בוקר חם וסוף־קיצי עולה על נמל יפו, וזאב נחמה, תמיר קליסקי, גל הדני ויורם פויזנר שותים קפה מול הים. אחת לכמה דקות עוברי אורח מזדמנים באים להגיד שלום, מדי פעם יורדי ים וקבועי הנמל ניגשים לזרוק מילה לנחמה, בעצמו בן המקום. בשלב מוקדם זה של היממה הם כבר אחרי סשן צילומים שהתחיל בחמש בבוקר. כבר אמצע היום בשבילם, לא שהם מתלוננים.
גם בגיל 60 פלוס אנשי אתניקס, שמציינים בימים אלה ארבעה עשורי פעילות, רגילים לעבוד קשה ובמרץ. ממש עכשיו הם בעיצומו של רצף בן 12 הופעות יומיומיות, כל אחת מהן אורכת כמעט שעתיים (מחר, שישי, הם יופיעו בבארבי בתל אביב). הביתה הם חוזרים בין 2 ל־3 בלילה, עם רדת האדרנלין. הקהל, ברוך השם, מצביע ברגליים.
עם "איטליה", אלבום חדש, מוצלח וראשון זה שמונה שנים, ושלוש שנים אחרי הפיוס ההיסטורי בין נחמה לקליסקי, הלנון־מקרטני של ההרכב חוצה הדורות והזמנים הזה - זו תקופה טובה עבור אחת מהלהקות הפעילות האחרונות שעוד נותרו כאן, בין שדות של זמרים וזמרות.
אם הבריטים, ולמעשה העולם כולו, חוגגים הקיץ את הסולחה הגדולה בין האחים גלאגר ופוקדים בהמוניהם את סיבוב הופעותיה של אואזיס המתקמבקת, אז מאז 2022 אתניקס מהווה את הווריאנט הארצישראלי - חברות מחודשת שהולידה הופעות מלאות, ערבים אינטנסיביים ומיוזעים ותחושה שסוף־סוף, אחרי לא מעט שנים, היא קונצנזוס.
במקום מפולג, מפורק ושסוע, שבו אין אירוע, אדם או דעה שלא הופכים לפולמוס מרעיד אדמות בין שני צדדים ניציים, זו כמעט אנומליה לראות הרכב שמשחק על כל המגרשים, מושך אליו להופעות מבוגרים וצעירים ואהוב על אשכנזים ומזרחים.
"שעה של שפיות"
"חמש שנים היינו צ'ילבות", אומר נחמה ומביט מבעד למשקפי שמש בקליסקי, שותפו ליצירה ולנגינה כבר ארבעה עשורים - מינוס, ובכן, כמה שנים. "לא היה הגיוני שלא נריב", הוא מוסיף, וצודק, אגב.
כמעט אין להקות שלא עוברות משברים. אולי רק יו־2 מחזיקה בכל החברים המקוריים. "אבל אצלם כל אחד בא להופעה עם הפמליה שלו. אל תטעה, הם לא יושבים ביחד", אומר הדני. "כשאתה רואה בטיקטוק את הסרטונים שלהם יוצאים להופעה, אתה רואה שכל אחד מהם יוצא מאוטו אחר. אנחנו בינתיים יושבים באותו חדר ובאותו רכב".
אם כל זה לא היה קורה באמצע מלחמה, היה אפשר להגיד שכרגע החיים שלכם יפים.
נחמה: "בכל פעם שעשינו משהו גדול קרה איזה עניין ביטחוני. פעם אחת עשו לנו ספיישל בערוץ הראשון, נתנו לנו במה ממש בשנים הראשונות שלנו. הבאנו נגנים, אורחים, התכוננו. התוכנית היתה אמורה להיות משודרת בשישי בערב, ובדיוק אז התרחש ניסיון החילוץ של נחשון וקסמן ז"ל. כל הקריירה שלנו רצופה בקטעים כאלה.
"כשעבדנו על האלבום השני שלנו, 'מסאלה', כולם ברחו פתאום מתל אביב, כי פרצה מלחמת המפרץ. אנשים נמלטו מהעיר, ואנחנו נשארנו להקליט את האלבום מתחת לבית ציוני אמריקה, בבונקר. ככה יצא שכשהסתיימה המלחמה רק לנו היו תקליט ודיסק. האלבום החדש הוא בעצם מסע של מילואימניק. חוויתי בו איש מילואים שעבר את השנתיים וחצי האחרונות. יש בו דיכאון, אבל גם המון תקווה".
מאיפה בכלל מוצאים את הכוחות לכתוב תקווה ולהרים בהופעות, בכל ערב, בתקופה של חדשות איומות כל כך?
"בשלב מסוים אתה מבין שהתפקיד שלך הוא להביא את הטוב. בהתחלה היו שואלים אותנו 'למה אתם כותבים שירי פופ שמחים כאלה?' אז היינו עונים - בזמן הפנוי שבין המבזקים אנחנו לוקחים אותך למקום אחר לגמרי. 'ג'סיקה', 'תותים'. גם בהופעות, זו פשוט שעה וקצת של שפיות. גם בשבילנו זה ניקוי ראש".
אם כבר מדברים על מלחמות, איך נראה לכם שהנוכחית תסתיים? יש תחושה שייקח שנים ללקק את הפצעים.
"היינו מפולגים ככה גם לפני יום כיפור, וגם אז היו שרים מושחתים ואינפלציה. ממרום גילי אני זוכר שגם אחרי מלחמת יום הכיפורים ליקקו את הפצעים והיו ועדות חקירה והפגנות. אבל העם חזר לעצמו, כי הוא הבין שאין לו ברירה אלא לתקן את כל מה שלא בסדר. אני חושב שזה מה שיקרה גם עכשיו".
"לא מספיק טובים"
אתניקס הם שועלי (או זאבי, אם תרצו) קרבות ותיקים. בסיפור שהם מספרים, הם תמיד היו כאן להביא את הפאן ולהשכיח את המציאות בלהיטים קלילים ורקידים, אבל המציאות מראה שהמוזיקה שלהם, קליטה או לא, תמיד התכתבה עם ישראל על אירועיה ועל ייסוריה הבלתי סבירים. ב"תותים" הם שרו על יחסים בין־אישיים במונחי תחמושת צבאית, כולל רימונים ופגזים. במקום עוד רכישה של מכונות מלחמה, הם ביקשו לקנות פירות מתוקים.
ב"מחר אני בבית", שיר מתקופה קצת יותר מתקדמת בחיי ההרכב, הם סיפרו כמה נמאס להם לתקן עולם בארץ יריבה, ומבלי להתכוון כתבו את מה שנחקק בזיכרון הקולקטיבי כפסקול הנסיגה מלבנון, לפחות עד הפעם השנייה שבה נכנסנו לשם.
את המיאוס מהקושי ואת הפנטזיה הכל־ישראלית לגלות למקום אחר הם זיקקו ל"לחיות בניו זילנד", שם "שומעים תותח רק ביום הולדתה של המלכה". בין לבין הם הובילו למרכז הבמה, ממש בתוך ב.מ.וו שחורה, אוכלוסייה שלמה שעד אז פעלה, ממש כמו תהליך ההקלטות של אותו "מסאלה", מתחת לרדאר. אתניקס היו שם בצמתים מרכזיים של הנרטיב הישראלי. אפילו את המלחמה הנוכחית הם ליוו ברוחם, כשהחברים ב"ארץ נהדרת" הפכו את "תותים" ל"חות'ים".
כבר עשורים שהם מיטיבים לתאר את התרבות המקומית, במקרים מסוימים אפילו לשנות אותה מן הקצה אל הקצה. זה קרה כשהיו הראשונים שהטילו זרקור על תרבות הזמר הים־תיכוני המקומית, גילו לעולם אחד, אייל גולן, והמירו בצליל לבנטיני את הרוק הגלותי - שינוי, אגב, שהתחיל קודם לכן ממש אצלם בהרכב, כשהחליטו להפסיק לעשות את מה שעשו בשנותיהם הראשונות כלהקת מוסקבה (קרי, רוק מחאה) ולהתחיל ליצור מוזיקת פאן, עם טאץ' אוריינטלי, עוד כשהדבר היה נחשב אנומליה מיינסטרימית מוחלטת.
"היינו להקת רוק", אומר נחמה. "את כולם סביבנו באותה תקופה החתימו חברות תקליטים - משינה, נוער שוליים. וכשהחתימו את החברים של נטאשה, זה כבר היה הקו האדום. אמרנו לעצמנו, את אלה מהקריות החתימו ואותנו, שגדלנו במרכז, לא? הלכנו ליאיר ניצני, שהיה אז המנכ"ל של חברת הד ארצי, וחיכינו שיתייחסו אלינו. לא התייחסו, אז ישבנו על המדרגות בכניסה למשרדים שלהם. כשיאיר יצא אמרנו לו 'לא חזרת אלינו', והוא ענה 'חבר'ה, אתם לא מספיק טובים'.
נחמה: "אנחנו מופיעים ולא מפורגנים בסצנה. לא בים־תיכונית וגם לא ברוק. בסדרות 'סוף עונת התפוזים ו'ים של דמעות', שעסקה בזמר המזרחי - אנחנו לא קיימים, ואז אתה חוזר הביתה עם עוד תואר 'להקת השנה'. חוסר הלימה מוחלט"
"זו היתה שיחה ארוכה מזה. הוא לא ירד עלינו סתם, אלא באמת נימק והתייחס אלינו. זאת דוגמה נהדרת לכך שלפעמים לקבל 'לא' חשוב יותר מלקבל 'כן'. יכול להיות שאם הוא היה מחתים אותנו אז, לא היית שומע עלינו היום. הוא אמר שיש לנו עבודה לעשות ושמי שרוצה לשרוד צריך לכתוב להיטים, שזה לא מספיק לכתוב שירי מחאה. שמענו מה הוא אמר, וזה חלחל".
אז מה בעצם לא הבנתם כשהייתם מוסקבה?
"שזה לא מעניין מחאה, בחייאת ראבק. ושאנחנו לא ממציאים כלום. מה זה רוק ישראלי? אתה לא ממציא כלום. כשאתה שומע, נגיד, רוק רוסי או יפני, זה נשמע פתטי. אז התחלנו לחזור לבית הכנסת התימני שליד הבית, לבית הכנסת שעשו לי בו את הבר־מצווה, לתפילה הספרדית, למסגדים שבירושלים. ובסוף שילבנו את המזרחית במכונות".
בזמנים ההם נחשבתם למין עוף מדבר מוזר. כל השטח היה מלא בלהקות גיטרות.
קליסקי: "התחלנו להופיע במקומות שלהקות הרוק הישראליות לא הופיעו בהם. אף להקה לא הופיעה בשכונה ד' בבאר שבע, הן גם לא כיוונו לשם. אנחנו הופענו שם מול עשרות אלפים. תמיד צחקנו שהלהקות מהקריות ומשאר חלקי הארץ רצו להצליח בתל אביב, ואנחנו בכלל רצינו להצליח בפריפריה. לא עניין אותנו להצליח בתל אביב, זו האמת. מעצבי דעת הקהל עקרו אותנו מהסדר בכוונה, מכל מיני שיקולים".
נחמה: "הופענו ב'רוקסן' המון פעמים וגם במקומות כמו 'זמן אמיתי' או 'הליקוויד', והמבקרים, קוטנר למשל, אמרו 'עזבו את זה'. כאילו אנחנו לא קיימים בסדר היום, כי זה לא טוב לנרטיב הישראלי הרוקיסטי. אבל האמת היא שהרגשנו הכי בנוח במעלות, בשלומי, בבאר שבע. הופענו בדימונה ובסוף ההופעה משפחות רבו על מי ייקח אותנו לאכול אצלן.
"אז אנחנו מופיעים, הכל עובד, ואנחנו לא מפורגנים בסצנה. לא בים־תיכונית, כי אנחנו לא שייכים אליה, וגם לא ברוק. בשתי הסדרות הדוקומנטריות - 'סוף עונת התפוזים', שעסקה ברוק הישראלי, וב'ים של דמעות', שעסקה בזמר המזרחי - אנחנו לא קיימים. אתה לא שם ולא שם, ואז אתה חוזר הביתה עוד פעם עם התואר 'להקת השנה'. חוסר הלימה מוחלט".
ואז הגיעו שנות ה־90 וקיבלתם הכרה תקשורתית. "תותים" היה להיט היסטרי מיידי, בתואר "להקת השנה" זכיתם שמונה פעמים.
קליסקי: "ההצלחה של אתניקס מהשלב ההוא נחשבת להצלחה בן־לילה, אבל עבדנו קשה כדי להצליח בן־לילה.
"זה קרה כשיצא האלבום הראשון עם 'ציפור מדבר'. עד אז, בתור להקת מוסקבה היו לנו הופעות שהיו בהן יותר אנשים על הבמה מאשר בקהל. ואז היתה הופעה אחת שמיהרנו אליה ונתקענו מאחורי המוני אנשים, ולא הבנו מי אלה ואת מי הם באו לראות. לא הבנו שהקהל הזה בא לראות אותנו. עלינו לבמה ופתאום ראינו אלפים. היינו המומים".
הדני: "אצל יו־2 כל אחד בא להופעה עם הפמליה שלו. אל תטעה, הם לא יושבים ביחד. אתה רואה בטיקטוק סרטונים שלהם יוצאים להופעה, וכל אחד יוצא מאוטו אחר. אנחנו בינתיים יושבים באותו חדר ובאותו רכב"
נחמה: "תמיד אמרו עלינו שאנחנו נראים כמו פקידים. יש לזה סיבה, זה לא סתם. כשבאנו להופעה הזו, אף אחד לא אמר לנו שזו הופעה שלנו ושמכרנו את אלפי הכרטיסים האלה. הגענו לשם בלבוש של יומיום, מהבית. עלינו לבמה ופתאום קלטנו שזה אנחנו - אנחנו ההופעה. היה לנו אז אמרגן שאמר לנו כשירדנו מהבמה 'אתם נראים נורא, הבגדים שלכם זוועה'. רצו שנקנה בגדים להופעות, כל מיני טייטסים ונוצות. ואמרנו 'לא, נלך דווקא ככה, עם שרשראות. דווקא נהיה ערסים'".
"בוא נעשה זמר ים־תיכוני"
הנוסחה החדשה עבדה מהר וביעילות. אתניקס הקפידה להוציא בכל קיץ אלבום חדש, לשחרר להיטים בזה אחר זה, על מצע מלודי וחריג למדי בנוף המקומי אז, של קלידים עם טוויסט מזרחי. כשכבר היו מבוססים פנו לפרויקט הבא שלהם, שעתיד היה לשנות את המוזיקה - ויש שיטענו גם את התרבות הישראלית, לנצח.
"לילה אחד הלכתי ברחוב וראיתי את נתי לוי הולך ושר לעצמו", מספר נחמה. "למחרת באתי לתמיר לאולפן ואמרתי לו 'תקשיב, בא לי רעיון. בואו נעשה זמר ים־תיכוני'. הוא ענה 'מה זאת אומרת?' ואמרתי 'נעשה את זה כמו שאנחנו יודעים, לא כמו תחנה מרכזית. בשיטות שלנו, עם מחשב, עם כלים, עם צילומים, הכל ברמה המקצועית הכי גבוהה'.
"התחלנו לעבוד על האלבום של נתי לוי. היינו בשיר הרביעי, נדמה לי, היו לנו כבר את 'בלעדייך', את 'צאי אל החלון' ועוד שני שירים. באנו לרוני בראון בחברת הליקון ואמרנו לו שאנחנו רוצים להחתים את נתי ולעשות איתו את הפרויקט".
"בשלב הזה כבר היינו באלבום השלישי או הרביעי שלנו", נזכר גם קליסקי, "והם ידעו שכל מה שאנחנו עושים עובד, כן? מגע הזהב של מידאס. אז הם הלכו והחתימו אותו מאחורי הגב שלנו".
לא יפה.
נחמה: "הציעו לכל אחד מאיתנו 7,000 שקלים כדי לסיים את האלבום. ואנחנו, בפרינציפ ובכבוד שלנו, ענינו 'מה פתאום?'. יום אחד ישבתי במלון הולידיי אין עם דידי הררי וסיפרתי לו את כל הסיפור הזה. הוא אמר לי 'ראיתי איזה זמר שר על שולחן בבית של מישהו באיזה יום הולדת, אייל גולן', ונתן לי קלטת וידאו שלו. המפיקה של תוכנית הרדיו של דידי מצאה לי את המספר שלו. אחרי יומיים פגשנו את אייל, הוא עבד אז בשיפוצים. היה עוזר רצף, אם נדייק".
קליסקי: "עוזר רצף זה מישהו שעובד עם הרצף. הוא מגיש לו את הבלטות".
נחמה: "הוא הגיע לפגישה עם האמרגן ישי בן צור, וכשהם יצאו ממנה ישי אמר לו 'אלה לא נראים לי, הם אשכנזים מדי'. אייל ענה לו 'הם דווקא נראים לי מאוד'. וזה מה שהיה, אייל הלך איתנו את כל הדרך מההתחלה".
בעצם, ביקום מקביל, נתי לוי הוא הזמר הכי מצליח במדינה והאיש ששם את הזמר הים־תיכוני על המפה.
"כן, אבל אני לא חושב שזה היה קורה באמת כמו עם אייל, כי עם אייל היתה לנו כימיה שהיא מעבר לעבודה. מאוד מהר הפכנו למשפחה. הוא בא מהז'אנר הים־תיכוני העמוק, ראינו אותו מופיע באמצע הלילה במועדונים הכי 'כבדים'. מצד שני, הוא היה שומע בבית גם דברים מאוד מערביים, אפילו רוק, וזה הפתיע אותנו. אמרנו 'יש לנו פה מנעד גדול לשחק איתו, כי הוא פתוח להרבה סגנונות'".
מה גורם ללהקה שבכלל באה ממקומות של רוק ופופ להגיד "בואו נעשה זמר מזרחי"?
"ראינו את השטח, זיהינו את זה כבר ב־90' כשעבדנו עם זהבה בן וכשבאנו להופיע בבאר שבע מול 20 אלף איש. התקשורת לגמרי פספסה את זה, אבל היא לא רצתה להרגיש שהיא מפספסת אז היא היתה מביאה את מרגול לתוכנית של רבקה מיכאלי ונותנת לה לשיר חצי שיר. בפעם הראשונה שהביאו אותה לטלוויזיה מרגול היתה מספיק גאה כדי להגיד 'אני זמרת חתונות, כן. למה? כי לא נותנים לי להופיע איפה שנותנים לשלמה ארצי להופיע'".
קליסקי: "כל להקה שהופיעה במועדון 'הלוגוס', נניח, מול 200 אנשים, קיבלה ביקורת במקומונים שנכתבו בה יותר מילים מכל מילות השירים של הלהקה. ומתחת, למטה, היתה סצנה שלמה של אנשים ששרים, עובדים, שבאים לראות אותם אלפי אנשים ואין סיקור. אז אנחנו רצינו לקחת את זה ולהכניס בדלת הראשית. בקטע אידיאולוגי".
נחמה: "זו היתה משימה קשה מאוד. באתי לרדיו תל אביב עם הסינגל הראשון 'בלעדייך' כמו אב גאה, הבאתי אותו למנהלת התחנה אז, מרב מיכאלי, והיא לא הכירה אותו, אבל על העטיפה של הסינגל היה אדם שרואים שהוא תימני. היא שאלה 'זה מזרחי?' ואמרתי לה 'מה זאת אומרת מזרחי?' אז היא אמרה 'כזה נינאנייניי'. עניתי 'כן'. אז היא הניחה את הדיסק על השולחן ואמרה 'אנחנו לא משמיעים כזה דבר בתחנה'.
"עכשיו, במצב רגיל זאב נחמה היה קם, הולך הביתה ויותר לא רואה אותה ממטר. אבל באותו הרגע הייתי בהלם שזו התגובה הראשונה שאני מקבל מהרדיו הראשון שאני הולך אליו. אמרתי לעצמי, אלוהים ישמור, עבדנו על זה שנה, עכשיו מה יהיה? כשיצאתי מהתחנה פגשתי את חבר שלי, שוב יאיר ניצני, בשידור. בין הפרסומות דיברתי איתו על זה, והוא אמר לי 'יש פה הוראה לא להשמיע מוזיקה כזו בתחנה'.
"היתה עכשיו העצומה הזו של האמנים שקראה להפסקת המלחמה. מה זו עצומה של קהילת האמנים? מי היא קהילת האמנים? אלינו אף אחד לא פנה, אנחנו לא אמנים? מה זה נקרא שמדברים בשמנו?"
"התחלתי להבין את גודל הברוך שאנחנו נמצאים בו. ואז התחלנו לעבור בין כל חברות התקליטים, וכולן אמרו לנו 'לא'. לא על הפצה, לא על הקלטה! בלית ברירה נאלצנו ללכת למפעל תקליטים בכרמיאל, שייצר לנו את כל הדיסקים. ואז הפכנו להיות חברת תקליטים גדולה יותר מכל החברות הללו".
בסוף הגעתם ביחד למעגל של דן שילון, והשאר היסטוריה.
"דן היה מזמין אותנו תמיד להופיע בחגים בתוכנית. התקשרתי אליו ואמרתי 'תעשה לי טובה, אתה חייב להציל אותנו. אנחנו מושקעים פה כספית, אף אחד לא רוצה לעזור לנו, לא רוצים את זה בשום מקום'. הוא ענה 'אני לא אוהב מוזיקה כזאת, אבל אני מאמין בכם'.
"בתוכנית התארחנו עם אייל, ודן שאל אותי 'למה בכלל לקחתם אותו?' עניתי לו 'תזכור מה שאני אומר לך, הוא הולך להיות הדבר הכי גדול בארץ'. יש את זה מתועד. אני לא יודע למה אמרתי את זה ואם באמת האמנתי בזה. למחרת מצאנו את עצמנו עומדים בתחנה המרכזית - תמיר, אייל, ישי ואני עם עוד כמה אנשים, אורזים דיסקים בלילה כדי לספק את הביקוש. ובאות כל הזמן משאיות (מהחנויות; ע"פ), זורקות לנו כסף מזומן ואומרות 'תנו לנו סחורה'".
זה נשמע אמנם בומבסטי, אבל באמת התנעתם פה מהפכה.
"האגו שלנו ניצח את הכל. כי כשעשינו את הדואט עם זהבה בן, 'מסאלה', בא אלינו המנכ"ל של חברת התקליטים ואמר לנו 'זה המסמר האחרון בארון של החברה'. כבר ב־1990 ראינו את מה שאף אחד לא ראה".
"לקבל החלטה אמיצה"
ההמשך כבר מוכר: לאט ובביטחון הפך גולן לאחד מהזמרים המצליחים במדינה, כשהוא משגר לאורך שנים להיט אחרי להיט, כובש את קיסריה ומוביל אחריו גל ואז דורות שלמים של זמרים שבעבר לא קיבלו במה במיינסטרים התקשורתי. יחד הם מגדירים מחדש את הדנ"א של המוזיקה הישראלית. אבל החיבור בינו לבין אתניקס לא נמשך לנצח, ובשלב מסוים הוא מסתיים - במה שהם טוענים שהיה החלטה לפרק את החבילה ברוח טובה.
"באיזשהו מקום, עם ההצלחה שלו וההופעות המשותפות שלנו, התחלנו להרגיש שאנחנו נהיים להקת הליווי של אייל גולן", אומר קליסקי. 'היינו צריכים להסתכל על זה מהצד, לקבל החלטה אמיצה ולנתק את הדבר הזה. זה היה כיף, היו הופעות, היה כסף, אבל בשלב מסוים אתה נטמע בתוך הדבר הזה".
"עשינו לו שלושה־ארבעה אלבומים בארבע שנים, עבדנו בזה סביב השעון, וזה שחט אותנו", מוסיף נחמה. "להיות להקת ליווי זה לא המקום של אתניקס. אייל אמר כל הזמן 'בעוד חצי שנה אתם תחזרו, אני יודע שתחזרו'. אמרנו לו 'תקשיב, אנחנו צריכים להקשיב לעצמנו'. גם הוא היה צריך לחפש את עצמו ולהבין מי זה אייל בלי החבר'ה שמסביבו. לא היה שם כעס. היו מריבות קטנות של אגואים, מי עולה ראשון לבמה ומי עולה שני, אבל לא היה איזה אירוע משמעותי שסיים את זה".
גם ההמשך הזה ידוע: בשנת 2013 גולן עמד במרכז חקירה משטרתית בפרשה שזכתה לכינוי "משחקי חברה", שבמסגרתה נחקר ביחד עם אביו דני ביטון ואחרים בחשד לבעילה אסורה בהסכמה של מעריצות קטינות שנהגו לפקוד את הופעותיו. הפרקליטות הודיעה על סגירת התיק נגד גולן מחוסר ראיות, אך אחת לכמה שנים עולות ההאשמות שוב. ב־2021 נפתח התיק מחדש ונסגר פעם נוספת.
גולן אמנם ממלא את אצטדיון בלומפילד בקהל מעריצים גם כיום, ובקרוב גם יופיע בפארק הירקון, אבל תדמיתית וכלכלית הוא בהחלט סבל מהפרשה. מבחינה זו, החיבור המקצועי המחודש של הלהקה עימו בשנים שאחרי הפרשה מציב אותם לא אחת בפני שאלות לא קלות.
"זה מאוד פשוט: אתה לא שופט בן אדם שהוא חבר שלך וחלק מהמשפחה", אומר נחמה. "אני לא שופט אותו על דברים שבית משפט או שוטר לא שופט אותו. הוא חבר שלי, לטוב ולרע. בתור חבר הוא קודם כל בשר מבשרנו, כי אנחנו גידלנו אותו בתוך תעשיית המוזיקה. הוא הגאווה הכי גדולה שלנו כיצירה. אני אומר את זה בפה מלא, כאיש מקצוע: אייל הוא הזמר הכי גדול בארץ עד היום, נקודה. אנחנו מוזיקאים, זה לא התפקיד שלי להתעסק בעניינים אחרים".
יש מי שיבוא ויגיד – עצם החיבור הנוכחי ביניכם הוא נרמול של התנהלות פסולה.
קליסקי: "ברגע שמדובר במישהו שאתה לא מכיר, אז יותר קל לך להגיד דברים. אבל זה בן אדם שאנחנו מכירים, שעבדנו איתו ושהקשר שלנו איתו הוא מוזיקלי נטו. זה לא עניין פילוסופי, אבל אני לא חושב שכל צייר שאתה אוהב, כל סופר שאתה קורא או כל מוזיקאי שאתה שומע את המוזיקה שלו, אתה בהכרח מכיר גם את הביוגרפיה המדויקת שלו. אחרת לא בטוח שהיית שומע אותו".
כמה מהסיפור הזה ואופן הסיקור התקשורתי שלו הוא עניין עדתי בעיניכם?
נחמה: "חלק גדול. מהקריירה שלנו אנחנו מכירים אישית סיפורים מפעם שהם הרבה יותר גרועים, על אנשים מאיזושהי קבוצה... נקרא לזה 'לבנבנה ואינטליגנטית'. אם תלך לפי זה, אז עולם התרבות שלך עומד להצטמצם מאוד. לכן אנחנו משאירים את זה ככה. שכל אחד ישפוט ויחליט על פי דרכו מה הוא הולך לעשות עם זה. אנחנו לא באים להיות שופטים, אנחנו לא בית משפט של אף אחד מהחברים שלנו".
"התפתחות של להקה"
בחזרה לאיחוד, שקדמה לו פרידה קשה של תמיר וזאב, שאף הגיעה לדיונים בבתי משפט, הולידה שלל כותרות והביאה את שניהם להסתגל למצב חדש. אתניקס לא בדיוק היתה אתניקס ללא קליסקי מאחורי עמדת הקלידים. וגם אקזיט, ההרכב שקליסקי ייסד, לא בדיוק הצליח לשחזר את ההצלחה של להקת האם. היום הם מודים שהנתק, גם אם היה בלתי נמנע, לחלוטין היה מיותר.
"היום זו אנקדוטה, אנחנו מתבדחים על זה מדי פעם", אומר נחמה. "זה התחיל ממריבת מנהלים והתפתח לריב של אגו. 'אה, ההוא אמר ככה? בסדר'. ובאמצע עיתונאים שמלבים ואומרים 'ההוא אמר ככה'".
אבל זו לא היתה אי־הבנה אחת גדולה. זה היה מאבק עם רפש שנזרק משני הצדדים.
קליסקי: "קודם כל זה אירוע שאכן קרה, והוא נמשך חמש שנים. זה בסדר, זה קרה לטובים ביותר. יש איזו התפתחות של להקה. אתם מתחילים בתור חברים שמנגנים, ולאט־לאט זה מצליח והשנים עוברות. לכל אחד יש גם העיסוקים שלו ולכל אחד המנהל שלו, שאמור להיות גם המנהל של השני, וויכוחים מתפתחים לממדים גדולים. בסוף דיברנו על הכל, קיבלנו אחריות, כל אחד על הצד שלו. זה קורה כשמעורבים אנשים לא פשרניים באופי שלהם".
נחמה: "כשנגמרה המלחמה בינינו, אחרי שהרגנו אחד את השני ושרדנו, ישבתי עם החברים בלהקה ואמרתי להם 'רבותיי, תמיר צריך להיות איתנו על הבמה, מה זה קשור כרגע הריב המטומטם הזה? הוא איתי מ־85'".
פויזנר: "אני וגל התנגדנו. נכנסנו למקום מטומטם של מלחמה. אבל זאב התעקש והתעקש".
נחמה: "אמרתי להם 'תחשבו על זה, תבטלו את האגו לחמש דקות'. וברגע שזה קרה, יצרנו קשר. התקשרתי ואמרתי 'תמיר, בוא נדבר'. הוא בא אלי הביתה, ישבנו, דיברנו, ונגמר כל הסיפור. הבנו שהיינו מטומטמים. זה אירוע שנמצא בעברנו. דיברנו חמש דקות - שתי דקות על העבר, שלוש דקות על ההווה. השאלה היתה רק לגבי העתיד. משם הבנו שאנחנו בעצם לא כועסים אחד על השני בכלל. זה היה ריב של אגו מטופש. כמו שזה התחיל ככה זה נפתר".
יש לכם רקע בפתרון משברים. חבל שאתם לא מתבטאים יותר פוליטית.
"אנחנו צריכים להיות מאחדים. בטח שיש לנו דעה בנושא, אבל לא חייבים להתבטא, אנחנו נגד דברים כאלה. למשל, היתה עכשיו העצומה הזו של האמנים (שקראה להפסקת המלחמה; ע"פ). מה זו עצומה של קהילת האמנים? מי היא קהילת האמנים? אלינו אף אחד לא פנה, אנחנו לא אמנים? מה זה נקרא שמדברים בשמנו? זו תקופה של אהבת חינם. ההקצנה פה מוגזמת ובגלל זה חייבים לחבר, לעבוד ביחד, לעשות טוב לאנשים. אנחנו דוגמה טובה".
amifriedmann@gmail.com
