"שברתי את הכוס דווקא ברגל המרוסקת. זאת התשובה שלי למחבלים"

"למה אתה רץ?" שאלתי את איציק פרט בעודי מתנשף ומשתרך אחריו. הוא המשיך ללכת במהירות במסדרונות רחבי הידיים באגף השיקום של ביה"ח הדסה הר הצופים בירושלים, ואם לא המקל שבו הוא נעזר וה"ביס" ברגלו, כפי שהוא מגדיר זאת - כמעט לא היה ניתן להבחין שמדובר באדם שרק כמה חודשים קודם לכן היה תלוי בין חיים ומוות. "למה אני רץ?", הוא חזר על שאלתי, "אני צריך להתחתן, לצאת לירח דבש. נראה לך שאתן לפציעה שלי לעצור אותי?"

רגע אחרי שעצרנו שאלתי את איציק אם הוא מצטער שעלה לארץ לשרת בצה"ל. "לא, ממש לא", הוא השיב בטון נחרץ. "רציתי לשרת את המדינה שלי - וזה מה שעשיתי. מה הייתי עושה באמריקה? מה אכפת לי מאמריקה בכלל? ברור שלא הגעתי לארץ כדי למות, אבל אני חי. ברוך השם, הכל טוב".

זאת היתה פגישתנו הראשונה עם איציק, שנפצע באורח אנוש באחת התקריות הקשות ביותר שידע צה"ל בתמרון בלבנון לפני שנה. הפגישה הנוכחית שלו עם צוות "ישראל היום", שמתלווה למסע השיקום הבלתי נתפס של הלוחם הבודד, מתקיימת השבוע, ביום חתונתו לחברתו נחמה קרלסן, בטקס חופה שמרגש עד דמעות את כל הנוכחים.

כשאיציק שובר את הכוס ביקב גוש עציון, כשמסביבו אוהביו ומכריו, ואחר כך נישא על כתפי חבריו הלוחמים, קשה לדמיין שרק עשרה חודשים קודם לכן איש לא האמין שהוא יעמוד שוב על רגליו, ושסימן שאלה ענק ריחף מעל האפשרות שהוא בכלל יצליח לשרוד את הפציעה. אבל עשרה חודשים אחרי שנחמה נקראה בדחיפות לבית החולים, שם נלחמו הרופאים על חיי אהובה - הוא עומד על רגליו, ומוכיח שכוח רצון ומאמץ אדיר אכן יכולים לנצח כל אתגר.

"הקומנדו נשמע לי טוב"

הכניסה למחלקת השיקום בהדסה הר הצופים מאולתרת למדי. מדובר בבניין חדש לגמרי שעדיין לא פעיל במלואו, ולכן הכניסה אליו נעשית מהחניון התחתון. כמחלקת שיקום שנחשבת פחות מתוקשרת, המטרה שלה טכנית ויעילה יותר: כמעט בלי פינוקים, ובלי תשומת לב ציבורית מוגזמת. הלוחמים הפצועים מגיעים יום־יום, לעיתים ממש מתגוררים במקום, ומתגברים בנחישות על המכשולים הפיזיים והמנטליים שעומדים בפניהם.

ביציאה מהמעלית מקבלות אותנו מתנדבות בדוכן ופל בלגי, וצעירה נחמדה שואלת אם נרצה פיצה. אולי זו הסיבה לכך שכמעט פספסנו את איציק שדהר על פנינו, כשהוא נעזר במקל במטרה להתמודד עם רגלו הימנית שנפגעה קשות. שבועות ספורים קודם לכן הוא סיים שהות ממושכת במחלקת השיקום, כולל לינה, שבמסגרתה עבר טיפולים לסיוע בפגיעת הראש שממנה הוא סובל, וכמובן בפגיעה ברגליים. כעת הוא מתגורר בשכונת משכנות האומה בבירה, וממנה הוא מגיע כל כמה ימים להמשך השיקום שעליו לעבור.

"קוראים לי איציק פרט, אני בן 23, במקור מניו ג'רזי. עשיתי עלייה לפני חמש שנים, ב־2020, והתגייסתי שנה לאחר מכן", הוא מציג את עצמו בפורמליות. "עליתי כדי לעשות צבא בארץ. שמעתי על שייטת 13, ומאוד רציתי להגיע ליחידה הזו. עשיתי יום סיירות וגיבוש שייטת, אבל לא התקבלתי. הודיעו לי שאני מגיע לקומנדו. לא ידעתי מה זה בכלל, אבל קומנדו נשמע טוב", הוא מחייך. "הבנתי שאני מגיע לאגוז, ולא ידעתי מה זה, אבל אז למדתי שזאת יחידה טובה בצה"ל".

את שהותו בישראל הוא החל במסגרת גרעין צבר, תוכנית ליהודים בתפוצות שמגיעים לבצע שירות בצה"ל, במטרה לשלב אותם בארץ. איציק מצא את עצמו בקיבוץ בעוטף עזה. באותה הקבוצה היתה עוד צעירה, שאותה לא הכיר קודם - נחמה, עולה חדשה משיקגו, גם היא חיילת בודדה לעתיד.

"נפגשנו בפעם הראשונה בסמינר בקיבוץ עין צורים", סיפרה לנו נחמה בפגישה שערכנו שבוע לפני חתונתם. "דווקא שם לא הרגשתי שנהיה זוג", הודתה בחיוך. אך בקיבוץ היחסים ביניהם התהדקו. "אמרתי לה 'בואי נצא לשדרות, נשב על איזה פק"ל קפה'", הוסיף איציק בחיוך. האהבה החלה אט־אט לפרוח בין שני החיילים הבודדים.

בנובמבר 2021 התגייס איציק ליחידת אגוז. "לא הייתי מופתעת", אמרה נחמה. "כל הרעיון של גרעין צבר הוא לעזור לחיילים בודדים להגיע ליחידות שאליהן הם רוצים להגיע. כשהוא התקבל לקומנדו יצאנו לחגוג ביחד. הייתי ממש סבבה עם זה. כשהוא היה במסלול דאגתי, אבל לא חשבתי שהוא בסכנת חיים. גם כשהתחילה המלחמה היתה דאגה, אבל הבנתי שזה משהו שהוא חייב לעשות. חשבתי שהכל יהיה בסדר, הוא כזה איש חזק".

איציק ברר מילים בשיחה. הפגיעה בראשו לא פגעה בצלילות מחשבתו, אך מקשה עליו לעיתים להתבטא. במשך זמן רב הוא התלבט אם להתראיין מול המצלמה, ולבסוף החליט שעליו לספר את סיפורו כדי להוכיח שאפשר להיפצע ולהתגבר, ושחרף האתגרים הקשים - הציונות חיה ובועטת.

מפחד לאבד את הרגל

עם פרוץ המלחמה, כמו רבים אחרים, הוא נכנס ללחימה ברצועת עזה. אז הוא גם החליט למסד את הקשר עם אהובתו. "התארסנו באמצע המלחמה", הוא מספר. "הכל היה אמור להיות סבבה. החתונה נקבעה לנובמבר 2024". כשקבעו את התאריך, שניהם לא ידעו את שעתיד להתרחש חודש בלבד לפני החתונה.

ערפל כבד כיסה את הכפר אל־עדייסה שבדרום לבנון ב־2 באוקטובר 2024. היה זה ערב ראש השנה, שעות לפני תחילת תפילות החג, אך לוחמי יחידת אגוז היו עסוקים במשהו אחר לגמרי. השעה היתה 4:30 לפנות בוקר כשהם נכנסו לכפר העוין, ועלטה מוחלטת שררה בכל האזור. דקות אחרי כניסתם נתקלו הלוחמים במחבלים ששהו במארב בתוך מבנה. נפתחה על הכוחות אש תופת, שכללה ירי נשק קל, טילי נ"ט ופצצות מרגמה.

איציק: "רציתי להיכנס ללבנון, ברור. רצנו לחלץ צוות שנתקל במחבלים, ואז חטפנו פצצת מרגמה. היה פיצוץ גדול. אני זוכר שהתעוררתי לשלוש שניות על אלונקה, ושהכל כאב לי. צעקתי לחובש 'יש לי רגליים?' והוא ענה 'יש'. התעלפתי שוב - ואחרי חודש וחצי התעוררתי"

התפתח קרב גבורה של ממש, תחת אש כבדה, ובו, למרבה הצער, נפלו שישה לוחמים סרן איתן יצחק אוסטר ז״ל, סרן הראל אטינגר ז״ל, רס״ל נועם ברזילי ז״ל, רס״ל אור מנצור ז״ל, רס״ל נזר איטקין ז״ל וסרן איתי אריאל גיאת ז״ל. 42 לוחמים נוספים נפצעו, ואיציק ביניהם. לפחות ארבעה מהלוחמים שנפגעו נשארו בכל זאת להילחם, כשהם מגינים בגופם על הפצועים הרבים ומסייעים לפנות אותם משדה הקרב. צוות רחפנים זיהה רכבי תגבורת של "כוח רדואן" של חיזבאללה, והם הותקפו מהאוויר, כשחבריהם מנהלים במקביל לחימה מטווח אפס. באחד המקרים הלוחמים אף הצליחו לסכל ניסיון חטיפה של חלל.

"זה היה היום הראשון שבו היחידה שלנו תמרנה בלבנון", משחזר איציק. "רציתי להיכנס ללבנון, ברור. מבחינתי זה היה דבר טוב. נכנסנו, התקדמנו והלכנו 2 ק"מ עד אל־עדייסה. אני לא זוכר הרבה ממה שקרה. אני זוכר שרצנו לחלץ צוות שנתקל במחבלים, וששלושה מחבריו נהרגו, ואז חטפנו פצצת מרגמה. פיצוץ גדול - וזהו.

"אני זוכר שהתעוררתי לשלוש שניות על אלונקה, ושהכל כאב לי. צעקתי על החובש שלי 'נ', יש לי רגליים?!'. הוא ענה 'יש לך רגליים', ואז התעלפתי עוד פעם. התעוררתי אחרי חודש וחצי".

קשה להפריז במידת הדחיפות שבה פונה איציק לבית החולים. הוא נפצע באורח אנוש בראשו ובשתי רגליו, והיה חשש כבד שלא ישרוד את הפציעה. "בהתחלה פוניתי לביה"ח זיו בצפת, כי איבדתי כמעט את כל הדם בגוף והיו חייבים להכניס לי עירוי. חשבו שאני מת".

את הבשורה שנחמה קיבלה בטלפון היא מתקשה לשכוח. "זה היה ערב חג, והייתי אמורה לנסוע לדודים שלי בבית שמש", סיפרה בפגישתנו. "ואז קיבלתי שיחה שאיציק נפצע. בהתחלה לא האמנתי שזה אמיתי, לא חשבתי שזה באמת קורה, עד שהגעתי לבית החולים וראיתי אותו. רק אז נפל האסימון והבנתי שהמצב קשה. זה היה הדבר הגרוע ביותר שיכולתי לחשוב שיקרה".

חודש וחצי אחרי שנפצע אנושות איציק התעורר בהדסה עין כרם בירושלים. "הדבר הראשון שזכרתי היה החובש שלי, נ', שהציל את החיים שלי אחרי ששם לי חוסם עורקים. היו לי כאבים ברגליים ברמות מטורפות, צעקתי מכאבים. פחדתי שאאבד את רגל ימין, ואני עדיין מפחד מזה. משהו לא תקין בה".

את הפגישה עם נחמה במיטת אשפוזו הוא זוכר היטב. "היא אמרה לי קודם כל שהיא שמחה שאני חי בכלל, ושזה מטורף שאני מדבר. היא אמרה שפחדו שאני אשאר צמח לכל חיי".

כבר באותם רגעים הבין איציק שהוא בפתחו של מסע חדש ומאתגר במיוחד - השיקום. "אני מתגעגע לרוץ, לעשות סלטות. לפני הפציעה הייתי בכושר שיא, הייתי עושה 20 עליות מתח בקלות. עכשיו אני על חמש, שזה יפה, אבל צריך הרבה יותר. זה עוד יקרה".

עם סיום אשפוזו בהדסה עין כרם איציק עבר לשיקום ארוך טווח בהדסה הר הצופים, שם התגורר במשך שבעה חודשים. עצם העובדה שאנחנו מדברים איתו כלל אינה מובנת מאליה. הוא נפצע קשות בראשו, פציעה שעימה יידרש להתמודד כל חייו. הפציעה ברגליו ניכרת היטב.

את החודשים הראשונים הוא העביר בכיסא גלגלים, כשכלל לא היה ברור אם יצליח שוב ללכת. אבל את איציק זה לא עניין. הוא קבע לעצמו יעד חדש ושאפתני: את החתונה המקורית בנובמבר 2024 הוא החמיץ, אך החליט שהיא תתקיים עד נובמבר 2025. השבוע הוא הוכיח שכוח הרצון שלו ניצח, והיעד הוקדם בחודשיים שלמים.

כל צעד הוא אתגר

ניכר היה על איציק ונחמה שההכנות לחתונה לא קלות. יום בלבד לפני שנפרדו, על פי המנהג, למשך השבוע שלפני החתונה, נפגשנו שוב, במטרה לשמוע על ההכנות, על האתגרים ועל החלומות לעתיד.

נחמה: "אני לא מצטערת שאיציק נלחם בלבנון, הרי זה האופי שלו. לא הייתי יכולה לומר לו לא. להיות זוג בשיקום זה לא קל, זה הופך את כל הדינמיקה הזוגית על פניה - אבל כל דבר יכול לחזק אותך". איציק: "עשיתי את מה שרציתי לעשות, וזה לשרת את המדינה שלי"

האהבה בין השניים מרגשת במיוחד כשמבינים עד כמה הם היו קרובים להיפרד בכפייה לנצח. בפגישתנו לפני החתונה ישבו השניים זה לצד זו, החזיקו ידיים וסיפרו על השאיפות שלהם ועל התכנונים. "אתה עייף?" שאלה נחמה כשאיציק פיהק. הוא הודה שכן, בין היתר כי כל צעד שלו מהווה אתגר של ממש, אך הבהיר שעל המטרה שלו - חתונה - הוא ממש, אבל ממש, לא מתכוון לוותר.

איך ההכנות לחתונה, שאלנו, ונחמה שיתפה באתגר הגדול של כל זוג בתחילת דרכו - מפת ההושבה בשולחנות באולם. "חוץ מזה יש לנו את כל הסידורים האחרונים. היינו צריכים לארגן לאיציק חליפה מיוחדת, בגלל הרגליים שלו, ולהביא את המשפחות של שנינו מארה"ב. גם כל החבר'ה מגרעין צבר מגיעים, כמובן. לחיילים בודדים אין משפחה בארץ, אז החברים מהגרעין, מהמכינה ומהצבא הופכים להיות חלק מהמשפחה.

"רציתי להתחתן בתוך פחות משנה", מסביר איציק. "מבחינתי זה כאילו אני מצליח לנצח את הפציעה. הרי הכל מתחיל בראש".

את החתונה הם ארגנו בעזרת הצוות מיחידת אגוז, שהצליחו לגייס תרומות של עשרות אלפי שקלים ולסגור לשני החיילים הבודדים חתונה בחינם. "הם רצו לפנק אותי", מחייך איציק.

"הכי חשוב היה לי ללכת בלי קביים. לפני חצי שנה ישבתי בכיסא גלגלים, תקוע ברצפה, ועכשיו אני הולך להתחתן בלי כיסא, בלי קביים, בלי כלום, רק עם שתי הרגליים שלי - עולה במדרגות לבד, מוכיח לעצמי ולכולם שזה העתיד שלי, שאני לא מישהו שצריך לרחם עליו. כשיצאתי מבית החולים הבטחתי לרופא שהציל את חיי שאשבור את הכוס ברגל ימין. הוא הוזמן לחתונה לראות את זה קורה".

בדיעבד, אתה לא מצטער שהתגייסת ושנכנסת ללבנון? הרי יכולת להישאר בריא ושלם.

"לא, ממש לא מצטער. עשיתי את מה שרציתי לעשות - לשרת את המדינה שלי. הייתי אדם חזק, ומבחינתי אני עדיין כזה, גם אחרי הפציעה. התגייסתי ליחידה מיוחדת, עם אנשים טובים, וזה מה שרציתי. אני מרגיש שאין לי סיבה להיות עצוב כל הזמן, זה לא עוזר לי".

נחמה: "אני לא מצטערת שאיציק נכנס ללבנון, הרי זה האופי שלו. לא הייתי יכולה לומר לו לא. להיות זוג בשיקום זה לא קל. זה הופך את כל הדינמיקה הזוגית על פניה - אבל כל דבר יכול לחזק אותך. מבחינתי, החתונה שלנו היא התשובה למחבלים. אתם לא יכולים לפגוע באהבה כזאת, אתם לא יכולים לפגוע במדינה הזו".

"מרגש יותר מגל גדות"

איציק מספר שיש לו חלומות רבים שהוא מתכוון לממש. "אני רוצה להיות רגיל, לחזור לנהוג, לשחות עם הרגליים ולא רק בעזרת הידיים. אני רוצה לרוץ חצי מרתון, לצאת לטיולים. כל הצוות שלי עשה טיול במזרח, למה אני לא? אני מתכנן לצאת עם נחמה לירח דבש בתאילנד ובלאוס. כל העסק. זה החלום שלי, להיות חייל רגיל אחרי צבא. אני מאמין שזה יקרה, ושיש לי מספיק מוטיבציה כדי שזה יקרה. שאדע לדחוף את עצמי קדימה. מבחינתי 'it's not the talk, it's the walk' - אלה לא הדיבורים, אלא המעשים".

מה תספר לילדך העתידי כשיגדל וישאל מה קרה לך?

"אגיד לו שנפצעתי למען המדינה. אף אחד לא רוצה להיפצע, אבל אם זה כבר קורה - אז צריך לחייך כל הדרך. תחייך גם כשקשה לך. זה מה שאני רוצה שאנשים יידעו: נפצעתי קשה, הייתי אמור למות בלבנון, ויצאתי מזה. מבחינתי זה לא סוף הסיפור. יש תקווה גם כשעוברים את הדבר הגרוע ביותר".

ביום החתונה, השבוע, צעדו ליקב גוש עציון בזה אחר זה מכריהם ואוהביהם של הזוג המאושר. את חבריו של איציק קשה היה לפספס: לוחמים משוחררים, בשיער גולש ובזקן קצר, מבט נחוש בעיניהם לשמח את החתן והכלה. כלפי חוץ המקום נראה כמו כל חתונה טיפוסית, עם נגנים ודוכני קבלת פנים - אך הפעם זה היה משהו אחר לגמרי. רובם המוחלט של הספקים הגיעו בהתנדבות, ולא בפעם הראשונה, במטרה לארגן חתונה לפצועי צה"ל ולחיילים בודדים. אלה שכן היה צורך לשלם להם, כמו האולם והקייטרינג, גבו חצי מהסכום הרגיל, לכיסוי הוצאות בלבד. את הסכום הדרוש, כאמור, אספו לוחמי אגוז, חבריו של איציק.

"הפקתי את החתונה של גל גדות - אבל זה מרגש הרבה יותר", סיפר לי בהתרגשות דני מרקס, מפיק האירוע, רגע לפני טקס החופה. קצר המקום מלהכיל את רשימת המתנדבים שהגיעו לערוך את האירוע המרגש, אך כדי לסייע להם להפיק אירועים דומים גם להבא, נזכיר רשימה חלקית: דורון הסעות, להקת ניגונים, די.ג'יי מאיר, קייטרינג גבריאל והצלמים יואב אלון, שי שחר, ולרי פרושין ורועי בר. מחווה מרגשת ביותר באה מצד אביו של סמל תומר נגר ז"ל, שנלחם עד הקליע האחרון במוצב כיסופים ב־7 באוקטובר. האב הגיע עם מיזם "בירה תומר", לשמח את החתן והכלה ואורחיהם.

ברכה מהרופא שהציל

באור האחרון של היום, כשהירח האדום מליקוי הירח הנדיר הציץ מדי פעם מעל ראשיהם, עלו איציק ונחמה לחופה. בני משפחתם שהגיעו מאמריקה הביטו בהשתאות בלוחמים המשוחררים, שחגגו באנרגיה בלתי נגמרת.

נחמה: "בחתונה היינו צריכים לארגן לאיציק חליפה מיוחדת, בגלל הרגליים שלו, ולהביא את המשפחות שלנו מארה"ב. גם כל החבר'ה מגרעין צבר הגיעו. לחיילים בודדים אין משפחה פה, אז החברים מהגרעין, מהמכינה ומהצבא הופכים לבני המשפחה"

ראשון המברכים בשבע הברכות היה המרגש ביותר. "יהיה קשה לעמוד מול אגוזניקים", פתח האיש, מצחיק את הלוחמים שעמדו מולו כדבוקה אחת. זה היה ד"ר רון כרמלי, מנהל מחלקת כלי דם בהדסה עין כרם ומהכירורגים המובילים בעולם, שרץ לבית החולים ברגע ששמע על התקרית הקשה בלבנון - והציל את חייו של איציק הפצוע.

"ברור שלא מדובר בברכה רגילה, וגם אני מתרגש", הודה כרמלי. "אהבתה של נחמה אליך - אין שנייה לה. ראיתי הרבה זוגות והרבה חבר'ה פצועים, אבל זוג כזה אף פעם לא ראיתי. אני לא בטוח שאתה ראוי לה, אבל יאללה", הוסיף לקול צחוקם של הנוכחים. "תמשיך במאבקך המרשים כדי להיות ראוי לה. אתה ואני נולדנו באותו תאריך, 21 במאי. גיליתי את זה במקרה כששמנו CT על המסך. בשם כל המצילים והמטפלים, והיו מאות כאלה, בעיקר בביה"ח זיו בצפת ובהדסה, אנחנו מאחלים לכם המשך מסע מוצלח, ואני בטוח שיהיה לכם מה לספר לנכדים".

באופן חריג, איציק ונחמה ישבו במהלך החופה, במטרה להקל על הלוחם הפצוע, כשטלית מחברת ביניהם. לבסוף הם נעמדו. "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", שר הרב שליווה את הטקס. חבריו של איציק הרימו כיסא ריק ועליו חולצה לזכרו של רס"ל נועם ברזילי ז"ל, שנפל באותו קרב קשה.

כשהשיר הסתיים, נשמע קול נפץ קל מתחת לרגלו הימנית של איציק - אותה רגל שנפגעה קשות בפיצוץ אדיר בלבנון לפני פחות משנה. באמצעות נעל מיוחדת, ללא קביים או מקל, הוא הגשים את חלומו ושבר את הכוס. בכך עמד בדיבורו, והוכיח - אפשר להיחלץ ולצמוח גם מתוך השבר הכי עמוק. 

hanangreenwood@gmail.com