לא לשחק עם חך של גבר: מה גורם לנו לאכול חריף?

הפרצוף המיוסר של דקוטה ג'ונסון, שאותו אתם רואים למעלה, צולם כאשר השתתפה בתוכנית הקרויה Hot Ones -  לאחר שנגסה בכנף עוף שהוטבלה ברוטב חריף במיוחד. בכל פרק בתוכנית מארח המנחה ידוען, ותוך כדי ששניהם אוכלים כנפי עוף בדרגות חריפות הולכות וגוברות, הם משוחחים על שלל נושאים.

ככל שעולה רמת החריפות פניה הנאות של דקוטה ג'ונסון מתעוותות יותר ויותר בייסורים, עיניה זולגות דמעות ודיבורה נעשה רהוט פחות. וכך בין שיעול, השתנקות, ושתיית מים קרים היא מספיקה למלמל: "אני לא אעמוד בזה, אני לא גיבורה מספיק". מנחה התוכנית, שאוכל יחד איתה את כנפי העוף ועיניו זולגות כשלה, מנחם אותה באומרו: "גם אני לא גיבור. אני סובל כמוך".

רגע זה של כנות פגיעה, מעמיד במרכז הדיון שאלה יסודית: מה בדיוק אנחנו בודקים כאשר אנחנו מודדים את יכולתנו לסבול חריף? זהו פרדוקס אנושי מרתק, במסגרתו אכילת חריף והסבל שנגרם לנו כתוצאה מכך, הם מבחן גבורה ומדד לגבריות. הכאב, תחושות הצריבה, השריפה על הלשון, ערפול החושים שמתלווה לאכילת החריף, הם המשוכות שצריך לעבור בדרך לקבלת תו התקן: גבר-גבר!

החריפות: לא טעם אלא תחושה

ובכן, מהי בכלל חריפות ומדוע קיימת משיכה לחריף? מסתבר שחריפות אינה טעם מוגדר אלא תחושה. בעוד שהטעמים המוכרים לנו – מתוק, מלוח, חמוץ, מר ואומאמי (הטעם העשיר שנלווה למשל לאכילת בשר) – שייכים לעולם חושי מוגדר, החריפות אינה חלק מהם. היא איננה נחשבת טעם במובן המדעי, אלא מונח המתייחס לתחושת הצריבה שאנו חשים מהמפגש עם תרכובת כימית טבעית בשם קפסאיצין, המצויה בצ'ילי (שם כללי לפלפלים חריפים). השם צ'ילי מגיע מנוואטל, שפת הממלכה האצטקית במזו-אמריקה, שהיא גם אזור מוצאו של החריף-חריף הזה.

כשקפסאיצין נוגע ברירית הפה או בלשון, הוא מפעיל קולטני כאב וחום שגורמים למוח לפרש את התחושה כ"חום" או "צריבה" - זאת למרות שהטמפרטורה בפה לא השתנתה בפועל ולא מתרחשת כוויה ממשית.

מסתבר שחריפות אינה טעם מוגדר אלא תחושה. בעוד שהטעמים המוכרים לנו – מתוק, מלוח, חמוץ, מר ואומאמי (הטעם העשיר שנלווה למשל לאכילת בשר) – שייכים לעולם חושי מוגדר, החריפות אינה חלק מהם. היא איננה נחשבת טעם במובן המדעי, אלא מונח המתייחס לתחושת הצריבה שאנו חשים מהמפגש עם תרכובת כימית טבעית

נגיסה בפלפל חריף מדמה מגע באש. המוח, שמזהה סכנה, שולח אותות של כאב ובתגובה משחרר אנדורפינים, חומרים משככי כאב תוצרת גופנו שמגבירים את תחושת ההנאה, ומסייעים לאזן את הסבל. התוצאה: עונג בתוך כאב, מיזוג של סבל ואופוריה ותחושת "היי" שמכורים לחריף מכירים היטב.

בשנת 1912 יצר הכימאי ווילבר סקוביל את מדד חריפות הפלפל הקרוי על שמו. מדד סקוביל מבטא את כמות יחידות המים הנדרשות לדילול תחושת החריפות. הוא המתחיל מאפס עבור פלפל מתוק ומגיע לכ-2 מיליון יחידות עבור הקרוליינה ריפר, הפלפל החריף בעולם (נכון לעכשיו). מדד זה הפך ברבות השנים לסולם ריכטר של גבריות, וככל שאתה מסוגל לטפס גבוה יותר בשלביו, כך אתה נתפס כחזק יותר, אמיץ יותר, גברי יותר. מסתבר שיש לכך תימוכין מדעיים: מחקר משנת 2015 גילה קשר מובהק בין רמות הטסטוסטרון (הורמון המין הגברי) של גברים לבין כמות הרוטב החריף שיוסיפו למזונם. 114 גברים ששימשו כנסיינים במחקר, קיבלו מנת פירה ואפשרות להוסיף לה רוטב טבסקו חריף או מלח. בעלי רמת טסטוסטרון גבוה יותר בחרו במובהק בטבסקו – ובמילים ברורות, בכאב.

הניסוי הדגים כי המשיכה לחריף אינה רק תרבותית, אלא עשויה להיות גם ביולוגית. יתכן גם שהקפסאיצין מעלה את רמות הטסטוסטרון, ובכך נוצר מעגל תגובתי במסגרתו החריף מייצר גבריות (במובנה הצר למדי, כביטוי של רמות טסטוסטרון) כשם שהגבריות מושכת לחריף.

החריף כזירה תרבותית

בתרבויות רבות נמצא שאכילת חריף מובנת כעדות לגבריות. במקסיקו, למשל, הילדים נחשפים כבר מגיל צעיר לסלסות חריפות. האומץ להמשיך לאכול, גם כשעולה דמעה, נתפס כחלק בלתי נפרד מהזהות המקסיקנית, ולעיתים כביטוי למאצ'יסמו – דפוס התנהגות גברית כוחנית ומוגזמת.

בדרום הודו החריפות שזורה לא רק במסורת הקולינרית, אלא גם בזו הרוחנית. טעם חריף קשור ליסוד האש על פי תורת האיורוודה, והוא מבטא לא רק יכולת עיכול טובה, אלא גם חוסן פנימי ועמידות. גבר שאינו נרתע מהחריפות נתפס כבעל שליטה עצמית ויכולת לשאת סבל. אימהות בהודו מרגילות תינוקות לחריפות באמצעות תבלינים ביוגורט, תוך הפחתה הדרגתית של כמות היוגורט.

בדרום הודו החריפות שזורה לא רק במסורת הקולינרית, אלא גם בזו הרוחנית. טעם חריף קשור ליסוד האש על פי תורת האיורוודה, והוא מבטא לא רק יכולת עיכול טובה, אלא גם חוסן פנימי ועמידות. אימהות בהודו מרגילות תינוקות לחריפות באמצעות תבלינים ביוגורט, תוך הפחתה הדרגתית של כמות היוגורט.

במחוז סצ'ואן בסין, החריפות היא חלק בלתי נפרד מהזהות האזורית. המקומיים מתגאים ביכולתם "לחיות עם הפלפל". התבשילים האדומים עתירי הצ’ילי, אינם רק מתכון קולינרי אלא הצהרת זהות וגבריות מקומית. בתאילנד, החריף נתפס כדרך לטיהור הגוף וחיזוק הרוח, והביטוי "กิน เผ็ด ได้" (מסוגל לאכול חריף) מבטא עוצמה נפשית לא פחות מגופנית.

כך גם בדרום ארה"ב, החריף הפך לתחרות של ממש. פסטיבלים של אכילת פלפלים חריפים מושכים המונים, והמנצחים זוכים בתהילה כאילו עמדו בגבורה במבחן האש. ביפן מתקיימת הבחנה בין אוהבי מתוק (amato) לאוהבי חריף ואלכוהול (karato). גבר שאוכל מתוק נתפס כרך ונשי, ומי שמעדיף לאכול מאכל חריף או לשתות משקה חריף מדגים קשיחות גברית.

אכילת חריף היא, לפיכך, יותר מסגנון אכילה, ובבחינת שפה מגדרית, הבעת זהות גברית וטקס חברתי המכניסים את השורדים למעגל המקובלים והקשוחים. אכילת החריף דומה מאוד להנאה שחלקנו חשים מהתגברות על הפחד שאנו חווים בסרטי אימה או ברכבות הרים בפרקי שעשועים. התנסות בחריף מאפשרת דרמה חושית - התקרבות מבוקרת לתחושת סכנה כשאנו יודעים שהיא אינה בהכרח ממשית. מתברר שעונג נולד לא רק מהרגשת נוחות אלא גם מהליכה לסף הכאב.

אך ראוי לזכור כי לחריף יכול גם יכול להיות צד אפל (ילדים, אל תנסו את זה בבית). באחד מאתרי התחרויות כותב מתחרה לשעבר, כי הוא שרד שישה סיבובים מול פלפלים חריפים, אך מאז גופו איבד כל יכולת לחוות חריף. אפילו פלפל רגוע יחסית, כחלפינו, הפך לסבל עבורו. מבחן הגבורה מבחינתו הסתיים בקריסת הגוף או באיבוד העמידות לחריף.

על כן, אכילת חריף היא לא רק משחק חושי או מדד גבריות, היא סיפור אנושי בעל מנעד רחב שקשור ליחסי גוף ונפש, לגבריות ומגדר, ולגבול הדק שבין הנאה לסבל. ובכל פעם שהלשון בוערת, אנו נזכרים באותו שיעור עתיק: לפעמים העונג הגדול ביותר טמון בכאב שאנחנו בוחרים לשאת. החריפות, במובן הזה, הופכת למראה תרבותית שבה אנחנו בוחנים את עצמנו ובודקים עד כמה אנחנו מוכנים לסבול כדי להרגיש שייכים, חזקים, או פשוט חיים.

ובאשר לדקוטה ג'ונסון בה פתחתי, היא אמנם מתייסרת, אך אינה מסתירה את ייסוריה וכך גם אינה מוותרת. האומץ שהיא מגלה הוא של כנות והיעדר העמדת פנים. השחקנית שפרצה לחיינו בסרט "50 גוונים של אפור" - סרט העוסק במידה רבה בכוח ושליטה במערכת יחסים אינטימית, ומעבר מכאב לעונג - עושה זאת שוב גם כאן. פניה המיוסרות, דמעותיה והצהרת חוסר הגבורה שלה, כל אלה מבהירים היטב כי אומץ אינו בהכרח היעדר פחד או כאב, אלא היכולת להמשיך למרות זאת - וכי בכאב טמונה גם האפשרות לעונג.