ההאמר של מפקד יחידה 6, סא"ל (מיל', כמו שאר המרואיינים בכתבה זו, למעט רס"ן א', שחזר לשירות קבע) ש', מגיח בנהמה מתוך מוצב נחל עוז, מהסמלים המדממים של 7 באוקטובר. לצידו יושב רס"ן נ', ממייסדיו של מושב רתמים, שמפקד במילואים על הניוד של היחידה המסווגת, המשויכת למגלן, בלב שטח האויב. הוא מצביע על שני כיסאות גבוהים ושואל בחיוך: "רוצה לשבת על כיסא החתן והכלה?". הוא לא מזהיר אותי קודם מפני ענני האבק שסופגים "החתן והכלה".
30 שניות ואנחנו בגדר, אותה גדר שפוצצו המחבלים בשבת השחורה, בדרך למוצב. מקום שבו נרצחו עשרות חיילים. מכאן גם נגררו התצפיתניות בדרך לרצועה. אנחנו נוסעים כמה מאות מטרים ומגיעים למוצב חדש יחסית, שבכניסה אליו תלוי שלט עם הכיתוב "מוצב מגן נחל עוז". "חבל שלא היינו פה אז", מסנן אחד מהלוחמים מבעד לרעש שהג'יפ העוצמתי מייצר. חמש מילים שמאחוריהן עולם ומלואו.
בתוך המוצב יושבים כמה מלוחמי היחידה בקרוואן, ממוקדים ביעדים שמולם. המזגן מטרטר ומקרר אותם בחום הנורא של יולי-אוגוסט. "אלו תנאים מעולים, בדרך כלל אנחנו מחופרים במשך שבוע בתוך שיח", מחייך אחד מהחיילים. פיצוץ עז מחריד את המוצב, לאחר שמטוס קרב מטיל חימוש על בית.
לוחם בחצי מדי ב', שלראשו כובע טמבל, מביט בעשן שאופף שאריות מבנה בלב מה שפעם היה חלק מסג'עייה. אף אחד לא יוצא החוצה. לצידו לוחם נוסף מביט לתוך חלון של בית, ממתין שיעד נוסף לחיסול יראה את פניו. על הקיר דף עם כמה שמות. "חוסל", כתוב בגדול ליד אחד מהם. "גם זמנם של השאר יגיע", אומר הלוחם עם הכובע.
כמה מהמילואימניקים מצטופפים לא רחוק משם סביב מסך קטן. התרגשות, מהולה בדריכות, ניכרת על פניהם. זה שעה הם עוקבים ללא ניע אחרי מאהל שנמצא שלושה קילומטרים מערבה, שבו מסתתר מחבל מגדוד סג'עייה, בין נשים וילדים. כעת, נראה שהיעד הולך לישון, וההתקהלות סביבו מתפזרת.
לפתע - בום. פיצוץ גדול נראה על המסך. כולנו קופצים ממקומנו וצועקים "יש!". "חיכינו שיהיו כמה שפחות נפגעים חוץ מהיעד", מסביר אחד מהלוחמים מדוע הרחפן שחג מעל המאהל כבר זמן רב שיגר לעברו טיל רק עכשיו - אף על פי שהסוללה שלו כבר היתה כמעט ריקה. עזתים ממהרים להתקרב למקום. אחד מהם, אדם מבוגר, רץ למאהל המפורק ומייד חוזר אחורה כדי להרחיק ילדים מהמקום. ידיו, האוחזות בראשו בבהלה, אומרות הכל. היעד חוסל.
הם מצטופפים סביב מסך קטן. התרגשות, מהולה בדריכות, ניכרת על פניהם. זה שעה הם עוקבים אחרי מאהל שנמצא שלושה קילומטרים מערבה,שבו מסתתר מחבל בין נשים וילדים. כעת, נראה סוף־סוף שהיעד הולך לישון, וההתקהלות סביבו הולכת ומתפזרת
יחידה 6, שבה משרתים לוחמי המילואים שאני פוגש כאן, היא היחידה המסווגת של יוצאי מגלן באוגדה 98. שמה המלא, גדוד 6212, פחות שגור. זו יחידה שאוחזת במומחיות שאין לאף אחד אחר בצה"ל. במשך 20 שנה היא פעלה בין הצללים, וכעת ניתן לחשוף אותה לעולם. הכירו את ציידי המחבלים.
יכולות "אין האוס"
יחידת מגלן הוקמה אי אז באמצע שנות ה־80 למטרה ייחודית - התמחות בהשמדת מטרות איכות בעומק שדה הקרב, ויצירת מודיעין צבאי באמצעות אמצעי לחימה מיוחדים ומתקדמים. יחידת קומנדו על מלא. את שיטת העבודה שלה ב־39 השנים האחרונות אפשר לסכם היטב בפסוק מספר ישעיהו, שבו בחרו לייצג את עצמם: "בהשקט ובבטחה תהיה גבורתכם".
יחידה 6, המשויכת לה, קיימת כבר כ־20 שנה, ובשנים האחרונות, מאז הפכה מגלן ליחידת פשיטה, משימת ה"חשיפה־תקיפה" הועברה אליה. במלחמה הפכו יכולותיה לקריטיות, והיא הפכה לאחת מהמבוקשות ביותר בצה"ל. לוחמיה הצטיידו ברחפנים מתקדמים ובטילי "עוקץ פלדה" מתוצרת אלביט - טילים מדויקים באופן יוצא דופן, שמסוגלים לפגוע במטרות ממרחק גדול במיוחד.
היחידה מורכבת משמונה צוותים בסך הכל, המחולקים לפלגת חשיפה ולפלגת תקיפה. בניגוד לרוב הכוחות בצה"ל, שיודעים להפעיל אש באמצעות חיל האוויר או התותחנים, ליחידה 6 יש יכולות "אין האוס" - או, כהגדרת מפקדיה, "אוטונומיות".
"חשיפה־תקיפה" היא שיטת קומנדו מתוחכמת. הכוחות נכנסים למרחב ונטמעים בו באמצעות מארבים, עד לזיהוי של האויב וחיסולו. "אנחנו יודעים ללמוד את השטח, לזהות מחבלים שנטמעים באוכלוסייה, לבודד אותם ולתקוף אותם", מסביר רס"ן א', מפקד פלגת החשיפה.
"היכולת שלנו לחבר לזיהוי את התקיפה, לסגור מעגל במהירות ולחסל את המחבלים, היא ייחודית. לפעמים אנחנו עובדים באמצעות כלי טיס מאוישים מרחוק כמו זיק, אבל בהקשרים של הפללה ושל יכולות תמרון, הרחפן הרבה יותר טוב. היתרון שלנו נובע גם מהאפשרות להשתמש בכל הכלים כדי לתפוס את היעדים".
הם מזהים את היעד ומחסלים אותו, בין שבאמצעות כלי טיס מסוג זיק של חיל האוויר, ובין שבעצמם, ללא מעורבות חיצונית. היתרון שבחיסול הישיר הוא שאין צורך להשיג אישורים או להמתין בתור לכלי טיס שנמצא במשימה אחרת באותו הזמן - בלחיצת כפתור מחסלים את האיום.
אני יוצא החוצה ופונה לפינת זולה שהוקמה לצד הקרוואן. כמה ספות, כיסאות שבורים למחצה, ומנגל שנעשה בו שימוש רב. רס"ן נ' הוא מארח מושלם בתנאים לא נוחים בעליל, מכבד אותי בכוס פפסי קרה, בבוטנים ממנת קרב ובביסלי מזויף שהובטח לי שהטעם שלו טוב יותר מהמקור. זה נכון.
מחוץ לקרון ניצבים שני פגזי "עוקץ פלדה" מוכנים לירי בעת הצורך, מחוברים לרכבי דיפנדר מאובזרים היטב. מתחת לצילייה עומד אחד מהלוחמים, לבוש במכנסי ב' ובגופייה שחורה, ולצידו לוח שש בש. הוא מזכיר קצת את יוסיפון מ"גבעת חלפון אינה עונה", אבל כשאני אומר לו את זה הוא מודה שלא צפה בסרט. למרות התדמית המילואימניקית, ללוחמים כאן אין זמן לזוטות כמו נספח לענייני שקשוקה.
אחד מהלוחמים הצעירים של היחידה, רס"ל נ', מחייך לעברי, משקפי סקי איכותיים על ראשו. "זו תרומה?" אני שואל, והוא מחייך ועונה שזו תוצאה של שיתוף פעולה עם חברת סקי בחו"ל, בתמורה לדוגמנות. הוא לא לבד. את רוב הלוחמים של היחידה, או לפחות את אלו שפגשנו, אפשר לשלב מייד בקמפיין דוגמנות, אך יפי הבלורית, אם לשאול את הכינוי מקום המדינה, לא מעוניינים. הם כבר יותר מ־300 ימים במילואים מאז תחילת המלחמה, ואם היו ממשיכים לחרוט איקסים על הרובה כנגד כל מחבל שחיסלו - המקום בנשק היה נגמר כבר מזמן.
"אלה לא דפיקות מהשכנים"
מפקד היחידה בחודשים האחרונים הוא סגן אלוף ש'. הוא גדל במגלן ואת המלחמה פתח כסגן מפקד יחידה במילואים. באזרחות הוא מנהל אגף פרויקטים בתחבורה הציבורית במשרד התחבורה, אבל כבר שנתיים הוא לא ביקר שם, לדבריו, בשל מספר ימי המילואים העצום שהוא ביצע. הוא בן 40, אב לארבעה ומתגורר בצור הדסה. וכמו כל לוחם שמשרת מאז 7 באוקטובר, שם מתחיל גם סיפורו.
"בשעה 06:30 קמתי ושמעתי פיצוצים קטנים", הוא משחזר. "אמרתי לאשתי ליאת, 'את שומעת את זה? זה נראה לי דפיקות מהשכנים'. והיא ענתה, 'לא, זה נראה לי משהו בדרום'. מכיוון שכל התוכנית האופרטיבית שלנו היתה לצפון, אף אחד לא דיבר על עזה, הנחתי שיש עוד איזה סבב בדרום והלכתי לבית הכנסת".
את רוב הלוחמים של היחידה אפשר בקלות לשלב בקמפיין דוגמנות, אך יפי הבלורית, אם לשאול את הכינוי מקום המדינה, לא מעוניינים. אם הם היו ממשיכים לחרוט איקסים על הרובה כנגד כל מחבל שחיסלו - המקום בנשק היה נגמר כבר מזמן
בסביבות השעה 08:00 החלו אזעקות בצור הדסה, וש' חזר לביתו. אחד מהשכנים סיפר ששמע שמועות על משהו גדול שמתרחש בדרום. ש' החליט להדליק את הטלפון - ועיניו חשכו. בשיחת טלפון אמר לו מפקד היחידה "יש אירוע מז'ורי", ומפקד צוות ביחידה, שמתגורר בבארי, התקשר ואמר "אתם חייבים להביא לפה צבא".
"אני מבין שאתה קל"ב", אני פונה לרס"ן א' (32), מפקד פלגת החשיפה, שיושב בשקט לידינו. הוא מחייך ומספר שאכן, הוא מתגורר בזיקים. "התחתנתי עם טל, אשתי, בספטמבר 2023, בקיבוץ, עם נוף לעזה".
ב־2020, לאחר שמונה שנות שירות במגלן, הוא השתחרר והחל ללמוד הנדסת מכונות. בקרוב הוא צפוי לסיים את התואר, תוך כדי המלחמה, שבמסגרתה גם חזר לשירות בקבע. ב־7 באוקטובר היה בקיבוץ, אך בעוד אחיו נשא נשק כקצין ביחידה, הוא נאלץ לצפות מהצד בלוחמים מגנים על יישוב מגוריו. "זה היה מבאס מאוד", הוא מודה. "תוך כדי הקפיצו את היחידה, אבל לא הצלחתי לצאת לימ"ח בגלל הקרבות. בסוף ביקשתי שיביאו לי את הנשק ואת הציוד לעוטף, והצלחתי לחבור אליהם רק בערב".
בזמן שא' היה תקוע בקיבוץ הנצור, הלוחמים נערכו במהירות לצאת לעוטף עזה, אלא שאז התברר שיש בעיה. "השעה היתה כבר 10:30 בבוקר, אבל לא היו לנו רכבים, כי חלק מהרכבים שלנו יצאו משימוש לאחרונה", מספר סא"ל ש'.
לרס"ן נ' היה פתרון יוצא דופן, שלא היה עובד בשום יום שהוא לא 7 באוקטובר. "הבנתי שחייבים לרדת לעוטף, אבל לא היה אפשרי להגיע בכלי רכב פרטיים מחשש לירי דו־צדדי. התקשרתי לחבר, והוא ארגן אוטובוסים מחברה בבעלות של בחור בדואי. את הכסף, 15 אלף שקלים, שילמתי מכיסי. רק לפני תקופה קצרה, יותר משנה וחצי לאחר 7 באוקטובר, הוחזר לנו הכסף".
לוחמי המילואים הגיעו לעוטף עזה ופעלו בניר עוז, במגן ובשדרות. במשך שבועות ספורים עבדו בעוטף, ולאחר מכן הוקפצו לצפון, אל מול חיזבאללה, כדי לעשות את מה שהם עושים הכי טוב - לצוד מחבלים שמנסים לשגר טילים ורקטות לעבר מדינת ישראל.
"לא היה קל להיות בצפון בזמן שהלחימה המרכזית היתה בעזה, אבל היינו אפקטיביים מאוד", אומר סא"ל ש'. "בכל יום היה חיסול של חוליה, והפעילות שלנו עשתה את העבודה. ראינו את המחבלים נסוגים מהצפון והבנו שזה בעקבות העבודה שלנו".
הפעילות של היחידה בשטח נמשכה גם בתמרון בלבנון, בנובמבר 2024, אז גם שכלו את הלוחם היחיד שנהרג בקרב מאז הקמתה, סמל הצוות - רס"ל (מיל') איתן בן עמי. "עברנו ליד איתור הרוס למחצה שהלכנו לידו לא מעט פעמים כדי לא להיות חשופים לאויב, ואז פתאום הכל קרס", מספר רס"ל נ', "זה קרה בתוך שניות. אני ועוד כמה חבר'ה היינו מקדימה ולכן הספקנו לרוץ מהקריסה, אבל שני לוחמים נותרו מתחת להריסות. הלוחמים צעקו 'מספרי ברזל להתפקד!' כדי לדעת אם כולם נמצאים, אבל אף אחד לא ענה, כי מספר 1 ו־2 היו מתחת להריסות. צעקתי 'אין מספרי ברזל! אין מספרי ברזל!'. הבנתי מייד מה קרה".
אחד מהלוחמים הוצא מההריסות ופונה לבית חולים. איתן בן עמי ז״ל חולץ לאחר כמה שעות ובפעילות זו נפל. איתן השתחרר באפריל 2024, ומאותו היום האפוד שלו היה מוכן בחדר ללחימה. כשטס לתאילנד הוא סיפר שקשה לו שם, כי הלחימה עוד לא הסתיימה. "לפני שהם נכנסו ללחימה בלבנון איתן אמר לנו 'יש לנו את הניסיון, אנחנו הכי מוכנים, הכי מתאימים. זה הזמן שלי עכשיו וזה מה שצריך לעשות", משחזרת אמו, צילי בן עמי.
"היה לו חשוב להתגייס למילואים, להמשיך לקחת חלק במלחמה. הם נלחמו החל מ־7 באוקטובר בעוטף, בצפון, בעזה ובלבנון, וגם אחרי שהשתחררו היה לו חשוב להמשיך להיות במילואים ולהילחם. הוא ראה מה קורה במדינה והרגיש שהוא יכול לתרום ולעזור".
משפחתו של איתן מספרת שאהב את החיים, שתמיד היה עם חיוך על הפנים, ושהיה הלב של הצוות, של החברים והמשפחה שלו. בכל מקום שאליו הלך הוא היה חבר טוב ונאמן, בן זוג אוהב, מצחיק, רציני ואחראי. הוא ידע לראות את האחר והשרה ביטחון, אור ואהבה על סובביו. הערכיות, הנתינה, הרעות ואהבת המדינה היו חשובות לו מאוד.
100 אחוזי התגייסות
בשלושת החודשים האחרונים נמצאת היחידה בעזה, חלקה בתוך הרצועה וחלקה בסמוך לגבול. התנאים אולי טובים יותר מאשר מתחת לעץ בלבנון, אבל המשימה מאתגרת לא פחות. לחלק מלוחמים יש קשר הדוק לעוטף, והם מרגישים על בשרם את החשיבות של הפעילות ברצועה.מבחינתם לא מדובר בדשדוש, אלא בעבודה הכרחית כדי שהתושבים יוכלו לשוב ולהתגורר במקום.
רס"ן נ' הוא מזכיר הקיבוץ סופה. הוא צפה בתחקיר הקרב ב־7 באוקטובר, כשפורסם. גם רס"ן א' מתגורר בסמוך. בכל פעם שהוא עובר ליד מוצב נחל עוז ומגיע למוצב מגן נחל עוז, הוא מבין את חשיבות המשימה.
בריבוע גדול נרשמו שמות נופלים, ובהם דקל סויסה, עמישר בן דוד, חן בוכריס וגל איזנקוט, שהפכו, בנסיבות קשות, לשגורים בפיו של כל ישראלי. לצידם נכתב מסר לחטופים שעדיין נמצאים בשבי חמאס: "עמרי, גלי וזיו, לא שכחנו אתכם! אתם תמיד בראש שלנו"
"הנוף שהיה בחתונה שלי הוא לא אותו הנוף, וזו הוכחה לכך שאנחנו עושים כל מה שצריך כדי שנוכל לחזור לגור פה, לבנות את הבית שלנו", הוא אומר. "אני חי במקום שבו הכל קרה, עובר בנתיב העשרה ובכל הנקודות שבהן התרחשו הזוועות, ותמיד יש תחושת כבדות, שהדבר הזה קרה. בשביל זה אנחנו פה - כדי שזה לעולם לא יקרה שוב".
כל עיתונאי חולם להיות "זבוב על הקיר" בפעילות של יחידה מהסוג הזה, אבל גורלם של הזבובים שדבוקים למלכודות הצהובות ברחבי קרון הלחימה לא מעורר קנאה. מאוורר שחורק נגד החום הכבד הוא דיסוננס מושלם למסכים המתוחכמים שניצבים על השולחן.
אני יוצא מהקרון, קסדה לראשי, ועולה לעמדה הצפונית, שם עומד לוחם. לצד המשימות האיכותיות, יש גם צורך במשימות הטכניות, ובכללן הגנה על המוצב. הוא מתנצל לרגע, מספר שרעייתו לקראת סוף ההיריון ומשתף שלפני כמה שבועות היה שותף לבדיקה אצל הרופא - היא שם פיזית והוא בעזה. "אנשים עושים כל מה שהם יכולים כדי לשלב בין האזרחות לצבא", הוא אומר. "רואה את האוהל למטה? זה חדר לימוד אוניברסיטאי בפועל. אנשים מסיימים משימות ומשלימים את התואר".
מסביב לעמדה שהוקמה לפני פחות משנתיים - לקח מ־7 באוקטובר - נחקקו כתובות. ביניהן, לצד משחקי המילים והשירים, גם מסרים מרגשים. בריבוע גדול נרשמו שמות נופלים - ובהם דקל סויסה, עמישר בן דוד, חן בוכריס וגל איזנקוט, שהפכו לשגורים בפיו של כל ישראלי. לצידם, נכתב מסר לחטופים שעדיין נמצאים בשבי חמאס "עמרי, גלי וזיו, לא שכחנו אתכם! אתם תמיד בראש שלנו", הבהיר חייל אלמוני.
סרן י' מברך אותנו לשלום כשאנחנו נכנסים בחזרה למזגן. הוא סטודנט, ובמקביל עובד במנהלת תקומה, שפועלת לשיקום עוטף עזה. את הדירה שלו ברמת גן הוא לא ממש מצליח לפקוד, בהתחשב בעובדה שהוא מתקרב ל־400 ימי מילואים במצטבר.
רס"ם ב': "סגירות המעגלים הן אלו שנותנות את הערך המוסף לשאלה מה אנחנו עושים פה, ולכן כשצריכים אותנו אנחנו תמיד מגיעים. הנה, יש פה מחבל שאולי צעד ממש כאן ב־7 באוקטובר, והצלחנו לחסל אותו. זה לקח זמן, אבל תפסנו אותו - וזה שווה הכל"
"אחד מהדברים שמייחדים אותנו זה היכולת האוטונומית", הוא מסביר. "להרבה חטיבות יש רחפנים ויכולת להפעיל אש, אבל מה שמיוחד אצלנו זה שאנחנו יכולים לייצר אש בעצמנו. אם יש לנו צוות שזיהה מטרה הוא יכול לדבר ישירות איתנו, בלי להיות תלוי בחיל האוויר או בטנקים. אנחנו יודעים לסגור מעגל אש בצורה מהירה מאוד".
היחידה אחראית לחיסולם של 150 מחבלים מאז נכנסה לעזה, חלקם עם דם רב על הידיים. ובניגוד ליחידות אחרות, שמפעילות אש מרחוק, פה מדובר בחיסול במיקרו, עם זיהוי ודאי. "לפני כמה שבועות קיבלנו מודיעין מדויק על מחבלים מ־7 באוקטובר, ובהם אחד שהיה אחראי לרצח של דקל סויסה, ששירת במגלן", משתף סרן י'. "גילינו באיזה בית הם נמצאים ואפילו באיזה חדר - וחיסלנו אותם.
"במקרה אחר, שהתרחש גם הוא לפני כמה שבועות, עלינו על עקבותיו של מפקד מחלקה בחמאס שהיה בקיבוץ בארי ב־7 באוקטובר, וניסינו לחסל אותו במשך שלושה חודשים. ברגע האחרון אמרו לנו בחיל האוויר שיש בעיה לבצע את הירי בגלל הזווית של הבניין. אמרנו להם שוב ושוב שאנחנו מסוגלים לבצע את הירי, אבל הם התעקשו. אמרנו להם שאנחנו מבינים שמדובר ביעד ערכי, ושאם נפספס - לכו תדעו מתי נתפוס אותו, אם בכלל.
"בסופו של דבר ביצענו את הירי, ואחרי כמה שעות קיבלנו אישור שהוא חוסל. יש לי חבר שמתגורר בבארי, ואני מחכה לפגוש אותו פנים אל פנים ולספר לו - אנחנו הרגנו את המחבל הנאלח שחדר לקיבוץ שלך".
יחידה 6 היא חלק בלתי נפרד ממה שמכונה "הזרוע הארוכה של צה"ל". לוחמיה בהחלט מודעים לאחריות הרבה שעל כתפיהם - וחשים מחויבות עמוקה למשימות. "אפשר לראות את זה בשיעורי ההתגייסות של הצוות", אומר רס"ם ב'. "יש לנו 100 אחוזי התגייסות. כשצריכים אותנו, אז אנחנו מגיעים. סגירות המעגלים הן אלו שנותנות את הערך המוסף לשאלה מה אנחנו עושים כאן. יש פה מחבל שאולי צעד ממש כאן ב־7 באוקטובר - והצלחנו לחסל אותו. זה לקח זמן, אבל תפסנו אותו - וזה שווה הכל".
הדרך חזרה למוצב נחל עוז פסטורלית למדי. שדות תירס צהובים בצד אחד, שדה חרוש למחצה בצד השני. הכיסא הגבוה לא ממש מגן עלי מפני הטיפות משלולית הבוץ הגדולה שאנו עוברים, והדבר היחיד שמאט את רס"ן נ', באופן זמני, הוא טרקטור שנוסע בעצלתיים בחזרה לקיבוץ.
אז כן, המלחמה קצת נשכחה כאן, מחוץ לרצועה. וכן, הלוחמים שבהאמר מרגישים היטב את השחיקה, אבל נחושים להמשיך. סרן י' מספר שבכל פעם שהוא מגיע לעוטף עזה, הוא מקבל חיזוק לצדקת הדרך. "אני עובר ליד ניר עם בדרך לכנס של מינהלת תקומה ונזכר במארב שעשינו כאן ב־8 באוקטובר. באחד החברים שאמר 'אני בטוח שאני הולך למות כאן הלילה'. זה לא יקרה שוב".
hanangreenwood@gmail.com
