באווירת ימי ראשית אלול, ונאמן למסע הפיוס החברתי שאני מצוי בו כבר זמן ארוך, אני רוצה לשאת כאן שיר הלל. לא למישהו או למישהי ספציפיים, וגם לא לקבוצה או קהילה - אלא לעם רב. החברה האנושית המודרנית כולה. כן, זו המושמצת, עתירת החוליים החברתיים ומוכת האגואיזם והתועלתנות, זו שבה אדם לאדם זאב ואיש את רעהו חיים בלעו – היא בעצם צדקת גמורה. קדושה ונשגבה. הנה, מיד תבינו למה.
בסביבה השכונתית שלנו נפל דבר. בתי היקרה, שלשמחתי סובלת מאותן בעיות מהן סובל אביה, השגיחה בדבר מה מעניין הקשור בג', בת השכנים מהרחוב הסמוך. מסתבר שג', נערה שגדלה איתנו בשכונה, למדה ביחד עם בתי בבית הספר והיתה בת בית בביתנו, התחילה פתאום לדבר במבטא אמריקני. בהתחלה זה בצבץ קלות ובעדינות ברי"ש אנגלית פה ושם, עבר למילים באנגלית משובצות במשפט, ולאחרונה זה נעשה קריטי ממש: כשג' משתהה וחושבת על המילה הבאה, היא לא אומרת: אאאאאאה, כמו דוברי עברית, אלא UMMMM כמו אמריקנים. וזה כבר הרבה יותר מלדבר שפה זרה. זה כבר לחשוב בשפה זרה. זה כבר להיות אמריקנית.
איך קרה שג', שכאמור גדלה כל חייה ממש כאן, נעשתה פתאום בת אמריקה? נכון שהיא דוברת אנגלית שוטפת ברמת שפת אם, ונכון שאמה עלתה לכאן מברוקלין וכאן את הכירה את אביה, מקומי שעבר תהליך אמריקניזציה קצר והפך בעצמו למין עולה חדש לשכונה שבה נולד. אבל בכל השנים שחלפו מאז הילדה דיברה עברית, היתה ישראלית, ואף זמזמה בחן שורות של טונה ושל עדן חסון. מאיפה בא פתאום ה-UMMMM הזה?
אשת העולם הקטן
לא אייגע אתכם בתיאור פרטני. הסיפור קשור באיזו חבורת צעירים שהתגבשה בסביבה ובמועדון פעילות שכונתי שקשור לאגודת סטודנטים שג' קשורה אליו ומעוניינת ליטול בו חלק. כחלק מהמאמץ הזה היא שלפה מהמחסן את האנגלית הנושנה עם המבטא, ניקתה ואווררה אותה מהאבק, והופ! תוך שנייה היא כבר אמריקנית, לא מפה, אוניברסלית, אשת עולם, זרה ומלאת קסם.
בעיני עצמה, כמובן. ג' היא, מה שקוראים כבר שנים בחן רב, חיה בסרט. היא בנתה לעצמה תדמית וזהות, סיגלה לעצמה דפוסים ומבטא והכריחה את הסביבה להתיישר לפיהם. ומה שיפה ומפעים בכל העניין הוא שהסביבה, אני למשל, מתיישרת עם הצו הזה וזורמת עם ה-UMMMM המגוחך הזה! הרי האינסטינקט הוא לעצור רגע את שטף השיחה ולהגיד: "היי ג', מה קרה? את חווה ברגעים אלה אירוע מוחי? למה אמרת עכשיו 'טראפיק' ולא פקקים? למה 'ללכת לתל אביב' ולא לנסוע?"
אבל לא. אנחנו זורמים לגמרי עם הבחירה של ג' לחיות בסרט. אנחנו מכבדים אותה ומשתפים איתה פעולה ומקיימים בשלמות את תפקיד הצופה, וגם הניצב, שנועד לנו בסרט החביב שבו החליטה ג' לחיות.
וכשאני חושב על זה, וגם על פינות חברתיות דומות רבות אחרות בחיינו, אני מגלה שזו תעודת כבוד מפוארת ומתמשכת לחברה שלנו. ההסכמה החברתית הבלתי כתובה ובלתי מדוברת לסלוח סליחה גמורה לאחיזת עיניים ולמשחקי זיוף שבני האדם מחליטים לנקוט, ושתלויים כל כולם בשתיקה ובהשלמה של הסביבה.
זה הרי ממש כך: החיים בסרט לא באמת מתעלמים מהתייחסות הסביבה. הרי ברגע ששלושה אנשים יעירו למי שחי בסרט היפסטרי על פריט לבוש מגוחך - הוא יסיר אותו. אבל זה לא יקרה. ברוב מוחלט של המקרים אף אחד לא יעיר לו, והוא ימשיך לחיות בסרט ולבצע בו את התפקיד הראשי.
לחיי ה-UMMMMM הזה
איזה יופי זה. אנחנו מוקפים באנשים ובנשים שמאמצים מבטא; שדבקים בחיתוך דיבור שהם המציאו לעצמם לצרכי תדמית – הרי אף מורה לא נולדה עם מבטא של מורות ושום אינטלקטואל לא נולד עם דיבור של יובל נח הררי; אנחנו חוזים בהשלמה בפאות נכריות מגוחכות שניכרות ממרחק לעין כל, בקווצות שיער שנמשכות בהלוואה על גבי קרחות מגדה לגדה, בפרטי לבוש מגוחכים ובגרדרובות שונות ומשונות; אנו נתקלים בשיח משוחק ובאינספור תגובות זייפניות שתכליתן לשים את המגיב/ה במקום שבו הם חפצים להיות – ואנחנו משלימים וזורמים, משתפים פעולה ואף נוטלים חלק. כמה יפה זה בעיניי. כמה סוציאלי ואוהב אדם.
תארו לעצמכם עולם שבו אנשים פונים איש לרעהו או אישה לרעותה ואומרים: "אתה נראה ליצן עם המכנסיים האלה". או: "מה זה הספר הזה ביד שלך? ממתי התחלת לקרוא דיקנס? מה, את עובדת עלי?" אבל לא. איש לא יאמר דבר כזה. מפני שהחברה המודרנית היא צדקת גמורה. היא קדושה וטהורה ואוהבת ומכבדת אדם. ואם אדם בחר לחיות בסרט – היא הולכת איתו באהבה מסצנה לסצנה.
ולמה חשוב לכתוב את כל זה? רק כדי שלא נתבהם לגמרי וכדי שנזכור שאנחנו יצורים תבוניים, חסידי האמת והאותנטיות, שגם אם אנו סולחים לשקרים פה ושם, אנחנו זוכרים כל הזמן שמדובר בשקרים, ועל כן ראוי לפחות לא להתעלם מהעניין, אלא לציין אותו. מאחורי גבו של השקרן, כמובן. הוא/היא – שימשיכו לחיות בסרט. לחיי ה-UMMMMM הזה, שכמה טוב שהוא כזה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
