הלחימה בעזה (לצד גולני, גבעתי היא אחת משתי "חטיבות הנמר" של צה"ל). גוש הפלדה חוצה את גדר הגבול ומתחיל לשעוט לעבר בית חאנון. שם נמצאת סיירת גבעתי. "נוסעים לבית המג"ד", אומר הלוחם שמפקד על הנסיעה.

חמש דקות נסיעה, ואנחנו כבר בפאתי בית חאנון החרבה. אחרי חמש דקות נוספות אנחנו חונים מחוץ לבית המג"ד. זה אחד הבתים היחידים שעוד נותרו כאן על תילם. כשאני יורד מהנמר, הרגל שלי שוקעת באדמת עזה, שמרוב נסיעות נמרים, טנקים ודחפורים הפכה זה מכבר לפודרה. בהמשך, כשאתחיל לדבר, ארגיש כיצד השיניים שלי גורסות חלקיקים קטנים של חול.

שמואל, פאץ' "מפקד היחידה" על זרועו, מקבל אותי בחיבוק, אף שזו פגישתנו הראשונה. כבר שבועיים ברצף הוא פה, אבל תחושת הזמן בעזה "פריכה", לדבריו, ממש כמו האדמה. את בית המג"ד מקיפים ערימות עפר וטנקים. בצה"ל קוראים לזה "מגנן". שמואל מסביר לי על הלוגיסטיקה שכרוכה בהקמת מגנן כזה וההגנה עליו, מפרט בקצרה על משימות הסיירת. "תפקידנו לטהר את בית חאנון", הוא אומר, "אני רואה מכאן את שדרות, את קיבוץ ארז. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שהמקום הזה ימשיך להיות איום".

רעש הנמרים מחריש אוזניים. מתוך האדמה מזדקרים גושי בטון וברזלים מעוותים. "בוא", הוא אומר, "בוא נעלה לקפה".

"תפקידנו לטהר את בית חאנון. אני רואה מכאן את שדרות, את קיבוץ ארז. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שהמקום הזה ימשיך להיות איום. צה"ל תמרן פה כמה פעמים, ועדיין מצאנו לאחרונה מחסן אמל"ח בתת־קרקע, שאתה אומר 'שווה היה להילחם פה'"

בית המג"ד

גרם מדרגות רחב מוביל לקומה הראשונה של "בית המג"ד". המרצפות מעוצבות והתקרות מצוירות. פעם היה זה בית יפה, אבל כעת תלויות שמיכות על החלונות השבורים, כדי להסתיר את הלוחמים מאיום הצליפה והנ"ט. על הכניסה לקומה שומר חייל בציוד קרבי מלא.

המתחם נקי ומסודר, עד כמה שבית המאוכלס בידי פלוגת חיילים יכול להיות נקי ומסודר. "אני עושה להם מסדרים", אומר שמואל. ארגז עם ירקות טריים מונח במטבח. פעם בכמה ימים מתקלחים פה בשישיית בקבוקי מים. צרכים עושים בשקיות, כי מערכת הביוב לא עובדת. "אלה החיים שלי, שלנו", אומר שמואל.

אחד מחדרי הבית הוסב לחמ"ל, שדגלי סיירת גבעתי נתלו על אחד מקירותיו. על הקיר שמנגד תלויים שלושה מסכים ענקיים, שאחד מהם מחובר למצלמה של רחפן, שמשוטט מעלינו כל הזמן. הייטק. "אתמול זיהינו ככה חוליה שמטמינה מטען. תקפנו אותה בעזרת זיק והרגנו שני מחבלים", אומר שמואל.

רק כמה ימים לפני הביקור שלי כוח של הסיירת עלה על מטען, ורק בנס איש לא נפגע. לאחר מכן זיהו הלוחמים מצלמה שהוטמנה בין ההריסות בידי מחבלים. "יש מחבל שיושב במנהרה, ורק מחכה שמישהו ייכנס לו לפריים כדי לפוצץ את המטען", אומר שמואל. "אנחנו כמעט לא פוגשים אויב, אבל יש משהו בשקט העזתי שמתעתע. אתה הולך לישון פה בכל לילה בחשש שמחבל ייצא לך ממנהרה שלא גילית".

שגרת הלחימה מתחלקת בין התקפות ממוקדות - "צה"ל תמרן כמה פעמים בבית חאנון, ועדיין מצאנו פה השבוע בתת־קרקע מחסן אמל"ח עם כמות מטענים מטורפת, שאתה אומר 'שווה היה להילחם פה'" - לבין ניהול חיי היום־יום, שכרוך באינסוף פעולות לוגיסטיות מורכבות. שמואל מציע שנשב במה שהוא קורא לו "הסלון", ואחד החיילים מגיש לנו מיץ קר. "יש לנו גנרטור, אז יש לנו מקרר", מסביר שמואל.

מאז תחילת המלחמה שמואל כמעט לא יצא מעזה. הוא היה רק 150 מטר מהנמר שהתפוצץ בשבוע הראשון לתמרון בעזה, אירוע שבו נהרגו 11 לוחמי גבעתי. בהמשך היה הראשון שהגיע לזירת ההתרסקות של מסוק הינשוף בספטמבר 2024, במהלך גיחה לפינוי פצועים. באירוע נהרגו שני חיילים ונפצעו שבעה. אחת מהם היתה טייסת המסוק, ששמואל החזיק לה את היד בזמן שהרופא טיפל בה. היא נפצעה קשה מאוד, אך שרדה את ההתרסקות.

מתחילת המלחמה לסיירת גבעתי יש 23 הרוגים. מאז כניסתו לתפקיד מפקד הסיירת, ביוני 2024, איבד שמואל שני לוחמי שריון שהיו בפיקודו ואת מוטי רווה ז"ל, לוחם הנדסה במילואים שנהרג מפגיעת טיל. כל הרוג כזה הוא צלקת שמסרבת להגליד.

אבל השיחה עם שמואל זורמת דווקא למקומות הרכים של החיים. הוא מועך בידיו כוס חד־פעמית ומספר על שיחת הטלפון שניהל לפני כמה ימים עם הבית. "יש לנו פה קליטה, כי אנחנו קרובים לגדר", הוא מסביר. "לתחושתי אני מדבר עם הבית בכל יום. לתחושת אשתי, זה קורה פעם בשבוע. יש בעזה קטע, שגם אם יש לך זמן - אין לך פניות, כי אתה כל הזמן חושב על הדבר הבא שצריך לעשות".

"הייתי בסיטואציות שהסתכלתי על ילדות בעזה ואמרתי לעצמי 'איזה מסכנות הן'. כשהגעתי לחדר פה בבית חאנון צילמתי אותו לאשתי וכתבתי 'זה הזוי, אני בחדר של ילדה שחיה פה, ולא בטוח שהיא אי־פעם תחזור לפה'. אבל אני באמת חושב שחמאס המיט אסון על האוכלוסייה בעזה"

הוא אב לארבעה, הקטן שבהם בן שנה וחצי, שנולד במהלך המלחמה. "עם הילדים אני כמעט לא מדבר, כי אני מתפנה רק בשעות מאוחרות", הוא מודה. "אתמול דיברתי עם אשתי ב־12 בלילה. בשלב מסוים היא אמרה לי 'טוב, אתה לא איתי, יאללה ביי'. ניסיתי להתווכח, אבל תכלס היא צדקה".

הוא בן 35, חובש כיפה, אבל בעזה מסתובב בלעדיה. אשתו מורה לחינוך גופני ויועצת בתחום של דחייה חברתית. "אני דפקתי לה את הקריירה, זו האמת", הוא אומר. "היא מתה להתפתח מקצועית וכועסת עלי. אבל מה אני אעשה? אמרתי לה שבחרנו בקריירה הצבאית ביחד. בגלל המלחמה היא כבר על אדי הדלק, אז אתמול היא אמרה לאבא שלי שיבוא לשמור על הילדים, ויצאה ליום כיף עם חברות. כל היום קיבלתי טלפונים מאבא שלי עם שאלות".

שאלות שצריכים לשאול

החדר שבו ישן שמואל הוא מה שהיה פעם חדר הילדים של המשפחה הפלשתינית שהתגוררה בבית. פרפרים מצוירים על הקירות, ציודו האישי מאוחסן מתחת למיטת ילדים צרה. על הכוננית לידה מונח הספר "מוסריות: שיקום הטוב המשותף בעידן מפולג" מאת הרב יונתן זקס. שמואל מתנצל שאין לו מספיק זמן לקרוא, אבל מראה לי כמה משפטים שסימן לעצמו בספר.

"זה ספר מוסר עמוק, פילוסופי, קשה", הוא אומר. לפני כמה ימים הקריא חלקים ממנו לקצינים בישיבת הערכת המצב של החטיבה: "בקיומו של חופש חברתי אין די בכלכלת שוק ובמדינה דמוקרטית ליברלית. דרוש רכיב שלישי - מוסר. אם נתמקד ב'אני' ונאבד את ה'אנחנו', אם נפעל על פי האינטרס העצמי בלי מחויבות לטוב המשותף, אם נתמקד בהערכה עצמית ונאבד את האכפתיות לזולת - נאבד הרבה יותר מכך".

הוא צוחק. "אנשים לא הבינו מה אני רוצה מהם".

אני שואל אותו, אפרופו מוסר, אם יצא לו לחשוב על הילדה הקטנה שבמיטה שלה הוא ישן כבר שבועיים. מה עלה בגורלה? האם תחזור אי־פעם הביתה? "התקלת אותי בשאלה מורכבת", הוא מגרד בראשו. אחר כך, בחוץ, הוא יאמר: "כשאני חושב על הזולת, אני חושב קודם כל על עם ישראל. אני חושב שככל שאנחנו כעם נחשוב פחות על מה אני מרוויח באופן אישי, אלא מה אנחנו מרוויחים, יהיה יותר טוב.

"אני לא דוס טרור או ציוני נלהב. בא לי לחיות חיים טובים, בא לי ליהנות, ובכל זאת אני פה. לגבי המלחמה - הייתי בסיטואציות שהסתכלתי על ילדות קטנות ואמרתי לעצמי 'איזה מסכנות הן'. כשהגעתי לחדר הזה צילמתי אותו לאשתי וכתבתי 'זה הזוי, אני בחדר של ילדה שחיה פה, ולא בטוח שהיא אי־פעם תחזור לפה'. אבל אני באמת חושב שחמאס המיט אסון על האוכלוסייה בעזה, בקנה מידה שאנחנו והם לא מבינים אותו עדיין.

"בן אדם שחי בלי סימני שאלה ובלי להטיל ספק כל הזמן במה שהוא עושה, לא יכול לפקד על אנשים", הוא ממשיך. "אתה צריך אישיות שמורכבת מהרבה נדבכים, מהרבה ספקות. אני כל הזמן מטיל ספק במה שאנחנו עושים. מי שלא שואל את עצמו שאלות על מה המלחמה - חוטא לאמת. אבל בסוף אתה סומך על המפקדים שלך, ששלחו אותך למשימה ערכית. נכון, המשימה קשה, היא לא נוחה, אבל אני מאמין בה. ברור לי שאני לא אצא מהמלחמה הזו אותו אדם, אבל בא לי לשמור על עצמי, כדי שאצא ממנה אדם מוסרי.

בכל פעם שאני צריך חיזוק אני הולך לדבר עם החיילים שלי, הם אלה שמחזירים לי את המוטיבציה ומזכירים לי למה אני עושה את מה שאני עושה. גאה בהם".

יש שחיקה בקרב החיילים שלך?

"כשנכנסתי לתפקיד שיניתי את הטרמינולוגיה. עם משהו שחוק אי אפשר לעבוד, אז אני מדבר על אתגר מנטלי. בתחילת המלחמה היה לנו יותר קל, כי היה קצב מבצעי גבוה והיתה תחושה שאנחנו מצילים את העולם. אנשים נהרגו במסות והמשכנו, היה דרייב פנימי מטורף. בחודשים האחרונים החיילים כבר מתחילים לשאול שאלות, אבל בבית חאנון קל לי לענות להם. אני עולה איתם לגג ואומר להם 'תראו, הנה שדרות, הנה נתיב העשרה, הנה קיבוץ ארז'. על זה אנחנו נלחמים. וכולנו פה מוכנים לעשות הכל כדי להחזיר הביתה חטופים".

"בן אדם שחי בלי סימני שאלה ובלי להטיל ספק במה שהוא עושה, לא יכול לפקד על אנשים. אתה צריך אישיות שמורכבת מהרבה נדבכים, מהרבה ספקות. אני כל הזמן מטיל ספק במה שאנחנו עושים. מי שלא שואל את עצמו שאלות על מה המלחמה - חוטא לאמת"

אנחנו יוצאים כדי לצלם אותו על רקע עזה. בשל נוהלי החשיפה של צה"ל, שמואל נאלץ לעטות מסכה שתסתיר את פניו. "זה מרגיש לי לא מתאים", הוא אומר. "אני לא גנב. כל מה שאני עושה, אני שלם איתו ערכית. כשאתה שם גרב על הפנים אתה הופך את המג"דים בצה"ל לגנבים. אבל אני מבין שהעניין הזה מורכב, ולכן אין לי ברירה אלא לקבל את זה".

לפני שאנחנו נפרדים, שמואל מבקש שהפגישה הבאה שלנו תהיה בנחל עוז. "לחמתי שם ב־7 באוקטובר", הוא אומר. "ויש בית שצרוב לי בתוך המוח. זה בית שהיה כולו מנוקב בכדורים מבפנים, וכשפתחתי את דלת הממ"ד יצאתי מנקודת הנחה שאמצא בפנים גופות. אבל מי שהיה שם בפנים זה הוא מ', עם אשתו ואחת הבנות שלו. מ' הזה גיבור. מאז אותו יום לא דיברנו. אני רוצה שנפגוש אותו ביחד".

"קבענו", אמרתי לו.

תחנה שנייה:
נחל עוז, 7 באוקטובר

שמואל צמח בשייטת 13 ואחרי קורס קצינים עבר לגבעתי. בקיץ 2021 מונה לראש לשכתו של אלוף פיקוד דרום דאז, אליעזר טולדנו. שניהם סיימו את תפקידם חודשים בודדים לפני 7 באוקטובר. "זה תפקיד מאוד אינטנסיבי, בעיקר בחגים - אז תמיד עולה הכוננות", הוא אומר. "במשך שנתיים לא ראיתי את המשפחה בחגים בכלל. והפעם, 7 באוקטובר 2023, אני לא בתפקיד. עשיתי את כל החגים עם המשפחה. בחול המועד סוכות היינו בפסטיבל התמר, היה כיף חיים".

אחרי הפסטיבל חזרו לביתם בשומרון, ובשמחת תורה אירחו בני משפחה לארוחת החג. "סיימנו את ערב החג והלכתי לישון בתחושה שהחיים טובים", הוא נזכר. "ואז עשיתי משהו שלא עשיתי מאז שאני בצבא - כיביתי את הטלפון בכניסת השבת. לא הייתי בתפקיד, לא הייתי בכוננות לכלום, אז הרשיתי לעצמי".

רק ב־9 בבוקר, כשיצא מהבית לתפילה, נתקל בשכן שאמר לו "איך אתה לא מעודכן? יש מחבלים בשדרות". "מייד הבנתי שיש פשיטה, שאנחנו באירוע ענק", הוא אומר. לא חלפו שתי דקות וכבר היה ברכב בדרכו דרומה. כשהגיע לכביש 6, שמואל התלבט אם לנסוע למפקדת הפיקוד בבאר שבע כדי לעזור שם לאלוף הפיקוד הטרי ירון פינקלמן בניהול הלחימה, או לדהור לכיוון העוטף. "אבל בדרך אני שומע ברדיו שיחה מצמררת, של תושבת בארי שמספרת שהיא נצורה בממ"ד, כשברקע שומעים יריות", הוא מספר. "ואני מבין שזה לא אירוע של להתייצב בלשכה. אני גדלתי בקורס לוט"ר, ושם אתה לומד שכשיש אויב ואזרחים אתה רץ הכי מהר כדי לחצוץ ביניהם, אתה מסתער".

אלא שלשמואל, שנמצא בין תפקידים, יש רק אקדח עם שתי מחסניות והוא מבין שהוא צריך להשיג נשק. הוא מחליט לנסוע לבסיס סיירת גבעתי במשמר הנגב, שבו שירת עד לא מזמן כמפקד פלוגה. שם הוא חותם על M16 ומצטרף לג'יפ של מפקד סיירת גבעתי דאז, סא"ל ז'. היעד הבא הוא שדרות.

שמואל ו־ז' מכירים מתקופתם המשותפת כמפקדי פלוגות בסיירת גבעתי. בעת ש־ז' פיקד על פלוגת הסיירת, פיקד שמואל על פלוגת הנ"ט של היחידה. על פלוגת ההנדסה פיקד אז סא"ל יהונתן צור ז"ל, שכולם קראו לו ברנש. ברנש ושמואל, שניהם נערים שגדלו בשומרון, לא ממש התחברו למערכת החינוך אבל פרחו בצבא, ונוצר ביניהם קשר קרוב.

ברנש המשיך מאז לפיקוד על סיירת הנח"ל, שב־7 באוקטובר תפסה קו באזור כרם שלום, החלק הדרומי של רצועת עזה. כל הדרך לשדרות דיברו שמואל ו־ז' על ברנש, מתוך הנחה שהוא נמצא כעת בכרם שלום תחת מתקפה. "אמרנו לעצמנו שאין סיכוי שמישהו ניצח את ברנש, ושאם כן - הוא נלחם עד הכדור האחרון", אומר שמואל. בדיעבד יתברר כי ברנש לא היה בכרם שלום, אלא בביתו בעת שהחלה ההתקפה. הוא נסע ברכבו לעבר חייליו, ונהרג בהיתקלות עם מחבלים בצומת מעון.

תחושת האשם

גם אחרי שנתקל בגופות שרועות על הכביש בדרך לשדרות, גם אחרי שסרק כמה מרחובות העיר בחיפוש אחר המחבלים, לא הבין שמואל את גודל האירוע. בסביבות 12:00 הוא ומפקד הסיירת ז' קיבלו טלפון מאוגדת עזה. "אומרים לנו 'יש יישוב עם מלא מחבלים ועם אפס כוחות. נחל עוז. סעו דחוף לשם ואל תעצרו בדרך'", נזכר שמואל. "אנחנו צוברים כוח של הסיירת ויוצאים. בדרך לנחל עוז יש לחימה, היתקלויות של כוחות צבא עם מחבלים. אנחנו בהתלבטות מה לעשות, אבל אומרים לעצמנו 'יש אזרחים שנטבחים בנחל עוז. בואו נמשיך'".

רק כשיכנס לנחל עוז לראשונה, ויראה בכיכר מכוניות עם לוחיות זיהוי פלשתיניות, ייפול לו האסימון. "אני רואה מלא רכבים עזתיים. טנדרים, ציוד, גופות מסביב", הוא אומר. "ואז אני אומר לעצמי 'אני חלק מהדבר הזה, אני רל"ש אלוף פיקוד דרום'. אני מסתובב בנחל עוז כל אותו יום עם מלא מחשבות בראש. זה עשה לי קווץ' בנשמה".

"יום אחד הלכתי למכולת ואז נכנס מישהו אחריי, נעמד מולי עם שני מאבטחים, והודיע לי שהוא מהמחלקה היהודית בשב"כ. הוא אמר לי 'אני מעדכן אותך שאתה מסתבך ובקרוב תוזמן לחקירה'. אמרתי לו 'אני לא מפחד ממך, כי אני מאמין במה שאני עושה'"

שמואל מודה שפיקוד הדרום לא היה ערוך לפשיטה בסדר הגודל של 7 באוקטובר. "מצד אחד יש לי תחושות אשם", הוא מודה, "אבל מצד שני, בתקופה שקדמה למלחמה בפיקוד הדרום ובשב"כ היו אנשים שדחפו בכל הכוח לחסל את דף וסינוואר בהפתעה. היו אנשים שעבדו בזה". להבנתי, הוא רומז שאחד מהם היה אלוף הפיקוד טולדנו. "צרבה אותי התחושה שיכולנו למנוע את זה".

אתה יכול להסביר בכל זאת איך בפיקוד הדרום לא יודעים שחמאס מתכנן כזו מתקפה?

"נכון, שנתיים הייתי בפיקוד ולא דמיינו דבר כזה. להבנתי היה רגע שבחמאס לקחו תוכנית רעיונית שהיתה בסיווג מאוד גבוה והפכו אותה לתוכנית שמבצעים בשטח. יש את הסיפור של הנגדת ו', שהתריעה על האפשרות הזו. אני כרל"ש קיבלתי מלא מיילים, ואני לא זוכר מייל שהתריע על דבר כזה. היו לנו בפיקוד צוותי בקרה חיצוניים, עשינו תרגילים שדימו פשיטה, אבל היה מדובר על שלושה-ארבעה מוקדי פשיטה בלבד. אף פעם לא דובר על אירוע בהיקף של 7 באוקטובר. תזכור שבתקופה שקדמה למתקפה היתה בעזה פריחה, הכנסנו אלפי פועלים לישראל. אני אישית פגשתי אותם במעברים. חשבנו שצריך לתת לאוכלוסייה אופציה להתפתח, וסינוואר שיחק עם זה. הוא התהפך עלינו".

אנחנו נפגשים בנחל עוז באוגוסט 2025, אבל עבור שמואל ורבים אחרים התאריך במקום הזה תמיד יהיה 7 באוקטובר. הוא דרוך כי השאיר את הסיירת שלו בתוך עזה. "לא נוח לי להיות בחוץ כשהם בפנים", הוא אומר.

זו הפעם הראשונה מאז אותו יום ששמואל מגיע לנחל עוז. מעולם לא התמודד עם מה שהתרחש כאן. "לא היה לי זמן, נלחמתי", הוא מסביר. אני חושד בו שהוא מנצל את הפגישות איתי כדי לדבר, לאוורר רגשות, לסגור מעגלים - דברים שלא טרח לעשות מאז פרצה המלחמה.

הכוח של סיירת גבעתי, ובתוכו שמואל, הגיע לנחל עוז סביב השעה 13:30 וחבר לכוח של מגלן. יחד עם שני חברי כיתת הכוננות של הקיבוץ חילקו שתי היחידות גזרות והחלו בסריקות. עצם הגעת הכוח הגדול ליישוב הניסה את מרבית המחבלים, ובמהלך הסריקות שמואל כמעט לא נתקל באויב. "אבל החוויה המטורפת היתה המעבר מבית לבית", הוא אומר. "המתח הזה - האם אתה נכנס לבית ופוגש מחבל, משפחה שנרצחה, או אנשים חיים בממ"ד".

החוויה הזו היתה קשה במיוחד בשכונה המערבית של נחל עוז. שם מרבית הבתים שסרק שמואל היו ריקים מאדם. בדיעבד יתברר כי דייריהם נחטפו לעזה. אבל בית אחד בשכונה היה יוצא דופן - הבית של מ'

עכשיו אנחנו צועדים לעבר הבית הזה ופוגשים את מ', שעומד בחוץ וממתין לנו. הוא ושמואל מתחבקים, זו הפעם הראשונה שבה הם מתראים מאז הסיוט של 7 באוקטובר. מ' מצביע מרחוק על הבית שלו, ומייד אנחנו שמים לב שעל הבית הצמוד תלוי פוסטר גדול, ועליו תמונה של עמרי מירן, תושב נחל עוז, נשוי ללישי ואב לשתי בנות, שנחטף חי לעזה ועדיין שם. אות החיים האחרון ממנו התקבל באפריל. "כן", אומר מ' מול עינינו המשתאות, "אני השכן של משפחת מירן".

מ', הרמבו של הקיבוץ

מ', בן 50, נשוי לבת משק ואב לשתי בנות, הוא בחור צנום עם חיוך גדול. קשה לדמיין זאת עכשיו, אבל ב־7 באוקטובר הוא הפך לרמבו.

"הבת הגדולה שלי היתה באותו לילה בקמפינג על אחד הדשאים בקיבוץ, ואני הייתי כאן עם אשתי והילדה בת ה־6", הוא משחזר. "המחבלים הגיעו אלינו בסביבות 7:40. נעלתי את אשתי ואת בתי בממ"ד ונשארתי בחוץ. כבר שנים אני מתכונן ליום הזה. לא חשבתי שיגיע משהו בקנה מידה של 7 באוקטובר, אבל הייתי מוכן. יש לי בבית אקדח והרבה מאוד תחמושת שאגרתי".

כשהמחבלים ניסו להיכנס לבית מהחלון, מ' ירה בהם דרך החלון. כשניסו להיכנס דרך הדלת, ירה בהם דרך הדלת. "אני טוב עם אקדחים", הוא מצטנע. כשנכנסו לבית, הוא ניהל איתם קרב על המסדרון שמוביל לממ"ד. הם השליכו עליו רימונים ומטענים, ריססו אותו במקלעים. "לא נפצעת?" אני שואל אותו בתדהמה. "נפצעתי, כאן ביד", הוא אומר ומראה לי צלקת קטנה על הזרת. רמבו.

המחבלים לא ויתרו למ'. אחרי שנסוג אל תוך הממ"ד הם הגיעו לשם עם השכנים כדי לשכנע אותו לצאת. מ' נותר לבסוף עם ארבעה כדורים בלבד. "סימנתי לאשתי עם הראש על האקדח, והיא אישרה לי. הכדורים האלה נועדו בשבילנו. לא התכוונו ללכת עם המחבלים האלה לשום מקום".

ב־15:30 הגיעו שמואל והצוות שלו לדלת הממ"ד. שמואל לא האמין שמישהו שרד את התופת בתוך הבית. כשהבין שבתוך הממ"ד בכל זאת יש אנשים, ניסה לדבר איתם בעברית. מ' שמע רק ערבית. "אבל אשתי שמעה מישהו קורא 'קובי', ואמרה לי 'אלה חיילים'", הוא מתאר.

"כשפתחתי את הדלת של הממ"ד גם אני פחדתי", אומר סא"ל שמואל למ'. "לא ידעתי מה ייצא אלי. ואז אני רואה אותך, עם האקדח ביד, ואני מתקרב אליכם ואשתך מתעלפת. היה שם מוט ברזל שהזדקר מהרצפה, כנראה כתוצאה מכל הירי והבלגן, ותפסתי אותה רגע לפני שהיא השתפדה עליו. אני לא אשכח את זה".

רק אחרי שחולץ מהממ"ד מ' נזכר פתאום שהבת הנוספת שלו לא נמצאת איתו בבית. עד כדי כך הוא היה נעול. "אתה גיבור", אומר לו שמואל.

הבקשה הראשונה של מ' משמואל היתה שיביא לו מים. אחרי זה שאל "מה קורה עם השכנים?" שמואל הקיף את הבית ונכנס אל הבית הצמוד, זה של משפחת מירן. "היה ברור לי שחטפו משם מישהו, כי ראינו מדי צה"ל על הרצפה", אומר שמואל, "לא היה לי לב להגיד את זה למ".

משפחתו של מ' מתגוררת כעת מחוץ לנחל עוז, אך משפצת את ביתה בקיבוץ ומתכננת לחזור אליו. בתו כבר כמעט בת 8, מסתובבת סביב הבית בזמן שאנחנו מדברים. שמואל מסתכל עליה. "זה נותן לי כוח לחזור לעזה לעוד חודש רצוף", הוא אומר.

תחנה שלישית:
הבית בשומרון, ספטמבר 2025

ב־8 באוקטובר עזב שמואל את נחל עוז והצטרף לגדוד שקד בגבעתי, שאיבד חלק ניכר משרשרת הפיקוד שלו. הוא שימש עוזר המג"ד ולחם עם הגדוד בעזה במשך חצי שנה. בשלב מסוים יצא להשלמת הלימודים בפו"ם (המכללה לפיקוד ולמטה) - תקופה מוזרה שבה אולץ לעלות על מדי אל"ף, בניגוד לכל אינסטינקט שיש לו - וביוני 2024 קיבל את הפיקוד על סיירת גבעתי ונכנס איתה ישירות לרפיח. מאז הגיע הביתה אחת לחודש, במקרה הטוב.

את הפגישה השלישית התעקש שמואל לערוך בביתו. "בלי הגב והתמיכה מהבית זה לא היה עובד", הסביר, "אלה החיים שלי, החיים שבנו אותי". למרות המחמאות, לא בטוח שאשתו צוריה תמכה ברעיון: אף שחלפו חודשיים מאז פגישתנו הראשונה בבית חאנון, אז דובר על הפסקת אש, שמואל לא הפסיק להילחם ויצא הביתה ישירות מתוך פאתי העיר עזה לחופשה קצרה של ימים בודדים. את הזמן הקצר הזה נאלצה צוריה לחלוק איתי.

היישוב שבו הם גרים הוא יישוב קטן על צלע הר. גן השעשועים נמצא במקום המישורי היחיד בסביבה. צוריה ושמואל, בלבוש אזרחי הפעם, לוקחים אותי אל הבית החדש שהם בונים בקצה היישוב. שלד הבטון טובל בצמחייה פראית ומשקיף מערבה. ביום טוב רואים מפה את הים. "היינו אמורים לעבור לכאן לפני כמעט שנה וחצי", אומרת צוריה. "כששמואל חוזר הביתה, הדבר הראשון שאנחנו עושים זה לראות מה התקדם בבנייה. ואז הוא חוטף עצבים".

בינתיים הם שוכרים יחידת דיור קטנה. במרפסת ערסל ומתלה כביסה שעליו מתייבש זוג מדים. צוריה ושמואל מתיישבים זה לצד זה על הספה. על השולחן עוגיות שאפתה עם הילדים.

הם גדלו יחד ביישוב דולב. "היא היתה מדריכה בבני עקיבא, שנה מעלי", אומר שמואל. "התחלתי איתה בגיל 16 וזה לא הלך". השנים חלפו. "בגיל 22 פתאום ראיתי אותו עם המדים של השייטת", אומרת צוריה, "התחלתי לגשש". היא לא ידעה לאן היא נכנסת. "זה לא החוג שנרשמתי אליו", היא צוחקת, "לא הכינו אותי ואותנו בשום צורה למציאות הזו. אני בתפקיד אשת המג"ד, אם ארצה ואם לא ארצה".

"גדלתי לתוך חיי הקבע", היא ממשיכה. "כל עוד לא היו לנו ילדים זה היה בסך הכל בסדר. בהמשך זה הפך להרבה יותר מאתגר. חיכינו ש־שמואל יקבל תפקיד של מג"ד, כי בשגרה מג"ד זה לצאת פעם בשבועיים הביתה, לצאת לאפטר פעם בשבוע. זה גם שלב בחיים שבו בדרך כלל כבר יש ילדים, והם אמורים לראות את אבא פעם בכמה זמן. לזה ציפיתי וחיכיתי ממש. המלחמה טרפה את הקלפים".

היא מספרת על הילדים שמשלמים מחיר: "הגדולה רק היום הבינה שאבא לא יהיה ביום הולדת 10 שלה, למשל" - וגם על המחיר שהיא משלמת כאמא: "זה להיות כל הזמן מוחזקת. אם היה פה עוד שותף זה היה נראה אחרת לגמרי", היא אומרת.

"כששמואל חוזר הביתה, חברות אומרות לי 'איזה כיף!'" אומרת צוריה. "אז לא, זה לא תמיד נראה כמו ירח דבש ולבבות. אם בימים רגילים לוקח 'דקה להתרגל אליך שוב' - במלחמה זה לוקח הרבה יותר זמן, ועד אז הוא כבר חוזר לעזה. לפני כל יציאה הביתה יש איזה חשש, של שנינו. אתה מנסה לעשות תיאום ציפיות, אבל הכל מאוד נפיץ. קשה להתחבר ולדעת שבעוד רגע הוא שוב עוזב. זו אחת המורכבויות הגדולות שלנו במלחמה הזאת".

ועוד לא דיברנו על הפחד.

"זה סוג של משהו שהלך והתחספס עם הזמן. בתחילת המלחמה פחדתי. הרגע הכי מפחיד היה באחד הבקרים. 7 בבוקר, הילדים עוד ישנים, פתאום דפיקות בדלת. אני קמה ואומרת לעצמי 'זהו, זה זה'. אני הולכת לדלת, וכל צעד מוריד חמש שנים מהחיים שלי. אני פותחת את הדלת - ועומדת שם ילדה של השכנים ואומרת 'יש לכם קלמנטינות?' יש פחד, הוא נמצא. אבל זה היתרון בלהיות אמא עסוקה לארבעה. אני שקועה ביום־יום".

צוריה: "כששמואל חוזר הביתה, חברות אומרות לי 'איזה כיף!'. אז לא, זה לא נראה כמו ירח דבש ולבבות. אם בימים רגילים לוקח 'דקה להתרגל אליך שוב' - במלחמה זה לוקח הרבה יותר זמן, ועד אז הוא כבר חוזר לעזה. לפני כל יציאה הביתה יש איזה חשש, של שנינו"

"הצבא עזר לי להתאפס"

מסלול חייו של שמואל היה יכול להיראות אחרת לגמרי. הוא היה נער שובב שפחות מצא עצמו בתוך מסגרות חינוכיות, אבל הצליח להתקבל לישיבה התיכונית סוסיא בדרום הר חברון, שנחשבת מוסד מבוקש.

"זה תיכון ששם דגש על חינוך סביבתי ומאוד מחובר לשטח. עושים טיולים, סדנאות עם ציוד על הגב, דברים שמאוד אהבתי", הוא אומר. "אבל בתוך הדבר הזה, למרות שהתיכון היה כזה נהדר ואיכותי, ההורים שלי בדיוק התחילו תהליך גירושים, וגם לפני זה היה מאתגר בבית. בלי קשר, הייתי ילד שאוהב לצאת לטבע ולא אוהב ללמוד. נהניתי מלעבוד, מליצור בידיים, והתיכון די אפשר לי את זה. אמרו לי 'יש לך מציאות מורכבת בבית, תהיה נוכח בחלק מהלימודים, ובחלק אל תגיע'".

הוא נשלח לעבוד בחוות הר סיני, שהקימו דליה ויאיר ז"ל, שנרצח בפעולת איבה ב־2001. "אחרי שיאיר נהרג דליה היתה צריכה עזרה בחווה. הגיעו המון חבר'ה, כל אחד עם הסיפור שלו", מספר שמואל. "אמרו לי ללכת לעבוד שם כמה שעות ביום, ואז לחזור לתיכון. הלכתי, עבדתי - ולא חזרתי".

את הבגרות לא השלים מעולם, והפעם הראשונה לדבריו שבה באמת למד היתה בקורס חובשים בצבא. בהמשך, במסגרת הצבא, ישלים תואר ראשון בהצטיינות במשפטים, ותואר שני במסגרת לימודיו בפו"ם.

בעודו עובד בחווה החל שמואל מיונים לצה"ל, וכבר התקבל לשייטת. אלא שאז העניינים התחילו להסתבך. "הייתי מסתובב הרבה בשטח, יוצא למרעה עם העדר, מסקל אבנים", הוא מספר. "בתוך הדבר הזה היו לא מעט קונפליקטים עם האוכלוסייה הפלשתינית מסביב. שטחי החווה גדולים מאוד, ודרום הר חברון זה מקום מרובה חיכוכים מהסוג הזה. נחשבתי למנהיג, ולמרות שהקפדתי לא לחצות גבולות בעצמי זה הגיע למצב שהשב"כ התיישב עלי.

"יום אחד הלכתי למכולת ואז נכנס מישהו אחריי, נעמד מולי עם שני מאבטחים, והודיע לי שהוא מהמחלקה היהודית בשב"כ. הוא אמר לי 'אני מעדכן אותך שאתה מסתבך ובקרוב תוזמן לחקירה'. אמרתי לו 'אני לא מפחד ממך, כי אני מאמין במה שאני עושה'".

פעמיים נלקח שמואל לחקירה של המשטרה, ובשלב מסוים קיבל הודעה שהוא מנוע גיוס. "נחקרתי על שני אירועים קשים שהתרחשו באזור, והתלבשו עלי למרות שבאמת לא היה לי קשר לעניין", הוא מבטיח.

ההתנגשות בשב"כ ובמשטרה גרמו לו להשתנות. "זו היתה כאפה, כי כבר הייתי בתהליך הגיוס לשייטת, הייתי מורעל", הוא אומר. "יש לי עד היום קלסר עם מכתבים ששלחתי לכל מי שאפשר, כולל חברי כנסת, כדי שיאפשרו לי להתגייס".

אתה מאלה שהגיוס לצבא הציל אותם?

"אני חושב שלא, כי אני אדם שתמיד נחת על הרגליים, אבל הצבא עזר לי להתאפס. מעבר לזה, אני באמת מאמין שכל החוויות שעברתי בחיים הפכו אותי לקצין יותר טוב, לאדם שיפקד על אנשים במלחמה". 

itayilnai@hotmail.com