משפחתה של ענבר הימן בראיון ל"ישראל שישבת" // צילום: משה בן שמחון
השבוע הרגישו יפעת וחיים הימן שהיכולת שלהם להכיל אמירות קשות נגד חטופים מתפוגגת כליל. בעוד בתם, ענבר, מוגדרת האישה האחרונה שעדיין חטופה בעזה, השבוע התהדר ח"כ חנוך מילביצקי מהליכוד במשפט מקומם ומעורר מחלוקת, כשאמר במהלך דיון בכנסת: "לא צריך להפוך את המדינה בגלל גופות". באותו רגע חיים קרס לתוך עצמו, ועיניה של יפעת התמלאו דמעות.
"הרגשתי שנעצו לי סכין בלב וסובבו אותו", אומר חיים. "זו אמירה אומללה ומיותרת, שיש בה יריקה על כל הערכים שעליהם גדלנו. היא רומסת את צביון המדינה והיהדות, את ערך פדיון השבויים, את האתוס הצה"לי. אני קורא לח"כ מילביצקי לחזור בו, כי זו אמירה מנותקת שמרסקת את כל המשפחות שיקיריהן נרצחו ונחטפו ב־7 באוקטובר".
יפעת מתקשה למצוא את המילים. "הלב שלי שרוף כבר שנתיים", נשבר קולה. "אני מחכה לענברי שלי כל כך הרבה, וקשה לי שאנחנו לא מצליחים להביא אותה לקבורה. מי שמדבר ככה על חטופים חללים הוא מנותק. אין יותר מוסרי מלהביא אותם חזרה. בדבריו אומר חבר הכנסת שהבת שלי תופקר. אי אפשר להיות מנותק ככה מרגשות ההורים. שינסה לדמיין את עצמו במקומנו. אני כועסת ומאוכזבת שבמדינת ישראל של אחרי 7 באוקטובר, יש אדם שחושב כמוהו".
הוא התנצל בפניכם?
חיים: "עליתי למחרת לכנסת עם אחותי, חנה כהן, שעומדת איתנו בחזית המאבק, ואמרתי לו בחריפות את מה שאני חושב עליו. הקראתי לו פרק מתהילים שבו כתוב 'פה להם ולא ידברו, עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו, אף להם ולא יריחון'. אמרתי לו שהוספתי מעצמי 'לב להם ולא ירחמו', ושייקח את זה לתשומת ליבו.
"הסברתי לו שברגע שמחזירים חללים, מצילים גם את אמא של ענבר. ענבר היא לא גופה, אלא חלל, והיא חשובה. הרגשתי שקצת לא נעים לו, אבל הוא לא חזר בו מהדברים. רק התנצל שהשתמש במילה 'גופה'. מאחורי כל חלל כזה יש משפחה. שכחתם כמה הורים התאבדו על קבר לאחר מות ילדם? מה יעשו הורים שגם את זה אין להם?"
חוגגת לפני הטבח - ונמלטת מהמחבלים: תיעוד חדש של החטופה ענבר הימן במסיבת הנובה // צילום: באדיבות המשפחה
הייתם מקבלים התנצלות ממנו?
"זו אמירה שכבר גרמה לנזק", אומר חיים. "היא מייצרת תודעה מסוימת בקרב הציבור, והתודעה היא שגויה ונוגדת את הערכים היהודיים".
יפעת: "רק מי שנמצא במקום שלנו יכול להבין איך מרגיש הורה כשהילד שלו נמצא בין שמיים לארץ. לפני חודשיים, כשהטילים מאיראן נפלו בישראל, אוטומטית ניגשתי לטלפון כדי לשלוח ווטסאפ לענבר ולשאול אם היא הגיעה למרחב מוגן. רק אז קלטתי. היא לא כאן, אלא בעזה. המציאות היכתה אותי בפנים. זרקתי את הטלפון הצידה ורצתי לחיים כשאני בוכה. קרסתי. הרצון להתקשר אליה היה אמיתי, וזו היתה שנייה אחת של שכחה.
"מפה אני רוצה לפנות לבת שלי, ולומר לה שכבר קניתי לה חלקת קבר, ואפילו הזמנתי לה מצבה ורודה, הצבע האהוב עליה. ענבר שלי, לא אצליח להביא אותך לחופה עם שמלת כלה, אז לפחות שיתאפשר לי לנשק את הארון שלך".
"היא היתה אמיצה"
קשה לפספס את הייסורים העוטפים את פניהם של יפעת וחיים. הווייתה של ענבר (27) בוקעת במלוא עוצמתה מדירתם בפתח תקווה, אף על פי שהתגוררה בחיפה בשנים האחרונות. היא היתה סטודנטית לתקשורת חזותית שאמורה היתה להתחיל שנה רביעית ואחרונה בלימודים. מעל לספה תלוי דיוקן ענקי של ענבר, הבנוי מצבע ומצילום, ועל הקיר שממול תמונות פורטרט נוספות של ענבר. השולחן הגדול הפך לפינת הנצחה. תמונות של ענבר וציורי גרפיטי שאיירה מונחים מסביב בערימות.
חיים: "ענבר היא לא גופה, אלא חלל. הרגשתי שקצת לא נעים לחבר הכנסת, אבל הוא לא חזר בו מהדברים. רק התנצל שהשתמש במילה 'גופה'. שכחתם כמה הורים התאבדו על קבר לאחר מות ילדם? מה יעשו הורים שגם את זה אין להם?"
הצעירה היפה והמוכשרת נשמה אמנות מאז שהיתה ילדה. "את הכישרון היא בטח לא ירשה מאיתנו", מחייכת יפעת פעם אחת במהלך הראיון. "אני לבורנטית וחיים הוא איש הייטק. את האהבה לאמנות היא קיבלה מסבא שלה, שהיה צורף. היא התחילה בעבודות פימו והמשיכה לצילום. בכל פעם שאמרה שתעסוק באמנות, שאלתי אותה איך היא תתפרנס. אחר כך הגיע הגרפיטי. מהר מאוד היא חתמה את שמה המסחרי, Pink, ומדי פעם חתמה גם בשם Raven".
חיים: "בהתחלה לא הבנתי את ההובי הזה שלה. היא יצאה באמצע הלילה כדי לעשות גרפיטי, ושאלתי אותה למה היא זורקת ככה את הכסף שלה. כשלמדה באוניברסיטת חיפה, שאלנו אותה מה היא תעשה עם מקצוע כמו תקשורת חזותית, אז היא נרשמה גם ללימודי הוראה".
יפעת: "חיים, זוכר שבתיכון, בלימודי קולנוע, היא עשתה סרט שנקרא 'יום מושלם לדגי בננה', שמבוסס על הספר של סלינג'ר, והכריחה אותך להשתתף?".
חיים מחייך: "אני חושב שהבנתי עד כמה היא מוכשרת כשנסענו לפני כמה שנים לרמת הגולן. מרחוק ראיתי רכב נטוש צבוע בהמון צבעים, ואז הבחנתי בחתימה Pink. בהתחלה הרגשתי גאווה, אבל אחר כך כעסתי. באותה תקופה דיברו על התאונות שקורות כשמחנים רכב בשולי הכביש. כשענבר ציירה שם היא סיכנה את עצמה".
יפעת: "היא היתה אמיצה. בין הנשים הראשונות בארץ שציירו גרפיטי".
אף שההורים לא תמיד הבינו את התשוקה, ענבר הציגה את עבודותיה בארץ ובעולם. אחת המוכרות מביניהן נמצאת מתחת לגשר הצמוד לתחנת הרכבת סגולה בפתח תקווה, ובה דמות ורודה עם שיער לבן מציצה מאחורי המילה Pink.
דיברתם עם ענבר לפני שהיא נסעה לנובה?
יפעת: "המפגש האחרון שלנו היה בשדה התעופה שבוע לפני כן, כי היא הסיעה אותנו ולקחה את הרכב כדי לטייל בארץ עם בן זוגה, נועם אלון. אני זוכרת שהיא חיבקה אותנו חזק ממש".
חיים: "אני אדם ריאלי, אבל באותה תקופה ענבר התנהגה שונה מהרגיל. תמיד היא היתה עסוקה בלימודים ועבדה בחופשות סמסטר, או שהשלימה פערים עם חברים וציירה גרפיטי. בסמסטר האחרון, ממש לפני 7 באוקטובר, היא אמרה לי שלא בא לה לעבוד ושהיא רצתה חופש. היא שהתה אצלנו שבוע שלם עד שטסנו לגאורגיה. קיבלנו אותה במרוכז".
יפעת: "יש רגעים באותו שבוע שאני זוכרת במיוחד. למשל, כשהיא נרדמה איתי בצהריים במיטה, או כשהתיישבה לראות איתי סדרות בטלוויזיה. יומיים לפני הטבח התכתבתי איתה ואמרתי לה שאנחנו חוזרים למחרת, אז שתדאג להשאיר לנו את האוטו בחניה ליד הבית. באותה התכתבות היא סיפרה שהיא תשתתף במסיבת טבע, אבל לא אמרה לי היכן. היא גם תכננה לנסוע לסיני עם נועם".
חיים: "אחרי שהיא הורידה את האוטו בבית, היא שלחה לי תמונה שלו שטוף. עניתי לה שהרכב יצא חתיך. היא חזרה לחיפה ולא ראיתי אותה יותר".
"הלב שלנו נפל"
ענבר הגיעה לנובה כמטפלת רגשית, הלפרית, ביחד עם ידיד ושתי חברות - אחת מהן היא נעמה גל, שלקחה חלק בהפקת המסיבה ושנפצעה באורח קשה מארבע יריות בזמן שהתחבאה בתוך מכולה.
שוחחתם איתה ביום שישי?
יפעת: "נחתנו בשישי ב־4:00 בבוקר, וכל היום היינו הפוכים, כך שלא יצא לנו לדבר איתה. ביום שבת התעוררנו בסביבות 7:00, כשאחות של חיים, חנה, התקשרה ואמרה שיש מלחמה. אמרתי לה מתוך שינה 'איזה מלחמה? בסך הכל כמה טילים בדרום, תני לישון'".
חיים: "משהו גרם לי לקום, וראיתי בטלוויזיה את הטויוטות של המחבלים נכנסות לישראל. לא ידענו שבשלב הזה הבן שלנו, עידו, היה בקשר עם ענבר. הוא ידע שהיא נמצאת בנובה. אנחנו לא ידענו היכן היא, ולא חשבתי שבתוך זמן קצר נהיה מעורבים באופן אישי באירוע הקשה ביותר במדינה".
אביה של ענבר הימן ז"ל : "אני לא מבין לפי איזו נוסחה רה"מ מגריל את ה-30 שייצאו בעסקה ההומניטרית" // צילום: ערוץ הכנסת
מתי הבנתם שהיא נמצאת בתוך התופת?
יפעת: "לי היתה תחושת בטן כשראיתי בטלוויזיה סרטונים של אנשים רצים מהפסטיבל. לא ראיתי את ענבר, היא לא אמרה שהיא שם, אבל היתה לי תחושה אימהית פנימית חזקה. התקשרתי לעידו ושאלתי אותו, והוא ענה 'מה פתאום? היא בחיפה'. הייתי מבולבלת לרגע".
חיים: "עידו לא רצה להדאיג אותנו. התקשרתי לענבר והטלפון צלצל, אבל אף אחד לא ענה. בהתחלה עידו ניסה להרגיע אותנו, אבל בשלב מסוים הוא הודה שהיא במסיבה. מאותו הרגע לא הפסקתי להתקשר אליה. לא הבנתי למה היא לא עונה. אולי היא היתה במנוסה, אולי במחבוא, אולי לא רצתה להדאיג אותנו, או שהיתה בטוחה שהיא יוצאת מהאירוע הזה בחיים.
"התקשרתי לאחת החברות שלה, ספיר, ושאלתי אם ענבר איתה. ספיר ענתה בשלילה, ואמרה שהיא לא יכולה לדבר כי יש מחבלים שיורים עליה. המשכתי להתקשר לענבר, ובשלב מסוים הטלפון נדם. בהמשך הטלפון אוכן בעזה, אז הנחתי שהמחבלים או העזתים הבוזזים לקחו אותו איתם".
אף על פי שהעוטף שרץ מחבלים, חיים ויפעת נסעו לחפש את ענבר בבתי החולים. "היה ברור לי שהיא שורדת ויוצאת מזה", אומר חיים. "חששתי בעיקר שאמצא אותה פצועה קשה, כי לא היה אצלי משהו אחר במחשבה. בלילה, אחרי שלא היה אף כיוון, נסענו ללהב 433 כדי למסור עדות. הרגשתי כאילו הגעתי להגיש תלונה על גניבת רכב. הם שאלו על קעקועים, על הגובה שלה ועל סימנים מזהים - והלב שלנו נפל".
"מרגישים אותה כל הזמן"
חיים חולם מדי פעם על ענבר. בחלומו זו סצנה מבולבלת, שבה נמצאים ענבר ואלוף (מיל') ניצן אלון, מפקד המאמץ המודיעיני של תחום השבויים והנעדרים. "זה מתחיל בשיחת וידאו שיש לי עם ניצן, ומשהו משתבש בה ויוצא לי חוט מוזר מהטלפון", הוא מתאר. "אני אומר לניצן שאבדוק מה הבעיה ואחזור אליו, ואז אני פונה לענבר. אני לא רואה אותה, אבל אני יודע שהיא יושבת בסלון בזמן שאני בחדר שינה. אני צועק לה משם, וכשהיא מתקשרת הטלפון עובד".
מה אתה מבין מהחלום?
יפעת: "אני חושבת שזו הדרך שלו להרגיש את ענבר. לעומתו, עידו ואני מרגישים אותה כל הזמן. אני רואה מול העיניים עשן לבן, ואז אני מרגישה אותה מחבקת אותי".
על האימה המצמיתה שעברה ענבר ב־7 באוקטובר למדו ההורים בדרך אכזרית המוכרת לרבים - באמצעות הסרטונים של חמאס. "עד יום שני, 9 באוקטובר, לא ידענו אם היא פצועה, חטופה או הרוגה", אומר חיים. "חברות שלה הקימו חמ"ל ומצאו סרטון בטלגרם. מי שסיפרו לנו על הסרטון היו ההורים של נועם, מורדי ונירית, שעד היום פעילה איתנו לשחרורה של ענבר".
יפעת: "באותו רגע אמרתי שאני לא רוצה לראות כלום".
חיים: "אני צפיתי בחלקים ממנו. זה סרטון ממש קצר. רואים בו את ענבר במטעים, אבל לא מזהים את הפנים שלה, אלא רק את הטייטס הוורוד והמיוחד שנראה כמו גלקסיה. ארבעה מחבלים מקיפים אותה, כשאחד מהם מתעד. ענבר שוכבת על הקרקע, ומחבל עם דם על הידיים מרים את הראש שלה מהחול. לא הבנו למה הוא עשה את זה אם היא לא בחיים. אולי חשבו שהיא פצועה? היום אני יודע שהיא נרצחה במטע, ואז הושמה על אופנוע ונלקחה לעזה".
יפעת: "בסוף ראיתי קטע של 12 שניות, ובו רואים את המחבלים נושאים אותה בידיים וברגליים. זה הספיק לי. אני רוצה להישאר עם הזיכרונות הטובים מענבר. רק אחרי 71 יום הוועדה לבחינת מצב החטופים קבעה שהיא לא בחיים".
יפעת: "בסרטונים של אנשים רצים מהפסטיבל לא ראיתי את ענבר, היא לא אמרה שהיא שם, אבל היתה לי תחושה אימהית פנימית חזקה. התקשרתי לעידו, אחיה, ושאלתי אותו, והוא ענה 'מה פתאום? היא בחיפה'. הוא לא רצה להדאיג אותנו"
חיים: "אני ידעתי את זה עוד לפני שקיבלנו את ההודעה הרשמית. גיסי, אלי, עבר פריים־פריים וראה פציעות ירי שאחת מהן בצוואר. לא אמרנו ליפעת. ענבר ברחה והסתתרה מתחת לבמה עד שהמחבלים ירו עליהם, ומשם היא נמלטה עם שני צעירים לכל מיני מקומות שנראו להם הפוכים מכיווני הירי. בהתחלה הם מצאו מסתור בין שיחי קקטוס, אבל שני עזתים עם מוט וגרזן זיהו אותם.
"הם הגיעו למטעים שבין בארי לרעים וקפצו מעל גדר גבוהה. העזתים נכנסו פנימה והקיפו את ענבר. היא נכלאה בפינה של הגדר, כששום דבר לא מסתיר אותה. אחרי כך הצטרפו גם שני מחבלי נוחבה. ענבר נרצחה שם בדם קר. היא ניסתה להתנגד וראתה את המוות בעיניים. את כל מה שהיא עברה שם אני רואה במוחי בכל יום בלופ אינסופי".
יפעת: "בגלל זה אני בטיפול פסיכולוגי. אני לא רוצה לחשוב על ה'איך'. אני לא יכולה להתמודד עם זה".
"יכלו להוציא אותה"
כעבור שנה הסכימו חיים ויפעת להגיע לראשונה למקום שבו בתם נרצחה. "הגענו עד למוט הברזל שהיא נשענה עליו", מספרת יפעת. "נגענו בו וראיתי שהוא מכופף".
חיים: "בהתחלה לא רציתי לדרוך על האדמה שספגה את הדם של ענבר. היום הזה היה מטלטל, אבל הרצון לדעת גבר על הקושי. עשיתי את מסלול הבריחה של ענבר, וניסיתי למצוא את השל השחור שהיה עליה. אולי הבוזזים לקחו גם אותו".
מאז שנחטפה לעזה אבדו עקבותיה של ענבר. הוריה חזו בעסקת החטופים הראשונה, בנובמבר 2023, שהיתה בעלת שבע פעימות, ובה הופיע גם שמה של ענבר. ניסיון לממש פעימה נוספת עלה בתוהו לאחר שחמאס הפר את הפסקת האש וצה"ל חזר לתמרון. בעסקה השנייה, שהתקיימה בינואר ובפברואר השנה, שמה לא הופיע ברשימה.
יש לכם מושג מדוע?
יפעת: "שאלנו את הקצינים שמלווים אותנו, את מינהלת החטופים ואת הנציגים מטעם המדינה, ונאמר לנו שענבר מוגדרת 'חלוטה', כלומר שמותה נקבע בוודאות. לכן היא לא ברשימה. בעסקה האחרונה, כשחזרו גם חללים, הרגשנו שנעשה עוול לנו ולענבר".
בעסקה האחרונה לא הופיעו שתי נשים נוספות - עפרה קידר וג'ודי ויינשטיין.
"שתיהן חולצו במבצעים צה"ליים. היו הזדמנות, תנאים סביבתיים ומידעים מודיעיניים. אצל ענבר זה מורכב יותר".
אז מדובר בחוסר מזל?
חיים: "ממש לא. יכלו לבקש את ענבר כמו שביקשו נשים אחרות או חללים אחרים. ענבר היא אישה, וכבר בעסקה הראשונה דובר על להוציא נשים וילדים. מכאן מגיע העוול המשווע. חמאס היה מוכן להכניס אותה לעסקה. המחבלים מערימים קשיים על חטופים חיים, לא על חללים".
לצד הידיעה המצמררת שבתם קבורה אי־שם בחולות עזה, יפעת וחיים תומכים בהמשך הלחימה. "אנחנו נמצאים כרגע בחתיכה האחרונה של הסלאמי, אם אפשר לקרוא לזה ככה", אומר חיים. "אם חמאס לא מספיק מורתע - אז צריכים להעמיק את ההישגים שלנו וללכת על עסקה כוללת, של כל 48 החטופים, החיים והחללים, כי מי שיישאר שם כנראה לא יחזור יותר".
אתם לא חוששים שעם חידוש הלחימה העצימה יהיה קשה יותר לאתר את ענבר?
חיים: "זה מפחיד אותי מאוד, אבל אני לא רואה ברירה אחרת. יש יותר סיכוי שענבר תיעלם אם הצבא לא יעשה כלום. אני מקווה שהפעולה הנוכחית תייצר מנופי לחץ, ושברגע שנרגיש את השבירה של חמאס ילכו פה על עסקה כוללת. רק שלא ישאירו אותם, כמו שעשו עם אורון שאול והדר גולדין אחרי מבצע צוק איתן".
יפעת: "גם אני חוששת שענבר תיעלם בחורבות עזה ולא תזכה להגיע לקבר ישראל. מחכות לה כאן חלקה ומצבה ורודה".
חיים: "היה לי מאוד קשה ללכת לחפש לענבר מצבה. עדיין קשה לי לקבל את הקביעה שהיא נרצחה. אני לא יודע איך עשיתי את זה. באחד המקומות ראיתי את משפחת ביבס, והלב נקרע. הם חיפשו שלוש מצבות".
ומה אם תהיה שוב עסקה חלקית?
חיים: "אני לא רואה שאנחנו הולכים לשם, ואני נגד עסקה חלקית. אם זה יקרה, ענבר חייבת להיות חלק ממנה. אין מצב שהבת שלי נשארת בעזה".
יפעת: "עד שענבר לא תהיה כאן, אין לנו סוף או סגירת מעגל. לא אוכל להשתקם אם היא לא תהיה כאן. בכל יום אני אומרת לה: אל תדאגי, אנחנו נחזיר אותך ונעשה את זה בהקדם".
ח"כ מילביצקי: "אולי המילה 'גופות' היתה חסרת רגישות"
מטעמו של ח"כ חנוך מילביצקי נמסר: "יכול להיות שהשימוש במילה 'גופות' היה חסר רגישות, ועל כך אני מצר, אך העיקרון שעליו דיברתי נותר ברור ומוסרי, ואני עומד מאחוריו באופן מלא".
TalA@IsraelHayom.co.il
