ב־8 באוקטובר 2023, למחרת שמחת תורה, אמור היה תא"ל יאיר פלאי, אז מפקד חטיבת גולני, לנאום בעצרת משפחות שכולות לציון 50 שנה למלחמת יום הכיפורים. הנאום כבר היה מוכן, ובמרכזו גבורת הלוחמים ועוצמתה של החטיבה, ששילמה מחיר דמים כבד במלחמה ההיא.
פלאי לא ידע אז שמעבר לפינה מסתתר לו יום הכיפורים הבא שיעמיד את החטיבה, ואותו, במבחן הקשוח מכל. שנתיים לאחר מכן הוא חוזר אל השבת ההיא, ואל מה שקרה בעקבותיה: אל המאמץ ללכד את השורות, ואל המלחמה המורכבת בעזה שגם בה איבד לוחמים - אותה עזה שצה"ל, וחטיבת גולני בתוכו, נערך לכבוש כעת מחדש.
בשנה האחרונה מפקד פלאי על אוגדת הבשן ברמת הגולן. הוא קיבל אותה כשבסוריה שלט הנשיא אסד וכשאיראן, רוסיה וחיזבאללה בוחשות בה ומאיימות ממנה על הגולן, והוא מפקד בה כיום מתוך שטח סוריה כשמולו כוחות המורדים בהנהגתו של אבו מוחמד אל־ג'ולאני, הוא אחמד א־שרע, ועם תערובת של סימני שאלה ותקוות באוויר.
"תכין את החטיבה"
בבוקר 7 באוקטובר היה פלאי בבית, במושב קשת בגולן. החטיבה שלוש היתה פרוסה בשטח - שני גדודים בעוטף עזה, שני גדודים ביהודה ושומרון - כשהכפיפות המבצעית של הכוחות היתה למפקדי החטיבות המרחביים שתחתם הם פעלו.
כשהתופת פרץ, מפקדי הגדודים התקשרו למפקדי החטיבות המרחביים שלהם וטסו לשטח. פלאי התעורר בשעה 07:14 כשילדיו פרצו לחדר השינה שלו וצעקו "אבא, זיני בסלון". זיני הוא שכנו, אלוף (וראש שב"כ החדש) דוד זיני, שפתח את חלון הסלון ועמד חצי גוף בפנים, חצי גוף בחוץ. "אני רץ הפוך לסלון, ורואה את זיני על מדים, והוא אומר לי: 'פלאי, מלחמה'. אני אומר לו 'איזו מלחמה, איפה מלחמה, מה מלחמה', והוא עונה: 'מלחמה, תכין את החטיבה'".
בשלב הזה הוא עוד לא הבין מה נפל על החטיבה שלו, גולני. "נכנסתי לקבוצת הווטסאפ של החטיבה. 07:22. קצין האג"ם בכלל בארה"ב. הוא ער, וכותב שיש מלא שיגורים. אני כותב שיש בלגן בדרום, שיש חדירות ופצועים, ומבקש מהם שלא לפרסם. לא הבנתי בכלל.
"התארגנתי לצאת. בדרך דרומה אני מתחיל להבין שאנחנו באירוע אחר, שחצי דרום כבר כבוש. דיברתי עם המג"דים (13 ו־51, שהיו פרוסים בעוטף - י"ל). שלחתי את הסמח"ט שלי לשרגא, למפקדת החטיבה, כדי להכין הכל למלחמה. מיניתי קצין אג"ם. הוריתי לגייס את כל המילואים מייד, להכין את הנמ"רים שלנו שהיו בצפון, דיברתי עם שני המג"דים שהיו ביו"ש (12 והסיירת - י"ל) ואמרתי להם לדחוף כוחות דרומה, כי מייד הבנתי שמה שחסר שם זה סד"כ ופו"ש".
ביחד עם הקמ"ן שלו הוא הגיע למפקדת פיקוד הדרום בבאר־שבע, כדי להבין מה קורה. בדרך מדבר איתו חבר, מג"ד מילואים, שמספר לו שהוא נלחם באופקים. חבר אחר מתקשר ומדווח על הרוגים בעוטף. וכל הזמן זורמות בקשות לתגבורים. "לצערי, רוב מה ששלחתי התברר בדיעבד כלא רלוונטי. אפרופו ניר עוז, שהיתה גזרה של גדוד 51. לא הבנו מה קורה, ושלחנו כוחות למקומות שהיה פחות צריך".
לאן שלחתם?
"שלחנו לעין השלושה, שלחנו לניר עם, שלחנו למוצב שלנו - מו"פ דרום - כי הבנו שהם באירוע אז שלחתי לשם כוח של הסיירת. שלחנו למרחב חולית, סופה, מבטחים - החבר'ה של הסיירת ירדו שם במסוקים, אחרי ששיניתי להם משימה באוויר. אתה מנסה להבין מה קורה ומריץ כוחות. פתחתי בפיקוד איזה חפ"ק קטן, אבל הבנתי שאני לא מבין, אז נסעתי לג'וליס, ושם כבר פתחנו מכלול לכל גדוד והצלחנו לדבר עם הכוחות, אבל זה היה רק בצהריים".
ובכל הזמן הזה הוא לא באמת מבין את היקף הפגיעה בעוטף, ואת היקף הפגיעה בחטיבה. בשעות הערב של אותה שבת קיבל בווטסאפ דיווח שבו נכתב כך: גדוד 13 - 41 פצועים, 16 חללים, 9 נעדרים, מג"ד פצוע בלחימה, סמג"ד פצוע. גדוד 51 - 20 חללים. "היה בלגן שלם בנתונים. הכרתי שיש לי הרבה חטופים שבדיעבד התברר שהם לא נחטפו".
עברו 48 שעות עד שהתמונה המלאה התבררה. לגולני היו באותה השבת 73 הרוגים, יותר מ-200 פצועים, ועוד שני חטופים - זיו דדו, מנהל עבודה בלוגיסטיקה של גדוד 51, שנרצח וגופתו הושבה לישראל, ועידן אלכסנדר, ששוחרר השנה.
מג'וליס המשיך לשדרות. עובר בין המוקדים השונים, שבחלקם עדיין נלחמו. את המג"דים, שהיו בלחימה עיקשת, הוא פוגש רק מאוחר יותר. תחילה את תומר גרינברג, מג"ד 13, ב"חורשת יונה" שליד הש"ג של מוצב נחל עוז, ואחר כך את מאיר אוחיון, בתוך כיסופים, "כשהכל מסביב ערימות של גופות של מחבלים ואמל"ח, וכל הבסיס שרוף ובלי חשמל".
מה אומרים?
"נותנים חיבוק. מסתכלים בעיניים. יושבים. מי שמעשן, מדליק סיגריה. מנסים להבין מה היה לנו. מנסים להשלים פרטים, כי אף אחד לא שולט באירוע עד הסוף. קח את אוחיון. זה לא רק שהוא מגיע מהבית - ביום שישי היתה הלוויה של חמיו. כשהוא מגיע בשבת לגזרה אין לו מטה גדוד. קצין האג"ם פצוע קשה מאוד עם כדור בחזה. מ"פ מפקדה הרוג. שלישה שנפצעה קשה. קמ"ן שנלחם ונפצע. סמג"ד עם כדור ברגל, שנשאר עוד יומיים עד שהסכים להתפנות. מהר מאוד צריך לבנות משהו חדש, אבל העיקר מבחינתי זה ללכת למג"דים, ללכת למ"פים, לתת לכל אחד איזו צ'פחה, חיבוק, להגיד להם שעשו הכי טוב, שהם גיבורים".
אבל הלם. גם המכה שחטפתם, וגם מה שקרה לנו. מה שעשו לנו.
"זה הלם לכולם. אני בגולני עם פחות סד"כ של גדוד. גנבו לי מלא ג'יפים, משאיות, שרפו לי את הנמ"רים, את כל מכולות הקשר. לא נשאר כלום מהמחנות. מאיפה בכלל מתחילים?"
אתה עוצר בכלל לשאול את עצמך מה קרה פה?
"אני מבין שזה אירוע בסדרי גודל אחרים. שזה מטורף. שזה לא רק גדוד 13 וגדוד 51 שהיו שם, ומזל גדול לכולנו שהם היו שם, עם סיירת נח"ל וגדוד 77. צריך להצדיע להם, לכמה מאות בודדות האלה, למחלקות ההגנה של היישובים, שנלחמו מעטים מול רבים. מה שקרה שם זה יום כיפור בריבוע".
"על הצפון דיברנו שנים. התכוננו שחיזבאללה יתקוף. אבל הדרום - מאיפה זה בא? אנחנו ברמת הגולן, פה זה תל סאקי שמאז שאני ילד אני שומע עליו סיפורים. ב־7 באוקטובר היו לי 30 תל סאקי. חיילים נלחמו עד לכדור האחרון"
"החיבוק של החטיבה"
פלאי פגש את הכוחות האלה כמה ימים קודם לכן, כשביקר את היחידות שלו במהלך חול המועד סוכות. תחילה ביו"ש, ואחר כך בעוטף, שם היו לגולני 9 מתוך 12 הפלוגות שהחזיקו את הגזרה.
"במוצב פגה אני יושב עם המ"מ דקל סוויסה ז"ל ועם הלוחמים שלו, והם מסבירים לי איך הם התמודדו עם הפרות הסדר, ובמחסום ארז מבקש ממני דניאל דנינו ז"ל לדבר עם החיילים, ואני אומר להם להיות מוכנים להכי חמור, וכולם מדברים על תרחיש של חדירה מקומית, בלי לדמיין מה יקרה 72 שעות אחר כך.
"על הצפון דיברנו שנים. התכוננו שחיזבאללה יתקוף. הקפצתי לזה בקדנציה שלי כמה וכמה פעמים כוחות בתרגילים גדולים. אבל הדרום הזה - מאיפה זה בא? מי אלה שבאו? והכוחות שלנו עשו הכי טוב שהם יכולים. היו פרושים בחוץ, נתנו פקודות, אבל מי התכונן לדבר כזה? אנחנו עכשיו ברמת הגולן. פה זה תל סאקי מיום הכיפורים, שמאז שאני ילד אני שומע עליו סיפורים. ב־7 באוקטובר היו לי 30 תל סאקי. אירועים משוגעים, חיילים שנלחמו עד לכדור האחרון".
גם ממרחק שנתיים, הסיפורים עוצרי נשימה. "סרן איתי מאור, מ"מ שביחד עם שני לוחמים פורק מג'יפ ליד נתיב העשרה, נלחמים והורגים מחבלים רבים, ממשיכים לכיוון זיקים - שלושה מול עשרות, הורגים עוד הרבה מחבלים, ובצהריים, כשלוחמי צנחנים מגיעים, הם מוצאים את הגופות שלהם, מ"מ ושני חיילים לבד.
"ואורי שני, מ"מ שנתקל על הגדר, לא מצליח לחזור לרכב שלו וביחד עם חמישה לוחמים עושה תנועה רגלית, במשך שש שעות, כשבדרך הוא הורג 35 מחבלים, כל פעם הם מזהים מחבלים, עושים מארב, הורגים אותם, ומתקדמים, עד שהם מגיעים לכיסופים. שומעים אותו בקשר אומר שאין לו כמעט תחמושת ומים, וכשהם מגיעים לכיסופים נופל פצמ"ר והוא ועוד לוחם נהרגים".
שני נכנס עמוק ללב של פלאי. אולי זה הלוחם שבו, אולי העובדה שהיה דתי, ואולי התמונה האחרונה שהשאיר. "למרות שהוא דוס, הוא מוציא טלפון, מחייך ועושה סלפי עם כל הלוחמים שלו".
פלאי למד על כל הסיפורים האלה רק בדיעבד. "לא היתה לי ברירה אחרת. שמעתי קצת מסיפורים, אבל התעסקנו בתמרון בעזה. רק עם ללכת קדימה. היינו ראשונים בתמרון, וראשונים בשיפא, וראשונים בזיתון, וראשונים בסג'עיה, ואחר כך במחנות המרכז. היה לי קצין שהסתובב ותחקר, אבל אני הגעתי לזה רק כשיצאנו מעזה, לפני שעלינו לצפון".
אז הוא גם התחיל את המסע בין משפחות הלוחמים שאיבד. להלוויות הוא לא הצליח להגיע, והיו משפחות שכעסו שלקח לו כל כך הרבה זמן וסירבו לקבלו. "יש משפחה אחת שלא רוצה בכלל, ומשפחה אחרת שכועסת על משהו אחר, ומשפחה שהבן שלה נהרג מירי דו־צדדי בשטחנו ולא רוצה לפגוש אף אחד מהצבא. יש לי 83 הרוגים מגולני, ועוד 9 לא מגולני שהיו תחת פיקודי, ואם מחשבים גם הורים גרושים, אז יצא לי לבקר ביותר מ־100 בתים וברובם זה חיבוק. יש משפחות שאומרות שאם כבר הנורא מכל קרה, אז שיהיה בגולני, כי יש משהו בזה - בחיבוק של החטיבה".
לא פשוט להיכנס לעזה עם לוחמים שעברו טראומה כזאת.
"היינו צריכים לסדר את החטיבה מחדש. בבוקר שאחרי החלטתי לסגור שתי פלוגות בבסיס האימונים שהיו ממש לקראת סיום ההכשרה. הורדנו אותם דרומה, עשינו להם מסע כומתה, והרווחנו עוד 200 לוחמים. כל מי שהיה אי פעם בגולני בא לעזור. הם אמרו לי, והיה לי ברור, שאנחנו צריכים ללכת קדימה. שאם גולני לא תלך קדימה, אלא תשב מאחור ותלקק את הפצעים, זה רע לחטיבה עצמה וזאת מכה לעם ישראל. לא נתתי לאף אחד לעצור אותי. הבנתי שקודם כל אני יוצא להתקפה. בונה את המנטליות. מראה ללוחמים שאנחנו חזקים. כי אם ניקח אותם למקום אחר, אחר כך יהיה קשה מאוד לסדר את זה. להגיד שלא היו לי חששות? ברור שהיו".
"זה אירוע מחורבן"
גולני נכנסה ראשונה לעזה. תחילה בעקב של חטיבה 7, שפרצה את הדרך, ומהר מאוד עקפה אותה והובילה בעצמה. מייד בתחילת התמרון נהרג מג"ד השריון סלמן חבקה ז"ל שפעל תחת גולני. "חטפנו שם התקפה של פלוגת נוחבה. אני לא חושב שבכל המלחמה בעזה היה עוד אירוע כזה. חשבתי שם שכמו שהוא הכין את ההתקפה שלו ב־7 באוקטובר, ככה הוא התכונן גם בהגנה.
"אחרי אותו הלילה ציפה לנו הרבה פחות ממה שחששתי. היו אמנם אירועים קשים והיתקלויות והרוגים, אבל האויב לא הצליח לעמוד מולנו. בזיתון ובסג'עיה ציפו לנו הרבה טילי נ"ט, וחוליות, וגרילה, ואויב שמנסה לזנב בכוחות ולהגיע לכלים".
בעזה פגשתי אותו. גולני היתה אז בשיאו של הקרב במחנה שאטי, ורגע לפני הכניסה לסג'עיה. ישבנו בבית שבו הקים חפ"ק ארעי, ומשם המשכנו לשטח, לכוחות ואל תומר גרינברג, מג"ד 13. הפגישה הזאת התפרסמה בזכות הסרטון של גרינברג הצופה בבתו כשהיא רואה את תמונתו, ואומרת במתיקות "אבוש". כמה ימים אחר כך גרינברג נהרג בסג'עיה, ולצידו אל"ם יצחק בן־בשט (בנבה) ועוד שמונה קצינים ולוחמים, ובהם שני מפקדי הפלוגות שפלאי העלה כמה שבועות קודם מהבא"ח ללחימה.
"זה אירוע מחורבן, אבל במצב שנכנסנו אליו לא היה אפשר לעשות אחרת. ברגע שיש לך מ"מ שאתה מבין שהוא בתוך בית, ואין איתו קשר, אז המ"פ נכנס, ומאותו רגע חסרים לך ארבעה אנשים, ואתה מתחיל חילוץ, ומסוקים, ואתה לא יודע איפה הם כי זאת קסבה מסריחה, צפופה, שכל הבתים בה מחוברים, ויש מטענים ונ"טים, ואני יושב בחפ"ק 300 מטר משם ושומע בקול של האנשים שזה אירוע לא טוב, ושולח את בנבה, ודואג שלא יחטפו לנו חיילים, ופתאום מבין שגם בנבה ותומר חטפו, ואתה לא מבין מאיפה זה בא לך".
עוד מכה. איך מרימים שוב את הכוחות?
"זאת היתה כאפה בעיקר למפקדי הפלוגות, שהרימו את עצמם ביחד עם תומר אחרי 7 באוקטובר. בסוף, העיניים של כולם בגב של המג"ד, ומנהיג החבורה נופל. מזל שמזוז הגיע (סא"ל יובל מזוז, שפיקד על הגדוד לפני גרינברג והגיע להחליף אותו - י"ל). עוד לפני שהבנתי בכלל מה קורה, הוא כבר התקשר אלי ואמר לי 'הבנתי שתומר נפצע. אני בדרך'".
יש גם דאגה לעצמך, שתיפגע?
"פחות, למרות שמח"טים נהרגו. רועי לוי היה חבר שגדל איתי בגולני, ועם אסף חממי הייתי יחד בפו"מ, ויהונתן שטיינברג היה אחד החברים הכי טובים שלי, היינו צמד־חמד במכללה לביטחון לאומי ומאז לא נפרדנו, עם שיחה שבועית קבועה והתייעצויות".
"היה לי ברור שאם גולני לא תלך קדימה, אלא תשב מאחור ותלקק את הפצעים, זה רע לחטיבה עצמה וזאת מכה לעם ישראל. הבנתי שקודם כל אני יוצא להתקפה. בונה את המנטליות. להגיד שלא היו לי חששות? ברור שהיו"
הוא הוביל את גולני בעזה כמה חודשים. שאלתי אותו מה צריך לקחת מעזה ההיא, של לפני שנתיים, לעזה שבה עתיד צה"ל להילחם כעת. "אני לא בקי, וזאת לא חוכמה לדבר מפה", אמר, ואז הוסיף: "הסיפור היום זה הקצה המבצעי. להיות עירניים, להקפיד על תנועות מאובטחות, לשנות תנועות. הבעיה היא בעיקר בתת־קרקע. יוצא מחבל מאיזו הריסה, יורה אר.פי.ג'י והולך.
"יש לי שם אחיין, מ"מ בגבעתי, לא ראה בית כבר שנה ומשהו, מאז שהתחיל תפקיד. הדריכות המבצעית זה המבחן שם. איך לשמור על זה אצל המפקדים והחיילים. כי שלושה שבועות אין כלום, וכשזה קורה זה שנייה ונגמר. הסיפור זה המוכנות. אם אני שם עכשיו, בזה הייתי מתעסק - בחדות המבצעית".
"מיטות של 40 מחבלים"
מעזה עלה עם גולני לצפון, לכמה חודשים של הגנה על הגבול. החטיבה המשיכה אחר כך ללחימה בדרום לבנון, אבל פלאי כבר התקדם - במאי אשתקד הוא קיבל דרגת תת־אלוף ומונה לפקד על עוצבת הגולן (210) שאחראית לגבול עם סוריה מהחרמון ועד חמת גדר, וגם לגזרת הר דב. כשקיבל את הגזרה, נסראללה עוד היה בחיים וחיזבאללה היה הכוח העיקרי בלבנון, ובסוריה אסד היה נשיא, אל־ג'ולאני היה מנהיג ארגון טרור שהסתתר בצפון המדינה, ואיראן בחשה בכל הגזרות. "אין משחק מלחמה שהיה חוזה את כל מה שקרה", הוא אומר.
לפני שסוריה נפלה, הוא התעסק לא מעט בגזרת הר דב. "עשינו שם 21 פשיטות למתחמים של כוח רדואן במרחב שובה ושבעה. כולם דיברו על האוהל בהר דב, אז לידו היו עוד אוהלים בתוך הסבך עם מיטות של 40 מחבלים. הם ישבו במתחמים ערוכים היטב ליד נחל שיאון, ליד זיוונית, ליד גלדיולה. כשהגענו לשם הם כבר ברחו, למרות שהצלחנו להרוג כמה עשרות מחבלים".
ואז הגיעה הדרמה בסוריה.
"בשש וחצי בבוקר אנחנו רואים שג'ולאני יצא להתקפה. אסד הופתע לגמרי, אבל היינו בטוחים שהוא יתעשת וזה ייעצר. ממילא זה היה רחוק (באידליב - י"ל), ואמרנו לעצמנו 'טוב, בחומס הוא יתחיל להילחם, בחמה'. וזה נופל, ונופל, ונופל, ואנחנו עושים הערכות מצב ואומרים לעצמנו 'טוב, בדמשק תהיה מלחמה', הרי יש לו שם סד"כ שמגן על דמשק.
"ארבעה חודשים קודם לכן ישבתי עם האנשים פה ודיברנו על האפשרות שחיזבאללה ינסה לעשות איגוף ולחדור מהגולן, או שיגיעו מיליציות עיראקיות, ואמרנו שחייבים תוכנית. חייבים חץ כחול. עשינו משחקי מלחמה, אישרנו תוכניות, ובזמן אמת הרמתי טלפון וביקשתי פלוגת שריון, ואמרו לי שיש זמן, ואחרי כמה שעות כבר שלחו לכאן שתי חטיבות. שלחו לפה את כולם - קומנדו, צנחנים. הם היו בטוחים שמסתלבטים עליהם, כאילו 'החתמנו דרכון בהרבה מדינות כבר, אבל מה קשור סוריה?'"
"שלא יתבסס פה אויב"
בליל 8 בדצמבר 2024, בין שבת לראשון, נתן פלאי את הפקודה. כוחות שלדג פשטו על החרמון, וכוחות צנחנים נכנסו למרחב קוניטרה במרכז רמת הגולן. למחרת נכנסה חטיבה 474 למרחב תל קודנה, וחטיבת הקומנדו לאזור הדרוזים שבמרכזם הכפר חאדר.
"לא היה לי מושג למה להיערך. ראינו בתצפיות את צבא סוריה בורח, את המוצבים מתקפלים. ולא ראינו מישהו מגיע. לא ראינו מולנו אף אחד, אבל אתה יודע שיש מורדים ולכל אחד יש נשק. תפסתי את המפקדים ואמרתי להם שפה זה לא עזה או לבנון, שזה אירוע אחר. יש פה כפרים מיושבים. את המוצבים לקחנו בירי, אבל בתוך היישובים כמעט ולא ירינו. זה רץ. אמרתי למח"ט צנחנים להתייצב בעמדות בשש בבוקר. שעתיים לפני כן הוא מדווח לי בקשר: 'תאילנד'".
הופתעת מכמה שזה היה קל?
"הופתעתי מזה שנכנסים, והבנתי שאני צריך להיערך כי הנחתי שכל הטנדרים האלה מתישהו יגיע אלי. שהוא יסיים עם דמשק, ויגיע. והוא לא הגיע".
אתה מצליח להסביר לעצמך איך אסד קרס ככה?
"הסיפור בעיניי זה חיזבאללה. ברגע שהוא נפל, והתחילה הפסקת האש בלבנון, ג'ולאני אמר לעצמו שהוא יכול. הצבא הסורי היה רקוב מבפנים אחרי 13 שנים של מלחמת אזרחים. הוא החזיק בזכות פוטין, ובזכות איראן, ובזכות חיזבאללה. אם לא הם, סוריה היתה נופלת הרבה קודם".
ולמה ג'ולאני לא המשיך לרמת הגולן?
"אני חושב שגם הוא הופתע. מהמהירות, ומהקלות שבה זה נפל לידיים שלו. הוא לא חשב שיצליח לקחת את דמשק. הוא תכנן להרחיב את אידליב, לגדול עוד קצת, ולא דמיין שזה ילך ככה. והוא לא בא לכאן כי הכמה כפרים שיש פה הם לא הבעיה הכי גדולה שלו. הוא קודם רוצה לארגן את המקומות שהוא כבר כבש, לחזק בהם משילות. זה לוקח זמן.
"אני מזכיר שבמקביל חיל האוויר שלנו מפרק בסוריה את הכל: את חיל האוויר, ואת חיל הים, ואת כל המשוריינים. ואנחנו פושטים פה ולוקחים לו את כל האמל"ח הצבאי - חלק משמידים וחלק מוציאים לשטחנו - ככה שאם יש מקום לא להגיע אליו, זה לכאן".
כמעט שנה אחרי כן, מה אתה יודע להגיד על האזור הזה?
"קודם כל אני יודע להגיד שתושבי רמת הגולן מוגנים יותר כרגע, כי אויב צריך לפגוש צבא. אתה עומד על החרמון למעלה ומבין את עוצמת השליטה שלנו. אני תמיד מנסה להסתכל מהעיניים של האויב. וכשאתה יושב בשטח שלו, ומסתכל אחורה, אתה אומר לעצמך 'וואלה, אני צריך להיות פה'. להגן על מג'דל שאמס אי אפשר מהגדר או מהבית".
עשינו את זה 50 שנה.
"עשינו את זה גם בעזה. עשינו את זה גם בלבנון. כאיש צבא אני אומר שאנחנו צריכים להיות במרחב האבטחה. אויב צריך לפגוש צבא, ולא לפגוש אזרח. יש פה מרחב של ואקום שכל אחד מתנהג בו אחרת. יש את הדרוזים ואת הבדואים ואת הסונים. יש את אלה שמחייכים ועושים לך שלום, ואת אלה שאם תיתן להם הזדמנות - הם ישרפו לך ג'יפ.
"הממשל הסורי מנסה לחזק באזור הזה משילות, גם לנו יש אינטרס שזה יקרה - שהם יתעסקו עם האוכלוסייה. אני לא רוצה לנהל פה את עשרות האלפים האלה. אני רוצה להגן שלא יתבסס פה אויב ושלא יתקפו מפה לשטחנו".
"תושבי רמת הגולן מוגנים יותר כרגע, כי אויב צריך לפגוש צבא. אתה עומד על החרמון למעלה ומבין את עוצמת השליטה שלנו. כשאתה יושב בשטח של האויב ומסתכל אחורה, אתה אומר לעצמך 'וואלה, אני צריך להיות פה'"
"להקים מודיעין מחדש"
לפני כמה שבועות סיירתי איתו בגולן הסורי. התיאור שהוא נתן כאן מקבל צבעים עזים בשטח: השליטה הטופוגרפית מהצד הסורי, ההבדלים בין האוכלוסיות - חלקן ידידותיות מאוד, חלקן קרות - והחשש התמידי מהלא־צפוי. צה"ל מקים בשטח הזה מכשול חדש, וגם מחנות לשהייה ארוכה. כששאלתי את פלאי מה יקרה, הוא השיב: "צבא אחר לא יהיה פה. משטרה כן".
חמושה?
"חמושה בנשק קל בלבד. בלי טנדרים עם מקלע מאחורה, למרות שהם יכולים לבוא מדמשק. זה 40 קילומטר מפה. למדנו כבר שלא להגיד שלא יחצו אותנו, אבל אני עושה הכל כדי לעכב, ובמקביל מחזק את היישובים, ואת העורף, ומנסה לחזק גם את המשילות בצד הסורי כדי להקשות על גורמי טרור לפגוע בנו".
הוא אומר שיש ניסיונות של איראן לגייס גורמים מקומיים כדי לפגוע בצה"ל, ויש גם פעילות של ארגוני טרור פלשתינים שפועלים מסוריה - בעיקר חמאס וג'יהאד אסלאמי - וגם פעילות של חיזבאללה.
"אנחנו מאוד עירניים, ומנסים להקים את המודיעין מחדש כי כל מה שהיה לנו נעלם בלילה אחד. הכרנו את הצבא הסורי מהמ"מ ועד לרמטכ"ל ולנשיא, ואין אותם עכשיו. אז נכון שגם מי שמולך לא בדיוק מכיר את עצמו, כי הוא בונה את עצמו מחדש, אבל אני חייב ללמוד אותו, ואת המשטר שלו, ואת הכוחות שלו, ולהבין מה הוא בונה פה, ואני חייב גם להבין מה כל הארגונים האחרים רוצים כי האינטרסים פה משתנים כל הזמן".
הטבח שבוצע בדרוזים בא־סווידא תפס את צה"ל לא מוכן. זה אמנם קרה רחוק מהגבול (כ־60 ק"מ), אבל גרם לפריצת הגדר משני צידיה: דרוזים מסוריה שנכנסו לשטח ישראל, ודרוזים ישראלים שיצאו לסוריה כדי לעזור לאחים שלהם. אלה ואלה יצאו בסופו של דבר, אבל מבחינת אוגדת הגולן, זה היה אירוע משמעותי שהוביל לשורה של לקחים ומסקנות - מהצורך לעצור את ההמונים עוד לפני שהם מגיעים לגבול, ועד לשיח שמתחייב עם הנהגת העדה.
"אמרתי להם שבמקום שאהיה בפנים, בסוריה, ואעשה את מה שאני צריך לעשות, אני נמצא כאן וצריך להתעסק עם הפגנות על הגדר. זה היה אירוע מאתגר. למדנו ממנו הרבה. אני מקווה שזה לא יחזור".
יוצא לך לדבר עם המקומיים בסוריה?
"יש כאלה שלא מעניין אותם בכלל. הם לא הכירו אסד, והם לא מכירים ג'ולאני. תן לו את הכבשים שלו, תן לו את הזיתים שלו, רק אל תפריע לו. ויש את אלה שלא יענו לך בכלל כי אתה ישראלי. ככל שאתה יורד דרומה החבר'ה יותר קשים. יש כאן גם דאעש".
ויש את הבדואים. ראית מה הם עשו בסווידא.
"אנחנו פחות פוגשים אותם. זה קו כפרים אחד קדימה מאיתנו. אבל שנים של מלחמת אזרחים הביאו אותם למצב שבו בכל בית יש אמל"ח, וכמעט בכל כפר יש מיליציה קטנה, וחלקן מאורגנות".
ההתנהלות מול המיליציות האלה ברורה: הן לא חוצות את השטחים שהוגדרו. גם ההתנהלות בתוך השטח שצה"ל מחזיק ברורה: אין בו נשק שיכול לאיים על הכוחות, ובטח שלא על שטח ישראל. אל־ג'ולאני ואנשיו מכירים את הקווים האדומים האלה, ופועלים לפיהם.
אתה נערך לאפשרות שדברים ישתבשו? שג'ולאני יירצח או ייפול?
"אנחנו על זה כל הזמן. מבחינתי ברור שהוא יכול ליפול בכל רגע, כי הוא לא שולט לגמרי באנשים שלו או במרחב, וכמות הגורמים המערערים שנמצאים במרחב היא מטורפת. זה אירוע לא פתור, ואנחנו כל הזמן מנסים להבין לאן האירוע הזה הולך ולוודא שאנחנו מאורגנים כמו שצריך במרחב. זה אזור שמשתנה בכל יום, עם שחקנים חדשים שנכנסים. מרתק פה".
"95 אחוז מהסד"כ שלי ברמת הגולן הוא מילואים. האנשים האלה כבר סבב חמישי פה. יש להם משפחות, יש להם עסקים. חגים עכשיו, והם פה. מי יחליף אותם? יש פה אחריות על כולם לבוא ולתת כתף"
"להגן על עצמנו"
הוא נשוי לחוה, אב לשישה, ומתגורר במושב קשת שברמת הגולן - כלומר, בתפקידו הנוכחי הוא מגן על הבית. שאלתי אותו אם יש הבדל - בכל זאת זה הבית הפרטי שלו, והוא השיב שלא. הוא הרגיש שהוא מגן על הבית גם כשהיה מח"ט מנשה (ג'נין), וגם כשפעל באצבע הגליל.
קשת הוא מושב דתי, שרובו ככולו מתגייס לשירות משמעותי. "כאזרח במדינת ישראל, כלוחם, כמח"ט גולני, כמפקד אוגדה, כנכד ללוחמי לח"י, כדי שנחיה פה - צריך להגן על עצמנו, וכל מי שחי פה צריך לתת חלק ולהיכנס מתחת לאלונקה", הוא אומר. "כולם צריכים להיות בצבא. כל אזרח במדינת ישראל צריך להיות חלק מהאירוע הזה.
"אנחנו צריכים פה עוד לוחמים. 95 אחוז מהסד"כ שלי ברמת הגולן הוא מילואים. האנשים האלה כבר סבב חמישי פה. יש להם משפחות, יש להם עסקים. חגים עכשיו, והם פה. מי יחליף אותם? יש פה אחריות על כולם לבוא ולתת כתף".
מה אתה שומע מהם?
"מי שעושים מילואים הם הסמן הימני של מדינת ישראל. החברה צריכה להוקיר אותם. הם מבינים שאנחנו באירוע אחר, שזאת מלחמת העצמאות השנייה, ולכן הם מגיעים בכל פעם מחדש, ובאחוזים גבוהים מאוד. ומצד שני קשה להם. זה עסקים, זה משפחות, וזה אתגר גדול שלא נוכל לסחוב אותו שנים".
לסיום שאלתי אותו על השכן שלו. זה שהעיר אותו ב־7 באוקטובר, ונמצא עכשיו בכותרות. "אני הרבה שנים בצבא, וכבר ראיתי הרבה מפקדים. אני לא נכנס לשאלה אם הוא מתאים להיות ראש שב"כ, אבל זיני הוא אחד מאנשי המקצוע הכי רציניים שפגשתי. הוא תמיד האמין שמחר בבוקר תתחיל מלחמה, וככה היחידות שלו חיו.
"הוא תמיד על מאה, וגם כשבמקומות אחרים הורידו רגל מהגז ונשענו אחורה - הוא התכונן. הוא פיקד עלי בכמה מקומות, ואפשר לבדוק עם כל מי שעבד איתו: כולם קיללו אותו, וכולם העריכו אותו ושמחו שזה המפקד שהם הולכים אחריו".
הדיון לא היה על זה. הוא היה על משיחיות.
"עזוב אותי ממשיחיות. זיני הוא אחד הממלכתיים שראיתי. היו לי מפקדים מכל הגוונים והסוגים, ומעולם לא בדקתי את הדעות של אף אחד מהם. אין לי מושג לגבי השב"כ, אבל במקצוע הזה הוא מצטיין. הוא יודע להגן, והוא יודע להילחם, והוא מפקד".
